איומים ב SMS

הרקע העובדתי לתביעה זו הוא כלהלן: במועד הרלוונטי לנסיבות התביעה יצג עו"ד שמאי לייבוביץ את מרואן ברגותי, פעיל תנזים אשר הועמד לדין. דבר זה הפנה כנגד עו"ד לייבוביץ חיצי נאצות ואיומים. בין היתר, נשלחה הודעת SMS אחת למכשיר הטלפון הנייד של עו"ד לייבוביץ. הודעה זו נחזתה כאילו נשלחה מטלפון נייד שמספרו הוא מספר הטלפון הנייד של אבי התובע. התובע הוא דמות מוכרת לנתבעת 1 כפעיל הימין הקיצוני ולפיכך מצאה הנתבעת 1 לנכון לבקש מעצרו של התובע עם שהוגשה התלונה על ידי עו"ד לייבוביץ. התובע נעצר ביום 18.10.02 וישב במעצר עד ליום 22.10.02. בין לבין, התברר כי ההודעה נשלחה מן הטלפון הנייד של הנתבע 2. התובע תבע את הנתבעים בגין מעצרו. בדיון ביום 27.01.04 (עמוד 5 שורה 13) צימצם התובע את תביעתו כנגד הנתבעת 1 למעצרו מיום 21.10.02 ועד ליום 22.10.02. כנגד הנתבע 2 נשארה התביעה ללא שינוי. לתיק בית המשפט צורף, בהסכמה, תיק החקירה המשטרתית. התביעה כנגד הנתבעת 1 - ביום 09.10.02 הוגשה תלונה על ידי עו"ד שמאי ליבוביץ בגין איומים ובין היתר, בגין הודעת ה-SMS אשר נשלחה אליו (סעיפים 4,5,6, לסיכומי הנתבעת 1). הודעה זו, כאמור, נחזתה כאילו נשלחה ממכשיר הטלפון הנייד השייך לאביו של התובע והנמצא בשימושו של התובע. כבר ביום 10.10.02 הודע לנתבעת 1 מחברת פלאפון, כי במועד הרלוונטי לא היו שיחות יוצאות ממכשיר הטלפון הנייד הנדון. בנוסף, באותה הודעה של חברת פלאפון, צויין במפורש כי ההודעה הכתובה אשר נשלחה לטלפון של עו"ד לייבוביץ נשלחה ממכשיר טלפון אחר, לא של התובע (ת/5). באותו יום 10.10.02, הוגשה בקשה למעצרו של התובע, בהעדרו. בית המשפט נעתר לבקשה (נספח ט' לסיכומי התובע). הבקשה מושתת על : "איומים על ידי שליחת הודעות כתובות לפאלפון של עו"ד שמאי לייבוביץ...". בקשה זו נגועה בשני פגמים: ראשית, הבקשה נוקטת בלשון רבים בדבר "שליחת הודעות כתובות" בעוד שהיתה הודעה אחת בלבד. יש בבקשה זו הגזמה מכוונת אם לא הטעיה של ממש. שנית, אין בבקשה רמז לכך שממש באותו היום הודע לנתבעת 1 כי במועד הרלוונטי לא היו שיחות יוצאות מן הטלפון הנייד של התובע וכי אותה הודעה כתובה לא נשלחה מן המכשיר של התובע. עובדות אלה רלוונטיות ביותר לפרטי העבירה המיוחסת לתובע, אם לא מאיינות אותה לחלוטין. אם יטען כי בעת הגשת הבקשה למעצר עדיין לא היו עובדות אלה ידועות לנתבעת 1, אין בכך כדי להקל עם הנתבעת 1. עובדות כל כך קרדינאליות השומטות את התשתית של עילת המעצר צריכות היו להביא לביטול צו המעצר או למצער להיות מובאת לידיעת בית המשפט לשיקול דעתו, אם יש להשאיר את הצו על כנו. ביום 18.10.02 נעצר התובע מכוח צו המעצר אשר הוצא כנגדו (נספח י' לסיכומי התובע). ביום 19.10.02 נחקר התובע וטען בעדותו כי המכשיר הנייד שברשותו אינו יכול להוציא הודעת SMS (נספח יא' לסיכומי התובע, עמוד 4 שורה 8). אין להכביר מילים כי עדותו זו תואמת את הממצאים העובדתיים אשר כבר היו בידי הנתבעת 1. באותו היום, 19.10.02, הובא התובע להארכת מעצר למשך 48 שעות. באותה ישיבה חזר התובע וטען כי המכשיר אשר ברשותו אינו יכול להוציא הודעות SMS. מפרוטוקול הדיון בבקשה להארכת מעצר מיום 19.10.02 (נספח יד' לסיכומי התובע) ניתן להבין כי הוגש לבימ"ש חומר חסוי אשר סומן במ/1 (נספח יג' לסיכומי התובע). עיון במסמך זה כמו גם בפרוטוקול הדיון מגלה כי הנתבעת 1 לא הביאה לידיעת בית המשפט את העובדות אשר כבר היו ידועות לה - כי לא יצאה כל שיחה או הודעה מן הטלפון הנייד של התובע בשעות הרלוונטיות וכי ההודעה הכתובה לטלפון של עו"ד לייבוביץ נשלחה מטלפון אחר, לא של התובע. כפי שכבר הבהרתי לעיל, עובדות אלה הן עובדות בעלות משקל רב אשר צריכות היו להיות מובאות לבית המשפט ולא מן הנמנע כי הן היו מביאות לתוצאה שבית המשפט היה דוחה את בקשת המעצר. ביום 21.10.02 הודע לנתבעת 1, על ידי חברת פלאפון, כי טענת התובע נכונה וכי לא ניתן להוציא הודעת SMS ממכשיר הטלפון הנייד שברשותו (נספח טז' לסיכומי התובע). ביום 21.10.02 גם הודע לנתבעת 1 כי ההודעה נשלחה ממכשיר הטלפון הנייד של הנתבע 2 (נספח יט' לסיכומי התובע). בנוסף, באותו היום, 21.10.02, הובא שוב התובע להארכת מעצרו והפעם לחמישה ימים תמימים. קראתי כל נייר בתיק שבפני ובתיק המשטרה אשר הוגש ולא מצאתי אסמכתא לכך כי המידע הכפול והמשולש הובא לידיעת בית המשפט. ראשית, כי לא בוצעה כל שיחה יוצאת מן המכשיר של התובע. שנית, כי המכשיר של התובע אינו יכול להוציא הודעות כתובות ושלישית, כי ההודעה נשלחה מן המכשיר של הנתבע 2. בפרוטוקול הדיון מציין בית המשפט כי הוגש לו חומר "כפי שהוצג כנראה בדיון הקודם" (עמוד 2 שורה 11 להחלטה). מקריאת החלטת בית המשפט, ההחלטה המורה על מעצרו של התובע למשך 5 ימים, עולה כי בית המשפט נסמך, בהחלטתו, על החשד הסביר כי התובע ביצע את האיומים על ידי שליחת הודעת SMS ממכשיר הטלפון שלו (עמוד 2 שורה 2 ושורות 11 עד 15). גם אם תטען הנתבעת 1 כי, בעת הבאת התובע לאולם בימ"ש טרם היה בידיה כל המידע הנ"ל, לא יהיה בכך כדי לעזור לה. ראשית, שתי עובדות קרדינאליות כבר היו ידועות לה לפחות 10 ימים, כי לא יצאה כל שיחה מן המכשיר התובע וכי ההודעה שהגיעה לעו"ד לייבוביץ לא הופקה מן המכשיר של התובע - גם עובדות אלה לא הובאו, ככל הנראה, לידיעת בית המשפט. שנית, מידע שהינו כה רלוונטי לעובדות אשר בתשתית הבקשה להארכת מעצר צריך היה להיות מובא לפחות לשיקול דעת נוסף של בית המשפט, מיד עם קבלתו, אם לא להביא לשחרורו המיידי של התובע, אף ללא החלטה של בית המשפט. עוד באותו היום, 21.10.02, הוגשה בקשה למעצרו של הנתבע 2 (ת/8 נספח כב' לסיכומי התובע). בקשה זו סורבה ובשולי ההחלטה טרח בית המשפט והורה לנתבעת 1 לבדוק אם יש מקום להמשך מעצרו של התובע דנן. הערה זו מעידה על כך שלו היו כל העובדות מובאות בפני בית המשפט - אם בעת הבקשה להארכת מעצרו של התובע, ואם לאחר מכן, כאשר התמונה התבהרה - סיכוי רב כי בית המשפט לא היה נעתר לבקשה להארכת מעצר של התובע והיה מורה על שיחרורו לאלתר. למרות זאת, לא שוחרר התובע ביום 21.10.02. עיון בתיק החקירה של המשטרה מגלה מזכר מיום 21.10.02 אשר לא ברור מי חתום עליו ולאן הוא נשלח אולם תוכנו נוגע לענייננו (עותק המסמך מצורף לתיק בימ"ש ומסומן בחתימת ידי וחותמתי מיום 04.04.06). שם, מדווח החתום על המסמך כי הוא התקשר לסנ"צ אלון גרוסמן והתייעץ עמו כיצד לנהוג בתובע לאור הממצאים החדשים. לדבריו, על דעתו של סנ"צ גרוסמן יש למצות את החקירה בטרם החשוד ישוחרר. החלטה זו החלטה אומללה היא. ודוק. החוליה היחידה אשר היתה בידי הנתבעת 1 כנגד התובע, היתה אותה הודעה כתובה הנושאת את מספר הטלפון של התובע, זאת ותו-לא. גם אם הבקשות למעצר נקטו בלשון כוללת וערטילאית בדבר "איומים" וכו' - בפועל, הדיונים בבקשות נסבו סביב ההודעה הכתובה ועל סמך חומר זה גם ניתנו ההחלטות למעצרו של התובע (ראה נספח יג' לסיכומי התובע שהוא מסמך במ/1 אשר הוגש על ידי הנתבעת 1 לבית המשפט בדיון ביום 19.10.02). לאחר ומאחר שחוליה זו פקעה לה, לא היה כל מקום להמשיך להחזיק את התובע במעצר אף לא דקה אחת נוספת. לנתבעת 1 לא היה, אף לא קצה קצהו של חוט הקושר את התובע לפעולות אחרות אשר נעשו כנגד עו"ד לייבוביץ ולא יכול להיות כל ספק כי לו היתה הנתבעת 1 מבקשת הארכת מעצרו של התובע בחשד לפעילות האחרות, היתה בקשה זו נדחית על אתר. תמהני, מכוח איזו סמכות הורה סנ"צ גרוסמן להמשיך ולהחזיק את התובע במעצר ביום 21.10.2002. רק ביום 22.10.02 שוחרר התובע. לאור השתלשלות עניינים זו מסקנתי היא כי מעצרו של התובע היה מעצר שוא. ספק בעיני אם היה מקום בכלל לעצרו, לאחר שכבר היה ידוע, קודם לביצוע המעצר, כי השיחה של משלוח ההודעה לא יצאה ממכשיר הטלפון הנייד שלו וכבר היה ידוע כי היא נשלחה מטלפון אחר. בוודאי שלא היה מקום לבקש הארכת מעצר כאשר פרטים אלה היו ידועים לנתבעת 1. על אחת כמה וכמה לא היה מקום לבקש הארכת מעצר נוספת כאשר היה כבר ידוע כי מכשיר הטלפון הנייד של התובע אינו יכול להפיק הודעות טלפוניות כתובות, SMS וכן היה כבר ידוע כי ההודעה נשלחה ממכשיר הטלפון של הנתבע 2. מובן מאליו כי היה מקום לשחררו לאלתר עם שבית המשפט הפנה את תשומת לב הנתבעת 1 לבעייתיות שבמעצרו. לא היתה כל סיבה להמשיך ולהחזיק את התובע במעצר עד ליום 22.10.02. לסיכום יאמר - כל מה שהיה בידי הנתבעת 1 כנגד התובע, היתה העובדה כי ההודעה נרשמה כאילו נשלחה ממכשיר הטלפון שבחזקתו של התובע. עובדה זו היתה תקפה למשך 24 שעות בלבד, מיום מסירת עדותו של מר ליבוביץ ועד למחרת כאשר הוברר כי לא בוצעה כל שיחת טלפון מן המכשיר של התובע בשעות הרלוונטיות וכי ההודעה נשלחה ממכשיר אחר. משלב זה ואילך, לא היה לתובעת כל חומר כנגד התובע. נהפוך הוא, כל העובדות והנסיבות הצביעו על כך שאין לתובע כל קשר לאירוע דנן. למרות זאת, התובע נעצר לאחר שאותה עובדה בודדה כבר לא היתה בתוקף והוחזק במעצר 5 ימים ללא כל תשתית עובדתית שתצדיק זאת, כאשר הנתבעת 1 מעלימה מעיני בית המשפט את העובדות הרלוונטיות המרחיקות מרחק רב את התובע מן העבירה. לאור כל האמור, אני מקבלת את התביעה בכל הנוגע לנתבעת 1. התובע, כאמור, צמצם את תביעתו ליום המעצר האחרון ואני קובעת כי התובע זכאי לפיצוי מן הנתבעת 1 בגין יום מעצר נוסף זה. התביעה כנגד הנתבע 2 - כאמור לעיל, ביום 21.10.02 הודע לנתבעת 1 כי ההודעה נשלחה ממכשיר הטלפון הנייד של הנתבע 2. הנתבע 2 נעצר ביום 29.10.02 ושוחרר למחרת, ביום 30.10.02. ביום 29.10.02 בשעה 16:11 (נספח כו' לסיכומי התובע), נחקר הנתבע 2. בתחילת עדותו הכחיש הנתבע 2 כל קשר לאירוע משלוח ההודעה. במענה לשאלה - כיצד זה יצאה ההודעה ממכשיר הטלפון הנייד שלו, הסביר כי אולי חברים שלו עשו זאת. בסוף עדותו (שורה 70) הודה בכתיבת ההודעה ומיד לאחר מכן, חזר בו בנימוק כי הוא מבולבל. על עדות זו יש גם מזכר של המשטרה (נספח כח' לסיכומי התובע). ביום 29.10.02 בשעה 18:45 (נספח כט' לסיכומי התובע) נחקר הנתבע 2 בשנית, בעדות זו הוא טען כי רק לו הגישה לטלפון הנייד שלו (שורה 20) ומיד לאחר מכן הוא מעיד כלהלן: "אלא מה שיכול להיות שבן אדם שאני צריך להזכר ואולי, בטוח בעצם, לקח את הטלפון ומה שנראה לי הוא שאל אותי...". ובהמשך: " והרבה מקרים אני נותנן לאנשים שיחה ואני מעריך שאותם אנשים מכירים את איתמר ככה שזה מתחבר והם שלחו דרכו...". באותה עדות הוא מסרב לענות לשאלה הישירה - אם הוא שלח את ההודעה. עוד באותו היום בשעה 18:55 (נספח לא' לסיכומי התובע), נרשם מזכר על ידי איש משטרה בו הוא מתעד שיחה עם הנתבע 2, על תוכנה של ההודעה הטלפונית, הנתבע 2 נשאל: "אם כך לא התכוונת לאיים עליו" והנתבע 2 ענה "נכון". גם בשיחה זו סירב הנתבע 2 לענות על השאלה הישירה אם הוא רשם את ההודעה. בנוסף, ראוי לציין כי בעדויותיו במשטרה טרח הנתבע 2 לחזור ולציין כי תוכן ההודעה אינו יוצר איום וכי ניתן להבין את ההודעה בצורה אחרת. חוקרי המשטרה היו אף הם ערים לכך. כל האמור לעיל, קרי, עדויות הנתבע 2 במשטרה היו, מטבע הדברים, בסמוך מאוד למשלוח ההודעה. בהליך שבפני, ביום 30.06.04, יותר משנה וחצי לאחר משלוח ההודעה, הגיש הנתבע 2 תצהיר אשר בו הוא מפרט בפירוט רב השתלשלות אירועים במועד משלוח ההודעה. לדבריו, הוא היה בקניון וניגש אליו אדם מוכר, אשר שמו אינו ידוע לו. אדם זה ביקש לשאול ממנו את הטלפון הנייד, פנה הצידה עם מכשיר הטלפון ולאחר מכן, החזיר לנתבע 2 את המכשיר והלך לדרכו. בעדותו שבפני (עמוד 46 לפרוטוקול), חזר הנתבע 2 על גירסה זו. לשאלה מדוע לא סיפר גירסה זו במשטרה, ענה "סיפרתי, מה אתה רוצה ממני" (עמוד 48 שורה 22). אין צורך להכביר מילים כי גירסתו העובדתית של הנתבע 2 תלויה לה על כרעי תרנגולות. ראשית, יש לזכור כי הודעת ה-SMS יצאה ממכשיר הטלפון הנייד של הנתבע 2. לפיכך, על הנתבע 2 מוטל הנטל להוכיח כי למרות זאת, לא הוא הוציא את ההודעה וכי אין לו יד וחלק בכך. הנתבע 2 לא הצליח במשימה זו כלל ועיקר. שנית, עדותו במשטרה מיום 29.10.02 בשעה 18:47 כי רק לו הגישה לטלפון הנייד ומיד לאחר מכן, בשפה מגומגמת, הוא בונה גירסה כאילו הטלפון נלקח ממנו על ידי אחר. שלישית, אם היה ממש בגירסה זו, מדוע באותה עדות אשר ניתנה בסמוך לאירועים, לא פירט הנתבע 2 את האירועים בקניון, כפי שפרט אותם בתצהירו בפני קרוב לשנתיים לאחר האירועים?! רביעית, הצורך של הנתבע 2, בעת מעצרו במשטרה להבהיר כי ניתן להבין את תוכן ההודעה שלא כאיום על עו"ד לייבוביץ. חמישית, העובדה כי הנתבע 2 הודה בפני החוקרים, כי הוא שלח את ההודעה וחזר בו מן ההודאה וכן העובדה שהוא נמנע מלענות על השאלה הישירה אם הוא שלח את ההודעה. מסקנתי היא כי גירסתו של הנתבע 2 נגועה בחוסר אמינות. הסתירות, השפה המגומגמת, ההודאה, החזרה מן ההודאה, הגירסה העובדתית ההולכת ונבנית ולבסוף, הגירסה העובדתית המפורטת שהובאה בפני - כל אלה שומטים את הקרקע מתחת לגירסה זו. העובדה כי משטרת ישראל לא הגישה כנגד הנתבע 2 כתב אישום, אין בה כדי לשנות את מסקנתי דלעיל. לצורך ההליך הפלילי נדרש נטל הוכחה כבד כדי לשכנע את בית המשפט מעל לכל ספק כי הנאשם אכן ביצע את העבירה. אין כך בהליך האזרחי, בהליך זה די במאזן ההסתברות. במקרה דנן, הכף של מאזן זה נוטה בבירור ובמובהק לרעת הנתבע 2. מסקנתי היא כי הנתבע 2 הוא זה אשר שלח את הודעת ה-SMS הכתובה כדי לאיים על עו"ד לייבוביץ והוא זה אשר גרם להודעה להראות כאילו נשלחה מן הטלפון הנייד של התובע. הנתבע 2 הוא פעיל ימין אשר ידע כי המשטרה מתייחסת בחומרה רבה לאיומים כגון אלה ולכן אין בליבי ספק כי הנתבע 2, בעת ששלח את ההודעה באופן שתחזה להיות מן הטלפון של התובע, ידע ויכול היה לצפות את השתלשלות האירועים אשר תנבע מכך ואת הנזק שיגרם לתובע כתוצאה מכך. אני רואה את הנתבע 2 כאחראי למעצרו של התובע. הנתבע 2 הוא אשר ביצע את הפעולה הראשונית אשר הביאה לכל השתלשלות העניינים ממנה ואילך והיה הגורם הראשוני לסבך את התובע. בנוסף, יש לזכור כי הנתבע 2 עשה זאת ביודעין ובמכוון ומתוך מטרה לפגוע בתובע. חלוקת האחריות בין הנתבעים - לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי הנתבעים יחדיו אחראים למעצרו של התובע בארבעת ימי המעצר הראשונים. הנתבע 2 אחראי מכוח היותו הגורם הראשוני המפעיל. הנתבעת 1 אחראית מכיוון שפעלה בניגוד לחומר העובדתי שהצטבר בפניה ומבלי שהביאה אותו לידיעת בית המשפט. לגבי יום המעצר האחרון, כיוון שבמועד זה כבר היתה בקשה לעצור את הנתבע 2 וכיוון שכל המסכת העובדתית המלאה והשלמה היתה בידי הנתבעת 1 - אני רואה את הנתבעת 1 כאחראית בלעדית למעצר זה. ועוד לאחריות הנתבעת 1 - אין זה תפקידי ואין זה המקום להעמיק ולדרוש מדוע שוחרר הנתבע 2 ומה היו שיקולי הנתבעת 1 בכל הנוגע אליו. יחד עם זאת, איני יכולה שלא להעלות תמיהות בכל הנוגע להתנהלות הנתבעת 1 כאשר משווים בין החומר אשר היה בידי הנתבעת 1 כנגד התובע לעומת החומר אשר היה בידיה כנגד הנתבע 2. בעוד שהחומר שהצטבר כנגד התובע היה דל ביותר וככל שנמשכה החקירה הוא הלך והתדלדל, הרי שהחומר כנגד הנתבע 2 מעלה קשיים ומעלה אפשרות למעורבותו בפרשה. והנה, למרות זאת, מצאה הנתבעת 1 לנכון לעצור את התובע למשך חמישה ימים תמימים ואילו את הנתבע 2 שיחררה כעבור יום אחד בלבד. השוואה זו מעוררת לא מעט תמיהות לגבי דרך התנהלותה של הנתבעת 1. יתר על כן - הנתבעת 1 היא רשות מרשויות השילטון וזרועה הארוכה של המדינה. ככזו מצווה הנתבעת 1 משנה זהירות מול אזרחי המדינה ותושביה. הכוח העצום אשר מופקד בידי שוטרי המשטרה - לפגוע בחירותו של אדם, הוא כוח אשר אסור, בשום פנים ואופן, כי יעשה בו שימוש לרעה. השוטרים והחוקרים בבואם לבצע את המשימות המוטלות עליהם, צריכים לבצען באופן מקצועי ואמין ומבלי לערב בהן רגשות אישיים, תפיסות עולם פרטיות וכדו'. דומני כי בנקודה זו נכשלה הנתבעת 1. ברוב להיטותם של חוקריה לשים את ידם על התובע נסחפו הם לתוך מערבולת אשר מנעה מהם לראות את התמונה העובדתית האובייקטיבית. הנזק לתובע וגובה הפיצוי - כבר נאמר רבות על קדושתו של החופש וחשיבותה של החירות, אך כמה שלא נאמר על כך, אין די בכך משום שאין מילים אשר יוכלו לתאר את עליונותם של שני אלה אשר קודמת להם רק קדושת החיים עצמם. בדנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל מט(4) 589, הרחיב על כך, כבוד הנשיא ברק את דבריו (עמוד 644): "...במדינה דמוקרטית, אשר הציבה בראש חוקתה את הצו כי 'זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין...' (סעיף 1 לחוק היסוד), מעצר ללא משפט צריך להתקיים רק במקרים חריגים ומיוחדים. הכלל הוא החירות. המעצר הוא החריג. הכלל הוא החופש. המעצר הוא החריג. כך לגבי כל מקרה של שלילת חירות וחופש ללא משפט והרשעה. על-כן, מעצר לצורכי חקירה צריך להתקיים רק במקרים חריגים של חקירה. מעצר אינו אמצעי חקירה. מעצר הוא אמצעי למניעת שיבוש החקירה. בדומה, מעצר עד תום ההליכים צריך להתקיים רק במקרים חריגים ומיוחדים. מעצר אינו תחליף לעונש ואינו מקדמה על חשבון עונש. הנאשם הוא בחזקת זכאי, וזכותו להלך חופשי. רק במקרים מיוחדים ניתן במדינה דמוקרטית שוחרת חופש להצדיק מעצר עד תום ההליכים". דברים אלה יפים ונכונים, על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר במקרה, כגון זה, אשר בו עצרה הנתבעת 1 את התובע ללא כל בסיס והצדקה והעלימה את העובדות מפני בית המשפט. חוק סדר הדין הפלילי (סמכות אכיפה מעצרים) תשנ"ו - 1966 (להלן: חוק המעצרים) קובע בסעיף 38 את זכותו של האזרח לקבל פיצוי בגין מעצר שוא: "38. פיצוי בשל מעצר (א) נעצר אדם ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום, ומצא בית המשפט שלא היה יסוד למעצר, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי אדם, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לו פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו בסכום שיקבע בית המשפט". בדברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 13) בעמ' 172, ניתן הסבר לסעיף 80 לחוק העונשין תשל"ז - 1977 אשר עניינו דומה לענייננו. ציטוט זה מובא מתוך ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל נו(3) 73: "הסעיף [סעיף 80 לחוק העונשין - מ.א.] מדבר במי שהוגש נגדו כתב אישום ואין הוא מאפשר תשלום פיצוי למי שנעצר ושוחרר לאחר שלא נמצא נגדו חומר שיצדיק הגשת כתב אישום. לא כל מעצר שנסתיים בלא כלום מצדיק תשלום פיצוי. אחוז ניכר מהמעצרים מבוצע כדין, והמעצר חיוני למשטרה ככלי עזר לשמירה על שלום הציבור ולמלחמה בפשיעה. אך יש מקרים שבהם מוצדק לפצות את מי שנעצר על לא עוול בכפו על הנזק שנגרם לו, וזאת בעיקר אם מתברר שמלכתחילה לא היה כל יסוד לעצם המעצר (בהבדל משחרור בשל העדר ראיות מספיקות להגשת כתב אישום) או שיש נסיבות מיוחדות המצדיקות פיצוי (כגון נזק חמור במיוחד). מוצע לאפשר תשלום פיצויים גם במקרים אלה, כשהפוסק בעניין הזכאות לפיצויים הוא בית המשפט. באותו פסק דין, בעניין דבש, בפיסקה 31 לפסק הדין, מעלה כבוד השופט חשין שלושה מודלים של התייחסות לסוגיית זכותו של נאשם שיצא זכאי בדין לקבל פיצוי מן המדינה: "31. סוגיה זו שאנו נדרשים לה עתה - סוגיית זכותו של נאשם שיצא זכאי בדינו לקבל מן המדינה שיפוי בגין הוצאותיו ופיצוי בגין מעצרו או מאסרו - מעלה שלושה מודלים עקרוניים לפתרון: מודל אחד, ולפיו אין להטיל על המדינה חובה לפצות או לשפות נאשם שיצא זכאי בדינו. מודל זה מעניק משקל לצורך בחיזוק ידיה של התביעה למניעת נטל על תקציב המדינה ולמניעת עומס על בתי המשפט. מודל שני - מודל נוגד מודל ראשון - ולפיו עצם זיכויו של אדם בדין פלילי מקים עילה לפיצוי ולשיפוי מן המדינה. מודל זה, למותר לומר, מעניק משקל לזכותו של היחיד, למעמדו כלפי המדינה ולצורך בפיקוח על התביעה. מודל שלישי, הוא מודל ביניים, מודל שביל הזהב. מודל זה דוחה את מערכת הפתרונות הבינארית של הכול או לא-כלום, וכדרך הזהב מבקש הוא להכריע בשאלת זכותו של הנאשם הזכאי - ומנגד, בשאלת חבותה של המדינה - על-פי נסיבותיו של כל עניין ומקרה. כך, בהענקת משקל משתנה לאינטרסים של עניין ותוך שקלולם של האינטרסים הכרוכים במקרה הספציפי העומד לפני בית המשפט להכרעה בו. על-פי מודל זה, ניתן להעניק לנאשם שזוכה רק שיפוי בגין הוצאותיו - כולן או מקצתן - או גם שיפוי וגם פיצוי בגין מעצרו ומאסרו, שיפוי ופיצוי מלאים או חלקיים". בהמשך, בוחר כב' השופט חשין בדרך הביניים, דרך הזהב, של המודל השלישי. כבוד השופט חשין ממשיך ומונה שלושה סוגים של נזק בגין הליכי שוא - ראשית, הוצאות שנגרמות לנאשם על תשלומים לעורכי דין וניהול המשפט. שנית, הוצאות הנובעות ממאסר או מעצר והכוונה היא, ככל הנראה, לאובדן הכנסה וכדו'. שלישית, עוגמת הנפש והצער. במקרה דנן, התובע אומנם לא ניהל הליכים משפטיים ולא הוגש נגדו כתב אישום ומדובר "רק" במעצר של חמישה ימים ולא מעצר עד תום ההליכים, אולם, מנגד עומדת חומרת התנהלותה של הנתבעת 1, אשר ברשלנות או אפילו זדון עצרה את התובע והמשיכה והחזיקה אותו במעצר ללא כל הצדקה. לאור האמור, מסקנתי היא כי מתקיימים שני התנאים הנדרשים על-פי סעיף 38 לחוק המעצרים הנ"ל - גם לא היה כל יסוד למעצר וגם מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות מתן הפיצוי. הבסיס לחישוב הפיצוי מצוי בתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר) תשמ"ב - 1982, (להלן: תקנות הפיצויים), תקנה 8: "פיצוי בעד מאסר ומעצר (א) סכום הפיצוי המרבי בעד יום מעצר או מאסר הוא החלק ה-25 של השכר החדשי הממוצע במשק ביום מתן החלטת בית המשפט לעניין הפיצוי, כפי שקבע שר העבודה והרווחה בהודעה לפי סעיף 198א לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשכ"ח 1968. (ב) סכום הפיצוי המרבי בעד חלקי יום מעצר או מאסר יחושב כחלק היחסי של הפיצוי המגיע לפי תקנת משנה (א)". סעיף זה פורש כחל רק על הנזקים הנובעים מעצם המעצר - אובדן הכנסה. סעיף זה, עם הפיצוי שבו, מצטרף לתקנה 9 לתקנות הפיצויים אשר עניינה החזר הוצאות ההגנה (תקנה שאינה רלוונטית במקרה דנן). תקנות אלה אינן כוללות נזקים אחרים אשר נגרמו לעצור כגון פיצוי בגין כאב וסבל ועוגמת הנפש (ראה, ע"פ 1767/94 חגי יוסף נ' מדינת ישראל נג(1) 505, בפסיקה 10, מפי כב' הנשיא ברק). במקרה דנן, ולאור נסיבותיו המיוחדות, מסקנתי היא כי מגיע לתובע פיצוי בגין עוגמת נפש על מעצרו. התובע תובע 120,000 ₪ כפיצוי בגין מעצרו. בחישוב פשוט מדובר בפיצוי של 24,000 ₪ ליום מעצר. דומני כי סכום זה מופרז. לאור כל האמור לעיל, אני מעמידה את הפיצוי לתובע, בגין כל יום מעצר, על סך של 15,000 ₪. על-פי חלוקת האחריות בין הנתבעים, על הנתבעת 1 לשלם לתובע בגין יום המעצר החמישי, סך של 15,000 ₪ ועל הנתבע 2 לשלם לתובע מחצית מן הנזק בגין ארבעה ימי מעצר, בסך של 30,000 ₪. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 18.10.02 ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן, אני מטילה על הנתבעת 2 בלבד, את הוצאות ההליך בסך של 15,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. הערות לפני סיום - הערה ראשונה - בשם של כל אלה אשר חרפו ואף נתנו את נפשם למען הציונות איני יכולה להתעלם ולהשאר אדישה למקרא דברי נציגת הנתבעת 1, הגברת כרמלה טריקי, כפי שבאו לידי ביטוי בפרוטוקול הבקשה למעצר התובע, מיום 19.10.02 (נספח יד' לסיכומי התובע) שם נאמר כלהלן: "מפנה לעברו המכביד של החשוד... הוא פעיל בתנועה ציונית". דומני כי לו היתה הכותרת של הפרוטוקול, עם שם בית המשפט נמחקת, היה קורא מילים אלה משייכם לבתי משפט של שילטונות אפלים בתקופות חשוכות. כל מילה נוספת מיותרת. הערה שניה - בפסק הדין בעניין גנימאת (דנ"פ 2316/95), מביא כב' הנשיא ברק ציטוט מתוך דו"ח מבקר המדינה 45 (1995) (בעמודים 392-393) בזו הלשון: "היקף הליקויים וחומרתם מחייבים פעולה נמרצת ויסודית לשינוי המצב הקיים. השינוי צריך שיתבטא לא רק בשינון ההוראות, הקפדה על ביצוען והעמקת הפיקוח והבקרה, אלא בעיקר בשינוי דפוסי התנהגות ונורמות פעולה של שוטרים לעניין השימוש באמצעי המעצר. על המשטרה לעקור מן השורש נורמות פעולה לפיהן שוטרים עוצרים אזרחים בלא סמכות או שעוצרים בסמכות אבל אפשר לקיים את החקירה בהיות החשוד משוחרר. פעולה כזו במישור האכיפה ובמישור החינוכי כאחד, תביא להפסקת הפגיעה בזכותו היסודית של כל אדם לחירות" (הדגש שלי - מ.א.). לצערי, מה שהיה נכון אז, נכון גם היום, לפחות בכל הנוגע למקרה דנן. לאור הממצאים העובדתיים, מסקנותי בפסק הדין וקביעות בדבר התנהלות הנתבעת 1, אני מורה למזכירות להעביר פסק דין זה למח"ש כדי לבדוק אם יש מקום לפתוח בחקירה כנגד מי מן המעורבים. איומיםאס.אם.אס (SMS) / מסרונים