סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי

סעיף 61 לחוק המעצרים קובע כי את הכלל לפיו נאשם שהיה עצור במשך תשעה חודשים ומשפטו טרם הסתיים בהכרעת דין, ישוחרר ממעצרו. עם זאת מקנה סעיף 62 לחוק המעצרים סמכות לשופט של בית המשפט העליון להאריך את המעצר מעבר לאותה תקופה, במקרים ראויים המצדיקים זאת. כבר נפסק לא אחת, כי השימוש בסמכות להארכת המצער הנתונה לבית-משפט זה על פי סעיף 62, צריך שייעשה במשורה, ויש להישמר לבל יהפוך החריג לכלל. להלן החלטה בנושא סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי: החלטה בפני בקשה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים על פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). 1. המשיב הינו יליד 1985, תושב טייבה בעל תעודת זהות ישראלית. ביום 3.12.03 הוגש נגד המשיב כתב אישום בבית המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כבית משפט לנוער ובו מיוחסות לו עבירות של קשירת קשר לסייע לאויב במלחמה, סיוע לאויב במלחמה ומגע עם סוכן חוץ. על פי המתואר בכתב האישום נפגש המשיב עם פעילים בארגון החמאס והסכים לסייע להם בהובלת מפגעים מתאבדים לישראל. כמו כן הסכים המשיב, על פי הנטען בכתב האישום, לבדוק עבור פעילי החמאס דרכי מעבר פנויות משטחי הרשות הפלשתינית לנתניה ועפולה. בכתב האישום נטען עוד כי משהתברר למשיב כי המפגע המתאבד שאותו יצטרך להכניס לישראל הוא בן דודו, רביע זנדיק, ניסה להניאו מלהתאבד בציינו כי מוטב שישאיר לאחרים את ביצוע פיגוע ההתאבדות. לאחר שנעצר בן הדוד, יזם המשיב, כך נטען, פגישה עם חברו איאד אבו חרב, וגייס אותו לפעילות בארגון החמאס, תוך שהוא מפגיש בינו לבין אחד הפעילים בארגון עמם עמד בקשר. המשיב אף רכש לבקשת אותו פעיל מספר בקבוקי אצטון ביודעו, כך נטען, כי הם משמשים להכנת מטעני חבלה והעבירם אל הפעיל בסיועו של איאד. 2. תחילה נעצר המשיב בהסכמתו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, תוך שמירת זכותו לעתור לעיון חוזר בהחלטת המעצר (החלטת השופט ח' כבוב מיום 29.12.03). ביום 1.2.04 עתר המשיב לעיון חוזר כאמור וביקש להמיר את מעצרו בחלופת מעצר בתנאי "מעצר בית" תוך שהוא מעלה טענה בדבר אי כשירותו לעמוד לדין. בהחלטתו מיום 22.6.04, שניתנה לאחר שהתקיימו מספר דיונים בבקשה והוגשו תסקירי מעצר, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיון חוזר בציינו, בין היתר, כי על פי חוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה ועל פי דו"ח ועדת האבחון נמצא כי המשיב כשיר לעמוד לדין. ערר שהגיש המשיב על ההחלטה לבית משפט זה נדחה (החלטת כבוד השופט ס' ג'ובראן מיום 12.8.04). 3. מאז הגשת כתב האישום ועד היום, במהלך כל תקופת מעצרו של המשיב לא התקיים בבית המשפט המחוזי ולו דיון אחד בהליך התלוי ועומד נגד המשיב. ישיבת ההוכחות הראשונה נקבעה ליום 23.9.04, דהיינו כ-20 ימים לאחר חלוף 9 חודשים מיום הגשת כתב האישום, ומכאן הבקשה להארכת המעצר המונחת בפני. בעת הגשת הבקשה היה מועד ההוכחות שצוין לעיל המועד היחיד שנקבע בתיק. לפיכך במהלך הדיון הראשון בבקשה, שהתקיים ביום 26.8.2004, הוסכם בין הצדדים, בהמלצת בית המשפט כי יפנו במשותף לבית המשפט המחוזי על מנת שיקבע מועדים נוספים לשמיעת ההליך. בעקבות פניית הצדדים אכן קבע בית-המשפט המחוזי חמישה מועדים נוספים לשמיעת הראיות במהלך החודשים אוקטובר ונובמבר שנה זו. 4. בדיון שהתקיים בבקשת ההארכה ביום 5.9.04 ציין ב"כ המבקשת כי אין בידו להעריך האם פרשת התביעה תסתיים במהלך חמש הישיבות שנקבעו. אף על פי כן, כך טען בא כוח המבקשת, יש להורות על הארכת מעצרו של המשיב נוכח המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו, כפי שהיא עולה מן המעשים המיוחסים לו. בא כוח המבקשת הוסיף וטען כי קיים חשש ממשי להימלטות המשיב מאימת הדין נוכח דברי בא כוחו לפיהם שוהה המשיב ביהודה ושומרון פרקי זמן ניכרים וזיקתו אל הרשות הפלשתינית רבה. העיכוב בניהול ההליך, כך הוסיף בא כוח המבקשת וטען, נבע רובו ככולו ממשך הזמן שנדרש לאבחון מצבו הנפשי והמנטאלי של המשיב, בין היתר בשל אי שיתוף פעולה וניסיונות התחזות מצדו במהלך הבדיקות. בא כוח המשיב טען מצדו כי המשפט צפוי להימשך הרבה מעבר לתקופת ההארכה המבוקשת, וזאת משום שלצורך פרשת ההגנה יידרשו לפחות שלושה מועדים נוספים. בא כוח המשיב הוסיף וטען כי מרשו סובל מפיגור קל ואת המעשים המיוחסים לו ביצע בעודו קטין. כן טען בא כוח המשיב כי על פי דו"ח וועדת האבחון אישיותו של מרשו אינה בשלה, תפקודו הינו ברמה גבולית, וכפי העולה מחוות הדעת הפסיכולוגית מטעם ההגנה רמת הבנתו הינה כשל ילד בן שמונה עד עשר שנים. עוד טען בא כוח המשיב כי על איאד, אותו גייס המשיב לפעילות בחמאס, שהינו בגיר ובריא בנפשו נגזרו שתי שנות מאסר. לפיכך, כך הוסיף בא כוח המשיב וטען, אין להניח שעל מרשו ייגזר עונש חמור יותר, אם יורשע. 5. סעיף 61 לחוק המעצרים קובע כי את הכלל לפיו נאשם שהיה עצור במשך תשעה חודשים ומשפטו טרם הסתיים בהכרעת דין, ישוחרר ממעצרו. עם זאת מקנה סעיף 62 לחוק המעצרים סמכות לשופט של בית המשפט העליון להאריך את המעצר מעבר לאותה תקופה, במקרים ראויים המצדיקים זאת. כבר נפסק לא אחת, כי השימוש בסמכות להארכת המצער הנתונה לבית-משפט זה על פי סעיף 62, צריך שייעשה במשורה, ויש להישמר לבל יהפוך החריג לכלל (ראו: בש"פ 4150/99 מדינת ישראל נ' אמזלג (לא פורסם); בש"פ 5379/04 מדינת ישראל נ' פרפל (לא פורסם)). אכן, ההחלטה האם להאריך את מעצרו של הנאשם מעבר לתשעה חודשים חייבת לאזן בין שיקולים שונים: מחד גיסא הצורך להגן על שלום הציבור וביטחונו מפני מי שקיים חשש כי הוא עלול לפגוע בו, וכן הצורך להבטיח את ניהולם התקין של ההליכים, ומאידך גיסא הקושי שבשלילה נמשכת של חירות נאשם שעומדת לו חזקת החפות כל עוד לא הורשע בדינו. ככל שמתארכת תקופת המעצר משתנה האיזון בין שיקולים אלה, והשיקולים שהצדיקו את מעצרו של נאשם מלכתחילה לא תמיד יהא בהם כדי להצדיק את המשך מעצרו מעבר לתקופה אותה קצב המחוקק לסיום המשפט בהכרעת דין (בש"פ 3669/97 מדינת ישראל נ' אבו אחמד ואח' (לא פורסם); בש"פ 7968/95 סרברו נ' מדינת ישראל פ"ד נ(5) 95). 6. המעשים המיוחסים למשיב במקרה הנדון אכן מקימים חשש ממשי לשלום הציבור ובטחונו אם ישוחרר. כמו כן, מקובלת עלי טענת המבקשת לפיה קיים חשש להימלטות המשיב מאימת הדין, נוכח זיקתו הברורה לרשות הפלשתינית והעובדה שטרם מעצרו היה מצוי רוב הזמן בשטחי יהודה ושומרון. מאידך גיסא, התמשכות בדיקת מצבו הנפשי והמנטאלי של המשיב גרמה לכך שבמשך כל התקופה אשר קצב המחוקק לסיום המשפט לא החלה שמיעת ההוכחות. מאמציו הניכרים של בית המשפט המחוזי לקבוע מספר מועדים להוכחות בתוך תקופת ההארכה שנתבקשה יביאו בוודאי להתקדמות ניכרת, אולם כבר עתה ברור כי המשפט צפוי להתארך אל מעבר לאותה תקופה. להתמשכות ההליכים יש להוסיף את העובדה שהמשיב היה קטין בעת ביצוע המעשים שיוחסו לו, וכן את מצבו כפי שהוא עולה מחוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה בעניינו. בחוות הדעת נאמר כי על אף שהמשיב אחראי למעשיו ואינו סובל ממחלת נפש, אישיותו אינה בשלה והוא בעל נטייה להתנהגות אימפולסיבית ואינטליגנציה תפקודית ברמה גבולית. בנסיבות אלה, האיזון הראוי בין השיקולים הצריכים לעניין מוליך לטעמי אל המסקנה כי יש מקום לאפשר את שחרורו של המשיב לחלופת מעצר, ובלבד שתהא זו חלופה הולמת מבחינת המקום ומבחינת המפקחים, שתכלול הפקדת ערבויות גבוהות ותנאים מגבילים מכבידים שיהיה בהם כדי להקהות, ככל הניתן, את החששות שמעורר השחרור. מכל הטעמים שפורטו, אני מורה, בשלב זה, על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל מיום 3.9.2004 או עד למתן פסק דין בעניינו בתפ"ח 216/03 בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, לפי המוקדם. עם זאת, במידה שהמשיב יציע חלופת מעצר הולמת אשר תניח את דעתו של בית המשפט המחוזי, יוכל להשתחרר ממעצרו בערבויות מתאימות ובתנאים מגבילים כפי שייקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. משפט פליליסדר דין פלילי