החלטה 1. בפני ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו - 1996, להלן: "חוק המעצרים" על החלטת כב' השופט אלרון בב"ש 5022/02, להלן: "ההחלטה", מיום 15.11.02, לשחרר את העורר, לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא בפיקוח רעייתו, תוך מתן התחייבות כספית, על סך 10,000 ש"ח כל אחד. 2. על פי האמור בכתב האישום התפרצו העורר ואחר, להלן: "הנאשמים", ביום 4.11.2002, סמוך לשעה 13:00 לדירה, ברח' נעמ"ת בחיפה, כשהעורר מחנה את רכבו בחנייה הפנימית של הבניין. לאחר שפרצו לדירה גנבו ארנק שהוחזק בתיקה של המתלוננת ובו מסמכים שונים, כרטיס אשראי "ועוד, כשערך הגניבה הכולל איננו ידוע למאשימה.". כעשר דקות מאוחר יותר נתפסו הנאשמים ברח' הביכורים בחיפה, כשהם ברכב ומחטטים בארנק ובמסמכים שנמצאו בו, ובין שני מושבי הרכב הקדמיים, בין מושבי הנאשמים, נתפס כרטיס האשראי הגנוב. בנסיבות אלו, כתב האישום, שהוגש לבית המשפט השלום בחיפה, מייחס לנאשמים עבירות של התפרצות לדירה וגניבה בצוותא לפי סעיפים 406(ב) ו - 384 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. 3. ביום 13.11.02 התקיים דיון בבקשה למעצרם של הנאשמים בבית משפט השלום בחיפה, בפני כב' השופט אלרון. בהחלטה זו אתמקד בענינו של העורר בלבד. לגבי האחר ביקשה המאשימה לעצור אותו עד תום הליכים ואילו לגבי העורר, ציינה ב"כ המאשימה כי תסכים לחלופת מעצר מלא בבית כיוון שאין לו רישום פלילי קודם ולאחר "שתוצע חלופת מעצר הולמת שאותה יתבקש בית המשפט לאמץ ותהיה ראויה." ב"כ העורר טען כי בעניין העורר אינה מתקיימת עילת מעצר משום שאין חזקת מסוכנות בעבירות רכוש. הוא ציין כי לעורר אין הרשעות קודמות וכפי שעולה, לדעתו, מכתב האישום, העורר אינו העבריין העיקרי בעבירות המיוחסות לנאשמים שכן, "הוא רק שהה ברכב". עוד טען כי אין חשש להשפעה על עדים והתחמקות מהליכי שפיטה. 4. בהחלטתו מיום 15.11.02 קבע בית המשפט כי אמנם, ככלל, אין בעבירות רכוש כדי להצדיק מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו אך, בהסתמך על החלטת בית המשפט העליון מפי כב' השופט א. א. לוי בבש"פ 8107/02 אדרי ואח' נ' מ"י שניתן ביום 2.10.2002, שם קבע כי "… לכל כלל גם לנוכחי (בעבירות רכוש - ר. ג'), יש יוצא מן הכלל והכוונה לאותם מקרים בהם עברו של הנאשם ואורח חייו מלמדים על מי שרואה בעבריינות דרך חיים ולפיכך סכנתו לציבור שרירה וקיימת כל העת.", לאחר שבחן את העבר הפלילי של העורר והאחר, הגיע למסקנה שיש להורות על הארכת מעצרו של האחר עד לתום ההליכים הפליליים נגדו. באשר לעורר, החליט בית המשפט לשחררו למעצר בית מלא, בפיקוח אשתו והתחייבות כספית של שניהם על סך 10,000 ש"ח כל אחד להלן: "ההחלטה". 5. על ההחלטה הוגש ערר ביום 20.11.02. קבעתי את הדיון בערר ליום המחרת, אך כיוון שבמועד הדיון קרסה מערכת המחשבים בבית המשפט ולא ניתן היה להקליד את הדיון, שמעתי מב"כ העורר את טענתו לפיה עבירת רכוש בודדת אינה מקימה עילת מעצר ואת טענת ב"כ המשיבה כי כנגד העורר פתוחים ארבעה תיקי מב"ד והוריתי, כדי לאפשר לב"כ הצדדים להעלות את כל טענותיהם באופן מפורט, על הגשת סיכומים בכתב וניתנה רשות לב"כ העורר להשיב לתגובת ב"כ המשיבה. ואכן הסיכומים בכתב הוגשו. אנתח להלן את טענות ב"כ הצדדים. ההדגשות בהחלטה הן שלי אלא אם נאמר אחרת. 6. בנימוקי הערר טען ב"כ העורר כי טעה בית משפט קמא כשהורה על מעצר העורר ושחרורו לחלופת מעצר מבלי לקבוע קיומה של עילת מעצר כנגדו. לטענת ב"כ העורר, הנסמכת על בש"פ 5571/98, 5431 פרנקל ואח' נ' מ"י, פ"ד נב(4) 268, להלן "בש"פ פרנקל", רק עבירות רכוש שנסיבות ביצוען הן מיוחדות מעידות על מסוכנות ואילו, נסיבות ביצוע עבירות הרכוש המיוחסות לעורר בכתב האישום אינן מיוחדות - מדובר בעבירת רכוש אחת, של אדם ללא הרשעות קודמות. עברו הנקי מהרשעות, כמו גם נסיבותיו האישיות, בן 45, בעל משפחה, איש עבודה ומפרנס יחיד, מלמדים על העדר מסוכנותו. לשיטת ב"כ העורר ההחלטה מתייחסת "רובה ככולה" לאחר, ואילו אבחונו של בית משפט קמא את העורר מהאחר נעשה לעניין החלופה בלבד מבלי להתייחס כלל לקיומה או אי קיומה של עילת מעצר בעניינו. טוען ב"כ העורר כי הדיון בחלופה יכול לבוא מקומו רק אחרי קביעת קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר ואילו בעניין העורר אמנם אין הוא חולק על קיומן של ראיות לכאורה, אך לדידו אין עילת מעצר ובמידה זו - אין כלל מקום לשקילת חלופת מעצר. לפיכך, בהעדר עילת מעצר יש להורות על שחרור העורר. טענה זו מקובלת עלי. ראה בהקשר זה החלטתו של כב' השופט זמיר בבש"פ 22,23/99 תק.על 99(1) 318. כאן אעיר שאין לתפוס את ב"כ העורר בנכונותו להצעת חלופת מעצר בפני בית משפט קמא כמי שמוותר על טענתו העקרונית, אותה הביע גם בפני בית משפט קמא עצמו ולפיה - בהעדר עילת מעצר אין להורות על שחרור לחלופת מעצר. 7. בסיכומי ב"כ העורר, לאחר ששוב חזר על טענתו העיקרית לפיה חוק המעצרים אינו מקים עילת מעצר בעבירת רכוש בודדת כשלחובת הנאשם אין הרשעות קודמות הוסיף כי לשיטתו, עבירת ההתפרצות והגניבה אינה נמנית על העבירות "החמורות" המנויות בסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק המעצרים, אלו המקימות כשלעצמן חזקת מסוכנות ולכן יש לבחון את מעשי העורר וכן את נסיבות עשייתן ונסיבותיו האישיות כדי לקבוע אם עולה מהם מסוכנות כלפי ביטחון הציבור. הסניגור ציין כי בבית משפט קמא ב"כ המשיבה כלל לא טענה כי העורר מסוכן. ישום הלכת פרנקל לעניין העורר מעלה, לעמדת הסניגור, כי בעורר לא מתקיימת אף נסיבה - לא כזו הקשורה בביצוע העבירה ולא כזו הקשורה לאישיותו - המאפשרת לסטות מן הכלל, לפיו אין עילת מעצר בעבירות רכוש. 8. עוד טען ב"כ העורר כי לתיקי המב"ד "אין ולא יכול להיות משקל", שגם אם ניתן להגישם בהליכי מעצר הרי שלאור חזקת החפות אין לרישומים אלו כל משקל לעניין גיבושה של עילת מעצר. יתרה מזאת, מציין ב"כ העורר כי הטענה שיש ליתן לרישומים אלו משקל לעניין עילת המעצר לא עלתה בפני בית משפט קמא, בו הסתפקה ב"כ המשיבה בהצהרה כי לעורר אין כל רישום פלילי קודם. לאור הצהרה זו לא היה מקום, לדעתי, לצרף לסיכומי ב"כ המשיבה רישום פלילי כלשהו. מכל מקום, לא מדובר בהרשעות קודמות אלא ברישום פלילי - מב"ד. 9. שאלת ההתחשבות בתיקי חקירה פתוחים, (תיקי מב"ד), כאינדיקציה למסוכנותם של נאשמים שמוגשת בקשה למעצרם עד תום ההליכים היא שאלה שבית המשפט העליון טרם נדרש לה בצורה ממצה. מיודענו כי לעניין גזירת דינו של נאשם אין ליתן להם משקל - ראו, למשל, ע"פ 1173/97 אמסלם נ' מ"י, תק-על 98(1), 637 - ברם, בפסיקת בית המשפט העליון ימצא המעיין החלטות לפיהן רשאי בית המשפט בהליכי בקשות להארכות מעצר להתחשב גם בתיקי מב"ד, אם כי עליו להתייחס אליהם בזהירות, ומכל מקום אין להם אלא משקל נמוך וכל כוחם הוא בהוספת משקל למסוכנות הנלמדת ממילא ממקורות אחרים, דוגמת עבר פלילי במובן המקובל והפורמלי או חזקת מסוכנות סטטוטורית, ראו לעניין זה, למשל, בש"פ 2265/01 גוסטב נ' מ"י, תק-על 2001(2), 104; בש"פ 8420/99 פלוני נ' מ"י, תק-על 99(4), 259; בש"פ 2312/99 חלפון נ' מ"י, תק-על 99(2), 188; בש"פ 3572/98 ג'ורנו נ' מ"י, תק-על 98(2), 1186. לו דעתי הייתה נשמעת היתה חזקת החפות דוחקת את ההתחשבות, אף המשנית, בתיקי חקירה פתוחים המתנהלים בעניינו של חשוד ונאשם, בשלב הליכי מעצר. אדגיש שגם אם אתחשב בהם, אין בהם כדי להשליך על מסוכנותו של העורר. 10. ב"כ המאשימה סמך ידו על ההחלטה. לשיטתו, ההחלטה מנומקת כדבעי ומיישמת כראוי את הלכת בית המשפט העליון בבש"פ פרנקל, שם נקבע כי עבירות רכוש המבוצעות תוך התארגנות של מספר עבריינים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון האדם ואת ביטחון הציבור. לפיכך, תיתכן גם תיתכן קיומה של עילת מעצר בעבירות כנגד רכוש, בשים לב למכלול הנסיבות האופפות את העבירה. עוד הוסיף ב"כ המאשימה כי "טועה העורר, בכך שמפרש את הגינותה של המשיבה, אשר הסכימה לחלופת מעצר, בכך שהמשיבה מסכימה, כי העורר אינו מסוכן, אדרבא, עצם בקשת החלופה מצביעה על המסוכנות." אומר מיד כי בטענה זו אין מאום. לא בהגינותה של ב"כ המשיבה עסקינן, כפי שציין אף ב"כ העורר בתשובתו, שהרי אם העורר איננו מסוכן אין כל מקום לבקש להורות על מעצרו. כדי לבסס בקשה למעצר עד תום ההליכים לפי חוק המעצרים, יש להצביע על ראיות לכאורה, וקיומה של עילת מעצר. לא די באמירות של ב"כ הצדדים. בנסיבות ענין נשוא ערר זה אמנם התקיים היסוד של הראיות לכאורה אך נעדר היסוד השני - עילת מעצר. 11. ב"כ המשיבה מוסיף וטוען כי בניגוד לדעת העורר בסיכומיו לפיה, עבירת התפרצות וגניבה "אינה נמנית על העבירות 'החמורות'" הרי שבבש"פ 1186/00 מוכתייב נ' מ"י, תק-על 2000(1), 1027, עצר בית המשפט העליון את העוררת שגנבה מחנות בקניון שני בקבוקי בשמים, לאחר שקבע כי קמה עילת מעצר בעניינה. אומר כבר עתה כי אני שותף לדעת הסניגור, לפיה נסיבותיה של העוררת שם, ובמיוחד עברה הפלילי העשיר, שונות בתכלית מענייננו אנו. כפי שציין שם כב' השופט ריבלין, בעניין מסוכנותה של העוררת: "אכן, במקרה זה, העבירה נשוא כתב האישום, כשלעצמה, אינה מן העבירות המקימות, ברגיל, עילת מעצר. אלא, שבעניינה של העוררת הזו אין העבירה הזו עומדת לבדה, בלשון המעטה, ועל מסוכנותה של העוררת ניתן ללמוד מעברה החמור.", ראו שם, ע' 1028. 12. אציין עוד כי ביום 3.12.02 הומצא ללשכתי מסמך מטעם ב"כ העורר שכותרתו "בקשה לקביעת מועד למתן החלטה." ובו מצויין, בין השאר, כי "העורר שוהה מאז יום 15/11/02 בתנאי 'מעצר בית' מלא וחירותו נשללת באופן משמעותי לאורך תקופה הולכת ומתארכת, כל זאת בשעה שהוא שב וטוען כי אין בענייננו עילת מעצר הואיל ומדובר בעבירת רכוש אחת של אדם ללא הרשעות קודמות." (ההדגשות במקור - ר.ג'.) לפיכך, התבקש בית המשפט לקבוע מועד למתן החלטה. אין לי אלא להצטער על כך שב"כ העורר נוטל רשות לעצמו להגיש מסמך נוסף בו הוא חוזר על תמצית טענתו מבלי רשות מבית המשפט. לגופו של עניין, חירותו של העורר אינה חשובה מחירותם של נאשמים אחרים המצויים במעצר מאחרי סורג ובריח, שענינם נדון לפני עררו של העורר, וממתינים למתן החלטה בענינם, המשתהה עקב העומס העצום המוטל על בית המשפט. זו המציאות וראוי כי גם בעלי הדין יפנימו אותה. 13. לאור כל האמור לעיל, לאחר שעיינתי בהחלטת בית משפט קמא ושקלתי את טענות הצדדים אני מקבל את הערר ומורה שהעורר ישוחרר ללא כל תנאי. משפט פליליסדר דין פלילי