ג ז ר - ד י ן השופט נתן עמית, אב"ד: 1. כתב-האישום המקורי שהוגש נגד הנאשם בתיק זה, הכיל שני אישומים. באישום הראשון, הואשם הנאשם בעבירה של סחר בבני-אדם למטרת זנות, עבירה על סעיף 203א'(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), כשבין השאר נטען נגדו באופן כללי, שהוא ניהל "עסק של סחר בנשים לשם העסקתן בזנות", וכן שהוא "קנה והחזיק נשים ממדינות חבר העמים שהובאו לישראל באופן בלתי-חוקי ומכר אותן במספר הזדמנויות לאנשים שונים לשם העסקתן בזנות". באישום השני שבכתב-האישום המקורי, הואשם הנאשם בעבירה של ניסיון להשמדת ראיה, עבירה על סעיף 242 לחוק העונשין; וכן בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, עבירה על סעיף 244 לחוק העונשין. בתשובה לכתב-האישום המקורי, כפר הנאשם בכל העובדות שנטענו נגדו ובעבירות שיוחסו לו, ובית-המשפט קבע את התיק לשמיעת ראיות. 2. בישיבה שנועדה לתחילת שמיעת הראיות במשפט, כפי שהדברים קורים לא-אחת בבית-המשפט, הגיעו הצדדים להסדר-טיעון לגבי מסגרת האשמה בלבד, ולא לגבי העונש,- והדבר נבע על-פי הודעת התביעה, שניתנה יותר מאוחר, מסיבות ראייתיות,- שלפיו האישום הראשון צומצם לסחר בשתי נשים בלבד, ואִילו האישום השני נמחק כולו. כפי שהדברים צויינו בפרטיכל (עמ' 9), מאחר וההסדר הושג בבית-המשפט, ממש ברגע האחרון, בבוקר הדיון, הוגש לבית-המשפט נוסח כתב-אישום מתוקן "מקושקש" בכתב-יד, שבעובדותיו הודה הנאשם והורשע על-פיו, ולאחר מכן הוגש נוסח מודפס של כתב-האישום המתוקן, שהוא הנוסח המחייב. על-מנת להבהיר את התמונה, אנו חוזרים ומציינים שהנאשם הורשע על-פי הודאתו בעבירה של סחר בבני-אדם למטרות זנות, עבירה על סעיף 203א'(א) לחוק העונשין, והעובדות שהנאשם הודה בהן על-פי כתב-האישום המתוקן, הן, ככתבן וכלשונן, כדלקמן: "1. בתקופה הרלוונטית לכתב-אישום זה סחר הנאשם בשתי נשים על-ידי כך שמכר אותן לשם עיסוקן בזנות, הכל כמפורט בכתב-האישום. 2. א. בתאריך 3.3.01 הגיעה ילנה ספוניבה (להלן: "ילנה") לישראל, לאחר שהובאה ממולדביה דרך מצרים באופן בלתי-חוקי. בסמוך לאחר מכן, הגיע X למכון ושם מכר לו הנאשם את ילנה. ב. הנאשם הכניס את X לחדר האמבטיה בעת שילנה התרחצה בג'קוזי, X בדק את גופה, שאל אותה אם היא מעוניינת לעבוד, והסביר לה את תנאי העבודה. ג. ביום למחרת הגיע X למכון, וקנה את ילנה מהנאשם תמורת סך 6,500$ לשם העסקתה בזנות. 3. א. בתאריך 7.6.01 או בסמוך לכך, התקשר הנאשם אל X והזמין אותו לרכוש בחורה חדשה שהגיעה לישראל. X הגיע לדירה ברחוב טרומפלדור בת"א, שם פגש את אוקסנה פרומצ'ק, ביקש ממנה להתפשט ובדק את גופה. ב. ביום למחרת הגיע X לדירה עם אלי בן-זקן, והשניים בדקו את גופה של אוקסנה. ג. מאוחר יותר באותו יום הגיעו X ואישתו שוב לדירה, פגשו את הנאשם שהציג להם את אוקסנה, X ואישתו הסבירו לאוקסנה כי עליה לתת שירותי מין בתשלום על-פי הזמנות טלפוניות וכי הכסף יועבר אל הבעלים שירכוש אותה. באותו ערב החלה אוקסנה לעבוד בזנות, ובתאריך 10.6.01 שילם X 6,500$ עבור אוקסנה לנאשם." 3. כפי שכבר ציינו לעיל, הסדר-הטיעון התייחס לעניין האשמה בלבד, ואִילו לגבי העונש, הוסכם שכל צד יטען את טענותיו באופן חופשי. הסניגור ביקש להוסיף לעניין זה, כפי שהדברים נרשמו בפרטיכל (עמ' 10, ש' 14): "נכון שאין הסדר לעניין העונש, אבל אני רשאי לבקש מביהמ"ש להטיל עליו עונש מאסר בעבודות שירות. אני אהיה רשאי בטיעון לעונש להעלות נסיבות שכמובן יש להן בסיס בחומר הראיות לגבי בואן של המתלוננות, אשר בהן הורשע הנאשם... ולהביא את התיאור של הנסיבות והעובדות שקשורות בהגעתן לישראל..." וכן טענות נוספות לעניין העונש גופא. 4. התביעה בטיעוניה לעונש בתיק זה, שאתייחס אליהם בהמשך, מייחסת משמעות רבה לגזר-הדין שבית-המשפט נותן בתיק זה, משום שמאז שסעיף 203א'(א) הוכנס לחוק העונשין, בתיקון מס' 56, שתוקפּוֹ מיום 21.7.2000,- המקרה דנן, מבין כל המקרים שהובאו בפני בית-המשפט, למיטב ידיעתנו, הוא המקרה הראשון, שהתביעה לא הגיעה בו להסדר-טיעון לגבי העונש. סיבה נוספת, לטענת התביעה, והיא החשובה יותר, היא, שלנאשם דנן, להבדיל מהנאשמים שהואשמו בתיקים האחרים, מיוחסת עבירת הסחר בבני-אדם במכירת אותן נשים לשם עיסוק בזנות, בה בשעה שלנאשמים בתיקים האחרים יוחסה עבירת הסחר בבני-אדם ברכישת אותן נשים, ובהעסקתן לצורכי זנות במכוני הליווי. 5. התובעת והסניגור טענו בפנינו את טענותיהם בהרחבה יתרה, כל אחד על-פי מידותיו ועל-פי האינטרס שהוא מייצג, ובשיקולי הכרעתנו נתייחס אליהם, אך מאחר ומרבית טענותיהם סבו וסובבו סביב גזרי-הדין שניתנו בסוגייה זו, מאז חקיקת סעיף 203א'(א) לחוק העונשין ועד היום, אנו נפרט, ראשית דבר, את פרטי אותם גזרי-דין. יש לציין שאנו מביאים את רשימת גזרי-הדין המצויים בידיעתנו, ושלפי מיטב בדיקתנו, אלה הם כל גזרי-הדין שניתנו בסוגייה זו, הן על-ידי מותב זה בהרכבים שונים, והן על-ידי מותבים אחרים של בית-משפט זה, ובתי-משפט אחרים. כל התיקים האלה נסתיימו כאמור בהסדרי-טיעון, וגזרי-הדין בהם לא פורסמו. עוד ראוי לציין, שבכל התיקים האמורים, הנאשמים בהם הואשמו, מטבע העניין, גם בעבירות נילוות אחרות, כגון: החזקת מקום לשם עיסוק בזנות; סרסרות למעשה זנות ועוד; ובפירוט שנביא להלן לא נפרט את אותן עבירות נוספות, אלא נתייחס רק לעבירת הסחר בבני-אדם, שהיא העבירה העיקרית שבה הואשמו אותם נאשמים, והיא גם העבירה היחידה שבה מואשם הנאשם בתיק שלפנינו. אולם, כפי שציינו לעיל, בכל המקרים שנדונו בגזרי הדין הנ"ל, נידונו הנאשמים בסחר בבני-אדם בשל רכישת אותן נשים לשם עיסוק בזנות, ואִילו הנאשם שבפנינו נידון בשל מכירתן. להלן, איפוא, רשימת אותם גזרי-דין: (1) תפ"ח (ת"א) 1156/00, מדינת ישראל נ' ארתור חנוכוב,- סחר באישה אחת,- 36 חודשי מאסר, מחציתם בפועל ומחציתם על-תנאי + פיצוי למתלוננת. (2) תפ"ח (ת"א) 40230/00, מדינת ישראל נ' ויקטור מכלוף,- סחר באישה אחת,- שנתיים מאסר בפועל + פיצוי למתלוננת. (3) תפ"ח (חי') 133/01, מדינת ישראל נ' רחמים סבן,- סחר בשתי נשים,- 31 חודשי מאסר בפועל ו-31 חודשים מאסר על-תנאי + קנס. (4) תפ"ח (ת"א) 1029/01, מדינת ישראל נ' ראובן סלומון ואח',- נאשם 1 הורשע בסחר בבני-אדם לגבי שלוש נשים, ונידון ל-34 חודשים, מחציתם בפועל ומחציתם על-תנאי; נאשם 2 הורשע בסיוע לאותו סחר, ונידון ל-28 חודשים, מחציתם בפועל ומחציתם על-תנאי; ונאשמת 3 הורשעה בקשירת קשר לסחר, ונידונה ל-14 חודשים, מחציתם בפועל ומחציתם על-תנאי. (5) תפ"ח (ת"א) 1030/01, מדינת ישראל נ' נטליה גוימן,- סיוע לסחר לגבי כמה נשים,- 7 חודשים מאסר בפועל, ושנתיים מאסר על-תנאי. (6) תפ"ח (ת"א) 1097/01, מדינת ישראל נ' X,- נאשם 1 הורשע בסחר לגבי שתי נשים, ונידון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי על-תנאי + קנס; נאשמת 2 הורשעה בסיוע לסחר, ונידונה לשנתיים מאסר, מהן 6 חודשים מאסר בפועל שירוצו בעבודות-שירות והיתר על-תנאי. (7) תפ"ח (ת"א) 1104/01, מדינת ישראל נ' אלכסנדר ביבילורי,-קשירת קשר לסחר בבני-אדם לגבי אישה אחת,- 20 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים על-תנאי. (8) תפ"ח (ת"א) 1113/01, מדינת ישראל נ' אלי בן-זקן,- סחר באישה אחת,- 8 חודשי מאסר בפועל ו-28 חודשים על-תנאי. (9) תפ"ח (ת"א) 1119/01, מדינת ישראל נ' חנה דביר,- סיוע לסחר באישה למטרות זנות,- 30 חודשי מאסר, 12 חודשים בפועל ו-18 על-תנאי + קנס ופיצוי למתלוננת. (10) תפ"ח (ת"א) 1173/01, מדינת ישראל נ' דוד אגיסון,- סחר באישה אחת למטרת זנות,- 33 חודשי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי + קנס ופיצוי למתלוננת. (11) תפ"ח (ת"א) 1127/01, מדינת ישראל נ' סלביק רפאילוב,- סחר באישה אחת,- שלוש שנות מאסר + קנס בסך 30,000 ₪, ופיצוי למתלוננת בסך 10,000 ₪. 6. התובעת בטיעוניה לעונש, עמדה על חומרתה של עבירת הסחר בבני-אדם למטרת זנות; על העדר נפקות משפטית להסכמה ולמודעוּת של אותן נשים לעובדה שהן נמכרו למטרת זנות; וכן עמדה התובעת על נסיבות העסקתן בזנות, כשבין השאר היא טענה (עמ' 16, ש' 16): "קודם כל הנאשם, כפי שכבר ציינתי, ניצל את מצוקתן הכלכלית. זו כבר נקודת מוצא שאותן נשים מגיעות למצב שהן אינן שוות מול הנאשם. כל אחת מהן לא רצתה ולא הייתה רוצה לעבוד בתנאי עבדוּת שבהם עבדו בארץ - ללא חופשה, כשהן עובדות גם בימי מחזור, הן לא יכולות לצאת מהבית אלא בליווי ואישור, הן עובדות מספר חודשים חינם, כדי להחזיר את "הוצאות" הקנייה שלהן; אין להן בכלל יכולת להשפיע או לומר מילה; אם הן נשלחות לסרסור זה או אחר; אם מדובר במישהו שקונה אותן ומתעלל בהן אחר-כך, או אם מדובר במישהו שקונה אותן ומתנהג אליהן בצורה קצת יותר אנושית; אין לזה קשר לנאשם. דהיינו, הנאשם לא יכול להיבנות מזה שבמקרה ספציפי, קיבל את הבחורה סרסור שהתנהג אליה בצורה טובה יותר." והיא המשיכה וטענה (עמ' 17, ש' 1): "מרגע שהן מוברחות מארץ מוצאן, בה הן נולדות, וכבר בדרך למצרים, הן למעשה נטולות כל יכולת או רצון להתנגד או להתחרט. אין להן מסמכים; אין לה כסף; הן שוהות בארץ באופן בלתי-חוקי, ולהן גם אין להן לאן לפנות; הן לא יודעות את השפה; ולמעשה, עם כל הסכמתן להגיע ולעבוד פה, הן נתונות כשבויות בידי אותם אנשים שסוחרים בהן ומעבידים אותן, בלי יכולת להתנגד." התובעת גם עמדה על הנסיבות הספציפיות של רכישת שתי הנשים הנזכרות בכתב-האישום בתיק זה, על "הבדיקות הגופניות" שעברו לצורך הרכישה, על פרטי גזרי-הדין שניתנו נגד אלה שרכשו את הנשים מהנאשם, והם X ואלי בן-זקן, ועל העובדה שהנאשם קיבל תמורת מכירתן סך של 13,000$. מכאן עתירתה של התביעה להטיל על הנאשם עונש מאסר ממשי, קנס נכבד, וחיובו בתשלום פיצוי למתלוננות. 7. תגובתו של הסניגור לטענות התובעת הייתה, שאין כל קשר,- הן במישור העובדתי והן מבחינת ההשקפה המשפטית,- בין הטענות שהתובעת טענה לבין האישום נשוא תיק זה. באשר למישור העובדתי, ובהסתמך על התנאי בהסדר-הטיעון כפי שהבאתי אותו בסעיף 3 לעיל, הביא הסניגור דברים מתוך הודעת המתלוננת במשטרה, שם אמרה, על-פי ציטוטו (עמ' 20, ש' 22): "הגעתי לישראל במטרה להרוויח כסף בעבודת זנות. במטרה זו פניתי דרך מודעה בעיתון למשרד תיווך קבעו לי פגישה וזה היה בעיר טירספול. למחרת נפגשתי עם אישה בשם ריטה. ריטה הסבירה לי מה מצפה לי שאני אצטרך ללכת ברגל דרך גבול מצרים לישראל, ועל כך שאני אעבוד להחזיר הוצאות. כעבור יומיים, ברכבת, יחד עם עוד בחורה, נסענו למוסקבה... כעבור יום ניקנו הכרטיסים של תיירים במצרים... לאחר ביקורת גבולות הסיעו אותנו לבתי-מלון שונים, עדיין במוסקבה... אני הייתי בהילטון, והסיעו אותנו לגבול באוטובוס ולסנטה קטרינה... נכנס (X), הוא בדק אותי, הייתי עירומה, והוא שאל אותי אם אני יודעת שאצטרך לעבוד. עניתי שיודעת, והוא שאל אם בעבר עבדתי בזנות, עניתי שכן. X שאל אותי אם אני יודעת מה תנאֵי עבודתי, ואמרתי שכן יודעת. שמעתי בדרך שאצטרך חודש וחצי להחזיר הוצאות עליי... מגורים, שכר של נהג, אעבוד רק עם 4-3 לקוחות ליום ולא יותר..." ובהמשך (עמ' 21, ש' 11): "בדירה לא שמרו עלינו. X נתן לי פלאפון, שמספרו 414353-058... יכולתי להתקשר מתי שאני רוצה... עבדתי מרצוני. שום דבר רע לא עשו לי..." ושוב בהמשך (עמ' 21, ש' 19): "אני מבינה שאף אחד בחינם לא היה מביא אותי לכאן." במה שנוגע למתלוננת השניה, ציטט הסניגור מתוך הודעתה (עמ' 21, ש' 20): "בחורות שכבר היו בישראל הציעו לי לנסוע לעבודה בישראל בתור זונה. הן אמרו לי שיש אפשרות לנסוע לישראל, ומשלמים עבור ההוצאות לדרך... ילנה (הבחורה הראשונה) הסבירה לי שחודשיים אני אצטרך לעבוד חינם כדי להחזיר את הכסף למי שקונה אותי... שאלו אותי אם אני מסכימה לעבוד מהיום בערב, ואני הסכמתי, והסבירו לי במה העבודה שלי וכמה אני אקבל בחודשיים הראשונים... היו לי 6-5 קליינטים ביום." והסניגור הוסיף וטען (עמ' 21, ש' 26): "עוד נתון עובדתי אחד - שתי הנשים שנעצרו, כמו כל יתר הנשים, אף-אחת מהן, הכל על-פי תגובתה בדו"ח המעצר, לא רצו להתלונן. הן אומרות את זה. אין להן טרוניה על כל המהלך שמתחיל אי-שם מתוך יוזמתן, אל המסקנות המשפטיות, והמוסריות. נשים שמחפץ ליבן, מיוזמה שלהן, איש לא דחק בהן, איש לא פנה אליהן, איש לא הוליך אותן שולל, איש לא ניצל מצוקה של אף-אחת מהן. כל ניסיון לתאר ניצול מצוקתן, תומתן, חופשתן, הוא טועה ומטעה. זה לא המקרה. זו אישה דעתנית ובוגרת, שהחליטה להתפרנס, והיא נוקטת ביוזמה ובמהלך, ופונה באמצעות מודעות בעיתון, באמצעות מתווכים, ומניעה את כל המערך הזה שיכול להיות בתחומים ובמקומות שנים." 8. באשר למישור המשפטי, טען הסניגור המלומד (עמ' 20, ש' 13): "אני מתקומם כנגד הדבקת תווית של עבירה פלילית למעשים שכאלה, להבדיל מפן מוסרי שגם לגביו אטען בהמשך. התלבטתי, ומאוד התלבטתי, ואת הדברים האלה גם אמרתי, בבית-המשפט העליון. אני חושב שלא יתכן שלקחנו את כל הנשים בעולם, וביטלנו את רצונן. הן לא מסכנות, אותן נשים. מי שמסכנה, זו עבירה חמורה מאוד." ובהמשך (עמ' 22, ש' 11): "אני בטוח שיום אחד סעיף 203א' יגיע לאדם המתאים, אך זה לא המקרה הזה, שבו אותן נשים באו מרצונן המוחלט, מיוזמתן, מבלי לנצל את תומתן ומצוקתן,- אינו מהווה את מהות העבירה. מדובר כאן בהחלטה חופשית ומרצון, ולא בניצול מצוקה." ושוב בהמשך (עמ' 22, ש' 19): "אני חוזר לדברים שבית-המשפט העיר בתחילת הדברים - האנומליה הזאת, של עסקים של מכונים, שהם עורכים בחסות החוק. אני חושב, ששופטים שיום אחד יתמודדו עם הסוגייה הזאת, יצטרכו לתת מענה. החוק הזה הוא חוק רע, מפני שבמטרה לפתור בעיה אחת, הוא דורס דברים אחרים. כמו זכותו של אדם למשפט הוגן. אם הוא לא עבר שום עבירה, ובדבריו לא היה שום רבב משפטי, אסור להרשיע אותו. אני מקווה שלפחות הנסיבות האלה תהוונה משקל רב בשיקול העונש. אין מקרה זה כמקרה שבו אישה תספר במצוקה, ובדמע, על חטיפה. שם המחוקק העביר חוק. אבל במקרה זה אני סבור שהנסיבות מצדיקות הקלה משמעותית בעונש." 9. כאשר העלה הסניגור המלומד את דבריו האחרונים דלעיל, בית-המשפט התערב על-אתר, והודיע לו שאם הנאשם מבקש לחזור בו מהודאתו ולשמוע את הראיות במשפט, בית-המשפט ייעתר לבקשתו, אך לא יתכן שמצד אחד הנאשם יודה בעובדות ויורשע, ומצד שני יטען שלא עבר עבירה. תגובתו של הסניגור לכך הייתה, שהוא מבקש לקחת דברים אלה בחשבון לעניין העונש, כמו לדברים שבית-המשפט עצמו העלה, שזרוע החוק אינה עושה דבר כנגד "האבנים השואבות" בדמות "מכוני הליווי" או דומיהם. 10. בטרם שנתייחס לשיקולים המנחים אותנו לעניין העונש, ולנימוקים, ראוי לעמוד על נסיבותיו האישיות של הנאשם. הנאשם הוא יליד 1962, דהיינו הוא כבן 39 שנה כיום. הוא נשוי ואב ל-4 ילדים, ילדה בת 13.5 שנה; ילד בן 11.5 שנים; ילדה בת 6 שנים וילדה בת שנה וחצי. הסניגור הוסיף, שהנאשם נולד להוריו לאחר שתינוקות רבים ממין זכר נולדו להם ומתו לאחר הולדתם, ולכן, כמנהג העדה, הייתה "התנזרות" מלפנק אותו, ובשל כך הוא עבר ילדוּת קשה. הנאשם עלה ארצה בגיל צעיר. שירת בצבא "כמו שצריך" כדבריו, ובמשך שנים ארוכות עבד בתעשיית מזון בנתב"ג, עבור חברת "אל-על", עד שפּוּטר בשל צמצומים, ומאז החלו בעיותיו. הוא עבד בכל מיני עבודות מזדמנות, והתדרדר לשימוש בסמים קשים. על-פי גיליון הרשעותיו הקודמות, מאז שנת 1995 יש לו מספר רב של הרשעות בעבירות של שימוש בסמים, אך פרט לכך יש לו עבירה ראשונה של החזקת מקום לשם זנות משנת 1994; עבירה שניה כזאת משנת 1996, ועבירה שלישית של השכרת מקום לשם זנות משנת 1996. הנאשם ריצה גם מאסרים בפועל בגין עבירותיו. הנאשם הגיש לנו את המסמך נ/1, שהוא אישור של המטפלת שלו במרכז לטיפול בנפגעי סמים, שעל-פיו עולה שהנאשם נגמל משימוש בסמים, אך כמצויין באישור הוא הפסיק את הטיפול מוקדם מדי. אישתו, שהעידה כעֵדת-אופי, מעידה על החיים הקשים שעברה ועוברת המשפחה ועל בעלה הנאשם, ואומרת (עמ' 13, ש' 12): "הוא בן-אדם נהדר, אבא טוב, הילדים אוהבים אותו, למרות כל הקשיים שהיו לו בחיים". אישתו הוסיפה שיש להם ילדים טובים ומוכשרים, והוגשה לנו כדוגמא תעודה שמתייחסת לבת הגדולה (נ/2). הנאשם הוסיף שאפילו היום, ילדיו לא יודעים שהוא נמצא במעצר, והוא משקר להם שהוא נמצא בארצות-הברית. ממש לפני מעצרו, כפי שעולה מתלושי השכר נ/3א'-ג', עבד הנאשם כברמן במועדון, אולם כפי שהסניגור אומר, אגב עיסוקו זה, עבר הנאשם את העבירה בתיק זה, ושם הוא נעצר. 11. סבורנו שיש הצדקה לתגובת הסניגור באשר לטענותיה של התובעת במישור העובדתי. התביעה איננה יכולה להביא בפני בית-המשפט במסגרת הטיעונים לעונש, עובדות נוספות על העובדות שבכתב-האישום, כאשר הנאשם הודה בעובדות מסויימות המצויינות בכתב-האישום והורשע על-פיהן, ובית-המשפט לא שמע ראיות במשפט. ניתן כמובן לתאר ביתר פירוט את העובדות שנטענו בכתב-האישום, כאשר תיאורים אלה מתיישבים עם העובדות שנטענו ומבוססים על חומר החקירה שבתיק, וכן ניתן לטעון לנסיבות עובדתיות שהן פועל יוצא של העבירה שבה הודה והורשע הנאשם,- אך אין מקום "להפליג" לעובדות של תיקים ופרשות אחרות. בהתאם לעיקרון זה ננהג גם במקרה דנא, ונתרכז בעבירה שבה הורשע הנאשם, ובעובדות המצויינות בכתב-האישום עצמו, ובנסיבות שהן באופי העבירה. 12. מאידך, אנו דוחים לחלוטין את טענותיו של הסניגור לגבי חקיקת סעיף 203א'(א) לחוק העונשין, ולגבי הפרשנות שהוא נותן לו, והסתייגויותיו מדרך יישומו. מדינת ישראל, שקבעה ב-חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו את האדם כערך עליון, קבעה ב-סעיף 2 שבו, כי: "אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם", וב-סעיף 4 לחוק נקבע, ש"כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו". די היה בהוראות אלו כדי לייתר את הצורך בחקיקת סעיף 203א'(א) לחוק העונשין, אולם, משחוקק סעיף זה, שהעונש המירבי על הפרתו נקבע בחוק לשש-עשרה שנות מאסר,- אין מקום אפילו להרהר, שיש להתייחס לעבירה זו במלוא החומרה. התמונה שמצטיירת בפני בית-המשפט בעבירת הסחר הזו בבני-אדם, מזכירה תמונות נשכחות מההיסטוריה האנושית של סחר בעבדים; ובדיקתן של הנשים הנמכרות במקרה דנא, על-ידי רוכשיהן X ובן-זקן, כפי שהדברים תוארו בכתב-האישום, מזכירה, למרבה הצער והכלימה, סחר בהמות. אין מקום לספקות, אפילו לגבי מקרה בודד, שיש לעקור מן השורש את התופעה המכוערת והבזויה הזו שמבישה לחברה בישראל ולמדינה כולה, ומדינה מתוקנת כמדינת ישראל אינה יכולה להשלים עם ביצוע עבירות כאלו, כפי שנגולו בפני בית-המשפט בתיק זה, ובתיקים שפירטנו לעיל. יפים לענייננו דברים שאמר כב' השופט מ. חשין ב-בש"פ 7542/00, ארתור חנוכוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (זהו המקרה שנזכר בסעיף 1 ברשימה הנ"ל), כלהלן: "הכל יודעים זאת, כי עבירה זו עבירה נגזרת היא מתופעות בזויות שנתגלו בחיי המדינה, תופעות של "יבוּא" נערות ונשים ממדינות מסויימות להעסקתן בזנות, "יבוּא" המלוּוה בהתנהגות נקלית ובזויה כלפי אותן נערות ונשים המבקשות למצוא פת-לחם. אין זה כבוד לא למדינה ולא לחברה בישראל, שעבירה מעין זו נחרתה בספר החוקים, בייחוד ביודענו שהעבירה לא שרדה במקומנו מימים שמכבר; עבירה היא שנקבעה בימינו אלה." ועוד ראוי להוסיף מדבר כב' השופט מ. חשין ב-בש"פ 7542/00 הנ"ל, את הדברים הבאים: "הוראת סעיף 203א' לחוק העונשין נועדה להילחם בדמותו המודרנית והמכוערת של סחר העבדים מימים שמכבר, ואנו, בתי-המשפט, משימה הוטלה עלינו להעלות תרומתנו למלחמה זו שמלחמת חורמה היא. אמרתי במקום אחר כי המלחמה בסחר סמים נדמית היא למלחמת ישראל בעמלק: מלחמה היא שאין בה לא שביתות-נשק ולא פשרות. אוסיף עתה כי המלחמה בסחר בבני-אדם לעיסוק בזנות אף היא כמלחמת ישראל בעמלק: אף זו מלחמה היא שאין בה לא שביתת-נשק ולא פשרה." אשר לטענת הסניגור המלומד שאותן נשים הסכימו להיכנס לארץ בדרך לא-חוקית ולעסוק בזנות, כפי שאכן עסקן, התשובה היא, שאִילו היינו מדקדקים בבדיקת נסיבות העסקתן, היה מתברר לכל, שהן הפכו לשפחות מין, שכל תפקידן להרוויח כסף עבור אדוניהן, כמה שיותר. אך אין צורך להיזקק אף לבדיקה כזו, שכן לעניין ההסכמה שלהן אין כל נפקות מבחינת התגבשות העבירה. ראה לעניין זה דברים שאמר כב' השופט י. אנגלרד, ב-בש"פ 291/01, רביאי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם): "סעיף 203א' לחוק העונשין אינו מזכיר כלל את שאלת ההסכמה של האדם "הנמכר", ומכאן שהסכמה אינה משמשת הגנה כלשהי. סעיף 203א' לחוק תכליתו להילחם בתופעה הבלתי-נסבלת של מכירת בני-אדם, גם אם האובייקט אינו מתנגד למכירה..." 13. באשר לטענתו של הסניגור לגבי הערת בית-המשפט, אכן, כפי שהסניגור מציין, במהלך טיעוניה של התובעת העלינו את השאלה מדוע זרוֹע החוק אינה נוקטת בצעדים מתאימים לסגירת "מכוני הליווי" או דומיהם, כפי שהם נקראים בהסוואה מלאכותית, שאין ספק שאף הם מפרים את החוק, ובכך יש חוסר שיוויוניות בהפעלת החוק. התשובה שאנו מקבלים היא, שהמדיניות המוסכמת של שלטונות החוק היא "להעלים עין" מאותם מכונים, אם הם אינם מהווים מטרד לשכנים; אם לא מבוצעת בהם עבירה של סחר בנשים או עבירות חמוּרות אחרות, ואם הם שומרים על סטנדרטים מקובלים של שקט והיגיינה. אין אנו סבורים שזו תשובה מספקת מבחינת החוק, אך מאידך, אין בכך כדי להצדיק את עבירותיו של הנאשם או להקל עימו במאומה. 14. טענה נוספת של הסניגור שיש להתייחס אליה, היא טענתו, שכאשר משווים את מצבו של הנאשם לעומת מצבם של X ובן-זקן, שנשפטו בפרשה זו כרוכשי שתי הנשים (ראה הפרטים ברשימה הנ"ל),- עונשו של הנאשם צריך להיות קל יותר מהעונשים שהוטלו עליהם. אנו דוחים טענה זו מכל וכל. הנאשם הוא מוכר הנשים, ואיננו רוצים לומר שהוא שדאג ל"ייבואן" ארצה, משום שעובדה זו איננה עובדה מעובדות האישום. אך אין ספק, שנסיבות הבאתן של הנשים ארצה הינה בידיעתו של הנאשם, והוא לא העלה כל טענה בקשר לכך, ולא ניסה "לגלגל" את האשמה הזו על מישהו אחר. עצם העובדה שהוא מכר את שתי הנשים דייה כדי לשכלל את עבירת הסחר לכדי הרשעה, ואין מקום אף להשוואה בין מי שמוכר נשים במצב כזה לבין מי שרכש אותן. אם נשווה זאת לעבירות סמים, הנאשם הוא בגדר הספּק, ואִילו X הוא בגדר מתווך או צרכן, ולכן יש להתייחס לעבירתו של הנאשם כחמוּרה יותר. יחד עם זאת, איננו מתעלמים מטענת הסניגור שלמרות שכל המקרים דלעיל נסתיימו בהסדרי-טיעון שעל-פיהם גם העונשים היו מוסכמים, אין זה אומר שבית-המשפט אינו צריך להתחשב בעיקרון של אחידות העונשים רק משום שהנאשם סירב להגיע להסדר-טיעון לגבי העונש. עובדה היא, כטענת הסניגור, שכתב-האישום המקורי שהוגש נגד הנאשם היה חמוּר לאין ערוך מכתב-האישום המתוקן שבו הוא הודה ולפיו הוא הורשע; הנאשם הודה מבלי שנשמעו ראיות, ובכך חסך מזמנוֹ של בית-המשפט ומזמנה של התביעה, וכן אין להתעלם, לטענת הסניגור, מחרטתו של הנאשם, מנסיבותיו האישיות וממצב משפחתו, ולכן, על-פי טענתו, אין להחמיר עימו מעבר לעונשים שהוטלו במקרים הנ"ל. 15. גזר-דיננו המפורט, לעניות דעתנו, מצביע עד כמה בדקנו ובחנו את כל נסיבות העניין, ושקלנו מה העונש שראוי להטיל על הנאשם בנסיבות אלו. עבירתו של הנאשם היא חמוּרה, ועברוֹ הפלילי, אף בסוגייה זו של זנות, הוא חמוּר, ולפיכך העונש שיש להטיל עליו צריך להיות חמוּר יותר מהעונשים שהוטלו על הנאשמים בתיקים הנ"ל, והוא צריך להיות גם ביחסיות תואמת לעונש הקבוע בחוק. לא נעלמו מעינינו נסיבותיו האישיות של הנאשם, וגם לא מבטה העצוב והכואב של אישתו, ולא נעלמה מעינינו העובדה, שהנאשם הוא אב לארבעה ילדים קטנים שמחכים לשובו של אביהם הביתה. אלו נסיבות, שבראש ובראשונה הנאשם היה צריך לחשוב עליהן בטרם ביצע את עבירותיו, ולא לבוא לבית-המשפט ובזכות ילדיו ומשפחתו לבקש להתחשב בו. הנימוק העיקרי שמנחה אותנו בשקילת העונש, הוא הצורך לבער את הנגע הזה של סחר בנשים למטרות זנות במדינת ישראל, ואין בידי בית-המשפט דרך לעשות זאת אלא בהטלת עונשים חמוּרים ומרתיעים. וכל אלה שעוסקים בסחר זה צריכים לדעת, שאם הם יעברו עבירה כזו, ויובאו לדין בפני בית-המשפט ויורשעו בדינם, צפוי להם עונש חמוּר אף יותר מזה שאנו מטילים על הנאשם שבפנינו. לאור כל האמור לעיל, החלטתנו, בסופם של שיקולים, היא להעלות את רף הענישה במידה מסויימת, לפחות בדרגה נוספת על רף הענישה המירבי שאליו הגיעו בתי-המשפט במקרים הנ"ל, תוך הדגשה, שאין אנו מחמירים עם הנאשם יתר על המידה, משום שלמעשה, הנאשם הוא הראשון שנשפט בסחר בבני-אדם בבחינת מוֹכר. 16. אשר על כן, אנו מטילים על הנאשם שבע שנות מאסר, שמהן ארבע וחצי שנים תהיינה מאסר בפועל, שריצויין יחל בתאריך מעצרו, דהיינו ביום 3.9.2001, ושנתיים וחצי תהיינה מאסר על-תנאי, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור במשך שלוש שנים מתאריך שחרורו ממאסרו עבירה בה הורשע בתיק זה. כמו-כן אנו מטילים על הנאשם קנס בסך 20,000 (עשרים אלף) ₪, ומורים שהסכום שנתפס בחזקת הנאשם כאשר נעצר יחולט לכיסוי הקנס. למקרה, שמאיזו סיבה שהיא, ההוראה הנ"ל לא ניתנת לביצוע, ישולם הקנס תוך 30 יום מהיום, ולמקרה שלא ישולם, ירצה הנאשם שישה חודשי מאסר תחתיו. לא הכבדנו בקביעת סכום הקנס על הנאשם, וגם לא חייבנו אותו בפיצוי המתלוננת, בהתחשב בתקופת המאסר שהטלנו עליו, ובהתחשב במצבה הכלכלי של משפחתו. 17. הוּדעה לנאשם זכותו לערער תוך 45 יום. משפט פליליסחר בבני אדם