פסק-דין השופט א' מצא: המערער הורשע בניסיון שוד (לפי סעיף ?403 ביחד עם סעיף ?29 לחוק העונשין), בקבלת רכב גנוב (לפי סעיף ?413י לחוק העונשין) ובשימוש ברכב ללא רשות (לפי סעיף ?413ג לחוק). בית המשפט המחוזי גזר עליו שש שנות מאסר, מהן ארבע שנים וחצי לריצוי בפועל ויתרת התקופה מאסר על תנאי. בגזר הדין נקבע, כי שנתיים וחצי מתקופת המאסר הממשי שנגזרה עליו ירצה המערער בחופף לעונש מאסר שאותו הוא מרצה בשל עבירה אחרת. הערעור שלפנינו מופנה נגד צדקת הרשעתו של המערער בניסיון שוד ונגד חומרת העונש. ?2. רועי אבו-חצירה (להלן: המתלונן) שימש כקצין ביטחון באחת החנויות במרכז המסחרי "קריון" שבקריית ביאליק. בגדר תפקידו נהג המתלונן לצאת מדי יום לסניף בנק הפועלים בקריית ביאליק ולהפקיד שם כספים של העסק. כך עשה המתלונן גם בבוקר יום ?26.9.99, שחל בחול המועד סוכ. נלווה אליו משה אליאס, קצין הביטחון של חנות אחרת באותו מרכז מסחרי, שאף עליו הוטל להפקיד בבנק כספים של החנות בה עבד. השניים נסעו יחדיו במונית עד לקרבת הבנק, ומשם צעדו ברגל לעבר הבנק. המתלונן נשא תיק שהכיל ?20,338 ? במזומנים, ?4,687 ? בשיקים ותווי-קנייה בוי של ?1,530 ?. אליאס, שהגיע ראשון לפתח הבנק, נכנס אל הסניף. המתלונן צעד אחריו, כאשר התיק ובו הכסף המיועד להפקדה תלוי על כתפו השמאלית. בהתקרבו אל פתח הבנק התנפל עליו שודד, שניסה להוציא את התיק מחזקתו בכוח. אך המתלונן - אף שהופל ונגרר על המדרכה - לא הירפה אחיזתו בתיק, נאבק בתוקפו והצליח לסכל את ניסיון השוד. השודד נמלט ונכנס למכונית מסוג סיאט-איביזה בצבע שחור (להלן: הסיאט), שהמתינה לו בסמוך למקום האירוע כשנהגה יושב ליד ההגה, ומיהרה להסתלק מן המקום. אזרח שהזדמן למקום במכוניתו, והיה עד לניסיון השוד, זיהה את מספרה של מכונית השודדים ונסע בעקבותיה. תוך כדי המעקב, הוא דיווח למשטרה - בטלפון סלולארי - על האירוע, ומסר לה את תיאורה ומספרה של הסיאט. בשלב כלשהו איבד האזרח קשר-עין עם הסיאט; אך הוא המשיך בנסיעתו בניסיון לאתרה, ובסופו של דבר מצא אותה חונה ברחוב ז'בוטינסקי בקריית אתא. ניסיון השוד בוצע בשעה ?10:35. מקץ כחמש-עשרה דקות, בעקבות המידע שנמסר לה, הגיעה המשטרה למקום בו הוחנתה מכונית הסיאט. הוברר כי הסיאט חונה ליד בית הוריו של המערער; ואילו המערער נמצא כשהוא יושב על מעקה בטון, סמוך לסוכה שהוקמה בחצר הבית. השוטרים הבחינו באדם נוף שנראה נמלט מהמקום, אך ניסיונם לעכבו לא צלח. המערער נעצר והוחשד בביצוע ניסיון השוד. בחקירתו הכחיש המערער את החשד וטען לאליבי. הסיאט, שהמערער הכחיש כל נגיעה אליה, זוהתה כמכונית שביום ?20.8.99 נגנבה מתושב קריית גת. בבדיקת המכונית נתגלו טביעות אצבע, שבחלקן והו כטביעות אצבעותיו של המערער. בחקירה נוספת הודה המערער, שכחודש לפני האירוע שבעטיו נעצר רכש את הסיאט, תמורת סך ?2,500 ?, בידיעה שהמכונית נגנבה מבעליה. ביום ?7.10.99 שוחרר המערער ממעצרו, ככל הנראה מחוסר ראיות מספיקות להאשמתו בניסיון שוד. ואולם בראשית ינו ?2000 עצרה המשטרה את סמיח חמאד (להלן: חמאד), אשר הודה בחקירתו כי הוא השודד אשר ניסה לשדוד את המתלונן והפליל את המערער כמי ששידל אותו להשתתף עמו בביצוע השוד ונהג במכונית הסיאט. כן הודה חמאד, כי הוא האדם שבהגיע המשטרה לסביבת בית הורי המערער נמלט מן המקום. ימוכין לאמיתות גרסתו של חמאד נמצאו בזיהוי חלק מטביעות האצבע שנתגלו בבדיקת הסיאט כטביעות אצבעותיו. ?3. ביום ?10.1.2000, בעקבות גביית עדותו של חמאד, נעצר המערער שנית ועם השלמת חקירתו הועמד לדין. חמאד, שהובא לדין בהליך נפרד, הורשע על יסוד הודאתו בניסיון שוד ונידון לחמש שנות מאסר וחצי, מתוכן ארבע שנים בפועל; ומשהסתיים משפטו, הובא כעד-תביעה במשפטו של המער. בכתב האישום שהוגש כנגד המערער נטען, כי המערער וחמאד חברו יחדיו לביצוע השוד. ביום המעשה נסעו לקריון במכונית הסיאט, שהמערער נהג בה, וארבו למתלונן. משהבחינו במתלונן ובאליאס, בצאתם מהקריון במונית, עקבו אחריהם במכוניתם; וכשהגיעה המונית ליעדה, והמתלונן החל לצעוד לכיוון הבנק, יצא חמאד מהסיאט וניסה לשדוד מרשותו את תיקו. כל אותו הזמן המתין המערער לחמאד במכונית הסיאט; ומשחזר חמאד אל הסיאט - לאחר שנכשל בניסיונו ליטול מהמתלונן את התיק - הסיעו המערער ממקום ביצוע העבירה לבית הוריו. בשל החזקתו במכונית הסיאט יוחסו למערער, בכתב האישום, גם עבירות של קבלת רכב גנוב ושל שימוש ברכב ללא רשות. ?4. בפתח הדיון לפני בית המשפט המחוזי כפר המערער בכל העובדות שנטענו בכתב האישום. אך במהלך עדותו הודה - ככל שכבר הודה בשלב החקירה - שכחודש לפני האירוע שבעטיו נעצר קנה את הסיאט, תמורת סך ?2,500 ?, בידיעה שהיא גנובה. בכך הוגבלה המחלוקת לשאלת השתתפותו של המער בניסיון השוד. האשמת המערער בעבירה זו התבססה, בעיקרה, על עדותו של חמאד, וכן על זיהויה של הסיאט כמכונית אשר שימשה את השודדים. חמאד סיפר בעדותו, כי המערער סיפר לו אודות אדם, הנוסע מדי יום מן הקריון להפקיד כספים בסניף הקרוב של בנק הפועלים, והציע לו לשדוד את אותו אדם. משקיבל את ההצעה ערכו שניהם "סיור מקדים" במקום ותכננו את המעשה; ומעדותו התקבל לכאורה הרושם כי על-פי תכנונם המוקדם התכוונו לשדוד את אליאס. בבוקר יום האירוע - סיפר חמאד - יצאו יחדיו, מבית הורי המערער, במכונית הסיאט שהמערער נהג בה, ולערך בשעה ?9:00 הגיעו לקריון. לאחר כשעה, משיצאו המתלונן ואליאס מן הבניין ונכנסו למונית, עקבו אחריהם במכוניתם. כשהגיעו לבנק יצא מן המכונית, תקףאת המתלונן וניסה לחטוף את תיקו; ומשנכשל ניסיונו, חזר לסיאט, בה המתין לו המערער, ושניהם נמלטו לבית הוריו של המערער. ?5. כמו בשלב החקירה כך גם במשפטו, התגונן המערער בטענת "אליבי". בבוקר יום האירוע - טען המערער - שהה, ביחד עם כל אחיו, בבית הוריהם. ימים אחדים קודם לכן קמו מן השבעה על פטירת אביהם ואת ימי חג הסוכות עשו, ביחד עם בני משפחה נוספים, בבית ההורים. המערער סיפר, כיהחל מהשעה ?9:30 בבוקר סעד ביחד עם יתר בני המשפחה, בסוכה, את ארוחת הבוקר. עם סיום הארוחה, בשעה ?10:15 לערך, עלה הביתה. בשעה ?10:30 ירד לחצר הבית כדי לעשן סיגריה, ובנקודת זמן זו הופיעו השוטרים ועצרו אותו. ביחס למעשיו בבוקר יום האירוע עד לשעה ?9:30 - שבה,ריו, החלה ארוחת הבוקר - מסר המערער בשלב החקירה גרסאות שונות. בשתי הודעותיו הראשונות (מתאריכים ?26.9.99 ו-?28.9.99) טען, כי באותו הבוקר הלך ביחד עם אחיו לבית הכנסת; ועם סיום התפילה (בשעה ?9:30 לערך) שב, ביחד עם אחיו, לבית הוריהם ואז החלה ארוחת הבוקר המשו. לאחר שהועמד על כך כי אחיו לא אישרו את גרסתו, כאילו היה ביחד איתם בבית הכנסת, הודה המערער כי בנקודה זו שיקר. בהודעתו הנוספת (מיום ?29.9.99) סיפר - ובגרסה זו דבק גם בעדותו במשפט - כי אחיו אכן העירו אותו לתפילה, בשעה ?6:30 בבוקר לערך, אך הוא לא הצטרף אליהוהמשיך לישון עד לשעה ?9:30. אז, לדבריו, התעורר וירד אל הסוכה לאכול ארוחת בוקר ביחד עם אחיו, שבינתיים חזרו מן התפילה. את גרסתו השקרית, בדבר הליכתו לבית הכנסת ביחד עם אחיו, תירץ בטענה כי ביקש שלא לפגוע בכבוד הוריו. לחיזוק גרסת האליבי שלו הגיש המערער - בהסכמ התביעה - את הודעותיהם של שלושה מאחיו, אשר נמסרו למשטרה ימים ספורים לאחר התרחשות האירוע, ובהן סיפרו כי בבוקר יום האירוע אכן ראו את המערער בבית. אח נוסף של המערער, שהעיד במשפט מטעם ההגנה, אישר אף הוא את טענת המערער, כי בזמן הרלוואנטי לביצוע ניסיון השוד שהה המערער בבית הוריהם. את העובדה שבעת ניסיון השוד הסתייעו השודדים במכונית הסיאט הגנובה - שלכאורה הייתה בחזקתו - הסביר המערער בכך, כי ביום שישי ?24.9.01, היינו יומיים לפני מועד האירוע, נתבקש על-ידי חמאד להשאיל לו את המכונית. לדבריו, נענה לבקשת חמאד ומסר לו את הסיאט, מבלי שטרח לבר לשם מה הוא זקוק למכונית. עד למעצרו, טען המערער, לא החזיר לו חמאד את המכונית. ?6. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו. את הרשעתו בעבירה של ניסיון שוד, שבה כפר המערער, ייסדה השופטת המלומדת על ראיות התביעה. היא קיבלה את עדותו של חמאד, שתוארה על-ידה כעדות משכנעת ואמינה, העומדת במבחני ההיגיון והתואמת את מסכת האירועים תמיכה לעדות זו מצאה השופטת בשלוש ראיות נסיבתיות, שבכל אחת מהן ראתה משום "דבר לחיזוק", כמשמעו בסעיף ?54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-?1971. האחת, שבמהלך ניסיון השוד הסתייעו השודדים במכונית הסיאט, אשר זמן קודם לאירוע נרכשה על-ידי המערער בידיעה שהיאנובה, ואשר זמן קצר לאחר ביצוע ניסיון השוד נמצאה כשהיא חונה ליד בית הוריו של המערער. השנייה, התנהגות המערער במהלך חקירת המשטרה, כאשר במהלך גביית חלק מהודעותיו בחר לשמור על זכות השתיקה. בהקשר זה צוין, כי בחקירתו נמנע המערער אף מהזכרת שמו של חמאד, וכי את טענתו שיומיים לפני האירוע השאיל לחמאד את מכונית הסיאט העלה המערער, לראשונה, במסגרת עדותו במשפט. והשלישית, הסתירות שנתגלו בגרסת המערער. כך, ביחס לקשר שלו למכונית הסיאט, כאשר בהודעותיו הראשונות הכחיש כל קשר למכונית, אך לבסוף הודה ברכישתה, בידיעה שהיא גנובה, ובשימוש בה. וכך, ביחס למעשיו בבוקר יום האירוע, בשעות שקדמו לארוחת הבוקר, כאשר מלכתחילה טען שהלך עם אחיו לבית הכנסת, אך משהפריכו אחיו את גרסתו, הודה כי שיקר. בדחותה את גרסת האליבי, שבעזרתה קיווה המערער להתגונן, קבעה השופטת, כי אחיו של המערער לא אישרו את גרסתו. היא אמנם קיבלה, כי בבוקר האירוע המערער סעד את ארוחת הבוקר במחיצת אחיו. עם זאת קבעה, כי בעובדה זו בלבד אין כדי לשלול את אפשרות השתתפותו של המערער בניסיון השוד. ?7. בערעורו על הרשעת המערער בעבירה של ניסיון שוד העלה הסניגור שתי טענות עיקריות. האחת, כי בית המשפט המחוזי שגה בבססו את ממצאיו על עדותו של חמאד. ראשית, מפני שלאור סתירות ביחס לפרטים מהותיים בהן לקתה עדותו - כמו מועד עריכתו של הסיור המקדים וזהות האדם שאותותכננו לשדוד - עדותו לא הייתה ראויה לאמון. שנית, מפני שבכל הנוגע לחלקו של המערער בביצוע העבירה לא נמצאה תמיכה לגרסתו בראיות אחרות. ושלישית, מחמת החשש שלחמאד היה מניע להפליל את המערער, מתוך תקווה שאם יעשה כן יזכה להקלה בעונש. טענתו העיקרית השנייה הייתה, כי בית המשפט שגה בדחותו את גרסת האליבי של המערער, שלנוכח התמיכה שנמצאה לה בעדויות אחיו של המערער היה בה כדי להקים ספק סביר באשמתו. ?8. בית המשפט המחוזי, שנדרש בהכרעת-דינו להשגות הסניגור על מהימנות עדותו של חמאד, לא מצא יסוד לפקפק באמינות גרסתו של עד התביעה. השופטת סברה, כי הסתירות בעדותו של חמאד, שעליהן הצביע הסניגור, אינן מהותיות ואין בהן כדי לגרוע מאמינות גרסתו. כן קבעה, כי לחמאד, דינו נגזר עוד בטרם הוזמן להעיד במשפטו של המערער, לא הייתה סיבה להאמין שאם יפליל את המערער יזכה להקלה בעונשו; ומכל מקום, ציינה השופטת, אין יסוד לקבל כי לחמאד היה מניע להפליל דווקא את המערער. טיעוני הסניגור לא שכנעוני כי יש יסוד להתערבותנו בהחלטת בית המשפט המחוזי לקבל כמהימנה את עדותו של חמאד ולבסס עליה את ממצאיו. לא למותר להטעים, כי - בניגוד לנטען לפנינו - הרי שלעדותו של חמאד, בדבר השתתפותו הפעילה של המערער בניסיון השוד, נמצאה תמיכה ראייתית משמעותית בעובדה שחמאד הובא למקום ביצוע העבירה ואף חולץ ממנו במכונית הסיאט הגנובה שבמועד האירוע הייתה בחזקתו של המערער; בעוד שניסיון המערער להתכחש להחזקתו בסיאט במועד האמור הופרך בלכידתו מייד לאחר המעשה, סמוך למקום חנייתה של המכונית ליד בית-הוריו. ?9. את עיקר יהבו בערעור השליך הסניגור על טענתו, כי בית המשפט שגה בדחותו את טענת האליבי של המערער. לגישתו, משקיבל בית המשפט את גרסת המערער, כי אכל את ארוחת הבוקר ביחד עם אחיו, שוב לא יכול לקבוע כי המערער השתתף ביחד עם חמאד בביצוע ניסיון השוד; שכן, שתי הקביות הללו אינן מתיישבות זו עם זו. הלוא חמאד העיד, כי בבוקר האירוע הגיע לקריון, ביחד עם המערער, לערך בשעה ?9:00, ואילו ניסיון השוד בוצע רק לאחר כשעה של המתנה להופעת המתלונן ומעקב אחרי המונית שהסיעה אותו עד לבנק. ואילו מעדויות המערער ואחיו העלה הסניגור, כי ארחת הבוקר המשפחתית החלה בשעה ?9:30 ונתארכה עד לאחר השעה ?10:00. מנתונים אלה מבקש הסניגור להסיק, כי בזמן שבו בוצע ניסיון השוד שהה המערער בבית הוריו. עיינתי באמרות שלושה מאחיו של המערער (חיים, אברהם ומרדכי) שהוצגו כראיות מטעמו. חשוב לציין, כי אמרות אלו הוגשו בכפוף להסתייגות מפורשת של התביעה מאמיתות תוכנן. אך העיון בתוכנן מעלה, כי איש מן האחים הללו איננו מאשר, כמות שהיא, את גרסת המערער ביחס לשעות התחלתה וסיומה של ארוחת הבוקר בסוכה; ולפחות בשתיים מתוך שלוש הגרסאות לא ניתן למצוא תמיכה בגרסת האליבי של המערער. הוא הדין בגרסת אחיו הרביעי של המערער (עמרם), שלא מסר אמרה בחקירת המשטרה אך העיד מטעם ההגנה במשפט. ?10. חסרת כל משמעות היא גרסת האח חיים כנפו: אח זה העיד בחקירת המשטרה, כי יצא עם אחיו האחרים לבית הכנסת בשעה ?6:00, וכי בשובם מן התפילה, בשעה ?7:45 לערך, ראה את המערער בבית. סמוך לאחר מכן יצא למקום עבודתו ונראה שכלל לא השתתף בארוחת הבוקר המשותפת. האח אברכנפו מסר בחקירה שתי אמרות. באמרתו הראשונה סיפר, כי בשעה ?5:40 בבוקר יצא לבית הכנסת, שם פגש את יתר אחיו, פרט למערער. בשעה ?7:30 או ?7:45 חזרו האחים מן התפילה. המערער התעורר משנתו בשעה ?8:00 לערך ובשעה ?9:00 ירד ביחד עמם לסוכה לארוחת הבוקר. בהודעתו הראשסר האח אברהם, כי בשעה ?10:30 לערך יצא מבית-הוריו. בהודעתו השנייה תיקן נתון זה וסיפר, כי יצא מן הבית בשעה ?9:45. ואולם באף אחת מן ההודעות אין העד מציין באיזו שעה הסתיימה ארוחת הבוקר המשותפת. כן אין הוא אומר, אם בעת שיצא היה המערער בבית ומתי לאחרונה ראה או בבית. נמצא שאף מגרסת העד הזה אין המערער יכול להיבנות. האח מרדכי כנפו סיפר בחקירה, שכל האחים - מלבד המערער - יצאו לבית הכנסת, לערך בשעה ?5:45. לאחר שחזרו מן התפילה, לערך בשעה ?8:00, העירו את המערער משנתו. בשעה ?9:00 לערך החלו לסעוד את ארוחת הבוקר שנמשכה עד לשעה ?10:00 לערך. עם סיום הארוחה עלה עם אחיו האחרייתה, ורק המערער נשאר בסוכה וקרא תהילים. בצאתו מן הבית, בשעה ?10:30 לערך, הבחין שהמערער עודנו יושב בסוכה. אף בגרסה זו אין למצוא תמיכה לגרסת המערער; לא רק מפני ששעות ההתחלה והסיום של ארוחת הבוקר שצוינו בה מוקדמות מאלו שצוינו על-ידי המערער, אלא גם מפני שהתיאר שנכלל בה ביחס למעשי המערער, משעת סיומה של ארוחת הבוקר, איננו עולה בקנה אחד עם מה שנמסר על-ידי המערער עצמו. ?11. האח עמרם כנפו, שלא מסר עדות במשטרה, נקרא כעד הגנה. בעדותו סיפר כי ארוחת הבוקר החלה בשעה ?8:45 לערך. בסביבות השעה ?9:15 סיים לאכול, ועלה לחלקו העליון של הבית כדי לנוח. לאחר כעשרים דקות, להערכתו, הודיעה לו בתו כי המשטרה הגיעה אל הבית. בזמנים שהובאו בת זו אין כל היגיון; שהרי ידוע כי המשטרה הגיעה לבית הורי המערער רק בשעה ?10:50. ולדידי, די היה בכך כדי להוביל את בית המשפט המחוזי למסקנה, שעל עדות זאת לא ניתן לסמוך. עם זאת אוסיף, כי מקובלת עליי קביעת בית המשפט המחוזי, כי בהעדר הסבר מתקבל על הדעת להימנעותושל העד עמרם כנפו, להקדים ולמסור את גרסתו בחקירת המשטרה, אין לייחס משקל לעדותו ה"כבושה" במשפט (ראה: י' קדמי, על הראיות (חלק ראשון, תשנ"ט) ?373). יצוין כי בהערכת משקלה של עדות, שמטרתה לאשש טענת אליבי של חשוד הנתון בחקירה, נודעת חשיבות מיוחדת לעיתוי מסירתה ש העדות (השווה: ע"פ ?5922/98 סוסן נ' מדינת ישראל, תק-על ?99(4), 1, בפסקה ?12 של פסק הדין) ?12. המסקנה המתבקשת מכל האמור היא, כי אין יסוד להתערבותנו בקביעת בית המשפט המחוזי, כי אין בגרסאות אחי המערער כדי לבסס - למצער כדי יצירת ספק סביר - את גרסת האליבי שעליה סמך המערער את הגנתו. חשוב לציין, כי הרשעת המערער בניסיון השוד התבססה, בראש ובראשונה, עלמתן אמון מלא בעדותו של חמאד ועל התמיכה המשמעותית ביותר שנמצאה לגרסתו בזיהויה של הסיאט כמכונית השודדים; בעוד שגרסת המערער, בה הכחיש השתתפות במעשה ותלה את מעורבות המכונית בהשאלתה כביכול לחמאד, נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי כבלתי ראויה לאמון. כן חשוב לציין, כי הן עדויות אחיו של המערער והן עדותו של חמאד, ביחס לזמנים הרלוונטיים באותו הבוקר, סמכו על הערכות שבדיעבד. סביר להניח, כי כל אחד מהם עלול היה לטעות בהערכותיו. על רקע זה אין עילה להתערבותנו בקביעת בית המשפט המחוזי, כי האפשרות שהמערער סעד את ארוחת הבוקר ביחד עם אחיו בסוכה אינה בהכרח סותרת את האפשרות שנטל חלק, ביחד עם חמאד, בביצוע ניסיון השוד. אין עדות ברורה באיזו שעה הסתיימה ארוחת הבוקר; ועל כל פנים אין עדות ברורה עד לאיזו שעה בילה המערער עם מי מאחיו בסוכה. מגרסת המערער עצמו עלה, כי בבוקר יום האירוע נמצאו בבית הוריו עשרות מבני משפחתו; ומתקבל על הדעת שבהמולה ששררה עזב המערער את הבית מבלי שמי מאחיו הבחין בכך. משחזר המערער, לאחר ניסיון השוד, והתיישב בקרבת הסוכה שבחצר הבית, עשוי היה מי מאחיו להתרשם בטעות שהמערער כלל לא יצא מן הבית. מאידך ניתן להניח, כי גם חמאד אינו מדייק ביחס לשעה בה יצא עם המערער במכונית הסיאט וביחס למשך הזמן שבו המתינו בקריון עד לתחילת מעקבם אחרי המונית שהסיעה את המתלונן ואת אליאס לעבר סניף הבנק. ?13. משהגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות, אתייחס בקצרה לערעור נגד גזר הדין. עיקר טענתו של הסניגור היה, כי בית המשפט שגה בכך שגזר על המערער מאסר בפועל לתקופה של ארבע שנים וחצי, בעוד שעל חמאד נגזרו ארבע שנות מאסר בפועל בלבד. לטענתו, היה ע בית המשפט להטיל על המערער עונש קל מזה שנגזר על חמאד. ראשית, בשל חלקו (הגדול ביחס) של חמאד בביצוע העבירה; ושנית, לנוכח עברו הפלילי של חמאד, שלפי הנטען הינו יותר מכביד מעברו הפלילי של המערער. אלא שהשופטת המלומדת, לאחר שנתנה את דעתה לטיעונים אלה, קבעה כי הנסיבות מצביעות על-כך שהמערער הוא אשר תכנן את ביצוע העבירה. מהנמקה זו עולה, כי עונשו של המערער נקבע תוך התחשבות בעונש שהושת על שותפו לביצוע העבירה, הגם שחמאד הורשע בדין על יסוד הודאתו. לא למותר להוסיף, כי העונש שהוטל על המערער התייחס גם לעבירות הנוספות שבהן הורשע: קבלת רכב גנוב ושימוש ברכב ללא רשות. העונש, כשלעצמו, אינו חמור ואינני רואה עילה להתערב בו. ?14. מן הטעמים שפורטו יש, לדעתי, לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא. משפט פלילישוד