עבירת בניה פירוק אסבסט 1. המשיב, ביחד עם שלושה אחרים שעניינם אינו לפנינו, הועמד לדין בבית משפט השלום בירושלים (ת"פ 9710/08) ויוחסה לו שורה של עבירות שנטען כי עבר בעת שביצע עבודות פירוק של גג אסבסט בישוב בית זית. בית משפט השלום (כב' השופט י' מילנוב) זיכה את המשיב מהעבירות שיוחסו לו, ומכאן ערעורה של המערערת. 2. על פי כתב האישום, המשיב הוא קבלן לפירוק גגות אשר ביצע, באמצעות עובדים, עבודות פירוק גג אסבסט של מבנה צרכניית המושב בית זית. לאחר מכן, נצפו בשטח העבודות ערימות של פסולת שכללו לוחות אסבסט ושברי אסבסט. עוד נטען, כי עבודות פירוק האסבסט בוצעו מבלי שהעובדים קיבלו הדרכה מתאימה, מבלי שננקטו אמצעי זהירות הנדרשים על פי דין (לרבות שימוש בציוד מגן אישי ובדיקה רפואית ראשונית לעובדים) ומבלי ששטח העבודה שולט כנדרש. בכתב האישום גם נטען כי המשיב פעל ללא רישיון עסק, אך ב"כ המערערת לא עמד על הרשעתו בעבירה האמורה ועל יסוד עמדה זו הוא זוכה ממנה. 3. בגין המפורט לעיל יוחסו למשיב מספר עבירות. להלן יפורטו בהרחבה סעיפי העבירות והמונחים הכלולים בהם, שכן לעניין זה חשיבות להבנת טענות המערערת: א. עבירה של גרימת מפגע לפי סעיפים 53(א), 53(ד), 53(ו) ו-71א לפקודת בריאות העם, 1940 (להלן - "הפקודה"). סעיף 71א(א) לפקודה קובע כי העובר על ההוראות הכלולות, בין היתר, בחלק ו' של הפקודה, עובר עבירה שדינה מאסר וקנס כמפורט שם. סעיף 53 כלול בחלק ו' של הפקודה. ההוראה שבסעיף 53(א) קובעת כי בכל מקום שמבנה או מצבו או אופן השימוש בו מזיקים לבריאות או מסכנים את הבריאות, מדובר במפגע. ההוראה שבסעיף 53(ד) לפקודה קובעת, כי "כל גל או ערימה ... המזיקים לבריאות או המסכנים את הבריאות ... " וכו' מהווים מפגע. ההוראה שבסעיף 53(ו) קובעת כי "כל עבודה, חרושת, מלאכה או עסק המזיקים לבריאות הסביבה או המתנהלים באופן המסכן את בריאותם של העובדים בהם" מהווים מפגע. כאמור, מי שעובר על הוראות הסעיפים הנ"ל עובר עבירה של גרימת מפגע. ב. עבירות של עבודה באסבסט שלא כדין, לרבות אי נקיטת אמצעי זהירות באתר שבו מתבצעת עבודת בנייה באסבסט, אי סילוק מיידי של פסולת אסבסט וביצוע עבודת בנייה באסבסט ללא אישור הוועדה הטכנית לאבק מזיק, עבירות לפי סעיפים 71א לפקודה ולפי סעיפים 4(3), 6, 10, 11, 14, 25(2) ו-29(ה) לתקנות הבטיחות בעבודה (גהות תעסוקתית ובריאות הציבור והעובדים באבק מזיק), תשמ"ד-1984 (להלן - "התקנות"). תקנה 4(3) לתקנות מחייבת לדאוג לסילוק מיידי של פסולת בדרך שתמנע נזק אפשר לבריאות העובדים או הציבור בכל מקום בו מתבצעת עבודה "בחומר" או "עבודת בנייה באסבסט". המונח "חומר" מוגדר בתקנה 1 לתקנות כ"אסבסט, סיבי אסבסט, טלק וצורן דו חמצני גבישי". המונח "סיבי אסבסט" מוגדר אף הוא בתקנה 1 לתקנות כ"סיבים של אסבסט שאורכם עולה על 5 מיקרון וקוטרם קטן משלושה מיקרון, והיחס בין אורכם לקוטרם גדול מ-3". כלומר, "חומר" אינו בהכרח "סיבי אסבסט", וכאשר בתקנה מדובר בעבודה ב"חומר" די כי יהא מדובר ב"אסבסט" סתם. תקנה 6 לתקנות כוללת הוראות בדבר ציוד העובד בבגדי מגן מיוחדים ובדבר הטיפול בבגדים וכו', כאשר הוא עובד ב"חומר". כאמור, המונח "חומר" כולל גם "אסבסט" כשלעצמו ולאו דווקא "סיבי אסבסט". תקנה 10 לתקנות מחייבת את המעביד לתת לעובדיו העובדים ב"חומר" הדרכה המתייחסת לסיכוני הבטיחות והבריאות, בזמן הקבלה לעבודה ולפחות אחת לשנה, כאשר הוא מוודא שכל עובד מבין את ההדרכה. תקנה 11(ב) לתקנות קובעת חובת שילוט בכל מקום שבו מתבצעת עבודה ב"אסבסט" או ב"סיבי אסבסט". תקנה 14 לתקנות קובעת חובת בדיקות רפואיות לעובדים ב"חומר". תקנה 25(2) לתקנות קובעת חובה לסילוק פסולת במקום עבודה שבו עובדים ב"אסבסט או במוצריו", באופן שהסילוק ייעשה ללא שייגרם נזק לבריאות העובד או הציבור. תקנה 29(ה) לתקנות מורה כי לא יבצע אדם עבודות בנייה ב"אסבסט" אלא באישור הוועדה הטכנית, כהגדרתה בתקנה 1 לתקנות. סעיף 71 לפקודה קובע, בין היתר, כי מי שעובר על הוראה מהוראות התקנות שהותקנו לפי הפקודה, מבצע עבירה. התקנות הנ"ל הותקנו, בין היתר, על פי הסמכויות שנקבעו בפקודה. ג. עבירה של גרימת זיהום אוויר חזק או בלתי סביר, לפי סעיפים 4 ו-11(א)(1) לחוק למניעת מפגעים, תשכ"א-1961 (להלן - "החוק"). על פי סעיף 4 לחוק "לא יגרום אדם לזיהום חזק או בלתי סביר של האוויר, מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע, לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים". זיהום אוויר מוגדר כ"זיהום על ידי עשן, גזים, אדים, אבק וכיוצא בזה". 4. בית משפט השלום פרט בהכרעת הדין את הראיות שהוצגו לו. בית המשפט פסק כי ההודעה שמסר המשיב במשטרה הירוקה (ת/2) והמסמכים שהגיש בחקירתו במשטרה הירוקה (ת/3 ו-ת/4) אינם קבילים כיוון שלמשיב לא הוסברה זכותו להיוועץ בעורך דין, הוא לא הוזהר כראוי ונפגעו זכויותיו כנחקר. המערערת אינה מבקשת לחלוק על קביעה זו במסגרת הערעור דנן. בהמשך קבע בית המשפט, כי המשיב ידע שמדובר ב"אסבסט". עוד נפסק, כי על יסוד הראיות, ובכללן חוות דעת שהגישה המערערת בחתימת הגב' שולה האוזר, ניתן לקבוע כי החומר שבו בוצעה העבודה הוא אכן "אסבסט". אלא שבשלב זה קבע בית משפט השלום, כי בכל מקרה חסומה הדרך להרשעת המשיב בעבירות שיוחסו לו על-פי הפקודה והתקנות, שכן לא הוכח שבענייננו נמצאו במקום "סיבי אסבסט", כהגדרתם לעיל, והמומחית מטעם המערערת העידה שלא בדקה את קוטרם ואורכם של הסיבים. מטעם זה נפסק ש"לא מתקיים הבסיס לכל כתב האישום ומתייתר הצורך לדון בכל השאלות האחרות, קרי, האם בוצעו עבודות אסבסט שלא כדין, כמפורט בכתב האישום ...". בכך קיבל בית המשפט את טענת הסנגור לפיה העובדה שלא הוכח כי מדובר ב"סיבי אסבסט" כהגדרתם בתקנות, חורצת את גורל האישום המבוסס על הפקודה והתקנות. באשר לאישום המבוסס על הוראות החוק, קבע בית המשפט שאף אישום זה לא הוכח שכן תקנות מניעת מפגעים (איכות אוויר), תשנ"ב-1992 קובעות את האופן שבו יימדד זיהום האוויר ובמקרה דנן לא הוכחו ריכוז החומר המזהם ומדידתו בשיטות ובמכשירים שניתן למדוד את הזיהום באמצעותם, על פי מכלול הוראות הדין. 5. בערעורה מבקשת המערערת כי ייקבע שבית משפט קמא שגה כאשר פסק שאי הוכחת קיומם של "סיבי אסבסט" משמיטה את הקרקע מתחת לאישומים המבוססים על סעיפי הפקודה והתקנות, וכאשר פסק שאי בדיקת זיהום האוויר על פי הוראות תקנות מניעת מפגעים אף היא שומטת את הקרקע מתחת לאישומים המבוססים על סעיפי החוק. 6. לטענת המערערת, המקובלת עלינו במלואה, התקנות והפקודה אינן מחייבות הוכחת הימצאות "סיבי אסבסט" כחלק מהוכחת הרכיבים העובדתיים של העבירות שיוחסו למשיב על פי התקנות והפקודה, ודי בהוכחת הימצאות "אסבסט". כאמור לעיל, סעיפי החיקוק שבגינם הועמד המשיב לדין קובעים תנאים מסויימים שיש לעמוד בהם בקשר עם ביצוע עבודה ב"חומר" או ב"אסבסט", ואין צורך להוכיח קיומם במקום העבודה של "סיבי אסבסט", אף אם נכון הוא שהסיבים הם המרכיב המסוכן שיש להישמר מפניו. די בכך שיש פוטנציאל לזיהום בדרך של היווצרות סיבים כאמור, ואין צורך להוכיח קיומם בפועל. כפי שעולה מהתיאור הנ"ל של סעיפי העבירה, המונח "סיבי אסבסט" נזכר רק בתקנה 11(ב) לתקנות (מבין התקנות שנזכרו בכתב באישום) ואף זאת בדרך חלופית למונח "אסבסט", כך שגם לעניין תקנה זו די בהימצאות "אסבסט". עוד יצויין, כי בהגדרת המונח "חומר", בתקנה 1 לתקנות, כלולים שני המונחים (הן "אסבסט" והן "סיבי אסבסט") באופן חלופי, וברור מכך שכאשר מדובר בעבודות ב"אסבסט" או ב"חומר" אין הכרח שיוכח גם קיומם של "סיבי אסבסט". אין אנו יכולים להסכים עם עמדתו של בית משפט השלום, לפיה כחלק מהוכחת הרכיבים העובדתיים של העבירות שיוחסו למשיב על יסוד הוראות התקנות והפקודה יש להוכיח הימצאותם של "סיבי אסבסט". הדבר אינו עולה מלשונם של דברי החקיקה האמורים וגם אינו מתיישב עם הגיונם של דברים, שכן ככל שמדובר, למשל, בחובה לקיים הדרכה או לספק בגדי מגן או להעמיד את העובד לבדיקה רפואית, אין כל משמעות להוכחת קיומם של "סיבי אסבסט" בעבודה הצפויה, ודי בכך שצפויה עבודה ב"חומר", כלומר ב"אסבסט". שהרי קיום החובות האמורות וכל יתר החובות שעל פי התקנות נועד לצפות אפשרות, שלא בהכרח חייבת להתגשם, לפיה תוך כדי ביצוע העבודות ייפלטו לאוויר סיבי אסבסט, שהם אכן החומר המזיק והמסוכן. לא בהכרח ניתן לצפות מראש האם כך יקרה, ולפיכך יש לקיים את הוראות הדין בכל מקרה שבו אמורה להתבצע עבודה באסבסט. אין לקבל את טענתו של המשיב, כפי שנטענה לפנינו, לפיה על המערערת להוכיח שבאסבסט שבו בוצעה העבודה נכללו בפועל סיבים מזיקים או שבמהלך העבודה השתחררו בפועל סיבים מזיקים. כאמור לעיל, הדבר אינו עולה מלשון הוראות החיקוקים הרלוונטיות וגם אינו מתיישב עם ההיגיון. 7. באשר לעבירה על סעיף 4 לחוק, הפנתה המערערת לפסיקה אשר קבעה כי דרך הוכחת קיומו של המפגע אינה צריכה בהכרח להיעשות על פי המבחנים שנקבעו בתקנות. לעניין זה הפנתה המערערת לע"פ 151/84 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' פרשט פ"ד לט(3) 1; ע"פ (מרכז) 2146-09-07 אלומות חולון בע"מ נ' המשרד לאיכות הסביבה (1.6.08); ת"פ (כ"ס) 3103/04 מדינת ישראל נ' ניסים פרגון מסחר (1990) בע"מ (17.1.07). עמדת המערערת מקובלת עלינו. על פי האמור בפסיקה שהוזכרה לעיל ניתן להוכיח את הזיהום בכל ראיה קבילה ובעלת משקל, גם כאשר בחקיקת המשנה הותוותה דרך הוכחה מסויימת. אותה דרך, אם ננקטה, עשויה להקל על מלאכת ההוכחה, שכן תקפותה הוכרה בדין, אך אין לשלול מראש את האפשרות להוכחת הזיהום בדרכים אחרות. מבחינה זו אין בכך שהמערערת לא הוכיחה כי זיהום האוויר נבדק בהתאם לקריטריונים ובעזרת המכשירים המפורטים בתקנות למניעת מפגעים, כדי לסתום את הגולל על הוכחת האישום המתבסס על הוראת סעיף 4 לחוק. בקשר עם העבירה הנ"ל טען המשיב כי הלכה למעשה לא הוכחו על ידי המערערת, בהתחשב בראיות שהוגשו בפועל על ידה, כי המדובר בזיהום אוויר המקים את העבירה. יתכן שאכן כך הוא, אך בעניין זה אין אנו רואים לנכון לחוות דעה, שכן בשלב זה די בקביעה לפיה הנימוק היחיד שעמד ביסוד החלטת בית משפט השלום בדבר זיכוי המשיב מהעבירה שעל פי החוק אינו יכול לעמוד. כל יתר הטענות תתבררנה על ידי הערכאה המבררת ואין מקום שערכאת הערעור תידרש לראשונה לביצוע בחינה זו. 8. בנימוקיו לזיכוי המשיב לא התייחס בית משפט קמא במפורש לעבירות המפורטות בסעיף 12 לכתב האישום (ראו סעיף 3(א) לעיל, דהיינו - עבירות לפי הפקודה). בית המשפט ידון אף בעניין זה במסגרת הכרעת הדין שתינתן על ידו. 9. על יסוד האמור לעיל, אנו מקבלים את הערעור ומבטלים את זיכוי המשיב מהעבירות שיוחסו לו (למעט העבירה של עיסוק ללא רישיון עסק). הדיון יוחזר לבית משפט קמא על מנת שישלים את הכרעת הדין ויתייחס לכל יתר הטענות, בהתחשב בקביעות שבפסק הדין דנן, לפיהן לא היה מקום לזכות את המשיב מהטעמים שפורטו בהכרעת הדין. בית משפט קמא ישקול האם יש מקום לאפשר לצדדים להשלים את טענותיהם, אם לאו. בניהאסבסט