מבוא לפניי ערעור על החלטת ראש ההוצאה-לפועל (ההוצל"פ), בטענת 'פרעתי', שלפיה אין מקום לאכוף פיצוי מוסכם שנקבע בהסכם פשרה בין הצדדים שקיבל תוקף של פסק דין; זאת נוכח התנהגות הצדדים לאחר פסק הדין והשלכותיה. טעם ההחלטה הוא כי על רקע העובדה שהמשיב-החייב פרע את מלוא סכום הפשרה עוד לפני תום התקופה הכוללת של פרישת התשלומים, והמערערת לא מחתה על החירות שנטל לעצמו באשר למועדי התשלומים וסכומיהם - הרי שבהוספת הפיצוי המוסכם בסך 95,000$ על סכום הפשרה בסך 95,000$ יהיה משום אי צדק משווע. המערערת טוענת כי ראש ההוצל"פ חרג מסמכותו בהתערבותו העמוקה בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין; וככל שהמשיב סבר כי אין מקום לאכוף את ההסכם המקורי, על יסוד התנהגות הצדדים לאחר מועד פסק הדין - היה עליו לפנות לבית המשפט. לחלופין, התערבותו של ראש ההוצל"פ לא הייתה מוצדקת לגופה. המשיב טוען כי ראש ההוצל"פ יישם את ההסכם והכריע בטענת 'פרעתי' במסגרת סמכותו לפרש פסק דין לצורך אכיפתו. כמו כן, פרשנותו להתנהגות המערערת ומסקנותיו בדבר השלכותיה היו נכונות לגופן. הצדדים הוסיפו וטענו זה בכה וזה בכה, כמפורט בכתבי הטענות ובסיכומיהם בעל פה. לא אחזור כאן על הדברים. בשל הצורך והחובה לחסוך זמן שיפוטי, דנתי רק באלו מבין הטענות והראיות שאותן ראיתי כנחוצות להכרעה. יש לגזור הסדר-שלילי לגבי השאר. סמכותו של ראש ההוצל"פ נאמר בספרו של בר-אופיר [דוד בר-אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות א (להלן: 'בר-אופיר'), מהד' 7 (2009) עמ' 276]: "הרשם איננו מתחקה אחר מידת הצדק שבמעשה השיפוטי אותו הוא מתבקש לבצע ואיננו סוטה ממלותיו הברורות של פסק הדין. וכך הוא מנוע מלהכריע בשאלת תוקפו של הסכם פשרה המוגש לו לשם מימוש". ועוד נאמר [שם, עמ' 292]: "העיקרון הבסיסי הוא כי הרשם חייב לבצע את פסק הדין ככתבו וכלשונו, ואין לו כל שיקול דעת בעניין זה. עיקרון זה חל גם על פסק דין שניתן על פי הסכם פשרה, והרשם איננו רשאי 'לתקן' את אשר עיוות בית המשפט בפוסקו את הדין ואין הוא רשאי למלא את החסר בפסק הדין גם אם חסר בו פרט מסוים. הוראות ותניות שבהסכם פשרה או בהסכם שניתן לו תוקף של פסק דין, יש להוציא לפועל כלשונן". אולם, בענייננו אין מדובר בהתערבות ראש ההוצל"פ בהסכם הפשרה המקורי; אלא בקביעותיו כי לאחר כריתתו נוצר בין הצדדים חוזה אחר; וכי לנוכח התנהגותם של הצדדים בתקופה שלאחר פסק הדין - לא יהיה זה צודק לאכוף את הפיצוי המוסכם [פסקה 9 בהחלטה; ראו גם פסקאות 11 סיפה ו-13]. הפסיקה, וספרו הקנוני הנזכר של בר-אופיר, מכירים בסמכותו של ראש ההוצל"פ לפרש פסק דין לצורך אכיפתו, כל עוד אין הדבר כרוך בבירור ראייתי. [בר-אופיר, מהדורה 6 (מאי 2008), עמ' 196-197; רע"א 3149/06 בית מימון מוצרי חשמל בע"מ נ' קלינטון סחר בינלאומי 2000 בע"מ מיום 1.11.06]. למעשה, בעצם הסמכות לדון בטענת 'פרעתי', שעניינה התרחשויות מאוחרות לפסק הדין - מגולמת סמכות לפרש את התנהלות הצדדים לאחר פסק הדין והשתמעויותיה המשפטיות. כמו כן, שיקולי מדיניות של מינהל שיפוטי, במערכת משפט הנתונה בעומס-יתר, מחייבת העתקת עומסים ('offload') מן הגורם המהווה את 'צוואר-הבקבוק' במערכת; קרי: מן השופטים, אל גורמים שעלותם המערכתית קטנה יותר [בעז רונן, שמעון פס, ניהול ממוקד, מהדורה 3 (2007), עמ' 90]. שיקולים אלה תומכים בפרשנות רחבה ככל הניתן לסמכויותיהם של רשמים וראשי-הוצל"פ. לאור המקובץ, הן משיקולי 'דין מצוי' והן משיקולי 'דין רצוי', אני קובע כי ראש ההוצל"פ פעל במסגרת סמכותו כאשר התחקה אחר התנהגות הצדדים לאחר פסק הדין, וקבע קביעות נחוצות להכרעה בטענת 'פרעתי'; לאמור: האם, נוכח התנהגות הצדדים לאחר פסק הדין והשלכותיה, יש לומר שהמשיב פרע את חובו - או, שמא, השתכללה חבותו בפיצוי המוסכם, ועל-כן יש לומר שהוא לא פרע אלא את מחצית חובו. יוטעם כי ככל שמי מן הצדדים סבור שראש ההוצל"פ שגה בהחלטתו לגוף העניין - הרי שדלתות בית המשפט, בין בכושרו כבית משפט אזרחי הדן בחוזים ובין בכושרו כערכאת הערעור על ראש ההוצל"פ, פתוחות לפניו. כלומר, אין בפרשנות הרחבה האמורה של סמכויות ראש ההוצל"פ כדי לפגוע בזכותם של הצדדים לפנות לבית המשפט לשם בחינתן של שאלות חוזיות מורכבות; ככל שמי מהם סבור כי בעניין הנדון מתעוררות כאלה. אולם, מוטב כי פניה כאמור תהווה אופציה שיורית, ולא מסלול הכרחי-מלכתחילה. אני דוחה, אפוא, את טענתה המקדמית של המערערת וקובע כי ראש ההוצל"פ לא חרג מסמכותו בענייננו. הסכם הפשרה בהסכם הפשרה נאמר, בין השאר, כלהלן: "...ישלם הנתבע לתובעת סך בשקלים השווה ל-95,000 דולר... בתשלומים חודשיים שווים ורצופים של 2,000 דולר לחודש... לא יעמוד הנתבע באיזה מן התשלומים במלואו ובמועדו, פיגור שאינו עולה על 90 יום, יהיה עליו, בתום תקופת הפיגור, להשלים את מלוא התשלומים שלא שילם. במקרה של פיגור העולה על 90 יום, או במקרה שלא השלים את התשלומים המתייחסים לתקופת הפיגור כאמור בפסקה הקודמת, יהיה על הנתבע לשלם לתובעת פיצוי מוסכם מראש בסך בשקלים השווה ל-95,000 דולר... סכום זה הוא בנוסף (ההדגשה במקור - ש"פ) לסכום הסדר הפשרה, העומד אף הוא על 95,000 דולר... במקרה של פיגור העולה על 90 יום, או במקרה שלא ישלים את התשלומים המתייחסים לתקופת הפיגור כאמור לעיל, תהיה התובעת רשאית להמשיך בהליכי הוצאה לפועל...". אין מחלוקת כי המשיב פרע למערערת סכומים שונים במועדים שונים, הרחוקים מרחק רב מאוד, ולמעשה אינם קשורים כלל, לסכומים ולמועדים שנקבעו בהסכם הפשרה. אמנם, אין גם מחלוקת שבסופו של דבר, ועוד בטרם הסתיימה התקופה הכוללת של פרישת התשלומים, נפרע מלוא סכום הפשרה. אני סבור כי תכליתו של הסכם הפשרה דנן, שקיבל תוקף של פסק דין, ברורה מאוד; חרף הדקדוק הניסוחי שטען לו ב"כ המשיב. אומד דעת הצדדים המשוקע בהסכם הפשרה הוא כי תינתן לחייב 'תקופת-חסד' של 90 יום, במקרה של אי עמידה בתשלומים החודשיים שנקבעו; ובלבד שהסכומים לפי לוח התשלומים יושלמו בתוך תקופת 90 הימים, ושאי-עמידה גם במסגרת זמן זו יגרור את הפעלת הפיצוי המוסכם. אין היגיון בפרשנות שלפיה החיובים הכספיים אינם תחומים בזמן. פרשנות שלפיה די בכך שהתשלומים בוצעו, במועדים כאלה ואחרים, בתוך התקופה הכוללת בת ארבע השנים של הפריסה הכוללת - מתעלמת מן המועדים שנקבעו בהסכם, הן לעניין התשלומים החודשיים והן לעניין קציבתה של תקופת החסד. לא ניתן לומר על צורת תשלום כזו שבוצעה בפועל כי יש בה משום 'ביצוע בקירוב' של ההסכם. מקובל כי מועדי תשלום הם בגדר תניות יסודיות בעסקאות. דוקטרינת ה'ביצוע בקירוב', שהיא יישום של עקרון תום-הלב, מכוונת לאי-התאמה של מה בכך; מעין 'זוטי-דברים' חוזיים, שאדם סביר לא היה מקפיד עליהם. אדם עשוי להסתמך על מועדי תשלום, שיש להם השפעה על תזרים-המזומנים שלו. מי שחיובים כלפיו אינם נפרעים במועדם, אינו יכול לדעת מתי ואם בכלל ייפרעו. לפיכך נפגעת הסתמכותו לא רק על מועדי התשלום, אלא על עצם התשלום. העובדה שבסופו של דבר נפרע הסכום בתוך התקופה הכוללת היא עובדה שבדיעבד. יש לה משמעות, שתידון להלן. אולם אין בה כדי לאיין את העובדה כי, 'בזמן אמיתי', החוזה הופר. מטיבם של הסכמי פשרה, שהפיצוי המוסכם הקבוע בהם אינו מהווה רק פיצוי בגין נזק צפוי בעת כריתת החוזה; אלא גם סנקציה שנועדה לדרבן את החייב לעמוד בהסכם הפשרה ולשלם באופן סדיר וקפדני את החיוב המוסכם. תכופות, החיוב המוסכם נמוך, ולעתים אף נמוך במידה רבה מאוד, מן החוב המקורי הנטען; והפירעון הסדיר של החיוב המוסכם, מבלי שהנושה ייצטרך "לרדוף" אחר החייב ולהשקיע משאבים נוספים בגבייה, מהווה תנאי יסודי להסכמת הנושה להפחית את החוב הנתבע. המשיב מטעים כי הוא לא רק איחר בביצוע התשלומים - אלא לעתים גם הקדים אותם, ושילם סכומים ניכרים מראש. דא-עקא, שחוק החוזים (חלק כללי), בסעיף 42, קובע כי "חיוב יכול שיקויים לפני מועדו, ובלבד שהודיע החייב לנושה על כך זמן סביר מראש והדבר לא יפגע בנושה". אין טענה שהמשיב תיאם את התשלומים המוקדמים עם המערערת. הטענה כי הסכם הפשרה המקורי הומר בהסכם חדש, בדרך של התנהגות, שלפיו אין כל משמעות למועדים ולסכומים אלא רק לעצם הפירעון בתקופה הכוללת - היא טענה מרחיקת-לכת. ביסוסה חייב תשתית ראייתית הולמת. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית כי החומר שבתיק ימצה את התשתית לצורך ההכרעה במחלוקת. המערערת הציגה מכתבים התראה שנשלחו למשיב. המשיב טוען שלא קיבל אותם. ראש ההוצאה לפועל קבע כי התקבלו; אך כי לא היה די ב"קול רפה" זה כדי להעמיד את המשיב על כך שהמערערת עומדת על ביצוע מדויק של החיובים בסכומים ובמועדיהם, שאם לא כן - תופעל הסנקציה. אפילו אניח, לטובת המשיב, כי לא קיבל את מכתבי ההתראה של המערערת - אין בכך כדי ליצור חוזה חדש בדרך של התנהגות. למעשה, המשיב טוען כי באופן שבו פרע את החוב בפועל ביצע מעין 'הצעה' של חוזה חדש לפירעון החוב; ובהיעדר-מחאה מצד המערערת היה משום 'קיבול' של החוזה החדש. דא-עקא, שבחוק החוזים (חלק כללי), בסעיף 6(ב), נקבע כי "קביעת המציע שהעדר תגובה מצד הניצע ייחשב לקיבול, אין לה תוקף". לצורך כינון חוזה בדרך של התנהגות, ובמיוחד משמדובר בחוזה חדש המחליף חוזה מפורש וכתוב שקיבל תוקף של פסק דין - נדרש מצג פוזיטיבי קונקרטי יותר. כאשר המצג הנטען אינו במעשה אלא במחדל - עליו להיות קונקרטי עוד-יותר; כדי להלום את הוראת סעיף 6(ב) בחוק החוזים הנזכרת. בענייננו - מצג כזה לא הוכח; ולמעשה גם לא נטען. אם אניח, בהתאם לקביעתו של ראש ההוצל"פ, כי אותם שני מכתבי-תראה התקבלו - בוודאי שנשללת האפשרות הסבירה לייחס למערערת הסכמה בדרך של התנהגות. אמנם, אני מסכים עם ראש ההוצל"פ, בכל הכבוד, כי שני מכתבים, בתקופה של הפרות הנמשכות מספר שנים, אינם בגדר מחאה נמרצת ואסרטיבית. אולם, איני סבור כי למשיב יש זכות לכך שהמערערת תספק לו שירותי מעקב ותזכורות שוטפים בדבר מצב הקיום של חיוביו. כמאמר הבריות, "היא לא עובדת אצלו". החיובים הם שלו, ועליו החובה לקיימם. ככל שביקש המשיב לשנות את תנאי הפירעון של החוב - היה עליו ליזום הידברות עם המערערת, ולקבל את הסכמתה לשינוי מתאים של הסכם הפשרה. למצער, היה עליו להסתמך על מצגים פוזיטיביים מצד המערערת, שמהם עולה הסכמה-בדרך-התנהגות להתנהלותו [חוק החוזים (חלק כללי), סעיף 6(א)]. אני דוחה, אפוא, את טענת המשיב כי בין הצדדים נכרת חוזה חדש בדבר תנאי הפירעון, שבא במקום הסכם הפשרה המקורי שקיבל תוקף של פסק דין. כפועל-יוצא מקביעה זו, אני קובע כי הסכם הפשרה הופר, ועל כן - עקרונית - יש תחולה לפיצוי המוסכם. התרופה בשל ההפרה הקביעה כי לא נוצר הסכם-מכללא לפירעון בלתי סדיר של החוב - ועל כן יש לקבוע כי הסכם הפשרה המקורי הופר - אינה ממצה את הדרוש לענייננו. חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), בסעיף 15, קובע, לעניין פיצויים מוסכמים, כי "רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". בעניין ע"א 748/80 גולדשטיין נ' גוב-ארי חברה לבנין ולהשקעות נתניה (1976) בע"מ מיום 27.2.84 נקבע כי אינו דומה איחור בקיום חיוב להפרה הטוטאלית הגלומה באי-קיומו כלל; וכי במקרה של הפרה קלה-יחסית - היחס הסביר לנזק, שאותו יש לבחון לעניין הפיצוי המוסכם, הוא היחס הסביר בין הפיצוי המוסכם לנזק הצפוי להיגרם בגין אותה הפרה קלה, להבדיל מאשר בגין הפרה טוטאלית. בהתאם לכך נקבע באותו עניין כי יש להשתמש בסמכות להפחית מן הפיצוי המוסכם, תוך התחשבות - לעניין שיעור ההפחתה - במאפיינים של ההפרה הנדונה [ראו גם פסק הדין שניתן לאחרונה ב-א (י-ם) 9182/07 ד"ר צבי כץ נ' דנה ונציה מיום 15.2.10]. כאשר תניית הפיצוי המוסכם היא גורפת, ואינה מבחינה בין הפרה קלה לחמורה, כבענייננו - היא אינה מידתית; ואינה נחשבת כמי שעומדת בדרישה ליחס סביר בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק הצפוי מלכתחילה עקב ההפרה [גבריאלה שלו, דיני חוזים, מהדורה 2 (תשנ"ה) (להלן: 'שלו'), עמ' 596]. זאת ועוד: זה מכבר התאזרחה במשפטנו דוקטרינת האשם התורם החוזי, שלפיה יש והנפגע נושא באחריות משותפת עם המפר בגין ההפרה; וכי במקרים כאלה יש מקום להפחית את הפיצוי בגינה [אריאל פורת, הגנת אשם תורם בדיני חוזים, 1997; ע"א 6581/98 זאב זאבי נ' מדינת ישראל מיום 7.3.05]. דוקטרינה זו משתלבת עם החובה הכללית של כל ניזוק להקטין את נזקו; ועם החובה הכללית של כל צד לחוזה לממש את זכויותיו לפי החוזה בדרך מקובלת ובתום-לב. יפים לענייננו דברי השופטת יהודית שטופמן [ע"א (ת"א) 1191/05 אגוזי נועם נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ מיום 13.3.07, פסקה ה'], כלהלן: "עקרון יסוד בשיטתנו המשפטית, מחייב כי צד המחזיק בזכות כלפי רעהו, יפעל למימוש זכותו זו בתום לב, בגדרי עקרון תום הלב, ההולך וכובש מקום כעקרון-על בשיטתנו המשפטית. חובת תום הלב, איננה מצטמצמת, אך ורק, לשאלת נסיבות פתיחתו של הליך ההוצל"פ או לפרעונו של החוב. חובת תום הלב, חולשת גם על אופן ניהולם של ההליכים בפני ראש ההוצל"פ. עקרון תום הלב בניהול הליכי הוצאה לפועל, מחייב את הזוכה בתיק ההוצאה לפועל, לפעול, באופן סביר, לקבלת סעד המימוש בהליכי ההוצאה לפועל, ואין הוא יכול 'לישון על זכותו' זו, עד קץ כל הימים. אכן, חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, מורה כי על הליכי הוצאה לפועל לא תחול התיישנות. ברם, אין בכך כדי לפטור את הזוכה מחובתו לחתור לסיומו של הסכסוך בין הצדדים, ולפרעון החוב בתיק ההוצל"פ. תיק ההוצאה לפועל אינו יכול לשמש 'תוכנית חסכון' לזוכה, אשר תמתין לזוכה, פרק זמן ממושך, ללא נקיטת הליכים, תוך צבירת הפרשי הצמדה וריבית. ויודגש, אין המדובר בהטלת חובה על הזוכה 'לרדוף' אחר החייב לשם מימושו של פסק הדין, ואין הוא חייב לנקוט בהליכים ארוכים וסבוכים על מנת לאתר את החייב ונכסיו. אולם, חלה על הזוכה חובה לנקוט, בדרך סבירה, בפעולות במסגרת תיק ההוצאה לפועל, לשם מימושו של פסק הדין. כך תוגשם תכליתו של עקרון תום הלב בניהול הליכים משפטיים, תוך יעול הדיון ומניעת שימוש לרעה בו. סבורה אני כי לאורה של חובת תום הלב בניהול הליכים משפטיים ומעמדו של עקרון זה, ימנע בית המשפט, דרך כלל, מליתן סעד לזוכה, אשר 'ישן על זכותו', ולא נקט בהליכים למימוש פסק הדין, במסגרת הליכי ההוצל"פ." בענייננו, לא נסתרה גרסת המשיב כי לו צפה את דרישת המערערת להפעלת הסנקציה הדרקונית של הכפלת סכום החוב - היה משיג, "בשיניים ובציפרניים", "מן הגורן או מן היקב", את המימון הנדרש לצורך עמידה בלוח התשלומים לפי ההסכם המקורי; שהרי כל עלות מימון חוקית חלופית הייתה עדיפה על הכפלת הקרן. גרסה זו סבירה. הוכיח סופו של הפירעון על תחילתו כי פני המשיב היו לפירעון ולא להפרה; חרף קשייו התזרימיים. אני מאמין, במישור העובדתי, כי המשיב הסתמך על מחדלה של המערערת מלאכוף באסרטיביות את זכותה לתשלומים חודשיים סדירים לפי ההסכם המקורי; ושינה מצבו לרעה. כאמור, הדין אינו מביט בעין יפה על מי שישן על זכויותיו. יש טעם לפגם בשתיקתה של המערערת במהלך רוב תקופת "הפירעון החופשי"; או, בלשונו של ראש ההוצל"פ, בריפיונו של קול-המחאה שהשמיעה בשתי הזדמנויות בודדות במהלך תקופה רבת-שנים זו. במובנים האמורים, אני "מתחבר" לתחושת-הצדק של ראש ההוצל"פ שלפיה אכיפת הפיצוי המוסכם במלואו, בנסיבות של ענייננו, תהיה בלתי-צודקת. הגם שדחיתי את טענת המשיב כי מחדלה של המערערת מלמחות באסרטיביות על דפוס "הפירעון החופשי" של המשיב יצר חוזה חדש בין הצדדים - אני קובע כי מחדל זה, של שתיקה ממושכת במהלך תקופת הפירעון, יחד עם דרישה פתאומית להכפלת סכום החוב על ידי הגדלת הקרן בסכום הפיצוי המוסכם - עולה כדי אשם תורם של המערערת בהפרת ההסכם המקורי על ידי המשיב; כדי אי-הקטנת הנזק מצדה; וכדי אי-שימוש בזכותה החוזית "בדרך מקובלת ובתום-לב" [חוק החוזים (חלק כללי), סעיף 39]. כאפשרות ספקולטיבית בלבד, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, אהרהר כי לא מן הנמנע שהמערערת צפתה במאמציו של המשיב לפרוע את חובו, במתכונת כזו או אחרת; ונמנעה במכוון מלהעלות בשלב מוקדם את דרישתה לפיצוי המוסכם, כדי שלא לרפות את ידיו ולפגוע במוטיבציה שלו להמשיך ולשלם, במאמצים מרובים. במקרה כזה, אין מדובר על אי-הקטנת הנזק מצד המערערת. אולם, במקרה כזה מדובר על חוסר תום-לב מצדה. מכל-מקום, חובת תום-הלב פורשה כדרישה אובייקטיבית, ולא רק סובייקטיבית [שלו, עמ' 52]. לפיכך, גם אם אין כל ממש בהרהור הספקולטיבי האמור - עדיין התנהלותה של המערערת, אשר הנחיתה על המשיב את ה"פצצה המושהית" בדבר הפיצוי המוסכם, בסוף תקופת הפירעון בפועל, חרף העובדה שההפרות במועדי התשלום ובסכומיו התגלעו לאורך כל התקופה - פגומה גם מן ההיבט של חובתה לממש את זכויותיה החוזיות בתום-לב. תוטעם, בהקשר זה, העובדה המאוד-חשובה כי המשיב פרע, עוד לפני תום התקופה הכוללת של הפירעון, את מלוא חובו למערערת לפי הסכם הפשרה. בצד איחור בתשלומים - גם הקדים תשלומים, ולעתים בהיקף ניכר. לא הוכח, ולמעשה לא נטען, כי למערערת נגרם נזק בשל המתכונת הבלתי-סדירה של התשלומים. לאור המקובץ אני קובע כי התנהלותה של המערערת; יחד עם פירעון החוב המוסכם על ידי המשיב - מצדיקות הפחתה ניכרת של הפיצוי המוסכם, בשיעור 85%. סיכום ראש ההוצל"פ לא חרג מסמכותו בכך שדן בהתנהלות הצדדים לאחר פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה; וקבע את שקבע בשאלה אם, נוכח התנהלות זו והשלכותיה המשפטיות, החוב נפרע אם לאו. המערערת "סבלה בשקט יחסי" את הגמישות שנהג המשיב בפירעון החוב; ובתום פירעונו המלא, עוד בטרם הסתיימה תקופת הפרישה הכוללת - הכפילה את קרן החוב בתיק ההוצל"פ, בגין אכיפת הפיצוי המוסכם. בהתנהלותה זו נפל פגם של אשם תורם חוזי, אי-הקטנת הנזק וחוסר תום-לב. אין הלימה מידתית, כנדרש, בין הפרה מעין זו של הסכם הפשרה, לבין פיצוי מוסכם גורף בשיעור 100% מסכום הפשרה. לפיכך יש להפחית את הפיצוי המוסכם בגין ההפרה, ולהעמידו על 15%; קרי: על סך השווה ל-14,250$, נכון למועד ביצוע הגדלת הקרן בסכום הפיצוי המוסכם על ידי המערערת. לשון אחר: יש להעמיד את הגדלת הקרן על 15% מסכומה. המשיב ימשיך לשלם את יתרת חובו במתכונת שנקבעה בהסכם המקורי; קרי: בסך השווה ל-2,000$ בחודש, החל מיום 15.6.10. לאור קבלתן המפוצלת והחלקית של טענות הצדדים; ולאור התנהלותם הפגומה של שני הצדדים כמפורט לעיל - כל צד ישא בהוצאותיו בגין הערעור. ניתן היום, כ"א אייר תש"ע, 5 מאי 2010, בהעדר הצדדים. חוזהביצוע בקירוב