מעשה סדום בילד - הרשעה

הכרעת דין השופט א. רזי: 1. המדינה מייחסת לנאשם 3 עבירות של מעשה סדום [סעיף 347 (ב) לחוק העונשין התשל"ז - 1977], בנסיבות של אינוס כמפורט בסעיף 345 (ב)(1) לחוק. כן מיוחסת לנאשם עבירה של מעשה מגונה (סעיף 348 (ב) לחוק). כתב האישום מתאר אירוע, שלפי הנטען, התרחש ביום העצמאות אשתקד (21.04.99) בשעות אחר הצהריים, באיזור יער שגב. אין חולק, שהמתלונן, ילד כבן 11.5 (להלן: "הילד") שהה במקום באותה עת, ביחד עם הוריו וקרובי משפחה בפיקניק. אין מחלוקת, שגם הנאשם שהה באותו זמן במקום ביחד עם חבריו. הוא הגיע ליער רכוב על סוס לבן וחבורתו, ביניהם עוד כמה רוכבי סוסים, התיישבה בסמוך למשפחת המתלונן. לטענת המדינה, סיפור הדברים הנסקר בסעיפים 6 - 13 לכתב האישום, התרחש זמן מה לאחר שהנאשם איפשר לילד, בנוכחות הוריו וליד המקום בו ישבו, לעלות על הסוס למשך דקות אחדות. לפי הנטען, מאוחר יותר הנאשם נענה לפניית הילד שילמדו לרכב, הושיבו מאחוריו והשניים עשו דרכם לכיוון וואדי, המרוחק מעיני הוריו של הילד ומבלי שהם ידעו דבר על היציאה למסע זה. בסעיף 6 לכתב האישום נאמר, כי בשלב מסוים: "הנאשם התרחק... לכוון הואדי... ושם הוריד את הילד מעל הסוס וירד גם הוא. במעמד זה תפס הנאשם בכח את הילד והוריד את מכנסיו ואת תחתוניו וכן הוריד לעצמו את מכנסיו ואת תחתוניו. הילד אמר לנאשם שהוא רוצה לחזור להוריו והחל לבכות אך הנאשם לא שעה לתחנוניו ואף איים לרצחו, סתם לו את הפה וביצע בו מעשה סדום ע"י כך שהחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של הילד". סעיפים 8 - 9 לכתב האישום מתארים שני אירועים נוספים של מעשי סדום. האחד, תוך כדי רכיבה על הסוס. השני, זמן קצר לאחר מכן, על אחת המסלעות. לפי הנטען בכתב האישום, הנאשם ביצע את מעשיו, תוך שימוש בכח ובאיומים, שאם יברח או אם יספר דבר מה להוריו הוא "ירצח אותו". לפי הנאמר, הנאשם גם נישק את הילד ובכך בצע עבירה של מעשה מגונה. בסעיפים 11 - 12 לכתב האישום נאמר: "לאחר מכן החזיר הנאשם את הילד להוריו המודאגים, כשבאותו שלב כבר החלו לחפשו ברחבי היער. באופן המתואר לעיל ביצע הנאשם מעשים מגונים בילד לשם גרוי, סיפוק או ביזוי מיניים וכן שלושה מעשי סדום, תוך שימוש בכח ובאיומים ותוך ניצול המצב והנסיבות שמנעו מהילד אפשרות להתנגד למעשיו". 2. הנאשם הודה, כי לקח את הילד לרכיבה שנמשכה בין 8 ל- 10 דקות. לטענתו, היה זה במקום שהיו עוד אנשים ובקירבת הוריו של הילד - "משהו כמו 100 מ' מהם". הנאשם הכחיש נמרצות את המיוחס לו בכתב האישום. אחת מבין טענותיו היתה, כי בשל ניתוח אורולוגי שעבר מספר חודשים קודם לכן, הוא כלל לא היה מסוגל לקיים יחסי מין. 3. יאמר מיד, כי במהלך המשפט עלה בידי המאשימה להציג שפע ראיות במשקל איכותי, להוכחת עובדות כתב האישום. כפי שיובהר בהמשך, בצד עדותו המהימנה של הילד, באו, בין היתר, ראיות מפי מקורבי הנאשם, בנוגע לפרק הזמן שהוא נעדר מהמקום והסיוע שהושיטו להורי הילד בחיפושים אחריו. עדותו של הילד, כך התברר במהלך הדיון, נתמכת בממצאים רפואיים שאובחנו בפי הטבעת וברקטום, בסימני זרע על תחתוניו וכן בתוצאות בדיקת D.N.A. הנאשם לא הצליח לכרסם באופן כלשהו במגוון הראיות המפלילות. עדותו העלובה, הותירה רושם רע מאוד. היה זה בגדר ניסיון נואש להחלץ מן האישום. 4. כמה זמן נעדרו הנאשם והילד מאתר הפיקניק? אימו של הילד היתה הראשונה שגוללה בפנינו את אירועי אותו יום. לדבריה, הילד פנה אליה בסביבות השעה 15.00, שאל עד מתי הם ישארו במקום ונענה "שבשעה 16.00 אנחנו עוזבים". לטענת האם, מאז היא לא ראתה את הילד ואף לא נתנה דעתה למעשיו, בהניחה שהוא מעסיק עצמו בקירבת מקום בהתבוננות על הסוסים. רק סמוך לשעה 15.45, היא הבחינה שהילד אינו נמצא בסביבה, ושמעה מחברי הנאשם "שהם ראו אותו יצא עם פריד על הסוס הלבן". לדברי האם, הילד חזר בסביבות השעה 16.25. היא והאחרים, כך נאמר, ראוהו מתקרב אליהם "רכוב על הסוס הלבן עם הנאשם". בעמ' 6 לפרוטוקול נאמר על ידה: "מהמתח והפחד אני צעקתי על הילד. אמרתי לו איזה אחריות יש לך. כולם מחפשים אותך... הוא התיישב על סלע ולא ענה לי. כל האנשים שם התחילו לצעוק על הנאשם... הנאשם פנה אלי בעברית ושאל אותי "מה את רוצה. אני עשיתי טובה. הילד רצה לרכב על הסוס ואני לקחתי אותו... בהמשך... ביקש (מהילד - א.ר.) ממני לגשת הצידה... הוא התחיל לבכות ואז נכנסנו לאוטו של אחי... ואז... אמר לי "הוא אנס אותי"... הוא התחיל לבכות. אני לא ידעתי איך להרגיע אותו... רציתי לדעת אם ילד בן 11 יודע מה המשמעות של המילה אותה אמר. הוא אמר לי "שהוא הכניס את איבר מינו לטוסיק שלי". גירסת האם בקשר לזמן ההעדרות מאיזור הפיקניק, נתמכת בדבריהם של אנשים שהיו בחברת הנאשם ובכללם, קרובי משפחתו. לא היה פשוט לשמוע אותם חוזרים, בנוכחות הנאשם, על מה שסיפרו בזמנו לחוקרי המשטרה. על שניים מהם נאלצנו להכריז כעדים עויינים. מאג'ד מחמוד אישר בעדותו, כי ראה את הנאשם והילד כשהם עוזבים את המקום. לדבריו, כעבור "10 דקות עד רבע שעה" באה האם לשאול היכן הילד ואחר כך, הוא ואחמד ריאן סייעו בחיפושים אחריו. לשאלת הסניגור הוא השיב, כי הנאשם והילד שבו לאחר "רבע שעה, 20 דקות, לא יותר" (ראה עמ' 15 לפרוטוקול). מסתבר שגירסתו הנ"ל, איננה עולה בקנה אחד עם הודעתו מיום 01.05.99 שנמסרה לחוקר, רס"ר א. דכוור. בהתאם להודעה זו, שהוצגה בפניו במהלך עדותו בבית המשפט (ת2/) והוא אישר את נכונותה, נאמר בין היתר: "פריד הרכיב את הילד על הסוס... עלה על הסוס... כשפריד מקדימה והילד אחריו... אחרי כחצי שעה ראינו את האמא של הילד מחפשת אותו... אני ואחמד ריאן עלינו לרכב של אחמד ועשינו סיבוב כדי לחפש את הילד ופריד ולא מצאנו אותם... (ראה, שם בעמ' 1 שורות 14 - 19) ובהמשך: "ש. כשפריד לקח את הילד על הסוס ועד שחזר איתו, כמה זמן עבר? ת. עבר כשעה, אפילו קצת יותר..." (ראה, שם בעמ' 2 שורות 3-1) גם אחמד ריאן, התקשה לספר במעמד הנאשם, את הידוע לו על הפרשה. בעדותו בפנינו הוא הכחיש כי ראה את הילד יוצא לרכיבה עם הנאשם. אחמד אישר אומנם, כי האם באה לחפש את הילד, טען שאמר לה "אולי לקח אותו לסיבוב" וכן שהוא סייע בחיפושים וראה את הנאשם והילד בשובם למקום ממנו יצאו. בהקשר לפרק זמן ההעדרות הוא הבהיר שמדובר "בחצי שעה או קצת יותר". עיון בהודעתו מיום 25.04.99 של אחמד ריאן מצביע על כך, שבזמנו מצב הדברים הוצג על ידו באופן שונה. ב- ת20/ נרשמו מפיו, בין היתר, העובדות הבאות: הוא ישב בחברת הנאשם, כשהילד חזר ופנה אליו שיאפשר לו לרכב על הסוס ובסופו של דבר, בערך בשעה 15.30, הנאשם הסכים והם יצאו לסיבוב. הוא (אחמד) ישב במכוניתו "חצי שעה או פחות" ואז הבחין, כי אימו של הילד מחפשת אותו. לאחר מכן, כשנרתם לסייע בחיפושים, הוא נסע במכוניתו לאיזור המחצבה ובהמשך יצא ברכיבה על סוס על מנת לברר את הנאמר לו על ידי מישהו, שהנאשם והילד דוהרים "למטה 100 מ' אחרי המשחקים". לדבריו, כעבור 5 דקות, קראו לו חזרה הואיל והם שבו "מהצד השני". אחמד חמוד הוא נער כבן 16, שהגיע באותו יום ליער שגב כדי לרכב על סוסו ושהה בחברת הנאשם. לדבריו, הוא לא ראה את הנאשם והילד עוזבים את "איזור השולחנות", אולם הוא אישר כי בשלב מסוים, התחילו בחיפושים אחר הילד ושמהלך זה נמשך "בערך שעה" (ראה עמ' 25 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית נאמר בהקשר זה: "לא בטוח שזה שעה. אני אמרתי בחקירה שעה, אבל יכול להיות פחות... זה יכול להיות גם חצי שעה..." בחקירתו החוזרת הבהיר, כי מאז שלא ראה את הנאשם ועד שנסתיימו החיפושים חלפה "כמעט שעה". יאסר סעדי, קרוב משפחתו של הנאשם, היה העד הרביעי שהוזמן לבית המשפט כדי לספר את גירסתו. לדבריו, הוא הגיע למקום בין השעות 14.00 - 15.00 ושהה בחברת הנאשם והאחרים. לטענתו, בשלב מסוים הוא פרש למקום אחר ובסביבות השעה 16.30, בשובו לשם הוא שמע על החיפושים אחר הילד וראהו יושב במכונית עם הוריו. הנאשם, בהעידו בפנינו, חזר על גירסתו כי לקח את הילד לרכיבה שנמשכה לא יותר מאשר 10 דקות. אינני מקבל את דבריו. לפי מצב הראיות, ההעדרות נמשכה לפחות שעה. מאג'ד ואחמד אמרו זאת בפה מלא. אותה מסקנה עולה מדבריו של אחמד ריאן. כמו השניים האחרים, גם הוא התייחס בנפרד לפרק הזמן שחלף עד שהוחל בחיפושים ולפרק הזמן שלאחר מכן. אין כל יסוד לפקפק בדבריהם. ברור למדי, שאף אחד מהם לא רצה להזיק לנאשם. בהתאם לעדותו של יאסר סעדי, הנאשם והילד שבו בסביבות השעה 16.30, בדיוק כפי שנטען על ידי אימו של הילד. בהקשר לעדויותיהם של מאג'ד מחמוד ואחמד ריאן, אין לי ספק כי יש להעדיף את הגירסה שהם מסרו בשלב החקירה המשטרתית, על פני העדות בבית המשפט. כפי שמתבקש מהנסיבות, אני מאמץ את דבריהם הראשונים בהתאם לסעיף 10 א' לפקודת הראיות, לאחר שנתמלאו כל התנאים לכך. עדות הילד 5. הודעתו של הילד נגבתה ע"י גב' חנה סגל, חוקרת ילדים שהוסמכה לשמש בתפקיד זה במסגרת עבודתה בשרות המבחן לנוער. בהתאם לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) תשט"ו - 1955, זוהי כידוע, הדרך לגבות עדות מקרבן אלימות שטרם מלאו לו 14 שנים. העדות נגבתה שעות אחדות לאחר הארוע, כשהילד שהה בבית החולים בנהריה, לצורך בדיקה רפואית. החקירה כולה תועדה בקלטת אודיו (ת27/). התמליל סומן כמוצג ת24/. מטעם הסניגור, לא באה טענה של שיבוש כלשהו במלאכת התמלול. כעולה מחקירה זו, הילד סיפר לגב' סגל פרטים על שלושת הפעמים שהנאשם ביצע בו את עבירות המין. הוא גם סיפר לה, שהנאשם נישק אותו בלחי וכן על האיומים שירצחנו, אם יגלה לאביו דבר אודות המעשים הללו. לפי בקשת החוקרת, הילד חזר על ספורו כמה וכמה פעמים. כן ראוי להדגיש, שהחקירה התנהלה מבלי שהיה מצד החוקרת כל נסיון להכניס לפיו מילים בנוגע לאופיים או תאורם של מעשי הנאשם. רק לקראת סוף החקירה, הילד נשאל, האם הנאשם "השמיע קולות" ועל כך הוא השיב בשלילה. אחר כך נשאל, "האם היה איזה נוזל שאתה הרגשת בטוסיק" וגם על כך השיב בשלילה. לעומת זאת, כשנשאל אם הרגיש "איזה רטיבות" הוא השיב "שהכל היה רטוב... אצלו... באיבר המין..." (ראה עמ' 37 - 38 לתמליל). לא אפרט את כל אשר נאמר על פני 42 עמודי התמליל. אסתפק בסקירת מה שנראה בעיני בתור העיקר. לדברי הילד, שני המקרים שהתרחשו על פני האדמה נעשו באותו אופן. הנאשם, כך נאמר, הוריד את מכנסיו ותחתוניו, הפשיט את הילד, שכב על גבו, הושיב את הילד על איזור חלציו ואחר כך, הכניס את איבר מינו אל תוך פי הטבעת "ועשה כל מיני תנועות". מעשה הסדום, שלטענת הילד בוצע על גבי הסוס מתואר כדלקמן: הנאשם פתח את רוכסן מכנסיו, הורה לילד להחזיק במושכות, הוריד את מכנסי הילד ותחתוניו, אחזו בשתי ידיו במותניים והושיבו על איבר מינו. 6. התרשמות חוקרת הנוער מעדות הילד בטופס עדות ילד (ת23/), הכולל את עקרי הדברים ואת התרשמות החוקרת, נאמר בין היתר: "הוא התנהג באיפוק, נראה קר רוח ולא מתרגש יתר על המידה, אך בזמן שסיפר על מה שעשה לו החשוד, בתחילה התקשה לדבר על כך ואחר כך פירט ונראה עצוב. הוא שיתף פעולה ברצון, ענה על כל השאלות, הקשיב וכשלא הבין משהו שאל ומידי פעם ענה ב- "לא זוכר". העדות ברורה ושפתו עשירה לגילו. הנני מתרשמת מעדותו ... כמהימנה. העדות עקבית והגיונית. התיאורים חופשיים, הדיבור לא מובנה. קיימים תיאורים ספציפיים של זמן, מקום ובני אדם. האירועים משתלבים בסביבה ובזמן... יש תיאור פרט בלתי שכיח אך מציאותי (האירוע על הסוס בזמן הרכיבה) שהינו משמעותי בהקשר של האירוע..." חוקרת הנוער נפגשה עם הילד פעם נוספת כעבור 5 ימים, כשנדרש לשוב אל זירת האירוע לצורך שיחזור. גם מעמד זה, שנשא אופי חקירתי, תועד במלואו באמצעות רשמקול, בקלטת נפרדת שסומנה כחלק מהמוצג ת27/ וכן נערך תמליל (ת26/). בדו"ח ההתרשמות צויין בין היתר: "שתף פעולה באופן מלא, הראה התמצאות טובה בשטח, הוביל אותנו בדרכים וניכר שהיה בטוח בעצמו ונזכר בכל פעם שראה משהו... ניכר שהביקור בזירה הזכיר לו עוד פרטים... נתן עדות ברורה ומסודרת... הנני מתרשמת שעדותו... מהימנה מאוד. הוא הוביל אותנו לכל המקומות בהם קרה משהו ונזכר תוך כדי החקירה וכשטעה תיקן עצמו ובקש שנגיע למקום הנכון. העדות עקבית והגיונית, הדיבור לא מובנה... יש תאורים ספציפיים של זמן ומקום וחפצים שאכן היו שם בזירת האירוע (פרות, שוקת)". 7. שעה שחוקרת הנוער העידה בפנינו, נעשה על ידי הסניגור כל מאמץ לטעת בליבה ספק מאותה התרשמות חיובית מדברי הילד. בין היתר, הוא הצביע בפניה על כך שהילד, בתארו את הנאשם, כלל לא הזכיר שהלה היה בזמן האירוע בעל זקן. הוא גם הפנה את תשומת ליבה שבאותה עת הילד למד בבית ספר לחינוך מיוחד, בשל בעיות קשב וריכוז וכי יתכן שיש לו "דמיון פרוע". על כך השיבה החוקרת, שהתרשמותה מהילד מבוססת על קריטריונים של מהימנות, ובכלל זה על השערה מקובלת בחוגי המקצוע לפיה "דיווחים שמבוססים על דמיון יהיו שונים בהכרח מדיווחים המבוססים על אירועים שקרו וביחוד כשמדובר בילדים" (עמ' 45 לפרוטוקול). חוקרת הנוער אף הבהירה, כי הביקור בזירת העבירה חיזק את התרשמותה. בקשר לעניין זה נאמר על ידה: "יש לכך משקל רב, מאחר והילד הראה התמצאות טובה מאוד בשטח, כילד שהיה וחווה את האירועים עליהם סיפר" (עמ' 45 לפרוטוקול). ענין נוסף שהועלה בפני החוקרת, נוגע לחוסר התאמה בין גירסת הילד במהלך החקירה לבין הדיווח שמסר להוריו מיד לאחר האירוע, בספרו להם שהנאשם אנס אותו רק פעמיים. גב' סגל השיבה על כך באומרה: "הדבר מאוד הגיוני, מאחר והילד עבר טראומה מספר דקות לפני שדיבר עם אימו. בנוסף לכך, פעמים רבות קורה שקרבנות מורידים בכמות האירוע, בחומרת האירוע, מתוך חשש מתגובת ההורים. זה דבר שנמצא בתיאוריה..." (עמ' 42 לפרוטוקול). מסתבר, כי בדו"ח שנערך ע"י גב' סגל לאחר החקירה הראשונה, נפלה טעות בציינה שהילד סיפר לה על ארבעה מקרים של מעשי סדום. חוקרת הנוער ביקשה ביוזמתה להבהיר נקודה זו. בעמ' 40 לפרוטוקול נאמר על ידה, כי מקור הטעות נעוץ בדברי הילד, בתארו סיטואציה שהנאשם הורידו מהסוס בנסיבות דומות לתיאור שמסר לגבי המקרה הראשון. גב' סגל הדגישה, כי הדו"ח נערך על ידה לפני קבלת התמליל ושהטעות נתגלתה, מיד כאשר נזדמן לה לעיין בכתובים. כפי שעולה מתמליל השחזור, החוקרת טעתה באותו נושא פעם נוספת. בעמ' 41 לפרוטוקול, בתשובה לשאלת הסניגור נאמר על ידה: "הילד הוביל אותי ל- 3 מקרים ואז אני מתוך שגיאה... התרשמתי שהיה מקרה נוסף. מאחר וזה היה ביקור ארוך של כשעתיים בזירת העבירה, הילד לקראת סיום הראה לי מקום נוסף, שמאוד דומה למקום השלישי שעליו הצביע... למעשה היתה מעין הכוונה שלי שהיתה בעצם טעות..." 8. לא היה לחוקרת הנוער, כל יסוד להניח שהילד דיבר על ארבעה מקרים. המעיין בשני התמלילים, יווכח לדעת שלאורך כל הדרך הוא שב ומתאר "רק" 3 מקרים. בהקשר לטעות של החוקרת במהלך השחזור, מופנית תשומת הלב לעמודים 42 - 44 לתמליל. גב' סגל, אכן שאלה את הילד אם היו 4 מקרים והוא השיב על כך בחיוב ואולם, תשובה זו אינה עולה בקנה אחד עם דברים שאמר מיד לאחר מכן. הילד נתבקש להוביל את החוקרת אל אותו מקום (רביעי) ובהגיעם לשם, הוא מבהיר מפורשות: "הוא נישק אותי וזהו. המשיך." לדעתי, הסניגור לא הצליח לכרסם בעמדתה המגובשת של החוקרת, בכל הנוגע למהימנות גירסתו של הילד. כפי שעולה מהסבריה, גם אני סבור, שלא היתה לה סיבה לפקפק בדבריו של קרבן העבירה. מסקנתי זו, שנשקלה בזהירות המתבקשת, מבוססת בין היתר, על יסוד האזנה לקלטות שתיעדו את שתי חקירותיו של הילד ועל עיון מדוקדק בתמלילים. הילד, כך עולה משני מפגשיו עם גב' סגל, הפגין נחישות ובטחון עצמי. דבריו היו חד משמעיים, עקביים ותוארו לפרטי פרטים. הוא לא סתר את עצמו אף לא פעם אחת. בעת השחזור הוא היטיב להתמצא בשטח ולהוביל את החוקרת לאורך מסלול הרכיבה. אכן, יש מקום לתמוה, כיצד קרה שהילד השמיט במהלך שתי החקירות את העובדה שהנאשם היה מזוקן. אף לא נעלם מעיני, כי לקראת תום השחזור, החוקרת הקדישה מאמץ רב (בהפניית שאלות בלתי ישירות) כדי להביאו להזכר באותו פרט חזותי. לדעתי, לאור התמונה הכוללת של הראיות, לרבות אלה שעדיין לא נסקרו, אין בענין זה, הגם שהוא מעורר תמיהה, כדי לשנות את תוצאת המשפט. לסיכום פרק זה אזכיר, שהדין הוא כי לא יורשע אדם על סמך עדות שנגבתה על ידי חוקר נוער, אלא אם כן יש לה סיוע בראיה אחרת (ראה ערעור פלילי 1528/96 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נ (3) עמ' 353). לאור מגוון הראיות המפלילות ומשקלן הנכבד, לא מתעוררת במקרה דנן, כל בעיה בקשר לסיוע. 9. עדותו של ד"ר קרפוחין גירסתו של הילד, כפי שנמסרה לחוקרת הנוער, נתמכת בסימנים חיצוניים שנמצאו בגופו, בבדיקה רפואית שנערכה, שעות אחדות לאחר האירוע, בבית החולים בנהריה. ד"ר ל. קרפוחין, כירורג ילדים, עמד על כך בתעודת השחרור, בציינו כי בבדיקה אובחנו "שטף דם קטן" בפי הטבעת וכן "הפרמיה (אודם - א.ר.) קלה בתוך הרקטום". אינני סבור שניתן לייחס משקל לטענת הסניגור, לפיה אותם סימנים חיצוניים, מאפיינים גם תופעות כגון "עצירות קבועה" ו- "שלשולים" וכן מחלות שונות שפורטו באוזני ד"ר קרפוחין במהלך חקירתו הנגדית. הטעם לכך, נראה בעיני ברור מאליו - כדי ליטול מעוקצן של האבחנות הרפואיות, דרוש היה להניח תשתית ראייתית, שהילד אומנם סבל מאיזו שהיא מחלה. תיקו הרפואי של הילד בקופת חולים יכול היה להעיד על כך, ואולם הסניגור, מטעמים השמורים עימו, לא ראה לנכון להציג בפנינו ראיות בנושא זה. במהלך עדותו של ד"ר קרפוחין הועלו שני עניינים נוספים. א. הרופא סיפר, שלפי הנחיית חוקרי המשטרה שהיו במקום, הוא נטל תרביות מפי הטבעת ומהרקטום של הילד. מטושי הדגימות ותחתוניו הוכנסו "לערכת נפגעי אונס", שהועברה למעבדת המטה הארצי. ב. הסניגור הביא לידיעת הרופא, כי בחודש נובמבר 98 (כ- 5 חודשים לפני האירוע), הנאשם עבר ניתוח באשכיו. לאחר שד"ר קרפוחין עיין במסמכים שהוצגו בפניו, הוא נשאל האם בנסיבות אלה הנאשם יכול היה לקיים יחסי מין. ד"ר קרפוחין השיב על כך באומרו, כי הניתוח, לא פגע בתפקוד התקין של באיבר מינו של הנאשם. לדעתו של ד"ר קרפוחין, בעקבות שאלת הסניגור, הנאשם היה מסוגל "תיאורטית" לבצע מעשה סדום שלוש פעמים. 10. ממצאי המעבדה לזיהוי פלילי במסגרת ראיות התביעה, הוגשה חוות דעת מומחה של משה שפיצן, עובד המעבדה הביולוגית לזיהוי פלילי במטה הארצי של המשטרה. כעולה מחוות הדעת (ת18/), הערכה לדיגום נפגעי עבירות מין שנתקבלה מתחנת המשטרה שטפלה בחקירת האירוע, כללה שני מטושים במבחנות פלסטיק וכן את בגדיו של הילד, לרבות תחתוניו. בשקית מאובטחת נפרדת, נמצא מזרק המכיל דגימת דם. לפי מכתב הלוואי, כך נאמר, מדובר בדמו של "החשוד". שקית נוספת הכילה את מכנסיו של הנאשם. תוצאות הבדיקות שנערכו נסקרו בעמ' 2 לחוות הדעת. הראיות המפלילות מפורטות להלן: א. בהסתכלות מיקרוסקופית על אחד המטושים ועל חומר מתחתוניו של הילד, נראו תאי זרע. ב. בבדיקת D.N.A לאפיון חומר מהתחתונים, התקבל דגם פסים התואם את פרופיל הנאשם, או כל אדם אחר בעל פרופיל זה. לדברי המומחה, שכיחות הפרטים באוכלוסיה הערבית ישראלית, בעלי דגם פסים כפי שהתקבל בתחתונים ואצל הנאשם, נאמדת ב- 325,281,015: 1. החישוב הסטטיסטי, כך צויין, נעשה בהנחייתו של פרופ' ע. מוטרו מהאוניברסיטה העברית והוא מתייחס לאנשים שאין ביניהם קירבת דם. כעולה מחוות הדעת, יתר הבדיקות שנערכו היו שליליות. בעיקרו של דבר, ראוי להדגיש, כי בדיקות D.N.A לאיפיון חומר מהמטוש בו נמצאו סימני זרע, התקבל דגם פסים התואם רק את פרופיל ה- D.N.A של הילד. בעדותו של המומחה, הוא נתבקש להבהיר, כיצד קרה שלא ניתן היה להפיק מאותו מטוש את פרופילו הגנטי של הנאשם. מר שפיצן השיב על כך באומרו: "אחת הריאקציות המרכזיות במהלך ההכנה של ה-די.אן.אי, תלויה בכמויות יחסיות של חומר. היה וכמות אחת עולה בהרבה מאוד על כמות שניה, כלומר, יש הרבה יותר חומר.. מהמתלונן.. מאשר מהחשוד, אני אראה רק את ה-די.אן.אי של המתלונן. זה אחד ההסברים". חוות דעתו של מר שפיצן לא נסתרה. אין מאומה בכך, שהמומחה לא יכול היה להשיב לשאלה בדבר שכיחות הפרטים בקרב האוכלוסיה הבדואית. הנאשם לא שייך לציבור זה ועל כן, הענין הינו בלתי רלבנטי למשפט. הוא הדין בנוגע לשאלה אודות השינויים במדגם הסטטיסטי, מקום שמדובר בנישואין בין קרובים. השאלה עצמה אומנם חשובה ואולם, כדי להעמידה על הפרק (בנסיון להטיל "ספק סביר" בעבירה המיוחסת לנאשם) דרוש היה, כתנאי מוקדם, להניח תשתית ראייתית, שהילד שהה גם במחיצתו של אדם אחר. שני הממצאים החיוביים שלפי חוות הדעת, תומכים בעדותו של הילד ומשתלבים, כפסיפס, עם הראיות האחרות. למעשה, בהעדר כל ראיה שהילד היה במועד הרלבנטי בחברתו של אדם אחר זולת הנאשם, די בכך שנמצאו תאי זרע על תחתוניו. 10. עדות הנאשם כבר נאמר קודם לכן, שעדותו איננה ראויה לכל אמון. הכחשתו הטוטלית, היתה סתמית. אין בפיו כל הסבר לקיומן של הראיות המפלילות. כן אזכיר, שגירסתו לענין משך זמן הרכיבה עם הילד, אינה עולה בקנה אחד עם דברי חבריו. בנוסף לכך, אציין, כי גירסת חוסר האונות הועלתה לראשונה בבית המשפט. לא מתקבל על הדעת, שבשלב החקירה המשטרתית, בהזכירו את הניתוח שעבר ובאמרו "ארבעים אחוז מהזרע שלי לא מתפקד", הוא לא היה ער לענין כל כך מרכזי של נבצרות לקיים יחסי מין. גם אין לקבל את הסברו, כי נמנע מלהגיש בנושא זה חוות דעת של מומחה מטעמו, מחמת העדר אמצעים כספיים. הסכום הנדרש לצורך זה אינו רב. לא יתכן שהנאשם לא הצליח להסדיר את המימון להבאת ראיה כה חיונית, במיוחד לאחר שטענתו לחוסר יכולת פיסית, נסתרה על ידי ד"ר קרפוחין. כפי שנטען על ידי נציגת המדינה, היו מצד הנאשם גילויים של תחושת אשמה. אחד מהם, קיבל ביטוי בכך שלקראת מסדר הזיהוי, הוא ביקש לגלח את זקנו. אגב, הדבר נתאפשר לו ויתכן, כי בשל כך, הילד לא הצליח לזהותו. ענין אחר, נוגע לתגובת הנאשם לדברי העד יאסר סעדי. האיש שהיה נוכח בעת שהילד הוחזר להוריו אמר לנאשם באותו מעמד "מה אתה רוצה לעשות לנו פדיחות בכפר". במהלך חקירתו של הנאשם במשטרה, הוא נשאל למה התכוון סעדי בדבריו אלה, והנאשם השיב: "הוא חשב שאני זיינתי את הילד". כפי שעולה מתמליל החקירה (ת5/ א') החוקרים עמדו נמרצות על כך שהנאשם יסביר, כיצד יתכן שיאסר, שכלל לא פירש את דבריו, יכול היה להעלות על דעתו אפשרות זו? הנאשם, כך עולה מהחקירה, התכחש לאימרה שיוחסה לו. רק בסופו של דבר, לאחר השתהות ממושכת, נאמר על ידו: "אני לא אמרתי את זה. אני אמרתי אולי הוא התכוון שאני חטפתי את הילד". 11. סוף דבר לאור מצב הראיות, מתבקשת מסקנה, שהנאשם מסובך בפרשה דנן, עד צוואר. מדובר בחומר ראיות מוצק - כמותו ומשקלו עולים על הנדרש - ולא ניתן להעמידו לויכוח. אני מציע, איפוא, לחבריי להרכב להרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב אישום זה. א. רזי, שופט השופט ח. פיזם, אב"ד סגן נשיא: אני מסכים. ח. פיזם - שופט, אב"דסגן נשיא השופט י. דר: אני מסכים. י. דר - שופט לפיכך, הוחלט בהתאם לפסק דינו של השופט א. רזי. משפט פליליקטיניםהרשעהעבירות מין