התובע, יליד 23.3.83, נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 18.4.08 בעת שרכב על אופנים והתנגש ברכב המבוטח על ידי הנתבעת. הנתבעת לא חלקה על חבותה לשאת בנזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת הדרכים, בהתאם להוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן- חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים). השאלה הטעונה אפוא הכרעה הינה שאלת הנזקים שנגרמו לתובע בעקבות תאונת הדרכים. חוות הדעת הרפואיות לשם בדיקת מצבו הרפואי של התובע מונה פרופ' ח' פוגרונד כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי. בחוות דעתו מיום 9.9.09, סיכם המומחה את ממצאיו בעקבות הבדיקה שערך כדלקמן: "נפגע בכף יד ימין ובירך שמאל כתוצאה מהתאונה ב- 18.4.08. הוא שבר את עצם המסרק בצד ימין וטופל בחדר מיון. חודש לאחר מכן התלונן על כאבים בירך שמאל ואובחן קרע של רקטוס פמוריס של ארבע הראשים. כיום יותר משנה לאחר התאונה הוא מתלונן על כאבים ועל בעיות תפקודיות בכף יד ימין. כמו כן קיים קושי בריצה והרגשת שליטה פחותה בירך שמאל בהשוואה לירך ימין. יש לציין שקיימת דיפורמציה בכף יד ימין עם קיצור של עצם המסרק החמישית. כמו כן קיים שקע ברור ורגיש בשליש התחתון של ירך שמאל". בעקבות ממצאיו קבע המומחה שלתובע נותרה נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 14.5%. בגין השבר של עצם המסרק ביד ימין דומיננטית, קבע המומחה נכות בשיעור של 5%, לפי סעיף 44(4) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956, (להלן- "התוספת לתקנות"); בגין החבלה בירך שמאל, קבע המומחה נכות בשיעור של 10%, לפי סעיף 51(5) א' לתוספת לתקנות. בחוות דעתו הוסיף המומחה וכתב- "נותן רושם של בחור אמין וישר. האיחור בתלונות על כאבים בירך שמאל נבע מכך שתשומת ליבו התרכזה בכאב הרב אשר היה בכף יד ימין. מכאן האיחור באבחנת הנזק לירך". הנתבעת מיאנה להשלים עם קביעות המומחה, שלחה לו שאלות הבהרה, אף זימנה אותו לחקירה. טענותיה של הנתבעת נסובו הן על שיעור הנכות שקבע המומחה בגין הפגיעה ביד, והן על קביעתו לפיה קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות בירך שמאל. אשר לקביעת הנכות בכף היד, טענה הנתבעת שקביעת הנכות מבוססת על תלונותיו של התובע, ולא על ממצאים אובייקטיביים של הגבלת תנועה. כן טענה הנתבעת שאין לנכות האמורה כל משמעות תפקודית, שכן ביכולתו של התובע לתפוס בעזרת ידו, לאגרף את כף ידו וכן ליישרה. אין ירידה בכוח הגס אף לא בתחושה. במהלך חקירתו הנגדית השיב המומחה שאמנם ניתן משקל רב לתלונותיו של התובע, והפנה פעם נוספת לכך שהתובע מעורר רושם של אדם אמין וישר. כמו כן הפנה המומחה גם לממצאי הבדיקה הקלינית שערך לתובע, וכן לרישומים הרפואיים שהובאו בפניו, המעידים על טיבה והיקפה של הנכות. המומחה השיב שישנה דיפורמציה בכף היד. ושקיימת מגבלה בשימוש בכף היד, בגלל הכאב הנגרם בשל קיצור העצם והדיפורמציה האמורה. לשאלה האם עלולה הנכות בכף היד לפגוע בתעסוקתו של התובע, השיב המומחה שיתכן שתפגע, שכן קיימות פונקציות רבות המבוצעות באמצעות כף היד. כשהתבקש להשיב אלו עבודות יתקשה התובע לבצע, השיב המומחה, שלתובע יכולים להיגרם קשיים בעיסוק כגון כנר, פסנתרן או כירורג פלסטי. אשר לנכות בירך ימין, השיב המומחה שהוא סבור שקיים קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות האמורה, אף שלראשונה הופיע תיעוד על כך כחודש ימים לאחר התאונה. על פי הסברו של המומחה, מוכרת בספרות הרפואית התופעה לפיה במצב של ריבוי פגיעות יורגש בתחילה רק הכאב הגדול ביותר, ורק בשלב מאוחר יותר יורגשו ויאובחנו חבלות נוספות. פרק זמן של בין שבועיים לארבעה שבועות סביר בהחלט על פי הסברו של המומחה, ועל כן, לאור ההסברים שניתנו והתיעוד הרפואי שעמד בפניו, מצא שיש לייחס לתאונת הדרכים את הנכות בירך שמאל אף שהתיעוד הרפואי הראשון לגבי הפגיעה האמורה הינו מ- 20.5.08. המומחה הבהיר שמדובר בקרע במעטפת, ואף שחבלה שכזו גורמת לכאבים, ניתן לקבל את הסבריו של התובע, לפיה חשב שמדובר בהמטומה העתידה לחלוף מעצמה, ללא טיפול. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, מצאתי שיש לאמץ את חוות דעתו של המומחה הרפואי בכל היבטיה. המומחה הסביר את קביעותיו ולא מצא לשנות מהן במהלך חקירתו. יצוין שבמהלך חקירתו הנגדית של התובע, אכן היה ניתן להתרשם מאמינותו ומחוסנו, ומכך שהוא ממעיט להתלונן על מכאוביו. לכל אדם סף כאב שונה, ודרכים שונות להתמודד עם הכאב, ועל כן אין להסיק בהכרח מאיפוק ומיעוט תלונות שלא קיימת נכות. התובע טען שלמיטב זכרונו כבר בחדר מיון התלונן גם על כאבים בירך . כן טען שבמהלך החודש שחלף עד שהקרע בירך אובחן על ידי הרופא, הוא סבל מכאבים, ואולם סבר שמדובר בחבלה העתידה לחלוף במהרה. כן ציין שהאורטופד שטיפל בו במהלך אותו החודש היה מומחה בכף היד, אשר טיפל בשבר בכף ידו, ועל כן לא העלה בפניו כל טענה על הכאבים שמהם סבל בירכו. הסברו זה של התובע נתמך גם באבחון הראשון של האורטופד, אשר ציין את הבעיה בירך , ואולם סימן בסימן שאלה את סיווגה, האם מדובר בהימטומה או בקרע. לפיכך מצאתי כאמור שיש לאמץ את שיעור הנכות שנקבע על ידיד המומחה ולקבוע שבעקבות התאונה נותרה לתובע נכות רפואית בשיעור השל 14.5%, בהתאם לקביעת המומחה הרפואי. הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות הנתבעת טענה שאין לייחס לנכות הרפואית כל משמעות תפקודית. לטענתה, הנכות ביד הינה נכות קלה, שאין בה כדי להשפיע על תפקודו או על תעסוקתו של התובע. הנתבעת הפנתה לכך שבעקבות התאונה שב התובע לעבוד כמאבטח. במסגרת עבודתו הוא עורך אימוני כושר תכופים, אחת לחודשיים, ובמסגרתם הוא מרבה לרוץ. כן הפנתה לכך שבמהלך חקירתו הנגדית השיב התובע שהוא רוכב על אופניים, הן לעבודתו, הן בשעות הפנאי, לסידורים וכיוצ"ב. הנתבעת הפנתה גם לכך שלאחר התאונה שב התובע ליחידת החי"ר שבה הוא משרת במילואים, ולכך שהפרופיל הצבאי שלו לא שונה בעקבות התאונה. פעילותו הספורטיבית של התובע, מעידה לטענת הנתבעת, על כך שאין לנכות הרפואית שנקבעה לו כל השלכה תפקודית. הנתבעת הוסיפה וטענה שהתובע מתעתד לעבוד בתחום המחשבים לאחר סיום לימודיו לתואר ראשון במחשבים, וכי אין לנכויות שנקבעו כל השלכה על התחום שבו בחר לעסוק. הנתבעת הסתמכה גם על תשובות שהשיב המומחה באשר להשלכות התפקודיות של הנכות, וטענה שגם על פי התשובות שניתנו, לא נותרה כל בעיה תפקודית. לעומת זאת טען בא כוחו של התובע, שיש לקבוע ששיעור הנכות התפקודית זהה לשיעור הנכות הרפואית. נטען שהתובע סובל מכאבים במהלך אימוני הכושר, אף חושש לפגיעה בדיוק במטווחים. כן נטען שכיון שהתובע לא הצליח בלימודי המתמטיקה באוניברסיטה העברית, וממוצע ציוניו לתואר ראשון במחשבים במכללת הדסה נמוכים עד מאוד, ספק אם יעלה בידיו להשלים את לימודיו ולהשתלב בעבודה בתחום האמור. סביר על כן שהתובע יאלץ להמשיך ולעסוק באבטחה, תחום עיסוק העלול להפגע באופן ניכר בשל הנכות שנגרמה לתובע. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי שיש לקבוע ששיעור הנכות התפקודית, כמו גם שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, זהים לשיעור הנכות האורטופדית שנותרה לתובע בעקבות התאונה. כאמור, במהלך חקירתו, ניתן היה להתרשם מעדותו האמינה והמהימנה של התובע. התובע לא ניסה להעצים את הנכות או את מצבו הבריאותי והתעסוקתי, ומסר את הדברים כהוויתם, מבלי ליפותם, גם אם לכאורה לא היו לטובתו. בעת שירותו הסדיר שירת התובע ביחידת אגוז, וניתן היה להתרשם שהוא אינו מרבה להתלונן. התרשמתי שבשל חוסנו ונטייתו הוא אמנם עוסק באבטחה, אף נדרש לפעילות ספורטיבית מוגברת ביחס לאדם אחר, ואולם אין בכך כדי להעיד שאין לנכות הרפואית כל משמעות תפקודית עבורו, או כי אין בנכות כדי לפגוע ביכולתו התפקודית והתעסוקתית לעומת יכולתו וכישוריו ערב התאונה. כזכור, הנכות שנותרה אינה נכות רפואית כבדה שאינה מאפשרת כל פעילות, כי אם נכות של 5% ביד ימין דומיננטית, ו- 10% בירך ימין. הכאבים והקשיים שעליהם העיד התובע במהלך חקירתו, מעידים על ההשפעה התפקודית של הנכות ועל השלכותיה. מאמציו של התובע להמשיך בעבודתו ובעיסוקיו ולהתגבר על נכותו מרשימים, ואין בהם כדי להצביע על כך שלא קיימת לנכות כל השפעה תפקודית. אף שהתובע הינו בן 27, ההיסטוריה התעסוקתית שלו מצומצמת, וניתן להניח שהוא עוסק באבטחה כעיסוק זמני, במקביל ללימודים תובעניים בתחום המחשב. בשלב זה אין וודאות מה יהיה עיסוקו בעתיד, האם יתמיד בלימודיו וישתלב בעבודה במקצוע שרכש, או שמא ימשיך לעסוק בתחום האבטחה. כפי שנקבע בפסיקה, בקביעת נזקיהם של קטינים וצעירים, בשל העדר וודאות באשר לעתיד התעסוקתי, יש לקבוע בדרך כלל שהנכות הרפואית האורטופדית משקפת גם את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות. אף שהתובע אינו מרבה להתלונן, ואף שעיסוקו הספורטיבי הינו בהיקף גדול יותר משל אחרים, לא מצאתי הצדקה לסטייה מההלכה בנושא זה. יצוין שהנכות בירך עלולה להיות משמעותית יותר דווקא לאדם העוסק בתחומי אבטחה מאשר לאדם שמעולם לא עסק בפעילות ספורטיבית. לנכות בכף יד ימין דומיננטית השלכה תפקודית ברורה גם לעוסק בעבודות פקידותיות, או להבדיל, לעוסק בתחום המחשבים. לסיכום, מצאתי שיש לקבוע ששיעור הגריעה מכושר ההשתכרות זהה לשיעור הנכות הרפואית, והוא עומד על 14.5%. הנזק הלא ממוני בהתאם לחישוב שהוגש במהלך הדיון ולהסכמה בין הצדדים, זכאי התובע לפיצוי בראש נזק זה בסכום של 25,698 ₪, ובמעוגל- 26,000 ₪. הפסד ההשתכרות בעת התאונה עבד התובע כמאבטח, במקביל ללימודים אקדמאים שבהם החל באותה עת. בא כוחו של התובע הפנה לכך שלאחר התאונה שהה התובע בחופשת מחלה במשך 47 ימים. בתחילה ניתנו לו ימי מחלה, על פי חוק. לאחר מכן נאלץ לשוב לעבודה, בשל קשיי פרנסתו . לעניין חישוב הפסד השכר בעבר מצאתי שיש לאמץ את החישוב שנערך על ידי בא כוחו של התובע. על פי תלושי השכר שצירף התובע לתצהירו, הסתכם שכרו המצטבר בשלושת החודשים שקדמו לתאונה, (ינואר עד מרץ), לסכום של 25,484 ₪. מס ההכנסה המצטבר עמד על 1,916 ₪, ולפיכך השכר לאחר ניכוי המס עמד על 23,586 ₪. לעומת זאת, בשלושת החודשים שלאחר מכן, שבהלכם נעדר למשך תקופה ממושכת מעבודתו, הסתכם שכרו של התובע לסכום של 10,780 ₪ בלבד. ההפסד שנגרם אפוא לתובע בתקופת אי הכושר, הינו בסכום של 11,806 ₪. הסכום בערכו היום עומד על 14,670 ₪. אשר לגריעה מכושר ההשתכרות, נחלקו הצדדים האם יש לקבוע את בסיס השכר של התובע על פי כפל השכר הממוצע במשק, כטענת התובע, בהנחה שיעבוד בעתיד בתחום המחשבים, או על בסיס השכר הממוצע במשק, כטענת הנתבעת. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, לא מצאתי שיש לקבוע את בסיס השכר לפי כפל השכר הממוצע במשק. ראשית, כפי שטען בא כוחו של התובע עצמו, אין כל וודאות שיעלה בידיו של התובע להשלים את לימודיו בתחום, במיוחד בשים לב לציוניו. שנית, לא הוכח בפני מהו השכר הממוצע לבוגר מחשבים במכללת הדסה, והאם הוא עומד כיום על כפל השכר הממוצע במשק. אף שלפי ההלכה הפסוקה יש לקבוע את השכר הממוצע במשק כשכר הבסיס בקביעת נזקיהם של קטינים ושל צעירים המצויים בתחילת דרכם (העומד כיום על סכום של 8,356 ₪, ובניכוי מס הכנסה, על כ- 7,963 ₪, מצאתי כי יש לקבוע שבסיס השכר של התובע הינו 9,000 ₪. ניתן ללמוד מההיסטוריה התעסוקתית החלקית של התובע, שלצד לימודיו, מתמיד התובע בעבודות האבטחה, ומרבה לעבוד במשמרות שבהן משולם שכר גבוה, כגון בשבתות ובחגים. כל זאת, כאמור, לצד לימודים אקדמאים תובעניים. בחודשים מסוימים כגון בחודש אוקטובר 2010 , הסתכם שכרו של התובע לאחר ניכוי המס לסכום של 8,445 ₪. אף שאין זה שכרו הממוצע של התובע במהלך שנת המס, בשים לב לתחום לימודיו ולהיקף עבודתו ושכרו כיום, ניתן להניח שפוטנציאל שכרו של התובע גבוה יותר מהשכר הממוצע במשק, וכי בעתיד תהיה עלייה מסוימת בשכרו, בין אם יתמיד בלימודיו, ובין אם יתקדם בתחום האבטחה. לפיכך מצאתי כאמור שיש לקבוע שבסיס השכר של התובע הינו 9,000 ₪ לאחר ניכוי המס. בשים לב להיקפה של הנכות, ובמקביל גם לעובדה שהתובע מתמיד בעבודתו, מצאתי שיש לחשב את הפגיעה בכושר ההשתכרות על פי 80% מתחשיב אקטוארי מלא, בהנחת עבודה עד גיל 67, המסתכם לכ- 292,000 ₪ במעוגל. סכום זה, מגלם לטעמי גם את הפגיעה בזכויות הפנסיה, ולפיכך לא מצאתי שיש לקבוע סכום נוסף בראש נזק זה. עזרת הזולת מהראיות שהובאו בפני עולה שהתובע עליה לארץ בגפו בגיל 15. משפחתו של התובע מתגוררת בגרמניה, ורק אחיו מתגורר בארץ. אף שלא הובאו ראיות לעזרה וסיוע שקיבל התובע במהלך תקופת אי הכושר שנקבעה לו, בשים לב לטיבה ושיעורה של נכותו, להשפעתה התפקודית, ניתן להניח שבעתיד יזדקק התובע לסיוע. מצאתי שיש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדן, בסכום של 20,000 ₪. הוצאות בשים לב לטיבה והיקפה של הנכות, ניתן להניח שהתובע יזדקק בעתיד להוצאות רפואיות ובעיקר להוצאות ניידות. אני קובעת את הפיצוי בראש נזק זה על דרך האומדן, בסכום של 15,000 ₪. סיכום אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 367,670 ₪, כמפורט להלן: נזק לא ממוני- 26,000 ₪; הפסד השתכרות בעבר- 14,670 ₪; גריעה מכושר השתכרות- 292,000 ₪; עזרת הזולת- 20,000 ₪; הוצאות וניידות- 15,000 ₪; סה"כ- 367,670 ₪. הנתבעת תשיב לתובע גם את הוצאות המשפט שהוציא, וכן שכר טרחת עו"ד בסכום של 55,445 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום מהמועד שבו יומצא פסק הדין לבא כוח הנתבעת. ניתן היום, כ' בטבת תשע"א, 27 בדצמבר 2010, בהעדר הצדדים. 5467831כף היד