החלטה 1. זהו ערעור על פי סעיף 7 לחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), תשל"ט-1979 (להלן - "חוק המעצרים המינהליים") על החלטת נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט גלעדי) בה אישר הארכת צו מעצר מינהלי בעניינו של המערער לששה חודשים נוספים. 2. המערער נעצר ביום 5.1.01 ומאז הוא מוחזק במעצר מינהלי על פי צווי מעצר מינהליים עוקבים. צו המעצר האחרון הוצא ביום 19.2.02 למשך 6 חודשים. הוא אושר בידי נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע ביום 13.3.02. החלטתו היא העומדת ביסוד ערעור. 3. עיקרו של הערעור בשניים:האחד - שאלת סמכותו המקומית של בית המשפט המחוזי בבאר שבע לדון ולהכריע בעניין חידוש צו המעצר כנגד המערער; השני - מידת ההצדקה לגופה של הארכת צו המעצר המינהלי כנגד המערער בששה חודשים נוספים. במקורו, עסק הערעור גם בשאלת תנאי החזקתו של המערער במעצר, אולם היא באה על פתרונה במהלך ההליך ושוב אין היא מהווה נושא לדיון כאן. 4. סמכות מקומית של בית המשפט הדן בצו מעצר מינהלי סעיף 4 לחוק המעצרים המינהליים קובע: "(א) נעצר אדם על פי צו שר הבטחון לפי חוק זה, יבוא תוך 48 שעות ממעצרו ... לפני נשיא בית משפט מחוזי, והנשיא רשאי לאשר את צו המעצר, לבטלו, או לקצר את תקופת המעצר שבו..." (ב)... (ג) נשיא בית המשפט המחוזי יבטל את צו המעצר אם הוכח לו שהטעמים שבגללם ניתן לא היו טעמים ענייניים של בטחון המדינה, או של בטחון הציבור, או שניתן שלא בתום לב או מתוך שיקולים שלא לענין...." סעיף 5 לחוק קובע כי מקום שאושר מעצר לפי חוק זה בשינוי או בלא שינוי, "ידון נשיא בית המשפט המחוזי מחדש בענין המעצר לא יאוחר, משלושה חודשים אחרי אישור המעצר לפי סעיף 4, או אחרי מתן החלטה לפי סעיף זה, או תוך תקופה קצרה יותר שקבע הנשיא בהחלטתו, כל עוד לא שוחרר העצור.." אין חולק כי בעל הסמכות העניינית לדון בצו מעצר מינהלי הינו נשיא בית משפט מחוזי. אולם שאלה היא מיהו הנשיא המוסמך לדון בעניינו של עצור מינהלי מבחינת דיני הסמכות המקומית על פי סעיפים 4 ו5- לחוק. מלשון החוק עולה כי אין בו קביעה מפורשת ביחס לסמכות מקומית של יא בית משפט מחוזי. האם פירוש הדבר כי לפנינו הסדר שלילי בענין הסמכות המקומית באופן שכל נשיא בית משפט מחוזי בכל מחוז בישראל מוסמך לדון בעניינו של כל עצור מינהלי בכל שלב בהליך בלא שים לב לשאלה היכן נעצר, היכן מתנהלת החקירה בעניינו, או היכן הוא מוחזק במעצר; או שמא התכוון חוק המעצרים המינהליים על דרך פרשנות תכליתו, לשלב אל תוך הוראותיו הסדרים של סמכות מקומית השאובים מעקרונות מקובלים בהליך סדר הדין הפלילי, ובכללם בהליך המעצרים הכללי. טענת באת כוח המערער בענין זה היא כי אף שהדבר לא נאמר במפורש בחוק המעצרים המינהליים יש להניח כנקודת מוצא כי הוא התכוון לעגן אל תוכו מגבלה של סמכות מקומית התואמת עקרונות מקובלים החלים בהליך הפלילי. היא מסתמכת לענין זה, בין היתר, על האמור בסעיף 1(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן - "חוק המעצרים הכללי")קובע כי הוראותיו יחולו על מעצר ועל עיכוב לפי כל חוק, אלא אם כן נקבעו בחוק הוראות אחרות. בחוק המעצרים הכללי נקבעו בסעיף 3 הוראות בענין סמכות מקומית של בתי משפט בענין מעצרים, ועל פי הטענה, הוראות אלה חלות גם על מעצר מינהלי מכח ההפנייה הכללית האמורה. המדינהמתנגדת לפרשנות זו, וטוענת כי משלא נקבעה בחוק המעצרים המינהליים הוראה מפורשת בענין סמכות מקומית, ממילא לא היתה כונת מחוקק ליצור הגבלה כלשהי לענין סמכות זו, ומשמעות הדבר היא כי כל נשיא בית משפט מחוזי באשר הוא מוסמך לדון בכל ענין הנוגע לצו מעצר מינהלי בכל שלב של התרחשותו. 5. הטענה בדבר סמכות מקומית עולה בהקשר שלפנינו על רקע מסכת העובדות הבאה: העצור נעצר בירושלים, חקירתו נערכה בירושלים, ודיונים הנוגעים למניעת מפגש בינו לבין עורך דינו התנהלו בפני נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים. לאחר מכן, עם תחילת מעצרו המינהלי, הורה שר הבטחן כי העצור יהיה מוחזק בכלא נפחא שבדרום. עקב כך, הועבר התיק לדיון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. נשיא בית המשפט בבאר שבע דן בעניינו של המערער מאז הועבר לכלא נפחא ועד היום, אלא שבמהלך מעצרו הועבר המערער על פי בקשתו לכלא אשמורת שבאיזור השפלה. טוענת באת כוח המערער כי יש להחיל בענין הסמכות המקומית את הכללים המקובלים בתחום זה בחוק המעצרים הכללי הקובע כי אחד המקומות הבאים יהיה מקום הסמכות המקומית של בית המשפט הדן בענין המעצר: מקום ביצוע העבירה, מקום הימצאות היחידה הממונה על החקירה, או מקום ההחזקה במעצר (סעיף 3 לחוקהמעצרים הכללי). על פי מבחנים אלה, עניינו של העציר כיום נתון לסמכות מקומית של בית המשפט המחוזי בירושלים בו נעצר ונחקר, או לבית המשפט המחוזי בתל-אביב השוכן באיזור בו מוחזק העצור במשמורת. טענת המדינה היא כי משלא הוסדר ענין הסמכות המקומית במפורש בחוק המעצרים המינהליים אין תחולה להגבלות הסמכות המקומית כאמור, ואין מניעה כי בית המשפט בבאר שבע ימשיך לדון בעניינו של המערער גם לאחר שעבר לכלא במחוז אחר כפי שהדבר אכן נעשה. יש בכך אף יתרון במובן זה שמדובר בבית משפט העוקב ברצף אחר עניינו של המערער מתחילת מעצרו ואילך, וישנה חשיבות לכך שאותה ערכאה דיונית תמשיך ותדון בעניינו של העצור גם אם הועבר בינתיים למשמורת במחוז אחר, בהכירה לעומק את עניינו וזאת, כל עוד לא מתקיימים שיקולים מיוחדים המצדיקים נקיטה בדרך פעולה אחרת. 6. שאלת הסמכות המקומית הועלתה על פי קווים אלה גם בפני בית המשפט המחוזי בבאר שבע, אשר החליט כי נתונה בידו סמכות מקומית לדון בעניינו של המערער גם לאחר העברתו לכלא באיזור אחר. הנשיא גלעדי קבע כי על פי נוסחו של חוק המעצרים המינהליים, כל נשיא של בית משפט מחוז רשאי לדון בענין, ומשמעות העדר ההסדר בענין זה הינה כי המחוקק התכוון לכך שלא תחול מגבלת סמכות מקומית כלשהי בענין זה. זאת, שלא בדומה לחוקים אחרים בהליך הפלילי הקובעים מפורשות כללי סמכות מקומית. אי לכך, הוא דן לגופו של צו המעצר המינהלי שניתן בעניינו של המערער, וקבע את מסקנותיו לגביו. 7. שקלתי את טיעוני הצדדים ובאתי לכלל מסקנה כי יש לאמץ את קביעת בית המשפט המחוזי בסוגיה זו ולפרש את חוק המעצרים המינהליים כמקנה סמכות לכל נשיא בית משפט מחוזי בארץ ללא מיגבלה של סמכות מקומית וזאת, בכל שלב של המעצר המינהלי. עם זאת, ראוי כי התביעה הפונה לביתהמשפט בבקשות שונות הקשורות להליך המעצר המינהלי תפעיל את שיקול דעתה ביחס לבית המשפט אליו תיפנה על פי אמות מידה סבירות וראויות, תוך שקילת מכלול השיקולים והנתונים הצריכים לענין. להליך המעצר המינהלי נקודות דמיון ושוני ביחס למעצר הכללי. סביר להניח כי בהפעלת שיקול הדעת כאמור תינתן הדעת להוראות החוק הכלליות בענין סמכות מקומית החלות לגבי מעצר כללי, תוך התאמתן, במידת הצורך למאפיינים המיוחדים של הליך המעצר המינהלי ולצרכים היחודיים הנובעים ממנו. אלה הטעמים: כבר במבט ראשון, בולט חוק המעצרים המינהליים בשונותו בסוגיית הסמכות המקומית מחוקים אחרים העוסקים בהליך הפלילי. בעוד בחוקים האחרים ישנו הסדר מפורש בענין הסמכות המקומית, החוק בענייננו שותק בסוגיה זו. וכך, למשל, הוראות סמכות מקומית מצויות בחוק המעצרים הכללי (סעיף 3) בחוק סדר הדין הפלילי (סעיף 6) ובפקודת בתי הסוהר לענין עתירות אסירים (סעיף 62א). מקיום הסדרים מפורשים בחיקוקים אלה והעדר הסדר דומה בחוק המעצרים המינהליים מצטייר רושם אפשרי כי מדובר בעניו בהסדר שלילי. מצד שני, עשויה היתה לעלות שאלה האם לא ראוי היה כי לבית המשפט גם בדונו בתחום זה תהא זיקה מקומית כלשהי לנושא המעצר המינהלי. אולם בחינת ההסטוריה החקיקתית מצביעה על כך כי העדר ההסדרה של הסמכות המקומית בהליך הפיקוח השיפוטי על המעצר המינהלי אינו מקרי אלא מכוון, כפי שיובהר להלן. 8. חוק המעצרים המינהליים במקורו קבע בסעיף 4 לו כי משנעצר אדם על פי צו שר הבטחון לפי חוק זה, הוא יובא בפני נשיא בית המשפט המחוזי שבאיזור שיפוטו נעצר, והנשיא רשאי לאשר את הצו או לבטלו או לקצר את תקופת המעצר שבו. על פי אותו הסדר, הסמכות המקומית לדון בצו הצר המינהלי ניתנה לבית המשפט באיזור שבו נעצר העצור, והוא היווה הערכאה המוסמכת מבחינה מקומית לדון בענין (ראה גם סעיף 10 לחוק המקורי). אולם, כשנה לאחר חקיקתו של החוק, באה יוזמה לתקנו בענין זה, ובחוק סמכויות שעת חירותם (מעצרים) (תיקון) תש"ם1980- בסעיפים 10- במקום "נשיא בית המשפט המחוזי שבאיזור שיפוטו נעצר", נאמר עתה "נשיא בית המשפט המחוזי" בלא פירוט נוסף (ס"ח תש"ם, 139). דברי ההסבר להצעת החוק שהביאה לתיקון זה מבהירים כי הצמדת סמכות שיפוטית למקום בו בוצע לראשונה מעצרו של העצור המינהלי גורמת לקשיים מערכים במיוחד בשים לב לתקופה הקצרה של 48 שעות שבמסגרתה חובה להביא את העצור לראשונה בפני נשיא בית המשפט המחוזי כדי שיבחן את חוקיות הצו. לאור הקושי לעמוד בלוח זמנים כאמור, הוצע להעניק את סמכות הפיקוח השיפוטי על המעצר לכל נשיא של בית משפט מחוזי באשר הוא, ובהעדר - לנשיא תורן של אותו בית משפט (הצ"ח תש"ם, 1425, עמ' 64). משמע, התיקון נועד לבטל את חובת קיומה של זיקה מקומית ביחס לסמכות בית המשפט כדי להקל על ביצוע הפיקוח השיפוטי במגבלות הזמנים שהותוו בהציגו את התיקון בקריאה ראשונה בכנסת הסביר שר המשפטים דאז שמואל תמיר כי מצד אחד, החוק צמצם באורח דרסטי את סמכויות המינהל לשלול את חירותו של אדם מטעמי בטחון המדינה מבלי שניתן להצביע על עבירה בטחונית מסוימת שהיתה מאפשרת מעצר על פי כללי סדר הדין הפלילי. מצד שני נמצא, לדבריו, צורך לכלול תקונים מסוימים בהליך שיקלו על זרועות הבטחון למלא את תפקידם כראוי בלא לפגוע בעיקרי החוק ובלא לצמצם את זכויות העצור. הוא הסביר כי משך הזמן להבאת עצור שנעצר בצו מינהלי בפני נשיא בית המשפט המחוזי היא קצרה ביותר מצד אחד; מצד שני, מקומות המעצר של עצירים מינהליים אינם בכל מקרה בתחום המושב בו בוצע לראשונה המעצר, וזמן הנסיעה ממקום החזקתו של העצור ועד בית המשפט במקום בו נעצר נכללים באותן 48 שעות שבמסגרתן יש להביאו בפני בית המשפט. כדי להתגבר על תקלות אלה ולא לסכל את מטרות המעצר, הוצע, כאמר, להסמיך נשיא של כל בית משפט מחוזי לדון, יהא מקום מעצרו של העצור אשר יהא (דברי הכנסת, תש"ם, כרך 88, עמ' 2535). באותו דיון הביע חה"כ זרח ורהפטיג התנגדות לתיקון בנימוק בעל אופי חוקתי באומרו כי ראוי לקיים הפרדה בין הרשות המבצעת לרשות השופטת במובן זה שלא תינתן לרשות המבצעת יכולת הבחירה של בית המשפט שידון בענין, והבחירה תיעשה על ידי המחוקק. כך הוא אומר, בין היתר (שם, עמ' 2536): "... ההצעה בסעיף 1(1) פוגעת בעיקרון משפטי חשוב. העיקרון המשפטי החשוב הוא שתהיה הפרדה בין הרשות המבצעת לבין הרשות השופטת, וההפרדה הזאת מתבטאת גם בכך שהרשות המבצעת לא תוכל לבחור לה את השופט, אלא בחירת השופט תיעשה על ידי המחוקק... ברגע שמבטלים עיקרון זה ואורים שהרשות המבצעת תוכל לבחור איזה שהוא נשיא של בית משפט מחוזי בכל הארץ, זאת אומרת שנמסרה לה הזכות לבחור את השופט הרצוי לה... למה לתקן תיקון כזה ולבטל את העיקרון הקיים לשם מה זה יכביד כל כך על שר הבטחון הרי זה יעורר מיד חשד או יכול לעורר חשד... אני מתנגד בכלל לזה שממהרים כל כך להביא תיקונים שאין להם ערך רב, בעיקר תיקון כזה אשר, דרך אגב, פוגע גם בעיקרון חשוב מאד." הערתו של חה"כ ורהפטיג לא מנעה את אישורו של התיקון, והוא נתקבל כאמור (דברי הכנסת תש"מ, כרך 89, עמ' 3159). 9. תיקון החוק הביא, איפוא, למצב לפיו שוב אין הגבלה מקומית על סמכות הערכאה השיפוטית להפעיל ביקורת שיפוטית על צו מעצר מינהלי. הדבר אמור הן לגבי שלב הביקורת הראשוני הנערך תוך 48 שעות ממתן הצו הראשון, והן לגבי הביקורת התקופתית שבאה בעקבותיה והן על הביקורת בי חידוש הצו לתקופת זמן נוספת. סעיף 5 לחוק הדן בעיון תקופתי מחדש במעצר המינהלי אמנם לא תוקן, אך עולה מנוסחו כי הוא משקף המשכו של תהליך שהחל באישור הראשוני של הצו, על דרך בחינתו מחדש מעת לעת. כשם שאין הגבלת סמכות מקומית על הבחינה הראשונית של הצו, כך אין הבלה דומה על המשך המעקב השיפוטי המופעל לגביו לאחר מכן, מעת לעת. על רקע האמור, אין מקום לפרשנות שהוצעה על ידי באת כוח המערער לפיה כללי הסמכות המקומית המוגדרים בסעיף 1(ג) לחוק המעצרים הכללי חלים גם על המעצר המינהלי. לא למותר לציין כי ב14.3.02- פורסם חוק כאתם של לוחמים בלתי חוקיים, תשס"ב2002- (ס"ח תשס"ב, 244). החוק חוקק בעקבות קביעת בית המשפט בענין דנ"פ 7048/97 פלונים נ' שר הפנים, פ"ד נ"ד(1) 721, ונועד להסמיך את הרמטכ"ל להוציא צו כליאה כנגד מי שמוחזק בידי רשויות המדינה והוא "לוחם בלתי חוקי" כהגדרתו . על פי סעיף 5 לחוק יש להביא כלוא בפני שופט בית המשפט המחוזי בתוך 14 יום מיום מתן צו הכליאה ואחת לשישה חודשים מיום הוצאת הצו מתקיים עיון מחדש בצו בפני שופט של בית המשפט המחוזי. גם חוק זה, שהוראותיו עוסקות בנושא דומה לחוק המעצרים המינהליים, אין עיגון שלוראות בענין סמכות מקומית, וזאת חרף העובדה כי כאן פרק הזמן הנתון להבאת עצור לראשונה בפני שופט הוא 14 יום ולא 48 שעות כבחוק המעצרים המינהליים. מכאן, שההסבר שהובא לביטול הזיקה המקומית של הערכאה השיפוטית לגבי מעצרים מינהליים, הקשור במגבלת זמן לדיון הראשון ו המעצר, אינו ישים באותה מידה לגבי ההסדר על פי החוק החדש. 10. הסדרי החקיקה השונים בסוגיית הסמכות המקומית בהליך הפלילי נועדו להשיג תכליות שונות: לקיים זיקת שיפוט מקומי למקום בו נעברה העבירה כדי להקל על הבאת ראיות ובירור נתונים שונים הצריכים לענין; לקדם שיקולים של מאזן נוחות של צד מן הצדדים להליך כגון - מקום מגורו של נאשם או מקום בו הוא מוחזק במעצר, או מקום בו נמצאת היחידה הממונה על חקירת העבירה, וכיוצא באלה שיקולים. אולם מעבר לשיקולים אלה, משמש הסדר הסמכות המקומית תכלית חשובה למנוע או לפחות להגביל, במידת האפשר, את בחירת ערכאת השיפוט הרצויה לתביעה, ולקבוע את זהות הערכאה בעלת הזיקה המקומית לענין בחקיקה. עקרון יסוד זה בדבר הגבלת יכולת התביעה לבחור את הערכאה השיפוטית הרצויה מבין הערכאות השונות להן נתונה הסמכות העניינית, הוא אכן כלל מהותי לטוהר ההליך השיפוטי. לכן, קביעה בחקיקה של זיקה מקומית של הערכאה השיפוטית הדנה בפלילים היא הכלל. העדר קביעה כזו היא החריג. בתחום המעצרים המינהליים נפקד מקומה של קביעה בדבר סמכות מקומית מהטעמים שהובאו לעיל. הדבר יוצא דופן ביחס להסדרי החקיקה המקובלים בהליך הפלילי. העדר מגבלה של סמכות מקומית על פי מתכונתו המתוקנת של חוק המעצרים המינהליים, מותירה בידי התביעה שיקול דעת לאיזה מחוז שיפוט לפנות בענין נתון. שיקול דעת זה ניתן לאור מאפייניו המיוחדים של המעצר המינהלי והצרכים הדיוניים שהוא הוליד. אולם שיקול הדעת הנתון כך כפוף בכל מקרה לאמות מידה של סבירות והגינות ציבורית ולקיום טעמים ענייניים בלבד. שיקול ענייני חשוב בשלב הראשון של הפיקוח השיפוטי על המעצר קשור ללא ספק במגבלות לוח הזמנים עקב הצורך להביא את העצור בפני בית המשפט בתוך 48 שעות ממעצרו. בשלב זה, מקום אחזקת העצור במעצר עשוי לשמש נתון עיקרי בקביעת מקום השיפוט. בשלב מאוחר יותר בו נדרש עיון תקותי במעצר שוב אין דחיפות מיוחדת של לוח זמנים, וכאן עשוי להינתן משקל לחשיבות שברצף הפיקוח השיפוטי על המעצר המינהלי בידי אותה ערכאת שיפוט, אל מול שיקולי מאזן הנוחות של הצדדים בבחירת הערכאה המקומית הסמוכה למקום מעצרו של העצור. על התביעה הפונה לבית המשפט לאזן איזון ראוי בין מכלול השקולים הצריכים לענין בהתחשב במיוחדותו של הליך המעצר המינהלי על מאפייניו היחודיים. שיקול דעתן של רשויות התביעה כפוף, הוא עצמו, לביקורת שיפוטית בהתאם למבחנים המשפטיים המקובלים. 11. יוצא מכל אלה, כי החלטת נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע בענייננו לפיה יש בידו סמכות לדון בחוקיות הארכת צו המעצר המינהלי בעניינו של המערער הינה נכונה ויש לאמצה. יש להעיר, כי באת כוח המערער פנתה במקביל לערעור זה גם בבקשה לנשיא בית המשפט העליון על פי סעיף78 לחוק בתי המשפט כי יורה על העברת המשך הפיקוח השיפוטי על מעצרו המינהלי של המערער לבית משפט במחוז תל-אביב או ירושלים. פניה של בקשה זו הם לעתיד, ובמסגרת בירורה ניתן יהיה לבחון את עניינה על רקע מכלול השיקולים, תוך איזון בין הצרכים המערכתיים ויעילות ההליכים לבין עניינו של העצור לקיים את הדיון המשפטי סמוך למקום מעצרו, וכל זאת לצורך הכרעה אם להותיר את המשך הפיקוח השיפוטי על המעצר המינהלי בידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע או להעבירו למחוז אחר. טענת-הסף בשאלת הסמכות המקומית נדחית, אפוא. 12. לגופו של הערעור עולה השאלה האם קימת עילה להמשך מעצרו המינהלי של המערער. טענה בצדק באת כוח המערער כי המשך המעצר של מרשה כפוף, בראש וראשונה, לתנאי כי מלכתחילה ניתן צו המעצר בתום לב ומטעמים ענייניים הקשורים בבטחון המדינה ובטחון הציבור (סעיף 4(ג) לחוק עצרים המינהליים). אולם גם בהנחה כי צו המעצר הוצא מלכתחילה כדין, מחייב החוק ומחייבים ערכי כבוד האדם וחירותו, כי המשך המעצר יבחן מעת לעת תוך שימת לב לנחיצותו האמיתית בשים לב לנסיבות המשתנות ובהן למעבר הזמן. לשם כך נועד העיון התקופתי מחדש המחייב את בית המשפט לבחון את הצורך בהמשך המעצר. ככל שחולף הזמן, כובד משקלו של הצורך הבטחוני במעצר צריך להיות כבד ומשמעותי על מנת שיגבר על הערך החוקתי של זכות האדם לחירות אישית. על אחת כמה וכמה כך, כאשר מדובר במעצר מינהלי של אדם המוחזק בלא משפט (ראה דנ"פ 7048/97 פלונים נ' שרהבטחון, פד"י נד(1) 721, 738, 744 והפסיקה המובאת בו). שם נאמר, בין היתר, מפי הנשיא ברק: "ככל שתקופת המעצר שחלפה הולכת ומתארכת, כך נדרשים שיקולים כבדי משקל יותר כדי להצדיק הארכת מעצר נוספת... אכן, גם כאשר נתונה הסמכות לפגוע בחירות באמצעות צו מעצר, השימוש בסמכות זו חייב להיות מידתי. אין לעבור את "נקודת השבירה" שמעבר לה המעצר המינהלי שוב אינו מידתי. מיקומה של נקודת השבירה משתנה עם הנסיבות. הכל תלוי בחשיבותה של התכלית שהמעצר המינהלי מבקש להגשים; הכל מותנה במידת ההסתברות של הגשמת התכלית על ידי השימוש במעצר ובמידת התאמתו של המעצר המינהלי להשגת התכלית; הכל קשור בקיומם של אמצעים חלופיים להשגת התכלית שפגיעתם בחירות הפרט קטנה יותר : הכל נגזר מחריפותה של הפגיעה בחירות הפרט על רקע התכלית הראויה שאותה מבקשים להשיג. אכן, ענין לנו במכלול שיקולים המשתנים מענין לענין ומזמן לזמן." 13. על רקע אמות המידה האמורות לעיל, בחנתי את הראיות שהובאו בפני במעמד צד אחד מפאת סודיותן. השתכנעתי כי הן מעידות בבירור וללא ספק על מסוכנותו של המערער לבטחונה של המדינה ולבטחונו של הציבור. כן השתכנעתי שמסוכנות זו נתקיימה לא רק בעת מעצרו של האיש, אלא היא רירה וקיימת גם נכון לעת זו, וכי שחרורו מן המעצר כרוך בסכנה מוחשית לשלום הציבור. במסקנה זו לא התעלמתי מן העובדה החשובה כי המערער מוחזק במעצר כבר תקופה לא מבוטלת מאז 5.1.01, וכן נתתי דעתי לטענה כי מדובר באזרח זר הנכון מצידו לעמוד בסנקציה של גירוש מגבולות הרץ כחלופה למעצר. אולם בנסיבות הענין אין בנתונים אלה כדי לשנות מן המסקנה כי המשך מעצרו של המערער למלוא תקופת הצו הינו בלתי נמנע כדי לענות על צרכים חיוניים של בטחון הציבור. 14. לאור האמור, יש לאמץ את קביעת בית המשפט המחוזי בה אישר את צו המעצר כנגד המערער לתקופה של 6 חודשים מיום 19.2.0 הערעור נדחה. מעצרמעצר מנהליסמכות מקומית