בית המשפט ציין בפסיקתו כי כפי שנקבע בבג"צ 3520/95 צוברה נ' ביה"ד הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נ (5) 50 "חובת הדיון בהרכב מלא, פורשה כמשתרעת לא רק על הדיון עצמו אלא גם על שלב ההכרעה וחתימת פסק הדין". מעת שהדין דורש כי הדיון יתקיים בפני הרכב של שלושה, הרי דיון בהרכב חסר אינו כדין. יתר על כן "החתימות מייצגות שמותיהם של אלו שהחליטו בענין, והעדרה של החתימה השלישית משמעה כי הדיין השלישי שחתימתו נעדרת גם לא נטל חלק בהכרעה", כפי שנאמר בע"א 410/85 אייל חמד, קטין נ' חמד, פ"ד מ (1) 110. לכאורה, בכל הרכב של שלושה, יכול ותשאל השאלה אם אכן העדר הכרעתו של השלישי בהרכב, יש בה כדי לאיין את פסק הדין שניתן על ידי השניים האחרים. לכאורה, בין אם יצטרף השלישי לדעת השניים ובין אם יחלוק על דעתם, הרי בשני המקרים אין בכך להעלות או להוריד. במקרה הראשון מדובר בפסק דין בהסכמת כולם ואילו במקרה השני מדובר בהכרעת רוב. אולם התשובה לכך ניתנה, בין השאר, בע"א 6936/00 ד"ר שאמי חוסיין נ' שר הבריאות פ"ד נה (5) 599: "יתר על כן, אפשר שדעת החבר הנעדר מן הדיון היתה, לו השתתף בדיון - שיש לזכות את העומד לדין, ואפשר שהיה משכנע את חבריו בדעתו, הלא נאמר כי בהעדרו - ולו על דרך ההיפותיזה - פגע החבר בזכותו של העומד לדין לפני המותב?". במשפט העברי מוצאים אנו כי לא רק שעל שלושת חברי ההרכב להשתתף בדיון, אלא קיימת חובה על כל אחד מהם להביע את דעתו הוא. כך נקבע בשו"ע חו"מ סימן י"ח סע' א': "...וישאו ויתנו בדבר ... אם יסכימו לדעת אחת מוטב, ואם לאו ילכו אחר הרוב ... ואפילו שניים אומרים זכאי או חייב, ואחד אומר איני יודע - יוסיפו שני דיינים...". דהיינו, גם אם מדובר בהרכב שפעל באופן מלא, מעת שדיין אינו מחווה דעתו וטוען כי אינו יודע, כמוהו כלא היה. ההסבר, כפי שמובא בסמ"ע שם בסק"ד: "ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינים, הטעם: דאין שייך לומר דהולכין אחר הרוב אלא כשכל הג' ישבו ונתנו בדבר, וכל אחד אומר טעם לדבריו, ושניים הסכימו לדעת אחת, אז בטלה דעת השלישי ברוב. מה שאין כן כשאומר איני יודע דמחשב כאילו לא ישב עמהם, ואמרינן שמא אם ישב עמהן שלישי שהיה אומר דעתו היו השנים מסכימים עמו". בית המשפט ציין כי המחוקק מצא לנכון להורות כי עניינים אלו או אחרים יידונו בפני הרכב של שלושה ולא בפני דן יחיד. כך בעבירות חמורות, "שהתכלית בהוראה זו הייתה שלא יורשע אדם בעבירה כה חמורה, ייגזר דינו, ותישלל חירותו לזמן כה ממושך, אלא אם יותר משופט אחד ישתכנע מעבר לספק סביר כי אמנם אשם ובר-עונשין הוא, וכי ראוי להשית עליו את העונש החמור הקבוע בחוק. מאחורי הוראה זו גלום איפוא רעיון מהותי המבטא זכות מזכויות הנאשם בפלילים". דברי השופט בך בע"פ 4912/91 תלמי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (1) 581, 596. מותב / הרכב שופטיםשופטים