בכתב האישום נגד הנאשם נטען כי הפר חובת הצלה והושטת עזרה והואשם בעבירה לפי סעיף 1 ביחד עם סעיף 4 לחוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח- 1998. הכרעת דין 1. א. הנאשם הואשם בכך, שבתאריך 22.02.01 בשעות אחה"צ נפגש עם חבריו. ב) במהלך חגיגת יום ההולדת, שתו הנאשם וחבריו כמויות גדולות של וודקה, בירה ויין. ג) בסביבות השעה 18:45 עזב הנאשם וחבריו את המסעדה ובעודם הולכים יחדיו ברח' הטייסים בנס ציונה וצועקים, בשיכרותם, נקרה על דרכם עובר אורח (להלן: "אליהו"). ד) (1) אליהו פנה אל הנאשם ואל חבריו ושאל אותם למה הם צועקים ואז, בתגובה לשאלה, תקף אותו בוריס במכת אגרוף חזקה בפניו וזה נפל על הארץ כתוצאה מהמכה. (2) מיד לאחר מכן התקרב דימטרי אל אליהו, שהיה שרוע על הארץ ובעט בחוזקה עם רגלו בראשו. ה) במשך אותו זמן שהנאשם וחבריו שהו במסעדה ובעת הליכתם ברחוב, לרבות בזמן התקיפה הנ"ל, צילם גדליק את המתרחש במצלמת וידאו השייכת לו. ו) מיד לאחר ארוע התקיפה הנ"ל, נמלטו הנאשם וחבריו מהמקום בהותירם את אליהו אחריהם כשהוא מדמם ומחוסר הכרה, מצוי בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו ולבריאותו וזאת כאשר היה לאל ידם להושיט לו עזרה מבלי להסתכן או לסכן את זולתם. ב. מאחר ובמעשיו המתוארים לעיל, הפר הנאשם חובת הצלה והושטת עזרה, הואשם הנאשם בעבירה לפי סעיף 1 ביחד עם סעיף 4 לחוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח- 1998 (להלן: "החוק"). 2. א. א) הנאשם, באמצעות באת כוחו, הגיש מענה מפורש לכתב האישום (מיום 30.10.01) ובו הודה כי שתה אלכוהול, הודה כי עזבו המסעדה בסביבות השעה 18:45 ובעודם הולכים יחדיו ברחוב הטייסים פגשו באליהו. ב) הנאשם מודה בעובדה כי במהלך ישיבתם במסעדה ובעת הליכתם ברחוב צילם גדליק את המתרחש, אך מכחיש שגדליק צילם בזמן התקיפה. ג) באשר לעובדות המיוחסות לו בסעיף 1 א (ד') לעיל (סעיף 4 לכתב האישום) טוען הנאשם שניים אלה: (1) מודה כי היה דין ודברים בין בוריס ובין אליהו במהלכו הלם בוריס בפניו של אליהו; (2) לאחר המתואר בסעיף הנ"ל, פנה הנאשם לדרכו ולא ראה את אשר אירע בין דימיטרי לאליהו. ד) באשר לעובדות המיוחסות לנאשם בסעיף 1 א (ו') לעיל (סעיף 7 לכתב האישום), כופר הנאשם, אך מוסיף כי הוא עזב את המקום לבדו מיד אחרי שבוריס תקף את אליהו במכת אגרוף בפניו. באותו שלב היה אליהו בהכרה מלאה וללא דימומים כלשהם. ב. הנאשם אינו מודה בעובדות הנוספות שבהן לא הודה במפורש. 3. א. ב"כ הצדדים ניתחו יפה את החוק שחוקק רק בשנת 1998 וכ"א פירט בצורה מסודרת ונאה את מטרות החוק המתבטאות בחובת הצלה של אדם, הושטת עזרה, סיוע לזולת הזקוק לעזרה והצלה ועל החובה להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו של הנוכח במקום, עקב ארוע פתאומי, בסכנה חמורה ומידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו כאשר לאל ידו של הנוכח להושיט את העזרה מבלי להסתכן או לסכן את זולתו (כך גם בסעיף 1 לחוק). ב. השאלה היא אם הוכחו נגד הנאשם אותם אלמנטים הדרושים בסעיף 1 לחוק עד כדי להרשיע הנאשם במיוחס לו בכתב האישום. 4. א. לאחר שעיינתי בעדויות בעל פה ובהודעות שנמסרו במשטרה, לאחר שעיינתי בקלטת ובכל חומר החקירה שהוצג בפני, החלטתי כי התביעה הניחה תשתית ראייתית שדי בה כדי להוכיח אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר- זאת מן הנימוקים הבאים: א) (1) הנאשם העיד בפני ואף ציין פעמים מספר בעדותו כי היה שיכור (עמ' 28 לפ', ש' 10, עמ' 30 לפ', ש' 9). היה שכור עד כי אפילו לא זכר עם מי הגיע למשטרה ולא זכר הפנים של השוטר (עמ' 30 לפ', ש' 15). (2) מעד התביעה אבי סלומון (להלן: "סלומון") שמעתי כי יתר הנוכחים נראו שיכורים ואילו הנאשם היה פחות שיכור אם לא שיכור בכלל (עמ' 18 לפ', ש' 21- 22). (3) לעומת סלומון אומר לנו עד התביעה עדי צור (להלן: "צור") כי מהנוכחים נדף ריח חריף מאד של אלכוהול והם נראו עצבנים ולחוצים (עמ' 9 לפ', ש' 9- 10). העדים צור וסלומון וכן העדה עידית פוקס לא היו באירוע בעת שהתרחש ומעידים על מצבו של אליהו ועל המעצרים לאחר מכן ואין זה נוגע ספציפית לעובדות שבכתב האישום. (4) עד התביעה ארתור גם הוא מעיד על שתיית אלכוהול בכמות לא מבוטלת וגם הוא, הקטין שבחבורה, היה שיכור. (עמ' 23 לפ', ש' 11 וש' 16). (5) מהקלטת עולה כי כל החבורה שמחה ואפשר לומר שמחה מידי לאחר שתיה רבה של אלכוהול. ב) מכל מקום, ציינתי את העובדות הנ"ל על מנת להציג את מצבם המשתולל של הנוכחים, אך עלי לציין ולהדגיש כי לא נטענה בפני על ידי ב"כ הנאשם טענת שכרות ולכן אמנע מלהיכנס לפן זה של העניין ואמשיך להתייחס לגופן של העובדות כפי שנתבררו בפניי. ב. א) הנאשם ניסה להרחיק עצמו מהארוע המיוחס לו על ידי הסתרת האמת והסתירות שבדבריו והסתרת האמת פגעו במהימנותו ובאמינותו - עד כי אינני מאמין לגרסתו שלא ראה מצבו של אליהו. שינוי הגרסאות של הנאשם יש בו, כשלעצמו, כדי לחזק ראיות התביעה. ב) (1) למעשה, במענה המפורט לכתב האישום שהוגש על ידי ב"כ הנאשם (להלן: "המענה") הודה הנאשם כי פגש יחד עם האחרים את אליהו. אם פגש - אין ספק שגם ראה אותו. הנאשם גם מודה כי היה דין ודברים בין בוריס ובין אליהו ואף מודה כי במהלכו הלם בוריס בפניו של אליהו. מכאן ואילך מנסה הנאשם להרחיק עצמו ממהלך הארועים - אך ניסיון זה לא עלה בידו. (2) הנאשם גם מציין במענה כי הוא עזב את המקום לבדו מיד אחרי שבוריס תקף את אליהו במכת אגרוף בפניו ובאותו שלב היה אליהו בהכרה מלאה ללא דימומים כלשהם. אם כך אמר, אות וסימן הוא שאכן ראה מצבו של אליהו - אם כי סבר שהוא בהכרה. 5. א. אם הנאשם מאשר כי ראה את בוריס הולם בפניו של אליהו ואם כתוצאה ממהלומה זו אליהו נופל - די בכך, למעשה, כדי לומר לנאשם כי באותו זמן ולנגד עיניו היה זקוק אליהו לעזרה והצלה והיה על הנאשם להושיט לו עזרה. גם אם תמצי לומר כי באותו שלב לא נשקפה סכנה חמורה ומיידית לחייו, הרי שראשית, אומר לו לנאשם כי במצב כזה אין הוא יכול לבחון כליות ולב ולהחליט כי אין מצבו של אליהו כה חמור שזקוק לעזרה ושנית, גם אם אין סכנה לחייו הרי שדי בכך כדי לעמוד על הסכנה שיש לבריאותו או לשלמות גופו של אליהו כדי להושיט לו העזרה הדרושה על פי החוק הנ"ל. ב. א) הנאשם לא עשה כן, לא עזר, לא הציל ולא עשה כל ניסיון אף לבדוק מה באמת מצבו של אליהו, אלא שהתעלם מכל הנעשה סביבו המשיך לילך ולאחר מכן - במשטרה ובעדותו בבית המשפט - מנסה להציג מצב כאילו לא ראה, לא שמע ורצה ללכת לישון. ב) הסתירות וההתחמקות בעדותו של הנאשם - אך מחזקות את קביעתי שלמעט חיפוש דרך המלטות מאחריות - אין להאמין לגרסתו - זאת מן הנימוקים הבאים: (1) בהודעתו במשטרה (ת/4) מאשר הנאשם כי הוא זוכר הכל שהיה! (ש' 11-16 להודעה, ההדגשה שלי=ג.ב). בבית המשפט מראה הנאשם בחקירתו הראשית (שהיתה קצרה) ובעדותו בחקירה הנגדית עד כמה נחלש זכרונו בעת הארוע, שכן לדבריו לא זכר אפילו עם מי הגיע למשטרה ולא זכר הפנים של השוטר. כמו כן, לא זכר את מצבו של ארתור שלא יכול היה ללכת על הרגליים ומעניין לציין כי הוא גם לא זכר אם ראה האיש שהרביצו לו (עמ' 30 לפ', ש' 15-22). זאת, למרות שבמענה הודה הנאשם שפגש יחד עם האחרים את אליהו. (2) מה ראה והאם ראה הנאשם את המהלומה? הנאשם ראה שבוריס רצה להביא לו מכה. (עמ' 30 לפ', ש' 26) ומוסיף גם ואומר כי היה ליד בוריס ומזוית העין ראה שבוריס רצה לתת מכה לאיש. (עמ' 29 לפ', ש' 9-10 ועמ' 31 לפ', ש' 3). לעומת זאת, מודה הנאשם במענה כי ראה במהלך הדין ודברים שבוריס הלם בפניו של אליהו. במענה לא אמר שראה מזוית העין. (3) זאת ועוד, במענה מאשר הנאשם כי ראה שבוריס הלם בפניו של אליהו; בעדותו בבית המשפט ראה זאת מזוית העין, ברם בעדותו במשטרה, כאשר נשאל מי כן נתן מכה לאליהו, על כך משיב הנאשם: "אני לא ראיתי" (ש' 57-58 לת/4). ובהמשך אף מוסיף שהוא עצמו לא ראה, לא ראיה של ממש ולא בזוית עין אלא כדבריו: "לא ראיתי בכלל שהוא נתן, הוא אמר לי" (ש' 59-61 לת/4). ג. א) אני לא מאמין לנאשם, שהוא לא ראה את בוריס הולם באליהו. תשובתו במענה על כי ראה - היא הנכונה. זאת ועוד, הנאשם מסר הודעה נוספת במשטרה ביום 4/3/01 (ת/5). שם, לאחר שנאמר לו כי בהמשך רואים אותו בקלטת ואת בוריס מתעמתים עם האדם שתקפו, משיב הנאשם: "נכון, את רואה שאני מסתכל עליו וזהו", (ש' 11-13 לת/5). בעדותו בבית המשפט אמר הנאשם: "לא הסתכלתי עליו עברתי לידו והמשכתי" (עמ' 30 לפ', ש' 24). ב) אם קודם ניסה הנאשם לשנות גירסתו בטענה שלא ראה כלום כביכול, הרי שכך רואים אנו את שקרי הנאשם, שכן בהודעתו (ת/5) כאשר נשאל מתי נפל אליהו על הרצפה, משיב הנאשם: "כשבוריס נתן לו בוקס" (ש' 19 לת/5). גם ארתור מאשר כי בוריס נתן אגרוף והאיש נפל (עמ' 25 לפ', ש' 15-16) הנה כי כן, לא מפי השמועה ידע זאת אלא שהוא עצמו ראה את המהלומה שבוריס נתן לאליהו וגם ראה את נפילתו על הרצפה. זאת ועוד, בעדותו בבית המשפט אומר הנאשם כי בוריס רצה להביא לו מכה כי אליהו אמר משהו, אך במשטרה סיפר שסיבת המכה היתה שאליהו חנק את בוריס. (ראה בת/5, ש' 25 ובת/4, ש' 30). ד. א) לא רק שהנאשם הכחיש את ראית המכה, ראית הנפילה של אליהו אחרי המכה, אלא שניסה גם להכחיש את העובדה שהיה לו פלאפון באותו ארוע. (עמ' 32 לפ', ש' 9-10). כך נהג הנאשם בשיטה, שאם כבר להכחיש - להכחיש את הכל מבלי לשים לב שבמקומות אחרים אמר גם אחרת. ב) הנאשם החל לגמגם בעניין הטלפון ולמסור גרסאות מבולבלות. כך למשל, אמר לגבי הפלאפון: "אולי היה", "אולי לא שלי" (עמ' 32 לפ', ש' 12-22). ג) אמנם אין עניין הפלאפון רלוונטי לעניין האלמנטים המנויים בסעיף 1 לחוק, ברם עניין זה חשיבותו בשלשה אלה: (1) הכחשה זו, שהובררה כלא נכונה אך מוסיפה נדבך נוסף לשקריו של הנאשם, שכן העובדות מצביעות על כך שלנאשם כן היה פלאפון ולמרות זאת ניסה להתכחש לעובדה זו. (2) כבר במשטרה מאשר הנאשם שדיבר בפלאפון (ש' 45-46, בת/5). בישיבה ליד השולחן, במסעדה, רואים בקלטת כי משמאלו של הנאשם - בפינת השולחן - נמצא הפלאפון שלו וסמוך אליו. עוד נראה בקלטת כי עם הישמע הצלצול, מרים הנאשם הפלאפון על מנת לדבר בו. (3) דווקא עובדת הימצא הפלאפון בידי הנאשם - היא זו האומרת לנו כי בעזרת הפלאפון יכול היה להזעיק עזרה לאליהו. 6. אם הנאשם היה שיכור - אם לאו, הרי בין כך ובין כך הכניס הנאשם כך את עצמו למצב שנמצא, הכניס עצמו מרצון ומדעת ולכן גם נטל על עצמו את הסיכון של תוצאת השתיה. מכל מקום, לאור הסתירות שבגירסת הנאשם לאור הנסיון מלטשטש את היותו במקום וראית המכה והנפילה, כאשר הצגתו בפני הקורא הנכבד את הסתירות הגובלות באי אמירת האמת, הרי שאין אנוכי יכול ליתן אמון בהכחשות הנאשם ולאור הנימוקים שפרטתי בהכרעת דין זו, אני מחליט להרשיע הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, קרי חובת הצלה והושטת עזרה - עבירה לפי סעיף 1 ביחד עם סעיף 4 לחוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"א - 1998. חוק לא תעמוד על דם רעךמשפט פליליאלימותתקיפה