הפסקת עבודה עקב מצב בריאותי לקוי 1. בפנינו תביעה לפיצויי פיטורים, דמי הבראה ופדיון ימי חופשה שהגישה התובעת כנגד הנתבעים. 2. התובעת הועסקה כעובדת משק בית אצל הנתבעים כ-19 שנה מחודש מאי 1988 ועד שנת 2007. באשר למועד סיום העסקתה, קיימת מחלוקת בין הצדדים. התובעת הועסקה במסגרת של יום בשבוע משך כ-6 שעות ביום, תמורת שכר של 30 ₪ לשעה. 3. טענות התובעת א. התובעת הועסקה אצל הנתבעים עד ליום 21/05/07. היא הפסיקה את עבודתה בשל מצבה הרפואי הלקוי מבלי שהוסדרו זכויותיה הסוציאליות על פי דין. היות והפסקת העבודה היתה על רקע מצבה הבריאותי הלקוי, יש לראות בהפסקת עבודתה כ"התפטרות בדין מפוטר" ובהתאם, יש לשלם לתובעת פיצויי פיטורים כנדרש. ב. כמו כן נטען ע"י התובעת כי היתה צפויה להיות בגיל פרישה כהגדרתו בחוק גיל פרישה החל מחודש אוגוסט 2007, ולכן התפטרותה מזכה אותה בפיצויי פיטורים. ג. התובעת זכאית לדמי הבראה ופדיון ימי חופשה, ביחס לשנת עבודתה האחרונה בין התאריכים 05/06-05/07. 4. טענות הנתבעים התובעת הועסקה עד ליום 17/03/07 הפסקת עבודתה היתה על דעתה בלבד ובשום פנים לא היה זה על רקע מצב בריאותי בלתי תקין שכן, היתה בריאה בעת סיום העבודה. לתובעת שולמו כל זכויותיה הסוציאליות, דמי הבראה וימי חופשה, עד לשנת 2007. 5. דיון והכרעה השאלות העומדות בפנינו: האם זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בבחינת "מתפטר בדין מפוטר"? (שכן, לטענתה, הפסקת העבודה באה על רקע מצבה הבריאותי הלקוי וכן בשל הגיעה לגיל הפרישה). במסגרת זו אף נברר מהו מועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים. כמו כן, נבחן את זכאותה של התובעת לדמי הבראה וימי חופשה. 6. פיצויי פיטורים החובה במתן פיצויי פיטורים לעובד קבועה בחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג- 1963 (להלן:"החוק"), סעיף 1 לחוק קובע: "(א) מי שעבד שנה אחת ברציפות - ובעובד עונתי שתי עונות בשתי שנים רצופות - אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעבידו שפיטרו פיצויי פיטורים."עונה" לענין חוק זה - שלושה חדשים רצופים בשנה שבהם עבד לפחות 60 יום". סעיף 6 לחוק קובע: "התפטר עובד לרגל מצב בריאותו הוא או של בן-משפחתו, ולאור המימצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות הענין היתה סיבה מספקת להתפטרות - רואים לענין פיצויי פיטורים את התפטרותו כפיטורים. בסעיף זה, "בן-משפחה" - בן-משפחה שנקבע בתקנות באישור ועדת העבודה של הכנסת". החוק מאפשר לעובד להתפטר מעבודתו ולזכות בפיצויי פיטורים מקום בו ההתפטרות באה על רקע מצב בריאותי לקוי של העובד או בן משפחתו. על העובד להראות תחושה סובייקטיבית של מצב בריאותי לקוי אותה יש לגבות במסמכים רפואיים כדין (ראה דבע שן /154-3 מיכאל קרייטל נ' אבלין אילוז פדע כב' 339). התובעת כאמור, טוענת כי התפטרה ביום 21/05/07 על רקע מצבה הבריאותי הלקוי. טענה זו מוכחשת ע"י הנתבעים ולטענתם העבודה הופסקה ביום 17/03/07 ביוזמת התובעת ללא קשר למצבה הרפואי. באשר למועד סיום ההעסקה, לא הביאה התובעת ראיה כלשהי להוכחתו ואף לא הציגה בפנינו מסמך או ראיה להוכיח המועד המדוייק שבו נפלה מסולם ושברה את אגן הירכיים - כנטען בעדותה בפנינו. לא למותר לציין כי בסעיף 3 לכתב התביעה נטען כי יום הפסקת עבודתה של התובעת הוא 21/05/07 בעוד שבתשובה לשאלת בא-כוחה "מתי סיימת לעבוד אצלו?" השיבה התובעת "ב- 25/05/07" (ר' עמוד 3 שורה 14 ועמוד 4 שורה 1 לפרוטוקול). לעניין סיום יחסי העבודה, צרפה התובעת מסמך רפואי מיום 28/06/07 מבית החולים לוינשטיין (נספח א1 לכתב התביעה), המעיד על מוגבלות בניידות, ומאישור זה עולה כי תאריך קבלתה למרכז הרפואי היה ביום 01/06/07; מועד שהינו, ללא ספק, מאוחר ממועד סיום העסקתה של התובעת אצל הנתבעים. כמו כן, צורף אישור רופא מיום 01/07/07 (נספח א2 לכתב התביעה) הקובע כי התובעת:"לא מסוגלת להמשיך באותה עבודה". גם עיון במסמך זה מעלה כי ההגבלה הרפואית של שבר באגן התגלתה ב- 07/2007, כמו כן צורף אישור מרופא תעסוקתי מיום 23/10/07 במסגרתו נמסר כי התובעת אינה מסוגלת להמשיך בעבודתה, אולם אין במסמך זה כל התייחסות למועדים רלוונטים, אשר יכולה להצביע על כך שמצבה הרפואי של התובעת, עובר להתפטרות, היה בלתי תקין. התובעת לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה ולהראות כי הפסיקה לעבוד בשל מגבלותיה הרפואיות, האישורים שצרפה מצביעים על אירועים רפואיים שקרו לאחר מועד סיום העסקתה. אף התרשמותנו מעדותה ומעדות הנתבע הביאה אותנו לקבוע כי גרסת הנתבע אמינה ועדיפה על גרסת התובעת, שאיננה אמינה. לפיכך קובעים אנו שיחסי עובד ומעביד בין הצדדים נותקו בהתפטרות התובעת ביום 17/03/07 ושלא בגין מצב רפואי שלא איפשר את המשך עבודתה. 7. נתייחס להלן לטענה הנוספת של התובעת, בדבר זכותה לפיצויי פיטורים עקב התפטרות בהגיעה לגיל הפרישה: סעיף 11 (ה) לחוק פיצויי פיטורים קובע: "התפטר עובד לאחר שהגיע לגיל הפרישה, כמשמעותו בחוק גיל פרישה תשס"ד- 2004, רואים את ההתפטרות לעניין זה כפיטורים; ..." על פי חוק ב' לחוק גיל פרישה, מי שנולד בין חודש ינואר לחודש אוגוסט 1946, גיל הפרישה שלו הוא 61 שנים ו- 4 חודשים. התובעת לא הציגה בפנינו תעודת זהות או מסמך כלשהו של משרד הפנים (מרשם האוכלוסין) להוכיח את תאריך לידתה. בסעיף 1 לכתב התביעה נרשם: "התובעת ילידת חודש יוני 1946". בדיון שהתקיים ביום 28/04/08 בפני כב' הרשמת ע. ריכטמן אמר ב"כ התובעת: "גיל הפרישה של התובעת 28/08/07. צורף אישור המל"ל" (ראה עמ' 1 שורה 6 לפרוטוקול הדיון הנ"ל). ואכן בנספח "ב1" לכתב התביעה, מכתב המוסד לביטוח לאומי מיום 16/05/07, נרשם: "על פי המידע שבידינו, בחודש אוגוסט הקרוב תגיעי לגיל פרישה. גיל הפרישה שלך בהתאם לתאריך לידתך הוא: 61 שנים ו- 4 חודשים". אשר על כן קובעים אנו כי הוכח שרק בחודש אוגוסט 2007 הגיעה התובעת לגיל הפרישה, ומכאן שהתפטרותה ביום 17/03/07 היתה לפני הגיעה לגיל הפרישה, ולא אחרי הגיעה לגיל זה, כפי שנקבע בסעיף 11 (ה) לחוק פיצויי פיטורים. מכאן שאין התובעת זכאית לפיצויי פיטורים גם עפ"י "החלופה" הזו שנטענה בכתב תביעתה. לא למותר לציין שאפילו עפ"י גרסת התובעת (שאיננה אמינה בעינינו) אם התפטרה ביום 21/05/07, לא היה זה אחרי הגיעה לגיל הפרישה אלא לפני מועד זה, ולכן ממילא אין היא זכאית לפיצויי פיטורים בגין התפטרותה. לאור האמור לעיל - אנו דוחים את התביעה לפיצויי פיטורים על פי שתי העילות שנטענו בכתב התביעה. 8. דמי הבראה וימי חופשה הזכות לקבלת דמי הבראה היא זכות נלווית לעבודה (ראה דב"ע לז/ 3-131 ד"ר קלר נ' האוניברסיטה העברית, פד"ע ט 305, 312). מקורה של זכות זו בצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש (ראה דב"ע שנ/ 3-86 אמנון ישראלי נ' הסתור בע"מ, סעיף 30 לפס"ד מיום 27/09/90). זכות זו נמשכת אף לאחר סיום יחסי העבודה בהתאם לצו ההרחבה של ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר תשלום קצובת הבראה י"פ 3928, התשנ"ב 140 שתוקפו מיום 10/10/91. (ראה דב"ע צחי מזר נ' טיולי הנשיא, סעיפים 13-14 לפס"ד מיום 27/09/90). הנטל להוכחת תשלום דמי ההבראה מוטל על המעביד בתנאי שהעובד הראה כי הועסק לפחות שנה מלאה. {ראה ע"ב (ב"ש) 300581/97 עמרוסי כמוס נ' רן אשחר בע"מ ואח' סעיף 9 לפס"ד מיום 25/02/04}. הזכות לקבלת דמי חופשה קבועה בחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951. כאשר עובד יוצא לחופשה מחויב המעביד לשלם לו עבור ימי החופשה בסכום השווה לשכרו הרגיל, במידה והעובד לא ניצל ימים אלו קובע סעיף 13 לחוק חופשה שנתית: "חדל עובד לעבוד לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו עד ליום שבו חדל לעבוד, ישלם המעביד פדיון חופשה בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לעובד אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד". התובעת טוענת כי מגיעים לה דמי הבראה ופדיון ימי חופשה עבור התקופה שבין 05/2006 ועד 05/2007. הנתבעים טענו כי עד סוף 2006 שילמו לתובעת דמי הבראה וחופשה: "אני שילמתי עד 17/03 את הביטוח הלאומי, עד סוף 2006 שילמתי דמי הבראה והחופשה, היא היתה מביאה לי מההסתדרות מה שמגיע לה ונתתי לה יותר ממה שמגיע לה. אתה טוען שמגיע לה דברים שאותם אני שילמתי." (עמוד 6 לפרוטוקול שורות 24-21). משנטל הראיה לתשלום פדיון חופשה ודמי הבראה הינו על הנתבעים, שלא הרימו נטל זה, אנו קובעים כי על הנתבעים לשלם לתובעת דמי הבראה בסך 358 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל, ופדיון חופשה עד 03/2007 בסך של 479 ₪ הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 01/04/07 ועד למועד התשלום בפועל. בנסיבות העניין כל צד ישא בהוצאותיו. ניתן ביום 23 בדצמבר, 2008 (כ"ו בכסלו תשס"ט) בהעדר הצדדים. נ.צ. - זאב פוטרמן אהובה עציון, שופטת אב"ד רפואההפסקת עבודה