פסק דין השופט י' דר: 1. מבוא המערער הועמד לדין בבית-משפט השלום בחיפה (ת"פ 7669/01) ויוחסו לו מעשי פזיזות ורשלנות, עבירה לפי סעיפים 338(7) ו-325 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 והתחזות כרופא, עבירה לפי סעיפים 3 ו-48 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976. 2. כתב האישום 2.1 כתב האישום ייחס עבירות אלה למערער, ששימש כיועץ ומרפא טבעוני, כהגדרת כתב האישום. על פי כתב האישום, סבל המתלונן, יליד 1981, ממחלת פרקים כרונית, שגרמה לפגיעה קשה במפרקי אצבעות הידיים, פגיעה בריאות ופגיעה בכליות . המתלונן טופל תקופה ממושכת בבי"ח רמב"ם בתרופות, שאחת מהן חייבה שימוש ללא הפסקה מחשש לנזק לגוף. על פי כתב האישום, הביא הטיפול בתרופות לדעיכת המחלה. 2.2 על פי כתב האישום, פנו הורי המתלונן, בחודש ספטמבר 97, למערער, וסיפרו לו על המחלה. המערער בדק את המתלונן, שהיה אז בן 16, והסכים לקבלו תמורת תשלום כשהוא מבטיח שהמתלונן יחלים. עם זאת, התנה המערער את הטיפול בהפסקת נטילת התרופות על ידי המתלונן. משנעשה כך, הניח גרגרי צורן מתחת ללשונו של המתלונן והסביר שהדבר יגרום למתלונן חום ופריחה "... והרעלים והדלקת יצאו החוצה" (סעיף 4 לכתב האישום). המערער ביקש לעדכן אותו על מצבו של המתלונן. 2.3 הורי המתלונן הפסיקו את מתן התרופות ולאחר מכן החל מצבו של המתלונן להתדרדר והוא סבל מתופעות של עייפות וחום, פריחות וכיו"ב. במצב דברים זה נבדק המתלונן פעמים מספר על ידי המערער, שגם קיבל דיווח בעל פה ובכתב מהורי המתלונן. המערער הביע שביעות רצון ממצבו של המתלונן, ולא הורה להוריו לאשפז את המתלונן בבית החולים, וכך היה גם כאשר נמסר לו כי המתלונן באפיסת כוחות וכי נשקפת לו סכנת חיים. 2.4 ביום 13.12.97, כאשר חששו ההורים לחיי המתלונן, פנו לבית החולים. המערער היה אז במצב של תת תזונה והחמרה קשה בסיפטומים במחלתו, עד כדי סיכון חיים. המתלונן אושפז, טופל ויצא מכלל סכנה. 3. פסק הדין של הערכאה הראשונה 3.1 לאחר שהמערער כפר בעובדות כתב האישום, שמע השופט אלרון ראיותוהרשיע את המערערים בהכרעת דין מפורטת ומנומקת. 3.2 בהכרעת הדין ניתח השופט את הראיות שהיו בפניו, דן בשאלות העקרוניות שהועלו בדבר ההבדל בין ריפוי, המותר לרופאים, לבין מעשים מותרים ל"מרפאים" מסוגו של המערער, ובסופו של דבר הגיע למסקנה שהתביעה הוכיחה את המיוחס למערער ולכן הרשיע אותו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. 3.3 השופט אלרון כתב שאין מחלוקת שהמערער אינו רופא על פי הכשרתו, כי קיבל את המתלונן לטיפול לאחר שהמתלונן והוריו החליטו על דעת עצמם להפסיק את הטיפול הרפואי של בית החולים ופנו אליו. עוד קבע כי המערער היה מודע למחלתו של המתלונן, ניגש לטפל בו על פי גישתו כהומאופת ועשה כן במשך חודשיים, כאשר בפרק זמן זה לא קיבל המתלונן טיפול רגיל, לרבות טיפול בתרופות. השופט אלרון הביא את גרסתו של המערער לגישה הטיפולית וזו תמציתה: "במידה ונמצא כי האדם לוקח תרופות או נמצא בטיפול תרופתי, אנחנו [ההומאופתים] לא יכולים לקבל את אותו אדם לטיפול. ככה לימדו אותי בבית הספר בגרמניה ושם מדגישים שלא להתערב אם הבן אדם נמצא בטיפול רפואי" (עמ' 5 בהכרעת הדין). 3.4 בית-המשפט הביא את הראיות הרפואיות, ובעיקרן עדותה של ד"ר ריבה בריק ממרכז רפואי רמב"ם שטיפלה במתלונן. ד"ר בריק העידה על מחלתו של המתלונן, על התרופות (סטרואידים) שקיבל כדי לשלוט על מחלתו ועל האיסור שחל להפסיק הפסקה פתאומית את נטילת התרופות, משום שיש בכך כדי לסכן חייו של החולה. עוד העידה על מצבו הקשה של המתלונן כאשר הובא לבית החולים על ידי ההורים. 3.5 השופט אלרון מביא בהרחבה את הדיווחים שמסרה אמו של המתלונן למערער בדבר מצבו המדרדר של המתלונן. האם דיווחה למערער על כך שחומו של המתלונן גבוה מאוד, הוא מתקשה להתנועע ואינו אוכל דבר. 3.6 השופט נעזר בביטוי "טיפול רפואי" בסעיף 2 של חוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996, כדי להקיש ממנו על משמעות המינוח "טיפול רפואי" שמיוחס למערער ביחס למתלונן. על בסיס הגדרה זו ועל פי ההגיון, הגיע השופט למסקנה כי הקשר שנוצר בין המתלונן ואמו לבין המערער היה קשר לטיפול רפואי. אף שהמערער הגדיר את טיפולו כמתן יעוץ בתזונה נכונה, הפנה השופט לעובדה שבמהלך הטיפול נתן המערער למתלונן גרגרי צורן, ובכך ראה השופט מתן תרופה. עוד הפנה לדברי המערער במשטרה, כאשר נשאל אם הוא יועץ ומרפא טבעוני ומרפא והשיב "קוראים לזה כך". 3.7 השופט אלרון דחה את גרסתו של המערער, לפיה נעשתה הפניה אליו בטענה לעיכוב בצמיחתו של המתלונן. הוא קבע שהמערער מנסה להסתיר את ידיעתו על מחלתו היסודית של המתלונן ועל הטיפול אותו קיבל. השופט ציין במפורש את התרשמותו לחיוב מעדותה של אמו של המתלונן. 3.8 בניתוח של עבירת הרשלנות קבע השופט אלרון כי המערער התרשל בדרך שבה טיפל במתלונן. השופט מציב את תחילת ההתרשלות בשלב מאוחר, והוא השלב שבו פנתה אמו של המתלונן למערער פעמים מספר ודיווחה לו על ההתדרדרות החמורה במצבו של המתלונן, שהתבטאה בסימפטומים של חום גבוה, פריחה, חוסר יכולת תפקוד וכיו"ב. עם זאת, קובע השופט כי המערער התרשל, שכן כאדם מן הישוב, שכאשר הגיע אליו נער החולה במחלת פרקים חמורה ומטופל בקביעות באמצעות תרופות המונעות את התפרצות המחלה, היה עליו לצפות אפשרות שחיי הנער יהיו בסכנה עם הפסקת נטילת התרופות הקונבנציונאליות וקבלת טיפול חלופי תחתן. לפיכך, היה על המערער להפנות את המתלונן באופן דחוף לבית החולים, משקיבל דיווחים על ההתדרדרות במצבו. בעמ' 39 של הכרעת הדין קובע השופט אלרון: "לדידי, תחילת רשלנותו של הנאשם, נעוצה בעובדה כי הנאשם נטל על עצמו לטפל בחולה אשר ספק רב אם היה לו הידע על מהותה ואופיה של המחלה. כן קיים ספק רב אם היתה בידיו המיומנות הדרושה לצורך הטיפול במחלה זו" השופט מוסיף ומדגיש את העובדה שעוד קודם לתחילת הטיפול ובמהלכו, הדגיש המערער כל העת שעל המתלונן להמנע מהמשך הטיפול הקונבנציונלי ועליו להפסיק אותו. 3.9 באשר לעבירת העיסוק ברפואה, כאן קבע השופט כי צרוף העובדות שהמערער קיבל עליו לטפל במתלונן, כי עשה זאת בצורה שוטפת ולא אקראית וכי קיבל שכר, מצביע על הפרת האיסור של מי שאינו רופא העוסק ברפואה. עוד קבע השופט אלרון בהקשר זה שהמערער התחזה למי שעוסק ברפואה. 3.10 השופט דחה את הטענה שיש להטיל אחריות על ההורים, שכן הם הפסיקו על דעת עצמם את נטילת התרופה. בין השאר הביא השופט, תוך הבעת אמון, את דברי האם, לפיהם לא ידעה שהפסקת התרופות כרוכה בסכנת חיים ואת העובדה שהמתלונן הפסיק מיוזמתו את נטילת התרופות. 3.11 לאחר שמיעת טעונים לעונש, גזר בית-המשפט על המערער 10 חודשי מאסר מתוכם 3 לריצוי בפועל בעבודת שירות וקנס בסך 4,000 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתו. 4. הערעור 4.1 ב"כ המערער, שלא ייצג אותו בערכאה הראשונה, פורס יריעה רחבה ומציג את פסק הדין בהקשר לעיסוקם הכולל של העוסקים בהומאופתיה בישראל. על פי תפיסתו, אם מקבלים תפיסת הערכאה הראשונה "... פרושו שכל טיפול הומאופטי, כירופרקטי, רפלקסולוגי או כדומה, הוא בגדר 'עיסוק ברפואה' ובמקום בו העוסק אינו 'רופא מורשה', וכך פני הדברים בדרך כלל, מהווה הדבר עבירה על סעיף 3 לפקודת הרופאים" (סעיף 3 בנימוקי הערעור). 4.2 עוד מפנה ב"כ המערער לקביעותיו של השופט, שהתיחס לקיומם של מקצועות אלה, וקבע שהמבחן שהציג השופט בדבר גרימת נזק עקב טיפול רשלני על ידי מי שאינו רופא, אינו מוכר בחוק ואינו חלק מן האיסור בפקודת הרופאים. הוא מוסיף שמקום שאין מבחן של נזק, הרי כל טיפול על ידי בעלי מקצועות אלה, הוא בגדר עבירה על החוק. 4.3 טענה נוספת היא שלא היה מקום להרשיע את המערער מכח הדוקטרינה של הגנה מן הצדק. אין מקום להעמיד לדין ולהרשיע אדם בגין פעולה אותה עושים אלפי אנשים, ואיש מהם לא הועמד לדין ולא הורשע. 4.4 בשולי דברים אלה, ובצידם, טוען ב"כ המערער לסטיה מעובדות כתב האישום. בין השאר בכך שגרסת כתב האישום היא שהפסקת נטילת התרופות נעשתה על פי הוראותיו של המערער, בעוד שהתברר שאין זה כך. 4.5 עוד נטען שבית-המשפט התעלם מראיות השוללות רשלנות. לענין זה מפנה ב"כ המערער לדברי האם, שדיווחה במכתבים למערער בתקופה 29.10-8.10 על התדרדרות המצב, ומדגיש נתונים שמצא בדבר ביקור האם והמתלונן אצל המערער ביום 3.11.97. 4.6 חלק נכבד מטיעוני ב"כ המערער מוקדש לעדותה של הרופאה, ד"ר בריק, שטפלה במתלונן, הן קודם לפניה למערער, והן לאחר שהגיע לבית החולים בעקבות הפסקת נטילתן של התרופות. ד"ר בריק היא זו שיזמה את הפניה לרשויות בגין פעולותיו של המערער ביחס למתלונן. עדויותיה של ד"ר בריק (לבקשת הסניגור, זומנה לחקירה חוזרת), מותקפות הן מן הצד הטכני (העדר הודעה כתובה, העדר חוות דעת של מומחה) והן לתוכנן. 5. דיון - מבוא חלק ניכר מנמוקי הערעור תוקף קביעות שבעובדה שנעשו על ידי הערכאה הראשונה, על יסוד מהימנות. השופט העדיף את עדותה של אמו של המתלונן, על פני עדותו של המערער, ונמק היטב את ההעדפה. אלה פני הדברים גם ביחס לעדותה של ד"ר בריק, שכאמור, נחקרה שנית לבקשת ההגנה. ערכאת ערעור אינה מתערבת בקביעות כאלה של ערכאה ראשונה, אלא במקרים חריגים, ובעניננו, איני מוצא יסוד לטענות. בחרתי להתיחס לאותם טעונים שהעלה ב"כ המערער, הנראים לי ראויים לתגובה. 7. ד"ר בריק 7.1 המערער טוען, שעדותה של ד"ר בריק לא היתה קבילה, שכן לא נגבתה ממנה הודעה קודם ההליך. תחילה, נימוק "טכני" לטענה "טכנית". "'התנגדות' להעדתו של עד... יש להשמיע מיד ולפני שהעד מעיד... '"(יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים (תשנ"ח, חלק שני) 945 (ההדגשה במקור). המועד הנכון להעלאת טענה כזו, היה בערכאה הראשונה, קודם לתחילת עדותה של העדה. שתיקת הסניגור בענין זה, חוסמת את טענת ב"כ המערער בערעור, שכן כפי שהעדר התנגדות לעדות שמועה מכשירה אותה (להבדיל ממשקלה), הרי העדר התנגדות להעדת עד תביעה, מחמת העדר ראיה כתובה, מכשירה את העדות. 7.2 כל זאת למעלה מן הצריך, שכן ד"ר בריק העידה על מסמכים רפואיים שערכה כתעודת רופא במסגרת עבודתה ואשר הוגשו לתיק. כך הוגשו מכתב שחרור חתום על ידי ד"ר בריק וטופס הוראות רופא, שחלק מהוראותיו חתום על ידה (ת/6), וכך גם הוגש המכתב שכתבה ד"ר בריק ליועצת המשפטית של משרד הבריאות ובו התלונה על פעולותיו של המערער (ת/10). 7.3 עוד תוקף ב"כ המערער את ד"ר בריק על נתונים שמסרה בעדותה. איני רואה צורך להכנס לענין זה מעבר להערות ספורות, מחמת העקרון שהזכרתי כבר שכן ערכאת הערעור אינה מתערבת, בדרך כלל, בהערכת מהימנות שנעשתה בערכאה הראשונה, ומהכרעת הדין עולה שעדותה של ד"ר בריק היתה מהימנה על בית-המשפט. 7.4 טענתו של ב"כ המערער מתיחסת לדברים שאמרה ד"ר בריק בעדותה הראשית בענין מצבו של המתלונן ביום הגיעו וכך אמרה: "הוא הגיע במצב אנוש, עד כדי כך שאני כרופאה מטפלת שלו במשך 5 שנים לא הצלחתי לזהות אותו, הוא ירד במשקל כ-15 קילוגרם, הוא היה חיוור, חלוש, בקושי יכל לדבר, היה לו חומים עד 40 מעלות. היתה לו פריחה נוראית בעור." (עמ' 11 מש' 4). 7.5 ב"כ המערער תוקף את עדותה של ד"ר בריק, הן לענין הירידה במשקל והן לענין החום. לדברי ד"ר בריק כי המערער ירד במשקל כ-15 ק"ג, מפנה ב"כ המערער לרישום דברי האם במסמך הקבלה לחדר מיון, לפיהם ירד משקלו של המערער בכ-4 ק"ג. בענין הירידה במשקל נחקרה ד"ר בריק על ידי הסנגור בשתי הפעמים בהם העידה. בפעם הראשונה היא השיבה שעליה לבדוק את הנתונים. רק בחקירה השניה עומתה ד"ר בריק עם המסמך נ/6 של חדר המיון, בו נרשם באנמנזה שהמתלונן אבד 4 ק"ג ממשקלו. ד"ר בריק השיבה שהתיחסה לפער שבין משקלו של המתלונן, כאשר היה בטיפולה וחש בטוב, לבין מועד אשפוזו החוזר. היא הבהירה שגם ירידה ב-4 ק"ג בשבועיים "... היא מאד משמעותית בגיל 16" (עמ' 64 מש' 18). 7.6 לדבריה של ד"ר בריק, כי חומו של המתלונן הגיע עד 40 מעלות, מפנה בא כח המערער לרשום במסמך חדר המיון, לפיו היה חומו של המערער בעת קבלתו 38 מעלות. גם לטענה זו אין יסוד. האם העידה על כך שבמהלך התקופה היו למערער חום עד 39 מעלות. במכתביה של האם למערער היא כותבת שחומו של המערער מגיע בלילות ל-39.6 (ת/5 מיום 19.10.97). נושא חומו של המתלונן, כמו ההפרש במשקלו, עלה גם בחקירה השניה של ד"ר בריק, והיא הסבירה שבבית הגיע חומו של המתלונן עד 40 מעלות וגם בבית החולים נמדד חום של 39 מעלות. עוד הסבירה, שהדברים שהעידה כוונו להיסטוריה הרפואית קודם להגעת המתלונן לבית החולים. 7.7 לדברי ד"ר בריק שלא הצליחה לזהות את המתלונן כשראתה אותו בבית החולים, טוען ב"כ המערער כי ד"ר בריק לא ראתה את הנער במועד האשפוז שכן היתה כוננית. ראשית, לא צריך לבחון אמירה כזו במשקפי המדע, אלא לראות בה צורת דיבור מקובלת, שנועדה להצביע על החמרה משמעותית במצבו של המערער. מתעודת השחרור (ת/6) עולה כי מדובר בהדרדרות משמעותית במצבו של המתלונן בחודש האחרון. נרשם כי בקבלתו "יושב בכיסא גלגלים, חלוש, רזה.... אינו מסוגל לעמוד על רגליו או להלך". נזכיר כי אלו בדיוק הן תלונותיהם של האם והמתלונן למערער, במכתבים ובעת הפגישה ביום 3.11.97. אין, אם כן, בדבריה של ד"ר בריק הגזמה. מצבו של המתלונן בעת הגעתו לבית החולים היה קשה. העובדה שהתאושש היא פועל יוצא של הטיפול המסור של הרופאים בבית החולים רמב"ם. בשולי הדברים, לא מצאתי אמירה של ד"ר בריק, לפיה ראתה את המתלונן ביום האשפוז דוקא, והתרשמותה מן המערער מיוחסת למועד בו ראתה אותו לראשונה בבית החולים. 8. המפגש אצל המערער ביום 3.11.97 8.1 אחת הטענות שמעלה המערער היא שהדיווח על מצבו הקשה של המתלונן בעת שטופל על ידי המערער, מופרך באמצעות ראיות בדבר בקורו של המתלונן אצל המערער ביום 3.11.97, לאחר מכתבי האם, בהם דיווחה למערער על הדרדרות במצבו של המתלונן. 8.2 ב"כ המערער מפנה למוצג ת/4, שיש בו פירוט על ביקור האם והמתלונן אצל המערער ביום 3.11.97. ב"כ המערער מרחיב בענין זה, וטוען שמן המסמכים שהוצגו (ת/4) ואשר נרשמו "בזמן אמת" על ידי המערער ועל ידי מתלמדות שהיו אתו, עולה שמצבו של המתלונן היה טוב מזה שתואר; הוא נכנס בכוחות עצמו לחדר, "הפריחה לא היתה בכל הגוף אלא בפנים וכתם בבטן ובגב" . 8.3 ת/4 הוא קובץ מסמכים רשומים בכתבי יד שונים, האמורים לשקף את התרשמויות הכותבים מבקורו של המתלונן אצל המערער. השופט אלרון סימן חלק מן הרישומים באותיות, והמסמך ת/4א זוהה על ידי עדת ההגנה חדווה רובינשטיין, שהיתה מתלמדת אצל המערער, כרישום שעשתה בזמן הביקור. וכך רשמה העדה רובינשטיין את דברי המתלונן בפני המערער: "בהתחלה הרגשתי בסדר שבוע עד שהתחיל לי החום עוד רגליים היו בסדר. פתאום רגליים היו עייפות לא יכולתי להרים לא יכולתי ללכת. אני יושב אני בקושי יכול לקום. ... ... ועכשיו יש פריחה בכל הגוף במיוחד בפנים. ... שבוע האחרון בכלל לא נרדם אני שוכב מצד לצד אני חושב שזה בגלל שחם לי בכל הגוף." (ההדגשות הוספו). 8.4 בשבעת המכתבים שכתבה האם למערער (ת/5) ובהם דיווחה למערער על מצבו של המתלונן נמצא התאמה מלאה. במכתב מיום 8.10.97 מדווחת האם על כך שהמתלונן אינו חש בטוב, רוב הזמן חש צורך לישון "עייף במיוחד. מזיע המון במיוחד בשינה". במכתב מיום 18.10.97 נכתב שלמערער חום כל יום וחום גבוה במיוחד בלילה "הוא מזיע מאוד באמצע הלילה עד כדי כך שהוא קם להחליף בגדים פעמיים בלילה ... וקשה לו ללכת על הרגליים." גם במכתב מיום 17.10.97 נכתב "חום גבוה מאוד... כל יום בערב חומו מגיע עד ל-39.5". האם ממשיכה לדווח על חום גבוה והזעה, על כך שהמתלונן "מותש במיוחד". במכתב למחרת, 19.10.97, המתלונן "כבר לא יכול לאכול אפילו שהוא רוצה". המכתב חוזר על דיווחים על חום 39.6 "והילד בקושי יכול לדבר או לקום מהמיטה". למחרת, 20.10.97, שוב חום גבוה מאוד "אין לו כוח לעמוד על הרגליים". ביום 24.10.97 מדווחת האם על ירידה קלה של החום "אבל הוא לא יכול להחזיק את עצמו על הרגליים כ"כ. אין לו כוח והוא כל הזמן רוצה לשכב במיטה" ומוסיפה וכותבת על חוסר תאבון. במכתב מיום 29.10.97, אין שינוי בחום (כל הזמן 38.5 מינימום 38) "חולשה כל הזמן, רגליים כבדות וחלשות וקשה לו להניע אותן". אלו תלונות האם במכתביה למערער, ואלו בדיוק תלונותיו של המתלונן בפני המערער ותלמידותיו, לרבות העדה רובינשטיין, כפי שבאו לידי ביטוי במסמך ת/4א. 8.5 לטענת ב"כ המערער בדבר הפריחה, כדאי להביא שוב דברים שנכתבו על ידי העדה רובינשטיין במסמך ת/4א: "פריחה בצד האחורי של הגוף בגב בצד האחורי של הרגליים, בפנים, בגשר של האף, בכתפיים, בצד היורד". העדה רובינשטיין העידה על פריחה על גשר האף, משום שזה מה שראתה. המתלונן לא התפשט ולא נבדק. עם זאת, הדברים שאמר מדברים בעד עצמם, ואותם רשמה העדה במסמך ת/4א. 8.6 אין יסוד לנסיונו של ב"כ המערער לשכנע כי במסמך שכתבה העדה רובינשטיין ביום 3.11.97 יש ראיה שמצבו של המתלונן היה תקין באותו יום. המתלונן ואמו סיפרו על ההדרדרות המתמדת במצבו של המתלונן, על חוסר יכולת ללכת ועל קושי בקימה. הם סיפרו על חום גבוה ועל חוסר תאבון. כל אלה היו צריכים להדליק לא נורה אדומה אחת אלא יער של רמזורים אדומים, המחייבים הפניה מידית של המתלונן לבית החולים. מי שלא ראה רמזורים אלו והיה נכון להמשיך ב"טיפול", אינו רק שרלטן מסוכן, אלא נטול יחס לחיי אנוש. 9. הומאופתיה 9.1 ב"כ המערער תוקף דברים שכתב השופט אלרון בענין מאפייני תחום ההומאופתיה. לדעתו, הדברים שנכתבו אינם מבוססים על חומר הראיות שהיה בפני בית-המשפט, מקורם ב"מחקר עצמאי" שערך בית-המשפט ולפיכך הם פסולים. את עיקר טענותיו מפנה ב"כ המערער לדברי בית המשפט בדבר המונח "הומאופתיה" ופירושו "דומה בדומה ירפא" שהובאו בהכרעת הדין, ולמסקנה שמסיק מכך בית-המשפט לענין מהותה של ההומאופתיה. 9.2 ב"כ המערער מפנה בענין זה לעמ' 28 של הכרעת הדין. כאשר קוראים מה שכתב שם השופט אלרון, ברי שהשופט פתח את הדיון בכך שבחן במילון את הרכבה של המלה הומאופתיה. וכך הוא כותב: "כאשר בוחנים את מאפייני תחום ההומאופטיה בכללם, הרי המילה הומאופטיה מורכבת משתי מלים יווניות. 'הומאו' מהמילה הומאוס=דומה, ו'פאטיה' מהמלה פאתוס=סבל או מחלה. כלומר, ההומאופטיה משתמשת בשיטות הדומות למחלה כדי להתגבר על המחלה. העיקרון המרכזי של השיטה הוא חוק הדימוי ולפיו 'דומה בדומה ירפא'." 9.3 החלק הראשון של דברי בית-המשפט אינו אלא בחינת המרכיבים של המונח. החלק השני ימצא בכל מילון או לקסיקון. כך, למשל, מוגדר המונח לקסיקון אמריקאי נפוץ Webster's New World Dictionary (Third College Edition; 1991), p. 645 "homeopathy (…) [likeness of feeling…]" הלקסיקון ממשיך בהגדרת התחום ומצין גם את מעמדו באירופה (להבדיל מארה"ב), אלא שאלה אינם מעניננו. מכל מקום, דברי השופט אלרון בענין זה אינם יותר מאשר שמוש בהגדרה מילונית פשוטה, וזו מצויה בתחום הידיעה השיפוטית, שבית-המשפט רשאי להשתמש בה ולהסתמך עליה ללא צורך בהבאת ראיות. 9.4 מכאן לטענה בדבר היות העיסוק בהומאופתיה מנוגד לפקודת הרופאים. כפי שמציין השופט אלרון, בית-המשפט העליון (בע"א 2055/99 פלוני נ' הרב ניסים ואח' פ"ד נה(5) 241, 248) לא בחן שאלה זו, אלא העיר כי יש צורך לבחון את הנושא. 9.5 כאמור, ב"כ המערער תוקף את בית-המשפט ששילב עקרון של גרימת נזק ממשי כתוצאה מטיפול רשלני, ליסוד העבירה, בעוד שזה איננו מיסוד העבירה. נראה שב"כ המערער מנסה לאחוז במקל משני קצותיו. מצד אחד, הוא טוען שאין מקום להאשים את המערער במה שעשה, משום שכל ההומאופתים עוסקים בכך כל העת ואינם מועמדים לדין, ומצד שני, כאשר קובע בית-המשפט כי נעשתה פעולה רשלנית ונגרם נזק ולכן יש מקום להעמיד לדין, הוא סבור שיש בכך פגם ביישום הוראות החוק. 9.6 עיסוק ברפואה על ידי מי שלא הורשה לכך, והאיסור על התחזות של אדם שאינו רופא כרופא, אין פרושם שדי בכך שהוא אומר שהוא הומאופת כדי להקנות לו חסינות מפני העמדה לדין בגין העבירות שביצע. העקרון הוא, שכל אדם אחראי לתוצאות מעשיו ומחדליו. בהוספת היסוד של גרימת נזק, אין משום היתר להומאופתים (ולאחרים, אם אינם מורשים לעסוק ברפואה) להתחזות כרופאים ולתת טפול רפואי לחולים, גם אם לא נגרם נזק. צריך להבהיר, התחזות לרופא אין משמעה אך ורק הצגת המתחזה כרופא, אלא הצגת המתחזה כמי שמסוגל לרפא מחלה. יחודו של העסוק ברפואה למוסמכים לעשות כן נועד להגן על הציבור בפני נזקים העלולים להגרם לו על ידי מתחזים למיניהם. 10. אחריותו של המערער 10.1 אפילו לא היה המערער אחראי להפסקת התרופות, הרי לאי המשך נטילתן בוודאי שיש לו אחריות. עיקר העיקרים הוא, שהמערער אחראי לכך שהרגיע את האם שהתהליך שעובר המתלונן בהנחייתו של המערער הוא הליך נכון, שיביא לריפויו של המתלונן, וכי החום והחולשה שתקפו את המתלונן, משמעם שהגוף "פולט את הרעלים". 10.2 המערער הבטיח לאמו של המתלונן, שבנה ירפא אם ילך בדרך אותה התווה המערער. דרך זו שילבה המשך של אי נטילת התרופות מצד אחד, מתן גרגרי צורן והוראות אחרות לניהול חייו של המתלונן. די בעצה שנתן המערער לאם ולמתלונן להמשיך באי נטילת התרופות, כשהיא מצטרפת לדברים שנאמרו לאם, לפיהם לא זו בלבד שמצבו של המתלונן אינו מדאיג אלא להיפך, אלו סימנים מעודדים, כדי להקים את העבירה. 10.3 יתכן שהמבחן של העיסוק ברפואה וההתחזות כרופא אינו כולל יסוד של גרימת נזק, אולם כאן בא לידי ביטוי היישום הנאות של הוראות החוק שלא על פי מבחן עיוור. מי שעיסוקו בהומאופתיה ויתן עצות לדרכי חיים נאותות, כמו מזון מתאים וכיו"ב, מבלי להתערב בהליכי ריפוי ומבלי להתימר לרפא מחלות, לא יראו אותו כמי שראוי להעמידו לדין. לעומת זאת, מי שיטול עליו להביא להבראה של אדם הנוטל תרופות, בכך שיאמר לו לחדול מנטילתן או להמשיך באי נטילתן, וכאשר יתברר שהמטופל בסכנה ומצבו מתדרדר, ירגיע אותו המטפל ויאמר לו שאלה סימני ההחלמה, יועמד לדין. 10.4 תהיה ההומאופתיה אשר תהיה, לא זה הנושא אשר עמד לדין בערכאה הראשונה ולא זה הנושא שבו צריכה לדון ערכאת הערעור. בין אם ההומאופת צריך לאבחן את המחלה ובין אם לאו, אלה שאלות שבית-המשפט לא היה צריך לעסוק בהן, והערכאה הראשונה התיחסה אליהן בשולי הדברים בלבד. 11. עוללות 11.1 ב"כ המערער מפנה למה שהוא מגדיר "כשלים בתהליך החקירה והכנת כתב האישום". השופט אלרון התיחס לטענות שעלו בענין זה וכתב שבית-המשפט עוסק "לא במה שאין אלא במה שיש". לענין זה יש להפנות לדברים שנכתבו בע"פ 4584/94 פנחס גולדשטיין נ' מדינת ישראל תקדין עליון 96(2) 809, כי המבחן אינו אם ניתן להעמיק חקירה אלא אם הוצגו ראיות מהימנות מספיקות. 11.2 בעניננו, היו בפני בית-המשפט ראיות מספיקות. לא היתה הצדקה לגבות הודעות מארבע המתלמדות, כפי שמציע ב"כ המערער. המסמכים שכתבו המתלמדות בדבר מה שנאמר במפגש ביום 3.11.97 הוגשו כראיות מטעם התביעה, והמערער ראה לנכון לזמן אחת מן המתלמדות כעדת הגנה והיא העידה. 11.3 בשולי הדברים צריך להתיחס גם למוצג ת/7, שהוא צילומי המתלונן, בשעת מחלתו. אכן, המסמכים התקבלו בכפוף לכך שהצלם יעיד והדבר לא נעשה. לאמיתו של דבר, לא היה מקום ולא היה צורך להעיד את הצלם. הצילומים הוצגו בפני ד"ר בריק והיא אמרה "הצילומים בוצעו על ידי הצלם הרפואי של בית החולים ואני הייתי נוכחת בזמן הזה, וזאת כפי שמקובל אצלנו עם ילדים שמגיעים עם מחלות חריגות" (עמ' 11 מש' 17). בנסיבות אלה, לא היה צורך בהתנית הצגתה של הראיה בזימונו של הצלם, שכן הצילומים אושרו בעדותה של ד"ר בריק. 11.4 מכל מקום, כדי שלא להעמיד את המערער במצב שבו יכול היה לסמוך על כך שכל עוד לא יובא הצלם לא יוכרו הצילומים כראיה, ניתן להתעלם מהם ולהסתמך על הראיות האחרות שהיו בפני בית-המשפט, ובכללן עדותה המהימנה של ד"ר בריק, ולפיהן מצבו של המערער היה אכן חמור בשעה שהיה בטיפולו של המערער. 12. סיכום סיכומו של דבר, בית-המשפט הרשיע בדין את המערער בגין התנהגותו הרשלנית ובגין התחזותו למי שמסוגל לרפא את המתלונן ממחלתו הקשה. בית-המשפט קבע עובדות על יסוד מהימנות של עדים שהופיעו בפניו, והוא היה רשאי לעשות כן. אני מציע לחברי לדחות את הערעור. אין בפנינו ערעור על העונש שהוא מתון בנסיבות. 13. עיינתי בחוות דעתו של חברי השופט נאמן, ולא מצאתי עילה לשנות מדעתי. ההתחזות כרופא מתבססת על הבטחתו של המערער למתלונן ולהוריו כי בשיטתו, הכוללת נטילת "תרופות" שאינן קונבנציונאליות, ירפא המתלונן ממחלתו, וכי סימני ההדרדרות במצבו של המתלונן מצביעים על הליך של החלמה. הנסיבות שהוכחו בערכאה הראשונה, הצדיקו את הביטויים החריפים בהם נקטתי ביחס למערער. י' דר, שופט הנשיא מ' לינדנשטראוס [אב"ד]: שופט השלום ציין בצדק, (עמ' 5 להכרעת הדין) כי "אין בהכרעת דין זו, כדי לחוות דעה על העיסוק ברפואה המשלימה/האלטרנטיבית בכלל וההומאופטיה בפרט". ובהמשך: "ביהמ"ש לא נדרש לכך ואינו הפורום המקצועי לחוות דעת על תחום זה או אחר של הרפואה המשלימה או האלטרנטיבית". הדברים ברורים לחלוטין. עתה לגרסת הנאשם: על פי גירסת הנאשם הוא ככלל אינו מתערב בטיפול רפואי ואינו מבטיח ריפוי, וכך נהג גם בעניינו של א'. היינו לא הבטיח דבר, לא אמר להוריו להפסיק את הטפול הרפואי אותו קיבל, או לחילופין, לא הורה להם שימשיכו בהפסקת הטפול. מכל מקום: השאלה היא אם יש לראות את הנאשם, המערער, כמי שהעניק "טיפול רפואי" שהיה בו כדי לסכן את חייו של א' בדרך נמהרת ורשלנית וללא מיומנות סבירה, תוך שהוא עוסק ברפואה מבלי שיש לו רשיון לכך. אני מסכים עם השופט י. אלרון, שופט הערכאה הראשונה (בזמנו) כי עפ"י גרסת המערער הן במשטרה והן בעדותו בביהמ"ש, המשיב בעצמו מכנה את מעשיו בקשר עם א' כ"טיפול" ואולם סביר להניח כי בנסיבות הענין, אינו מתכוון כלל לטיפול רפואי כהגדרתו בחוק. אני סבור, אכן, כי יש לראות במערער, על פי העובדות שהוכחו בערכאה הראשונה, כמי שהעניק לא' טיפול רפואי לכל דבר וענין. א' פנה למערער בגין היותו חולה במחלה קשה, כאשר מטרתו היתה לקבל טיפול רפואי שיביא לרפוי ממחלתו. הקשר שבין א' ואימו, החל מראשיתו, היה קשר טיפולי רפואי עם המערער מאחר שהמערער, על-פי העובדות שקבעה הערכאה הראשונה, הציב תנאי בל יעבור להורי הקטין א' ולפיו הוא יקבל את בנם לטיפול רק כאשר א' איננו נוטל טיפול תרופתי כלשהו. היה על המערער לצפות מלכתחילה את האפשרות כי חייו של א' יהיו בסכנה, בעקבות הפסקת הטיפול דלעיל (הקונבנציונאלי) ולהפנותו באופן דחוף לבית חולים עם קבלת הדיווחים על ההתדרדרות המתמשכת במצבו. מאחר שהמערער לא עמד בדרישות אילו לגבי חובת הזהירות המוטלת עליו כהומאופט, שהינה שונה ומוגבלת אמנם מחובת הזהירות של רופא, אך קיימת עקב הידע המינימלי שצריך להיות לו על התהליכים הפיסיולוגיים המלווים את הטיפול ההומופאטי שהוא מעניק. מאחר שלא הוכח יסוד הציפיה אצל המערער שקיבל שכר עבור טיפולו, ניתן לקבוע כפי שקבע כב' השופט י. אלרון כי המערער התרשל בטפולו בא'. יש לדחות לכן את הערעור על ההרשעה בניגוד לס' 338(7) + 325 לחוק העונשין תשל"ז - 1977. נשאלת השאלה אם תוך הטפול הרשלני וללא מיומנות סבירה עסק המערער ברפואה מבלי שהיה לו רשיון לכך? וליתר דיוק, האם בפעולותיו של המערער כלפי הקטין, שהן לדעתי "עיסוק ברפואה" יש לראות במערער כאחד שהתחזה במפורש או במשתמע "לעוסק ברפואה" או למי שמוכן לעסוק ברפואה? אני מסכים עם הערכאה הראשונה (ע' 50 להכרעת הדין) כי על פי העובדות שהוכחו, המערער התחזה במשתמע בפני א' והוריו כבעל יכולת לטפל ב - א' ואף לרפאו ללא שימוש באמצעי הטיפול הקונבנציונאלי וגם כאשר התדרדר מצבו של א', והוריו פנו למערער טלפונית, המשיך המערער להציג מצג שווא ולפיו הכל כשורה וזאת במקום להפנותו מיד לבית חולים. במצב בו היה הקטין א' שרוי אותה עת, היה זה מחובת המערער להפנות את הקטין לאיבחון מצבו המדויק והטיפול בו לרופא בלבד, וזאת משום שכהומופאט, אין לו את הכישורים של רופא. גם מבחינת הדין, פקודת הרופאים תשל"ז - 1976, אסור היה למערער להמשיך ולטפל ב - א' כי אין לו את הכישורים והמיומנויות הנדרשים לעיסוק ברפואה. הדרישה לרשיון לעסוק ברפואה מטעם משרד הבריאות מטרתה להגן על הצבור הרחב הנזקק לטיפול רפואי ולהבטיח עניינית ומקצועית, כי מי שעוסק ברפואה ומטפל בחולים יהיה רק אדם בעל כישורים הנדרשים לעיסוק בתחום זה. יועץ טבעוני והומאופט, כפי שהוגדר המערער, אינו רופא מורשה בהתאם לפקודת הרופאים, אין לו כל היתר זמני לעסוק ברפואה וגם איננו עובד בפיקוחו הישיר של רופא מורשה כלשהו או בתיאום עם רופא שכזה, צודקת, לכן, הערכאה הראשונה כשקבעה כי "הנאשם התחזה במשתמע בפני א' והוריו כבעל יכולת לטפל בא' ואף לרפאו ללא שימוש באמצעי הטיפול הקונבנציונלי. לא זו אף זו: כאשר התדרדר מצבו של א' והוריו פנו לנאשם טלפונית, המשיך הנאשם להציג מצב ולפיו הכל כשורה, וזאת במקום להפנותו מיד לבית החולים". אמת כי בשלב זה יהיה המערער צריך להסביר כי אבחון מצבו של המתלונן א' והטיפול בו הם ענין לרופא בלבד וכי אין לו במצב זה את הכישורים לטפל בא'. הוא אף מנוע על פי הדין, לעשות מלאכתו של רופא. משלא פעל כך, ואף המשיך במצגו ועיסוקו, קובע השופט י. אלרון "אין מנוס מהקביעה לפיה התחזה הנאשם". התחזות זו העמידה את המתלונן בסכנת חיים. בצדק קבע השופט כי המערער "שאינו בגדר רופא מורשה כדין, עסק ברופאה שלא כדין תוך לפחות התחזות למי שמוכן לעסוק ברפואה" (ע' 51 להכרעת הדין). מכאן שהיה טעם בהרשעת המערער גם בעבירות לפי ס' 3 ו- 48 לפקודת הרופאים. אני ער לטענה שהועלתה בערעור כי פקודת הרופאים לא נועדה להסדיר את תחומי העיסוק של הרפואה האלטרנטיבית שהם פרקטיקה קיימת אשר רבים נהנים ממנה. אני מסכים עם ב"כ המערער כי אין זה ראוי להפוך באחת את כל העוסקים בתחום זה לעבריינים וזאת משהגדירה הערכאה הראשונה את ההומאופטיה כ"עיסוק רפואי". אין החלטת בית המשפט קמא הופכת, לדעתי, את כל העוסקים בתחום זה לעבריינים. הרי אנו עוסקים כאן במקרה קונקרטי של רשלנות של הומופאט, על פי העובדות של כתב האישום שהוכחו בלבד, ואין להניח כי קיים מקרה דומה של רשלנות דוגמת תיק זה גם בכליהם של הומופאטים אחרים. כל תיק נמדד רק על פי נסיבותיו המיוחדות, וכאן נמדדה הרשלנות על פי מעשיו או מחדליו של המערער בלבד ולא עקב השתייכות לקבוצה מקצועית זו או אחרת. כבר אמרנו בתחילת פסק דין זה כי אין בהכרעת הדין של הערכאה הראשונה כדי לחוות דעה על העיסוק ברפואה המשלימה/האלטרנטיבית בכלל וההומאפטיה כפרט. אני מניח כי הומאפטים אחרים ידעו להציב בפני עצמם את אותם גבולות וסייגים שהמערער לא ידע. אני מסכים, לכן, עם פסק דינו המפורט של עמיתי, כב' השופט י. דר לפיו הורשע המערער כדין בגין התנהגותו הרשלנית ובגין התחזותו למי שמסוגל לרפא את המתלונן ממחלתו הקשה. אכן, בית משפט קמא, קבע עובדותיו על יסוד ממצאי מהימנות של העדים שהופיעו בפניו. אין מקום לדחות ממצאי מהימנות אילו כשהשופט בערכאה הראשונה יכול היה להתרשם מן העדויות באופן בלתי אמצעי. לא מצאתי סטייה בדרך התרשמותו. אני סבור לכן כי יש לדחות את הערעור. מ' לינדנשטראוס, נשיא [אב"ד] השופט מ' נאמן: עיינתי בחוות דעתו של עמיתי למותב כב' השופט דר ואני מסכים לרוב דבריו ומסתייג מחלקם. אבהיר: נקבעה כעובדה שהמתלונן והוריו החליטו על דעת עצמם להפסיק את הטיפול הרפואי של בבית החולים עוד בטרם פנו אל המערער ורק לאחר מכן פנו אליו. שופט בימ"ש קמא לא חלק על כך שתמציתה של שיטת הטיפול ההומאופטית היא היותה שיטת טיפול השונה מהותית משיטת הטיפול ברפואה הקונבנציונלית ושינוי זה מתבטא בין היתר בדברי המערער שהובאו בס' 5 להכרעת הדין ואוזכרו ע"י עמיתי למותב והם: "במידה ונמצא כי האדם לוקח תרופות או נמצא בטיפול תרופתי אנחנו ההומאופתים לא יכולים לקבל את אותו אדם לטיפול". המשיבה יודעת ידוע היטב כי קיימים בארץ הומאופתים רבים והיא אינה מעמידה אותם לדין על התחזות לרופאים. במקרה שלפנינו משהוכח שהורי המתלונן והמתלונן הפסיקו על דעת עצמם את הטיפול בשיטה הקונבציונלית ופנו אל המערער, הרי שהם בחרו במודע לנסות השיטה האלטרנטיבית ומשבחרו בהומאופט, זה לא היה יכול לומר להם להמשיך בנטילת התרופות הקונבנציונליות. לטעמי כאשר ברור לחולה שהאיש אליו הם פונים אינו רופא קונונציונלי והאיש אינו מתיימר בפניהם להיות כזה הרי וכל עוד המחוקק לא יאמר אחרת, וכל עוד המשיבה לא תחליט כמדיניות אחידה להעמיד לדין על התחזות רופאים את כל העוסקים ברפואה אלטרנטיבית אין להרשיע בהתחזות כרופאים את העוסקים ברפואה אלטרנטיבית שארע והתרשלו בטיפולם ותוצאת התרשלותם היתה סיכון חיי המטופל. ניתן להרשיע את אלו ברשלנות ומעשה פזיזות כפי שהורשע המערער על ידי קמא אך לא בהתחזות כרופא. מקובלים עלי דברי קמא ודברי עמיתי הנכבד למותב לגבי חלק זה של פסקו של קמא אך אני מסתייג מדברי עמיתי בסיפא של ס' 8 לחוות דעתו מהמילים "מי שלא ראה" עד למילים "נטול יחס לחיי אנוש". אני מסכים בהחלט עם דברי עמיתי כי נוכח מצבו המתדרדר של המתלונן, על המערער היה להודות בינו לבין עצמו כי השיטה ההומאופטית לא צלחה לגבי המתלונן ולכן יש להפנותו מיידית לבית החולים. ההימנעות מכך היתה אכן בגדר רשלנות ואף מעשה פזיזות. אך למונח "שרלטנות" יש מובן החורג בהרבה מעבר לכך. כמו כן לא ניתן לומר על רופא בין קונוונציונלי ובין מי שעוסק ברפואה אלטרנטיבית המתרשל במילוי תפקידו כי הוא נטול יחס לחיי אנוש. לא בהכרעת הדין של קמא ולא בפנינו התבררו דברים לגבי המערער שיש בהם כדי להצדיק ביטויים מעין אלו. אשר על כן אם דעתי תשמע צריכים אנו לקבל חלקית את הערעור במובן זה שהרשעת המערער בהתחזות כרופא תבוטל אך הרשעתו בעבירת לפי ס' 338 (7) וס' 325 לחוק העונשין תשאר על כנה. למרות הזיכוי החלקי אינני מציע להפחית מעונשו של המערער, שכן עונש זה מתחייב מההרשעה שנותרה. מ' נאמן, שופט לפיכך הוחלט בדעת המותב כולו לדחות את הערעור בגין הרשעת המערער בעבירה של מעשי פזיזות ורשלנות, עבירה לפי סעיפים 338(7) ו-325 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ובדעת השופטים מ' לינדנשטראוס [אב"ד] וי' דר, נגד דעתו של השופט מ' נאמן, לדחות את הערעור בגין הרשעת המערער בעבירה של התחזות כרופא, עבירה לפי סעיפים 3 ו-48 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976. התוצאה הודעה למערער ולב"כ הצדדים והם קיבלו עותקי פסק הדין. רפואההתחזותערעור