להלן הכרעת דין העוסקת נושא הרשעה בעבירות לפי חוק רישוי עסקים: הכרעת דין א. כ ל ל י על פי כתב האישום, שהוגש ב- 26.1.2003 הנאשמת 1, חברת גרוס אספקת דלק בע"מ (להלן: "הנאשמת" ו/או "החברה") ומר גרוס זאב (להלן: "הנאשם") ניהלו בין השנים 2002-2000 תחנת דלק (להלן: "העסק" ו/או "התחנה"). לטענת התביעה הנאשמים נהלו את התחנה במגרש שברח' הפרחים 43 ו-45 ברמת השרון (להלן: "המגרש"), ללא רישיון עסק בהתאם לחוק רישוי עסקים ללא אמצעים למניעת זיהום מקורות מים, בהעדר אמצעים הדרושים להפסקת דליפות דלק תוך זיהום הקרקע בדלק מבלי לטפל מיידית בקרקע מזוהמת ולכלכו רשות הרבים. לנאשמים מיוחסות עבירות על סעיפים 4+14 לחוק רישוי עסקים תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים") ופריט 2.1 לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) תשנ"ה-1995 (להלן" "הצו"), זיהום מים בניגוד לסעיפים 20ב ו- 20כב לחוק המים תשי"ט-1959 (להלן: "חוק המים") ביחד עם תקנות 2,3,8,11,13. ו- 17 לתקנות המים (מניעת זיהום מים תחנות דלק) תשנ"ז-1997 (להלן: "תקנות המים") ולכלוך רשות הרבים בניגוד לסעיפים 2, 13 ו-15 לחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד-1984 (להלן: "חוק הניקיון"). הנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום כפירה מפורטת וטענו שהעסק לא היה חייב ברישיון על פי חוק רישוי עסקים. הנאשמים הוסיפו, שנקטו בכל האמצעים הצריכים למניעת זיהום בהתאם הוראות שקיבלו ממפקחי המשרד לאיכות הסביבה (להלן: "המשרד"). כמו כן כפרו הנאשמים בתוצאות בדיקות מעבדתיות שלטענתם אינן רלבנטיות, כי בוצעו בצורה חובבנית ושלא בהתאם להוראות נוהל שקבע המשרד לעניין זה. לתביעה העידו: סגן מנהל מחוז ת"א אמיר אשד (עמ' 14-9 לפרוטוקול, להלן: "אשד") שהגיש חוות דעתו ת/3 והתראות ת/4א+ב מתאריך 18.02.02 ששלח לנאשמים. ההתראות עניינן ניהול עסק ללא רישיון ובניגוד לחוק המים. אשד העיד על סיור שערך בשטח בתאריך כלשהו לפני 11.02.02 שאותו לא תיעד והסביר חתימתו על ת/4ב, שלא הוא ערך אותו. מפקח-חוקר זיו שחר (עמ' 15-22 לפרוטוקול, להלן: "המפקח" או "שחר"), חקר את הנאשם 2 ביום 24.3.2002 ביחד עם עובדת המשרד ענת רז (להלן: "ענת"), שכתבה מפיו של הנאשם את הודעתו ת/4ג - שחר ערך ביקורות במגרש, כתב דוחות וצילם תמונות - שהגיש וסומנו ת/6 - ת/16. ד"ר אמיר אידלמן (עמ' 25-22 לפרוטוקול, להלן: "ד"ר אידלמן" ו/או "מומחה התביעה") )מומחה למדעי הגיאולוגיה, שערך חו"ד גיאו-הידרולוגית ת/17 ובמהלך עדותו ערך את ת/18 - סקיצה המשקפת את הפגיעה שפוגעים זיהומי דלק בקרקע ובמי התהום באזור רמת השרון, המשופע בקידוחי מים. להגנה העידו: הנאשם (עמ' 40-30 לפרוטוקול) וויליאם זבירן מהנדס ויועץ סביבתי (עמ' 48-42 לפרוטוקול, להלן: "מהנדס זבירן" או "מומחה ההגנה") שהגיש חוו"ד, נ/2 ופרטי השכלתו - נ/3. בנוסף הגישה ההגנה נ/1 - נוהל סקר קרקע לאיתור נוכחות מזהמים, שהוציא המשרד לאיכות הסביבה. בטרם דיון בשאלת חפותם או אשמתם של הנאשמים יש להידרש לקבילות הודעת הנאשם ומהימנות עדותו בבית המשפט, מהימנותו של מפקח שחר, דו"ח הסיור ת/4ב ותוצאות הדגימות ת/19. ב. משמיעת העדים ובדיקת המוצגים עולה כדלקמן: כדבר שבשגרה ביקש התובע להגיש הודעת הנאשם. למרות שלא היתה התנגדות לעצם קבילות ההודעה, נטען לעניין משקלה. בהתאם לכך התקבלה הודעת הנאשם ת/4ג וכעת הזמן לדון במשקלה הראייתי. בעדותו בבית המשפט אישר הנאשם אמיתות הדברים שמסר בהודעתו ת/4ג (עמ' 32 ש' 6 ועמ' 35 ש' 17-20). שחר זימן את הנאשם לחקירה וגבה הודעתו כחשוד הנאשם הוזהר והוסבר לו כל שיומר עשוי לשמש ראיה נגדו (עמ' 21 ש' 23 ואילך ועמ' 22 ש' 1-6). הנאשם טען שנלחץ כשנדרש להגיע לחקירה וביקש לקבל שלא ידע מה פשרה של "חקירה תחת אזהרה". יחד עם זאת הוסיף שגם אם היה יודע, היה משתף פעולה ואומר את אותה גרסת אמת. בכך הודה הנאשם שלמעשה מסר את הודעתו מרצון חופשי, הגם שברור שכמו כל נאשם בחקירה פלילית, ומעצם טיבה של חקירה כזו, הוא מצוי במצב של לחץ ומועקה אך לא נפגמה יכולת הבחירה של הנאשם ולא ננקטו נגדו שם אמצעים פסולים ששללו ממנו זכות השתיקה וזכות ההיוועצות. ראו לעניין זה ספרו של כב' השופט קדמי, "על הראיות- הדין בראי הפסיקה", מהדורה משולבת ומעודכנת תשס"ד - 2003 עמ' 36-37. משכך -אני נותנת להודעה ת/4ג משקל ראייתי. את תוכנם ואמיתותם של הדברים שאמר הנאשם ב-ת/4ג כמו את אמינותו של הנאשם בבית המשפט אבחון תוך התייחסות לשאר הראיות שבפני. ייאמר כבר כאן שאת טענת הנאשם שהתקין במגרש אמצעי מיגון על פי הוראת עובדי המשרד ובאופן שמנע כל סיכון לזיהומי מים, אינני מקבלת וזאת מסיבות שתפורטנה להלן, כשם שאינני מקבלת טענתו שלא היתה כל אפשרות לזיהום מי תהום. אמינותו של שחר לא הותקפה, להיפך הנאשם דיבר בהערכה על עבודת הקודש שעושה המפקח ועל היחסים הטובים השוררים ביניהם (עמ' 31 ש' 13-14). שחר עובד ציבור חסר פניות המשרת במשרד מאמצע שנות התשעים, חסר עניין אישי בתוצאת המשפט. במסגרת מילוי תפקידו ערך שחר בתקופה הרלבנטית ביקורות במגרש. הוא כתב בזמן אמת את הדוחות ת/7 - ת/16 וצילם במקום את התמונות ת/6 א- ז. עדותו בבית המשפט הייתה נקייה מניסיונות לטפול על הנאשמים אשמות שווא או להחמיר מצבם ללא ביסוס. הוא העיד בזהירות ולא נמנע מלציין עובדות העשויות לעזור לנאשמים. אשר על כן אני נותנת משקל ראייתי מלא לממצאים שמצא שחר ולעדותו בבית המשפט. דפנה ישראלי - פרויקטורית תחנות דלק במשרד ערכה ב-11.02.02 סיור במגרש בלוויית ענת ושחר וכתבה את הדו"ח ת/4ב. הדו"ח הוגש ללא התנגדות ומבלי שהסנגוריה ביקשה לבדוק אמיתות הממצאים בביקורת חקירה נגדית. הסנגוריה לא דרשה לזמן את דפנה ישראלי וענת לקירה בבית המשפט. שחר, שנחקר ארוכות על ידי ההגנה לא נשאל דבר באשר לממצאים שב-ת/4ב. משכך - מנועים הנאשמים מלטעון נגד אמיתות העובדות המתועדות ב-ת/4ב ואני נותנת לדו"ח זה משקל ראייתי מלא. הדגימות שנטל עובד חברת בקטוכם מהמגרש נבדקו במכון הישראלי לאנרגיה. מסמכי שרשרת העברת הדגימות ותוצאות הבדיקות הוגשו ללא התנגדות הסנגוריה וסומנו ת/19 ו-ת/20, (עמ' 30 לפרוטוקול ש' 7-8, להלן: "התוצאות" /או "ת/19"). בהעדר התנגדות מנועים הנאשמים מלטעון נגד משקלן המלא של ראיות אלה. ג. בהמשך לקביעות שבפרק ב' עולה תשתית כדלקמן: הנאשם זאב גרוס הוא המנהל הרשום של חברת "גרוס אספקת דלק בע"מ" כעולה - מהתמצית ת/1. החברה משמשת סוכנת של חברה "דלק". החברה רוכשת במסוף פי גלילות דלק לתעבורה ולחימום, ומוכרת אותו ללקוחותיה בשיטת השיווק הישיר. באמצעות מיכליותיה מספקת החברה את סחורתה לבתי לקוחותיה ו/או לעסקיהם. על לקוחות החברה נמנים אנשים פרטיים ועסקים פרטיים כגון: מאפיות, וכן גופים ומוסדות ציבוריים כגון: בתי חולים, בית המשפט וכד' (עמ' 36 לפרוטוקול ש' 16). את החברה מפעיל הנאשם בעזרת אביו, אחיו, נהג שכיר וקבלן משנה (ת/4ג' עמ' 1 ש' 3 ועמ' 2 ש' 18-17, פרוטוקול עמ' 30 ש' 16 ועמ' 36 ש' 14-15). בזמנים הרלוונטיים היו בבעלות החברה שני כלי רכב מסוג "נשא מיכל דלק" שמספריהם 9352100 ו - 2853253 (ת/2). בנוסף השתמשה החברה במיכלים נייחים ובמיכליות ניידות. משנת 1999 ועד תחילת 2004 הפעילו הנאשמים את העסק במגרש (להלן: "המגרש") שברחוב הפרחים 43-45 ברמת השרון (ת/ 13 ת/4ג עמ' 2 ש' 7 - 9, עמ' 33 ש' 25-26 לפרוטוקול). זהותו של בעל המגרש לא הובררה ולא הוכחה. לחברה היה צורך מיוחד במגרש שבו יואחסן דלק החל משנת 1999, שאז נכנסו לתוקפן הנחיות חדשות של מנהל דלק לפיהם במסוף פי גלילות תודלקו רק מיכליות ריקות. משכך- פינו עובדי החברה במגרש מהמיכליות שאריות דלק שהיו בהן והעבירו אותן אלה למיכלים נייחים, תוך הפרדה בין דלק לתעבורה ודלק לחימום (הנאשם עמ' 33 ש' 15 -19 ועמ' 36 ש' 18 ועמ' ואילך 38 לפרוטוקול ת/4ג עמ' 4 ש' 25 ועמ' 5 ש' 1). הנאשם אישר למעשה דבריו של שחר והודה שהמגרש שימש לאיחסון דלק (הנאשם עמ' 33 ש' 18-19, ת/4ג' עמ' 2 15-12 - ת/5, שחר ת/9א). במגרש חנתה מיכלית נייחת מלאה בדלק, ששימש את החברה כעתודה רזרבית במיוחד לימי החורף או לשעות שבהם מסוף גלילות היה סגור. הנאשם ושאר עובדי החברה השתמשו בדלק שהיה במגרש לתידלוק כלי הרכב שלהם (הנאשם עמ' 35 ש' 6, עמ' 36 ש' 21, עמ' 35 ש' 6, תמונה 2 ב-ת/6ו, ת/10 בעמ' 20 ש' 2-3, ו-ת/8). תוך כדי הפעילות נזל דלק והטפטופים ליכלכו את הקרקע ואת האוויר שמעליו (ת/4ג' עמ' 3 ש' 16-17, עמ' 32 ש' 20). למעשה עמדו הכלים בתוך ו/או בסמוך לתשטיפים נוזליים שדלפו ממאצרות לא אטומות וזיהמו את הקרקע עמ' 20 ש' 11-15, ת/15, ת/9, ת/6א, ת/6ה, ו-ת/7. שחר העיר לנאשם על ריבוי הטפטופים (עמ' 34 ש' 23 ועמ' 31 ש' 23), ועל מנת למנוע אותם העמידו הנאשמים במגרש מאצרות ודליים (עמ' 32 ש' 22-21) ועשו פעולות ניקיון כולל החלפות קרקע במהלך שנת 2002 (ת/4ג', עמ' 3 ש' 6-5 ועמ' 31 ש' 21 ואילך). יחד עם זאת הנאשם הודה שפעולות הניקוי היו חלקיות ו"לא כל טיפה נוקתה" (עמ' 32 ש' 23). לעסק לא היה רישיון לפי חוק רישוי עסקים (הנאשם עמ' 35 ש' 22-23 ת/4ג' עמ' 1 ש' 9). הנאשם הודה בבית המשפט (עמ' 34 ש' 2), שלמרות הערותיו של שחר בנידון, הוא לא עשה דבר לקידום הרישוי במהלך כל התקופה שבה העסק התנהל במקום, החל מ- 1999 ועד 2004. בת/4ג (עמ' 1 ש' 8 ועמ' 2 ש' 1 ואילך) טען הנאשם שלא הגיש בקשה לאחר שבדק בחוק ומצא שתחנת דלק היא מקום שמשמש למכירת דלק בלבד. בבית המשפט אמר בהקשר זה שהסתפק במה ששמע ממאן דהו מחברת האם, שעל פי הידוע להם אין צורך ברישיון עסק משפטי (עמ' 36 ש' 10-12). בתאריך 15.01.02 נטל מהמגרש, שי יוסף עובד חברת בקטוכם, בנוכחות המפקח, שתי דגימות קרקע ושתי דגימות תשטיפים. הדגימות נבדקו במכון הישראלי לנפט ואנרגיה וזאת לפי הזמנת המשרד. כאמור לעיל, תוצאות הבדיקות הוגשו בהסכמה וסמנו ת/19. עדי התביעה אשד וד"ר אידלמן העריכו בחוות הדעת שכתבו את התוצאות - ת/19 כחמורות מאוד. הם מצאו שרמת זיהום קרקע המגרש עלתה במאות אחוזים על ערך הסף המותר,( ת/3 עמ' 2 סעיף 2. 9. ומהנדס זבירן עמ' 45 ש' 18-22). בתאריך 18.02.02 שלח אשד לנאשמים את ההתראות ת/4 ו-ת/4א. ת/4 על פי סעיף 20 לחוק המים, ו-ת/4א על פי סעיף 14 לחוק רישוי עסקים. הנאשמים נדרשו לנקוט בכל הפעולות המתחייבות על פי דין, והוזהרו על כך שנשקלת אפשרות לנקוט נגדם באמצעים משפטיים. במהלך חקירתו (בעמ' 14 ש' 5) נשאל אשד על מקור סמכותו לשלוח התראות. התובע התחייב לשלוח לסנגור את הסמכתו הכתובה של אשד. הטענה נזנחה בסיכומי הנאשמים, ומשום שלא נטען בפני אחרת אני יוצאת מהנחה ששליחת ההתראות היתה ברשות ובסמכות. ב- 24.03.02 חקר שחר את הנאשם תחת אזהרה ואת הודעתו ת/4 ג' כתבה ענת. מומחה ההגנה יצא פעמיים למגרש במהלך שנת 2004 (עמ' 45 ש' 4 ואילך) וכתב חוות דעת נ/2. על פי נ/2, בדיקת דגימה אחת שנטל מהמגרש באמצע שנת 2004, העלתה שהיה בקרקע ריכוז נמוך מאוד של מזהמים, שאיננו עובר את הסף המותר בחוק (עמ' 2 ל-נ/2). ד. בחינת עדויותיהן של המומחים. ד(1) אמינותו של עמיר אשד. ד(2) המומחים, ד"ר אידלמן ומהנדס זבירן. ד(3) קבילותן ומשקל המסקנות הנסמכות על עדויות שמיעה. ד(4) קביעה איזו מראיות המומחים מקובלת על בי המשפט. ד(1) עמיר אשד- סגן מנהל מחוז תל-אביב במשרד לאיכות הסביבה. מתמחה בזיהום קרקע (עמ' 11 ש' 4) מוסמך לטפל בבעיות מים ושפכים (עמ' 9 ש' 5). חתם יחד עם גב' דפנה ישראלי על הדו"ח ת/4ב' למרות שלא השתתף בסיור המתועד בו (עמ' 9 ש' 12-14) וערך את חוות הדעת ת/3. דפנה ישראלי, סיירה במגרש ב- 11.02.02 יחד עם שחר וענת. ת/4ב', שהוגש ללא התנגדות, מדבר בעד עצמו. לדברי אשד הוא סמך על הדיווח שב-ת/4ב וחתם על הדו"ח מתוקף סמכותו כממונה על דפנה ישראלי וכדי ליתן לדו"ח תוקף משפטי (עמ' 10 ש' 3-4). לטענתו בעצמו ערך ביקורת במגרש לפני ה- 11.02.02 מבלי לתעד אותה בדו"ח משלו, ומבלי שערך תרשים שישקף מיקומם של המיכלים והמיכליות שראה במגרש (עמ' 10 ש' 2 ו- 11-10), מבלי שבדק נפח המאצרות (עמ' 11 ש' 1). אשד הודה שאיינו יודע מאיזו נקודה ספציפית בקרבת המיכליות נטלו הדגימות שנבדקו במעבדה (עמ' 13 ש' 4). ראוי היה שאשד יכין דו"ח כמקובל, ולא יאמץ דו"ח של אחרים, המתעד סיור שבו לא השתתף. על עובד ציבור העושה פעולה במסגרת תפקידו להכין דו"ח בזמן אמת ולתעד במפורט את מעשיו, יהא מעמדו במערכת רם ונכבד ככל שיהיה. מילוי חובת הרישום לא פגע ביוקרתו, להיפך, לרישום חשיבות מיוחדת כשקיים סיכוי, שאמינותו של העד עשויה להיות מותקפת במהלך משפט. מבוכה גדולה ופחיתות כבוד היא מנת חלקו של עובד ציבור הנאלץ להתמודד על אמינותו, ולהגן עליה על בסיס זכרונו בלבד במהלך עמידה על דוכן העדים לאחר חלוף זמן, ללא אפשרות להיעזר ברישומים. אמור מעתה: חובתו של כל עובד ללא קשר לדרגתו למלא תפקיד כדין, ועל אחת כמה וכמה על עובד בדרגה בכירה. נוטה אני להאמין שאשד ביקר במגרש כפי שהעיד וראה שם: מיכליות ו-5-4 מיכלים שנפחם אלפי ליטרים (עמ' 10 ש' 6-5), מאצרות דולפות, קרקע חשופה (עמ' 11 ש' 2-1) ומזוהמת מאוד (עמ' 10 ש' 21 ועמ' 11 ש' 8-7). כמו כן מוצאת אני לנכון להעיר שלא קיימת סתירה קוטבית בין האמור ב-ת/4ב לאמור בחוות הדעת ת/3, כפי שטוענים הנאשמים. ב-ת/4ב נאמר מפורשות ש"מתחת לחלק מהמיכלים הונחו מאצרות ויריעות פח", דהיינו - היו מיכלים שעמדו בתוך מאצרות והיו מיכלים שעמדו על רקע חשופה. בהעדר דיווח אישי אני מתעלמת מנתונים שמסר אשד בעדותו לעניין המצב במגרש בחוות דעתו ת/3. קביעה זו איננה פוסלת את תוכנה של חוות הדעת ת/3. אשד הוא מומחה בעל השכלה פורמלית רלוונטית- בוגר חוג מדעי הקרקע והמים בפקולטה לחקלאות אוניברסיטת ירושלים, כתשע שנים הוא מכהן כאחראי על נושא המים והשפכים במשרד (עמ' 9 ש' 5-6) ומתמחה בזיהום קרקע (עמ' 11 ש' 4). הוא מומחה, שהשתמש לצורך חוות הדעת שכתב בנתונים שאספו עובדים הכפופים לו ותועדו ב- ת/4ב, בדגימות שנטל עובד חברת בקטוכם ובתוצאות הבדיקות, שצורפו לחוות דעתו ת/3. למשקל מסקנותיו של אשד, אדרש בהמשך יחד עם הדיון במסקנותיו של ד"ר אידלמן. ד(2) חוות דעת המומחים ד(2)(א) ד"ר אמיר אידלמן- מומחה התביעה, בעל תואר שלישי, מרצה לגיאולוגיה במוסדות להשכלה גבוהה, עוסק בייעוץ בנושאים גיאולוגיים והידרולוגיים. ב- 21.08.02, התבקש על ידי המשרד להכין חוות דעת. לשם כך ביקר וצילם במגרש ביום- 23.09.02, נסמך על מקורות שונים ועל בסיס כל אלה כתב את חוות דעתו ת/17. בביקורו במגרש ראה כתם גדול, אותו זיהה על פי ריחו ומראהו ככתם דלק (עמ' 24 ש' 3-2). ד"ר אידלמן הודה שלא חפר לעומק ולא יכול היה לומר עד לאן חילחל הדלק שנספג באדמת המגרש ואם זיהם בפועל מי תהום. ד"ר אידלמן הסביר, שדלק מחלחל למעמקים בקצב איטי ביותר, ויש לו פוטנציאל לזהם מי תהום גם לאחר חלוף עשרות בשנים (עמ' 24 ש' 10 ואילך). ד(2)(ב) וויליאם ביל זבירן-מומחה ההגנה בוגר המכון הטכנולוגי במדינת ג'ורג'יה ארה"ב, בעל תואר שני בנושא ביסוס קרקע, ניסיון מקצועי עשיר כמפורט ב - נ/3, עוסק בבדיקת קרקע ועורך תוכניות שיקום לקרקעות מזוהמות. עובד דרך כלל בשיתוף פעולה עם המשרד (עמ' 42 ש' 6 ואילך). לבקשת הנאשם יצא למגרש פעמיים, בשנת 2004, ונטל דגימות קרקע. ערך את חוות הדעת נ/2. לראשונה יצא למגרש יחד עם הנאשם בראשית ינואר 2004, ראה במגרש מיכלים של הנאשם, חלקם מלאים וחלקם ריקים (עמ' 44 ש' 10 ו-ש' 18-19), נטל דגימות משלוש נקודות שונות, ומעומק 2 מ' בלבד (להלן: "הדגימות הראשונות"). הדגימות נבדקו ונמצא שהקרקע מזוהמת זיהום חמור (עמ' 43 ש' 19, ועמ' 45 ש' 19-21). מהנדס זבירן הודה שלא דיווח על התוצאות החומרות למשרד ולא צרף אותן ל-נ/2 (עמ' 46 ש' 6- 9). ב- 28.06.04 חזר מהנדס זבירן למגרש, חפר בנקודת דיגום אחת, לעומק מירבי של 12 מ' (להלן: "הדגימות המאוחרות") ונטל שלוש דגימות. הפעם הוכיחו הבדיקות שהקרקע נקייה מזיהום (עמ' 43 ש' 21 - 22, ועמ' 45 ש' 11-13). מהנדס זיברן היה עקבי בטענתו ש-ת/3 - חוות דעתו של אמיר אשד היתה בפניו (עמ' 44 ש' 5 - 7), מה שאין כן ביחס לחוות דעתו המפורטת של ד"ר אידלמן, ת/17 (עמ' 46 ש' 23-25). ד(3) קבילותן ומשקלן של מסקנות מומחים הנסמכות על עדויות שמיעה הנאשמים טוענים שהדגימות ששימשו בסיס לחוות דעת מומחי התביעה אינן רלוונטיות, היות שנטילתן לא היתה בהתאם לנוהל שב-נ/1. מהנדס זבירן לא הסביר, לא בכתב ולא בעל פה, את ההבדלים שבין אופן נטילת הדגימות הקבוע ב-נ/1, לאופן נטילתן על ידי שי יוסף מחברת בקטוכם וכיצד משפיעים ההבדלים, אם בכלל, על התוצאות המתקבלות. לעומת זאת אשד הסביר את ההבדל בין מטרת נוהל נטילת דגימות ב-נ/1 לנטילת דגימות שמטרתן איתור זיהום קרקע (עמ' 12 במיוחד ש' 9 ו-21). הסברו של אשד הגיוני ואני מקבלת שאין רלוונטיות בין האמור ב-נ/1 למקרה שבפני. לגופן של עדויות מומחי התביעה, טוענים הנאשמים (עמ' 4 סעיפים 4.2 + 4.3 ועמ' 6 סעיף 4.5 לסיכומיהם) שחוות דעת התביעה ת/3 ות/17 הן עדויות שמיעה בהיותן מבוססות על דגימות שהמומחים לא נטלו בעצמם. למרות שעובדתית הטענה נכונה - ואכן ד"ר אידלמן ואשד הסתמכו על דגימות שאותן לא נטלו באופן אישי ועל סמך דגימות אלה הגיעו למסקנותיהם - אין בעובדה זו להפוך את עדויותיהם לעדויות שמיעה חסרות משקל ראייתי. חוות דעת מומחה איננה נפסלת במקרים בהם היא מסתמכת על עדות שמיעה, וכאשר המומחה מסתמך על נתונים עובדתיים, שהגיעו אליו מכלי שני, כגון תוצאות של ניסויים שערכו אחרים. ראו לעניין זה ספרו של כב' השופט קדמי "על הראיות -הדין בראי הפסיקה" מהדורה משולבת ומעודכנת תשס"ד - 2003 חלק ראשון עמ' 527. אשר על כן אינני מקבלת שיש בעובדה זו להפחית ממשקלן הראייתי של מסקנות מומחי התביעה, במיוחד שחוות הדעת, ת/3 ו-ת/7, שהם ערכו מתייחסות לתקופה שקדמה לשנת 2004, ומומחה ההגנה אישר שגם בראשית שנת 2004 נמצא במגרש זיהום חמור. עיקר המחלוקת בין הצדדים והמומחים, כפי שאני מבינה אותה, מתמקדת בשאלה אם הדלק שזיהם את קרקע המגרש, במהלך שנות פעילותו של העסק בין 1999-2004, זיהם או עלול היה לזהם את מי התהום. אם לקבל את חוות דעתו של מומחה ההגנה, ביוני 2004, מספר חודשים לאחר שהעסק עזב את המגרש ופעולות הזיהום הופסקו, בעומק של 12 מ' לא נמצאו עקבות זיהום באופן שתומך בטענת הנאשם שגם אם היה זיהום קרקע, הוא לא היה עלול להגיע למי תהום (עמ' 32 ש' 11 וסיכומי הנאשמים עמ' 6 סעיף 4.6). ד(4) קביעה איזו מראיות המומחים מקובלת על בית המשפט מעבר לכך, שמסקנות מומחה יכול שתתבססנה על נתונים שלא אסף, עדות מומחה כמוה ככל ראיה אחת. בית המשפט בודק עדויות מומחים כשם שנבדקות שאר הראיות שבפניו; ומגיע למסקנות משפטיות באשר לאמינות המומחים ואימוץ מסקנותיהם, על בסיס מכלול החומר שהצדדים הגישו למשפט. ראו לענין זה רע"א 10084/01 יובל הנדסה בע"מ נ' "רצף", תקדין עליון 2002(2), 1575 מפי כב' השופטת שטרסברג - כהן: " בסופו של יום בית המשפט ולא המומחה הוא המכריע והפוסק. בית המשפט אינו חותמת גומי על חוות דעתו של המומחה....." וספרו של כב' השופט קדמי על הראיות, חלק שני, הדין בראי הפסיקה, מהדורה משולבת ומעודכנת תשס"ד-2003, בעמ' 657: "... "מסקנות" המומחה לעולם אינן באות במקום מסקנותיו של בית המשפט. מלאכת הסקת המסקנות, החורצות את גורל השאלות השנויות במחלוקת, מופקדת בלעדית בידי בית המשפט". לאור ההלכה לא מצאתי סיבה להתעלם מהמסקנות שבחוות הדעת התביעה כפי שביקשו הנאשמים בסיכומיהם (עמ' 5 פסקה 4.3 ועמ' 6 בראש העמוד). לאחר שקראתי את שלושת חוות הדעת ושמעתי את עדויותיהם של המומחים בפני, שקלתי ובחנתי אותן אחת לאחת, את השתלבותן במכלול הראיות שבפני ובמבחן ההיגיון והשכל הישר, אני מעדיפה את עדויותיהם של מומחה התביעה אשד וד"ר אידלמן על עדותו של מומחה ההגנה, מהנדס זבירן. מקובלים עלי דבריו של אשד שזיהום אורגני כמו זיהום בדלק, לא נקשר בקרקע וכל טיפת דלק תמצא דרכה, בסופו של דבר, למי תהום עמ' 12 ש' 25-26, ושמידת הסיכון ההידרולוגית נקבעת על פי כמות המשקעים והמרחק בין פני הקרקע למי התהום (עמ' 13 ש' 1-2). הסברו של ד"ר אידלמן שדלק דולף לקרקע, מחלחל לעומק באיטיות, מכוח עצמו ומכוחם של מי גשמים, מקובל עלי. רק הגיוני שהדלק שחדר לקרקע ונבלע בתוכה נמצא בה במקום כלשהו. שוכנעתי שדלק שנספג בקרקע לא נעלם מעצמו והוא הופך למצבור, שניתן לגלותו בחפירות עמוקות, גם לאחר חלוף שנים רבות (עמ' 24 ש' 10-18). בעדות מומחה ההגנה פגם חמור שמשפיע על אמינותו. מהנדס זבירן הודה שלדרישת הנאשם נמנע מלדווח על התוצאות החמורות שהעלו בדיקות הדגימות שנטל מהמגרש בינואר 2004. התוצאות האלו לא תועדו בחוות הדעת נ/2. רק במובלע אוזכרה עצם הביקורת במגרש בינואר 2004. על המומחה המגיש חוות דעת לבית משפט אחריות מקצועית שכוללת חובת גילוי נאות מלא ובתום לב. השמטת נתון כה חשוב מחוות דעת מציגה באור שלילי מאוד את הנאשם והמומחה מטעמו כאחד. אני דוחה את מסקנתו של מהנדס זבירן, שתוצאות הבדיקה החוזרת, מבססות מסקנה שמי התהום במקום לא זוהמו ואינם בסיכון זיהום. מחמת הפגם שבעדות ובעיקר בהעדר הסבר לאן נעלם כל הדלק הרב שנספג בקרקע במהלך שנות פעילותו של העסק במגרש, וזיהם אותה, כפי שנוכח מומחה ההגנה בבדיקות שערך בראשית 2004. מהנדס זבירן לא הסביר באופן שהיה בו לשכנעני כיצד תתכנה התוצאות המצוינות שאובחנו בבדיקה החוזרת, כשהנאשם לא טען ולא הוכיח שבמהלך שנת 2004 עשה במגרש עבודות ניקוי כלשהן ובוודאי שלא פעולות ניקוי יסודיות ועמוקות שתתגברנה על הזיהום החמור. מכאן לבדיקת אחריותם ההדדית של הנאשמים ובחינת העבירות המיוחסות להם. ה. העבירות שבכתב האישום ה(1) אחריותם ההדדית של החברה כתאגיד והנאשם כמנהל לעבירות שמייחס להם כתב האישום. מאז פסק הדין המנחה בע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 364, נוהגת בשיטה המשפטית שלנו הילכת תורת האורגנים. כב' הנשיא חזר על הלכת חברת מודיעים בפסק דין חדיש בע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ ואח', תק-על 2004(4), 426. ההלכה קובעת אחריות כפולה: התאגיד מחוייב באחריות למעשיהם/מחדליהם של נושאי התפקידים המפעילים אותו ומבצעים את רצונו. נושאי התפקידים בתאגיד מחוייבים באחריות אישית, על מנת שהתאגיד לא ישמש כ"מסך" המפריד ביניהם כמבצעים לתוצאות מעשיהם, ויפטור אותם מאחריות למעשיהם. הדברים נכונים במיוחד בחברה קטנה כמו חברת "גרוס אספקת דלק בע"מ" שעובדים בה אנשים ספורים בלבד כשהנאשם הוא ה- ALTER - EGO הבלעדי שלה והוא הרוח החיה שלה והכח המניע אותה. ה(2) חובת העסק שניהלו הנאשמים במגרש ברישוי בהתאם לחוק רישוי עסקים לדיון בשאלת חובתה של החברה ברישיון לפי חוק רישוי עסקים, יש להקדים דיון בטענת הנאשמים באשר לסמכות התובע, עו"ד בדנר, שהופיע בתיק בשם המאשימה. עו"ד בדנר, עו"ד מהמגזר הפרטי, הוסמך כתובע על ידי היועץ המשפטי לממשלה לייצג את המשרד לאיכות הסביבה. לטענת הנאשמים הוא איינו מוסמך להאשימם על חוק רישוי עסקים בבית מפשט השלום. על פי הטענה הסמכות להחליט אם להאשים בגין עבירות שבחוק רישוי עסקים יוחדה לרשות המקומית והייצוג יוחד לתובעים מטעמה והסמכות העניינית יוחדה לבית המשפט לעניינים מקומיים. בהחלטת ביניים בת"פ 1690/03 התלוי ועומד בפני, קבלתי עמדת המאשימה שהסמכות להעמיד לדין בגין עבירות על חוק רישוי עסקים לא הוגבלה לנציגי הרשויות מקומיות, וסמכויותיהם של אלו לא שוללת מנציגים מוסמכים אחרים, שמינה היועץ המשפטי, לעשות כן. קבלת הטענה תפגע במטרת המחוקק להלחם בתופעה של ניהול עסקים ללא רישיון. בהקשר זה ראויים לציטוט דברים מפסק דינו של כב' השופט לוי בבג"צ 10202/01 ארגון סוכנים ובעלי תחנות דלק בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה פד"י מז' (5), עמ' 713, בעמ' 715, ובמיוחד ראו 716 מול האות "ה": "...אך לא לבית המשפט בלבד מסורה הסמכות למנוע את פעילותו של עסק הפועל ללא רישיון, והמחוקק טרח לצייד את פרנסי הציבור גם ב"תרופות חירום". כך היא הסמכות הקבועה בסעיף 20 לחוק, מוסמכים הממונה על המחוז, הממונה על איכות הסביבה, הרופא המחוזי או ראש רשות מקומית, ליתן צו הפסקה מינהלי, תוקפו של צו זה הוא ל-30 ימים, וניתן להאריכו ב-30 ימים נוספים אם מתקיימות הנסיבות המנויות בסעיף 21 לחוק. זאת ועוד, לבית-משפט השלום ולבית המשפט לעניינים מקומיים מסורה הסמכות להפסיק באיבה פעילות שנועדה להכשיר מקום כדי שישמש לעסק ללא רישיון" (ההדגשות שלי ד.ר-ש) אם בהליכים מקדמיים שבטרם משפט הסמיך המחוקק נושאי תפקיד במשרד לאיכות הסביבה ואת בית משפט השלום לפעול לאכיפת ההוראות שבחוק רישוי עסקים, על אחת כמה וכמה שסמכות כזו איננה נשללת מפרקליט שהיועץ המשפטי לממשלה הסמיכו כתובע, ומבית המשפט שלום שסמכותו רחבה מזו שהוסמך בית המשפט לעניינים מקומיים בסעיף 51 לחוק בתי המשפט, תשמ"ד-1984. אשר על כן אני דוחה טענת הנאשמים באשר להעדר סמכותו של התובע, עו"ד בדנר, להאשימם בעבירה של ניהול עסק ללא רישיון. מכאן לדיון בשאלה אם העסק שניהלו הנאשמים במגרש חייב ברישוי לפי חוק רישוי עסקים. לטענת התביעה הנאשמים ניהלו במגרש תחנת דלק, החייבת ברישיון עסק. הנאשמים מפנים לעובדה שכתב האישום מייחס להם הפרת פריט 2.1 לצו רישוי עסקים שאיננו רלוונטי. יסודותיו של פריט 2.2, שהוא הרלוונטי, לא הוכחו: במיכלי הסולר שעמדו במגרש אוחסנו שאריות דלק בלבד, לא נמכר במגרש דלק לקהל הרחב ומשכך לא שימש המגרש כתחנת דלק שמוגדרת בסעיף 1 לתיקון לחוק משק הדלק. הנאשמים לא הוסיפו את שמו המלא של החוק, כמתחייב, ונראה לי שלא בכדי. הם נסמכים על ההגדרה שבסעיף 1 לחוק משק הדלק (קידום התחרות), תשנ"ד-1994. חוק זה שמטרתו להסדיר את המסחר החופשי בדלק ולקדם תחרות בין העוסקים בתחום וההגדרות שבו מכוונות להשגת התכלית החקיקתית הספציפית ולא לעבירות המיוחסות לנאשמים. בהקשר לעבירות יש להידרש להוראות החוקיות הרלבנטיות, ולבדוק את הראיות במשקפי הוראות חוק רישוי עסקים, צו רישוי עסקים וחוק המים ותקנותיו. סעיף 4 לחוק רישוי עסקים, קובע איסור לנהל עסק טעון רישוי ללא רישיון או היתר זמני. סעיף 15 לחוק רישוי עסקים מטיל אחריות על תאגיד. סעיף 1 לחוק רישוי עסקים קובע ששר הפנים רשאי לקבוע בצווים ולהגדיר את העסקים הטעונים רישוי כדי להבטיח בין היתר שמירה על איכות הסביבה, מניעת מפגעים ומטרדים, מניעת סכנה לשלום הציבור ושמירה על בטיחות. השגת מטרות אלה עומדת גם בבסיס צו רישוי עסקים (משנת תשנ"ה-1995) - שהוא הרלוונטי למועדים שבכתב האישום). נכון שבכתב האישום נפלה טעות בציון מספרו של הפריט הרלבנטי ולא צויין בו פריט 2.2 כנדרש. אין בטעות טכנית זו כדי להביא למסקנות כלשהן לטובת הנאשמים משום שזכותם להליך הוגן לא נפגמה כשם שלא נפגמה אפשרותם להתגונן מפני האישום. פריט 2.2 לצו קובע חובת רישוי לעסק ש: "דלק לסוגיו - א. תחנת דלק ותדלוק, ב. בית זיקוק, ג.שינועו, ד.אחסונו בכמויות מהפורטות בתקנות רישוי עסקים (אחסנת נפט), התשל"ז-1976, ה. מסופי דלק, ו. מקום אחר למכירתו, ז. חניון למכליות דלק".(הדגשות שלי-ד.ר-ש) המגרש שימש את הנאשמים כחניון למיכליות הדלק של החברה, במיכלים הנייחים אוחסנו כמויות דלק וכאמור לעיל מיכלית אחת היתה מלאה דלק ששימש את החברה כעתודת מלאי זמינה למכירה המיחוד בחורף ובשעות שמסוף גלילות לא עבד (ת/4ג עמ' 2 ש' 12-13). כמויות קטנות יותר שהנאשם קורא להן "שאריות", אוחסנו נאספו עד שהצטברו למיכלית מלאה שאז שינעו אותו הנאשמים ומכרו אותו ללקוחותיהם. כמו כן הוכח שהנאשמים השתמשו בדלק שהחזיקו במגרש על מנת לתדלק בו את כליב הרכב שלהם. עינינו הרואות שפעילותם של הנאשמים במגרש נכנסת בדיוק בגדרה של ההגדרה שבפריט 2.2 לצו . אני קובעת שהנאשמים היו חייבים ברישוי. ה(3) העבירה שבסעיף 20 לחוק המים הקביעה שפעילותם המסחרית של הנאשמים במגרש גרמה לזיהום הקרקע בדלק והעדפת מסקנותיהם של עדי התביעה, לא פוטרים את התביעה מהוכחת יסודות העבירה הקבועים בסעיף 20 לחוק המים על סעיפי המשנה שבו. הנאשמים מבקשים ליתן לסעיף פרוש מצמצם. אינני מקבלת בקשתם. המחוקק קבע בסעיף 20ב ש: "חייב אדם להימנע מכל פעולה המזהמת מים או עלולה לגרום לזיהום מים, במישרין או בעקיפין, מיד או לאחר זמן, ואין נפקא מינה אם היה מקור המים מזוהם לפני אותה פעולה אם לאו" (ההדגשה שלי ד. ר. - ש.). על משמעותו ותכליתו של סעיף 20 לחוק המים עמדתי בהרחבה בפסק הדין בת.פ. 5305/02 [ת"א] מדינת ישראל נ. תשתיות נפט ואנרגיה ואח' (שניתן ביום 11.05.05, ופורסם באתר המשפטי נבו), אינני מוצאת לחזור. אדגיש רק, שבבסיס ניסוחו של סעיף 20ב לחוק המים, המטרה לפרוש הגנה רחבה ככל האפשר למקורות המים הדלים של מדינת ישראל. להשגת תכלית זו קבע המחוקק, שניתן להרשיע לא רק את מי שמזהם מים בפועל אלא גם את מי שבמעשיו עלול לגרום לזיהום מקורות מים. הענות לבקשת הנאשמים לפרש את הסעיף בצמצום, תסכל את התכלית החקיקתית. טענתם שפירוש רחב עלול להביא להרשעתו של אחראי לדליפתן האקראית של טיפות דלק בודדות, אפילו לא מסברת את האוזן, כשהיא מועלית במקרה דנן. יש יותר מקורטוב של תעוזה בהעלאת טענה כזו על ידי נאשמים שניהלו במשך שנים פעילות, שמהותה קידום מטרותיהם העסקיות-המסחרית בגבולותיו המוגדרים והמתוחמים של המגרש, תוך זיהום קרקע ובהתעלמות מהוראותיו המפורשות של מפקח שחר, אורכות שקיבלו והתראות פורמליות שנשלחו אליהם. כל המומחים מסכימים שהמגרש ממוקם באיזור אקוויפר החוף, ומתחת לשכבות הקרקע השונות מצויים מצבורי מי תהום. משהעדפתי את עדותו של ד"ר אידלמן, קיבלתי שלמצבורי מי התהום שמתחת לפני קרקע המגרש, עלול היה להגיע דלק שדלף מצי המיכליות והמיכלים של הנאשמים (כעולה מתרשימים 2 ו-3 לחוות הדעת ת/17) ודחיתי את חוות דעתו של מומחה ההגנה, אני קובעת שניהול העסק במגרש ודליפת הדלק לקרקע, אם לא זיהמה, עלולה היתה לזהם את מי התהום, להבדיל מאפיזודה אקראית וחד פעמים של טיפטוף טיפות דלק בודדות עליה נסמכים הנאשמים בדוגמא. הקביעה שהדלק שדלף מעסקם של הנאשמים לקרקע המגרש עלול היה לזהם את מי התהום לא פוטרת מהצורך להידרש ליסוד הנפשי, הצריך להרשעה בגין העבירו שבסעיף 20ב לחוק המים. העבירה איננה עבירות של אחריות קפידה ועל התביעה להוכיח מודעות. בע"פ 1162/04 [חיפה] המשרד לאיכות הסביבה נ' מועצה מקומית דלית אל כרמל (פ"ד מיום 11.7.04 שטרם פורסם) פסק בית המשפט המחוזי מפי כב' הש' דר כדלקמן: "בהעדר רשלנות בהגדרת העבירה, יש צורך להצביע על מחשבה פלילית (סעיף 19 לחוק העונשין). להוכחת מחשבה פלילית די בהצבעה על פזיזות שבאה ביטוי בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות (על פי סעיף 20(א)(2)(א) לחוק העונשין תשל"ז-1977) לדעתי אין כל ספק שהנאשם שעיסוקו בסחר בדלק מודע או מוחזק כמודע שבהעדר אמצעי מיגון אטומים לחלוטין, דלק שנשפך על הקרקע פעם אחר פעם מזהם, לא רק את פניה, אלא מחלחל למעמקיה תוך סכנת זיהום אם לא זיהום בפועל, של מי התהום הנמצאים בבטן האדמה. בנוסף להיגיון ולשכל הישר, מפקח שחר העמיד את הנאשם על הסיכונים הכרוכים שבניהול העסק ללא רישיון, ולמרות זאת המשיכו הוא והחברה בפעילות האסורה. גם האורכות הרבות שניתנו להם, לא הביאו אותם להסדיר את עסקם ולהתאימו דרישות החוק, והם המשיכו לזהם את המגרש. מדברי הנאשם (עמ' 39 ש' 1-4) עולה שפעולות הניקוי בהן נקט בשנת 2002 הצטמצמו למספר כפות טרקטור, חצי משאית לכל היותר ואלו אינן אלא עלה תאנה, שמטרתו להסתיר את הזיהומים הקשים. בנסיבות אני קובעת שהנאשמים היו מודעים לעובדה שבמעשיהם זיהמו או עלולים היו לזהם את מי התהום, תוך הפרת הוראת סעיף 20ב לחוק המים. ה(4) תקנות המים (מניעת זיהום מים) (תחנות דלק), תשנ"ז-1997: תקנה 1 לתקנות המים, מגדירה תחנת דלק וקובעת לאמור: "אתר המשמש לאחסנת דלק לצורך תידלוק רכב לצריכה עצמית או למכירה לציבור, למעט אתר זמני המשמש לתידלוק כלים לעבודת עפר, כרייה וחציבה בלבד" מקובל עלי שהנאשמים לא מכרו דלק במגרש אך איחסנו בו מיכליות מלאות דלק שנמכר ללקוחותיהם. תקנה 1 לתקנות המים איננה קובעת התקנה שהמכירה לציבור חייבת להתבצע באותו מקום ולדעתי היא מתפרשת גם על עסק המוכר בשיטת השיווק הישיר. כמו כן הוכח שבמגרש תודלקו כלי רכב של החברה ועובדיה מכאן התביעה הצליחה להוכיח את היסודות הקבועים בתקנה 1. על פי תקנה 2 הנאשמים היו מחוייבים בהגשת תוכנית והם לא הכינו ולא הגישו אותה. הנאשמים היו חייבים לבנות במגרש משטח תידלוק מחומר אטום לדלקים, שמנים ומים שיבטיח ניקוז תקין ויעמוד בדרישות הממונה תוך נקיטת אמצעים מיוחדים (כגון התקנת צנרת בעלת דופן כפולה) כקבוע בתקנה 3, ולא עשו כן. הנאשמים התקינו אמנם מאצרות, אולם אלו לא עמדו בדרישות בתקנה 8(א)(1) על שלושת סעיפי המשנה שבו. הנאשמים לא דאגו שכל מיכל יוצב במאצרה בנפח מתאים, שתהא אטומה ומצויידת בצינור ניקוז עם מגוף סגור דרך קבע (ראו למשל ת/15 ותרשים 6 נספח לחוות הדעת ת/17), הנאשמים גם לא נקטו להפסקה מיידית של דליפת דלק כשם שלא טיפלו בקרקע שזוהמה כדרישות תקנות 11 ו-13. אני מקבלת שבמעשיהם ובמחדליהם עברו הנאשמים על ההוראות הקבועות בתקנות 2, 3, 8, 11 ו - 13 לתקנות המים. ה(5) חוק הניקיון בהעדר ראיה לסתור, אני מקבלת טענת הנאשמים ויוצאת מהנחה שהמגרש הוא בבעלות פרטית. כמו כן מקובלת עלי טענתם, שחוק הניקיון אוסר לכלוך רשות הרבים. ואף על פי כן אני דוחה טענתם שאינם אחראים ללכלוך רשות הרבים. סעיף 2 לחוק שמירת הניקיון קובע באופן רחב וחד משמעי שאין ללכלך את רשות הרבים. מניסוח זה נלמד שהאיסור חל על לכלוך רשות הרבים במישרין ובעקיפין כאחד. מעדותו של מפקח שחר (ת/9), עולה שתשטיפים מזוהמים, זרמו מהמגרש לכביש ולכלכו אותו. אחריותם של הנאשמים ליצירת הזיהום במגרש הפרטי ללא נקיטה באמצעי זהירות שימנעו ויבטיחו שלא יזרום זיהום מהמגרש לכביש שהוא רשות הרבים, מקים את אחריותם של הנאשמים לזיהום רשות הרבים. משכך אני מקבלת שהתביעה הוכיחה מעל לכל ספק סביר כנדרש במשפט פלילי גם את היסודות הצריכים לביסוס האשמה שבסעיף 2 לחוק שמירת ניקיון. ה(6) התמשכות העבירות על פני תקופה ארוכה מזו המיוחסת להם בכתב האישום כתב האישום מייחס לנאשמים ביצוע עבירות בין השנים 2000-2002, בפועל הוכח שהעבירות התמשכו עד 2004. סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי מסמיך את בית המשפט להרשיע בגין כל העובדות שהוכחו בפניו, גם אלה שלא נטענו בכתב האישום, שכן בית המשפט איינו כבול לכתב האישום והוא מוסמך אפילו להרשיע בעבירה אחרת ובלבד שלא קופחה הגנת הנאשם וזכותו למשפט הוגן לא נפגמה. אם כך הדבר על עבירה אחרת, על אחת כמה וכמה שהוא הדין שמדובר באותה עבירה, והוכח, גם מפי הנאשם ומפי עד המומחה מטעמו, שנמשכה תקופה יותר מהאמור בכתב האישום. וראו לעניין זה ספרו של כב' השופט קדמי "על סדר הדין בפלילים- הדין בראי הפסיקה" חלק שני- הליכים שלאחר כתב אישום, מהדורה מעודכנת, תשס"ג-2003 עמ' 1091 . סוף דבר - על סמך ראיות התביעה המהימנות עלי, הנתמכות באופן ברור בדברים שאמר הנאשם עצמו, ולאחר דחיית גרסת הנאשמים אני מרשיעה את חברת גרוס אספקת דלק בע"מ ואת מנהלה זאב גרוס בעבירות המיוחסות בכתב האישום. משפט פליליהרשעהרישוי עסקים