הרדמת כלבים - כלבת

החלטה 1. בפני בקשה לפי סעיף 5 לפקודת הכלבת, 1934 (להלן: "הפקודה"), ליתן צו להשמיד את כלבו של המשיב או לחילופין, ליתן צו למסירתו למטרות אחרות שיורה בית המשפט. 2. הבקשה חתומה על ידי המבקשת, רופאה וטרינרית עירונית, באשר לכלב, מסוג בולטרייר, בשם טיסון (להלן: "הכלב") אשר, לכאורה, נשך שלושה אנשים ולדעתה של המבקשת הכלב הינו כלב "משתולל" כמשמעותו בסעיף 5 לפקודה. השתלשלות עובדתית 3. בתצהיר המבקשת, התומך בבקשה, נטען כי הכלב נשך שלושה אנשים, ביום 08.06.04 וביום 09.06.04 (בדיון עלתה טענה לשני ננשכים נוספים, אדון בהם בהמשך, במידת הצורך). 4. הכלב נלקח להסגר בתחנת הרצליה ביום 09.06.04 (ראה כרטיס בעל חיים בהסגר) ונמצא בהסגר כבר למעלה מחודשיים וחצי. 5. ביום 20.06.04 שגר דר' משה חיימוביץ, מנהל השירותים הווטרינרים, מכתב למבקשת, אשר כותרתו "איסור שחרור כלב בולטרייר.." ובו פונה למשיבה, כי עליה לפנות בכתובים לבית המשפט, לאור הוראת סעיף 5 לפקודה, בבקשה להשמידו או למוסרו לכוחות הבטחון (ראה "ת/2"). 6. מכתב נוסף קיבלה המבקשת ביום 24.06.04 מדר' ג. הוידה, רופא וטרינר מחוזי, מנהל לשכה וטרינרית חדרה, אשר כותרתו גם כן, "איסור שחרור כלב נשכן" ובו מציין, כי בהמשך למכתבו של דר' מ. חיימוביץ, אין לשחרר את הכלב ויש לפנות לבית המשפט בבקשה לקבלת צו השמדה או לחילופין, למסירתו לכוחות הבטחון. 7. לטענת המשיב, פנה למבקשת, בתום עשרת ימי ההסגר במאורת הבידוד, בבקשה לקבל את הכלב חזרה ואף התחייב בפניה, כי יעבור לדירת גג, אשר בה הכלב לא יוכל לברוח. לטענתו, השיבה לו המבקשת שהכלב לא יוחזר אליו עכשיו "לאור המקרה עם הילדה וכלב האמסטף, בגלל השכנים" (ראה לעניין זה ב"ש 17/04 השירותים הוטרינרים במשרד החקלאות נ' עמותת תנו לחיות לחיות, החלטה מיום 23.06.04), אך אמרה לו שאם יעבור לדירת הגג, זה יספק אותה ושיודיע לה ברגע שיעבור דירה. 8. המשיב טוען שלאחר מכן הודיע למבקשת, טלפונית, כי עבר דירה ושאל אותה אם יש צורך בהצגת החוזה ואילו המבקשת השיבה, כי הכלב לא ישתחרר לאור העובדה שנשך את אחת המתנדבות. המשיב אף טוען, כי שוחח עם אותה מתנדבת וזו אמרה שהכלב לא נשך אותה, אלא שרט אותה. 9. ביום 25.07.04 הוגשה בקשה, מטעם המבקשת, למתן צו לפי סעיף 5 לפקודת הכלבת. 10. מיום 09.06.04 ועד ליום מתן ההחלטה הכלב מוחזק בהסגר העירוני, דהיינו, למעלה מחודשיים וחצי. טענות הצדדים 11. במהלך הדיון העלו הצדדים מספר טענות מקדמיות: המשיב: א. הסגר לא חוקי - בא כח המשיב טען, כי הכלב מוחזק כיום שלא כדין שכן, הפקודה מאפשרת את ההסגר למשך עשרה ימים בלבד. לגישת המשיב, הבקשה לפי סעיף 5 לפקודה אמורה להיות מוגשת בתוך עשרת ימי ההסגר. לפיכך, אם בתום עשרת ימי ההסגר לא הוגשה בקשה, יש להורות על שחרור הכלב, על אתר. המבקשת: ב. שיקול דעת בית המשפט - נטען, כי לאור האמור בסעיף 5 לפקודה, כאשר מתקיימת אחת מן החלופות שבסעיף, אין לבית המשפט שיקול דעת ועל כן, עליו ליתן את הצו או לחילופין, בהסכמת המבקשת, ליתן צו למסירת הכלב למטרות אחרות שיורה, במקום צו להשמדתו. ג. סמכות בית המשפט - לאור לשונו הברורה של סעיף 5 לפקודה, סמכותו של בית המשפט הינה, לקבל את הבקשה או לדחותה. אם החליט לדחותה, אין בידיו הסמכות להורות על החזרת הכלב לבעליו או על כל חלופה אחרת. מסגרת הדיון א. הסגר לא חוקי 12. סעיף 4(2) לפקודה קובע, כי כלב שנעצר על פי הוראת סעיף קטן (1), יבודד למשך עשרה ימים מיום התחלת המעצר. סעיף 4(3) קובע, כי בתום עשרת ימי הבידוד האמורים, חייבים הרופא הווטרינר הממשלתי או הרופא הווטרינר העירוני, אם נתברר להם כי בעל החיים נקי מכלבת, לעשות את הדברים הבאים: "(א) אם הבעל - חי הוא כלב, חתול או קוף - להוציאו ממאורת הבידוד; (ב) ואם אינו כלב......". אין כל התייחסות בפקודה לסמכויות הווטרינר הממשלתי ו/או הערוני, להמשיך ולהחזיק בכלב לאחר תום עשרת ימי ההסגר במאורת הבידוד. 13. במקרה דנן, לאחר עשרת ימי הבידוד של הכלב, הועבר ממאורת הבידוד, הושאר בהסגר ולא הוחזר לבעליו. 14. לאור כרטיס בעל חיים בהסגר, כמו גם הוראות סעיף 4 לפקודה, הכלב אמור היה להיות בהסגר עד ליום 19.06.04, לאחר מועד זה, לכאורה, הכלב נמצא במעין הסגר לא חוקי. חרף זאת, יש לדחות את טענת בא כח המשיב המלומד, כי יש לשחרר את הכלב על אתר, לאור העובדה שהכלב מצוי בהסגר לא חוקי וזאת לאור הנימוקים שלהלן: א. סעיף 4 לפקודה אינו מתייחס לסמכויות הווטרינר העירוני ו/או הממשלתי לעניין החזקת הכלב לאחר תום עשרת ימי השהייה במאורת הבידוד. לגישת בא כח המשיב, המדובר בהסדר שלילי, היינו, אין כל סמכות לווטרינר הממשלתי להמשיך ולהחזיק בכלב, אלא אם פנה בתוך פרק זמן זה לבית המשפט, בהתאם להוראת סעיף 5 לפקודה. ב. גישה זו דווקנית מדי ואינה מתחשבת כיאות באינטרס הציבורי. יש מקרים בהם כלב, לכאורה, מסוכן אולם הווטרינר הממשלתי חפץ לבחון את מידת המסוכנות פרק זמן נוסף, טרם שיחליט מה ראוי מבחינתו לעשות עם הכלב. אין לשלול את הסמכות של הווטרינר הממשלתי, להמשיך ולהשאיר את הכלב בהשגחה בכדי לבחון התנהגותו. החיוב להחליט מיד בתום עשרת ימי השהייה במאורת הבידוד מה יעלה בגורל הכלב, עלול להביא דווקא לתוצאה שלא תשרת את אינטרס הכלב ובעליו וכן, עלולה לגרום לריבוי פניות מיותרות מכח סעיף 5 לפקודה. ג. הפקודה, כך נראה, התייחסה בעיקרה לחשש ממחלת הכלבת ולכן, לא ניתנה הדעת לאפשרויות החזקת הכלב במעין הסגר, לאחר תום עשרת ימי ההסגר במאורת הבידוד, כשהוברר שהכלב נקי מכלבת אך קיים חשש כי הכלב מסוכן לציבור. ד. המדובר בלקונה ולא בהסדר שלילי ויש למלא לקונה זו על בסיס הרציונאל הכללי והוא איזון בין האינטרס של בטחון הציבור והגנתו מפני כלבים מסוכנים לבין האינטרס של זכות הכלב לחיות וזכות בעליו לגדלו. אם במסגרת בחינת איזון זה, נדרש לווטרינר הממשלתי פרק זמן נוסף - הדבר מצוי במתחם הסבירות ואין לשלול אפשרות זו. ה. אף אם הייתי מגיע לכלל מסקנה, כי חובה על הווטרינר הממשלתי להשיב את הכלב לבעליו בתום עשרת ימי ההסגר במאורת הבידוד, או להגיש בקשה על פי סעיף 5 לפקודה, גם אז לא נובע מכך כי העדר בקשה על פי סעיף 5 לפקודה, מביאה באורח מידי למסקנה, כי יש להורות על החזרת הכלב לבעליו. ו. בהיקש לדיני המעצרים בתחום הפלילי, יש לבית משפט סמכות לדון בעניינו של עצור השוהה במעצר לא חוקי ואין עצם המעצר הבלתי חוקי, שולל את סמכות הדיון מבית המשפט, או מביא, מיידית, לשחרורו של העצור (ראה לעניין זה בש"פ 6836/99 אלרואג'י נ' מ"י, פד"י נג(5) 213 וכן, בש"פ 3979/98 מ"י נ' ג'נח, תקדין עליון 98(2) 240). 15. במקרה דנן, עולה ממכתביהם של דר' חיימוביץ ודר' הוידה ("ת/2"), כי כבר בתום עשרת ימי ההסגר במאורת הבידוד, גיבשו דעתם כי יש להגיש בקשה על פי סעיף 5 לפקודה. כלומר, השארת הכלב בהסגר, כאשר הבקשה לפי סעיף 5 לפקודה הוגשה רק כחודש לאחר מכן (25.07.04), לא נועדה בכדי לבחון את התנהגות הכלב, אלא מקורה בהשתהות ללא כל טעם ענייני. בנסיבות אלו, להשתהות הרבה בהגשת הבקשה, כמו גם לעובדה שהכלב מוחזק למעלה מחודשיים בהסגר, יהיה משקל במאזן השיקולים בסיכומו של דבר. ב + ג: סמכות ושיקול דעת בית המשפט 16. בא כח המבקשת טען בפני, כי לכאורה, אין לבית המשפט כלל סמכות ליתן החלטה אחרת מלבד צו להשמדת הכלב או לחילופין, בהסכמת המבקשת, שליחת הכלב לכוחות הבטחון, לאור קיומה של אחת מתוך שלוש החלופות בסעיף 5 לפקודה. 17. סעיף 5 לפקודה קובע כדלקמן: "כל רופא וטרינר ממשלתי, רופא ממשלתי או מפקח רשאי לבקש משופט שלום ליתן צו להשמיד בלא תשלום פיצויים כל כלב, חתול או קוף, אשר נשכו אדם יותר מפעם אחת או שלדעתו הם משתוללים או צפויים במידה יתרה להדבק בכלבת ולהעבירה. אם נתברר לשופט כי אמנם נשכו הכלב, החתול או הקוף, איזה אדם יותר מפעם אחת או כי הם משתוללים או צפויים במידה יתרה להדבק בכלבת או להעבירה, יתן צו להשמדתם. ורשאי הוא, בהסכמת המבקש ליתן צו למסירת הכלב למטרות שיורה במקום מתן צו להשמדתו; צו לפי סעיף זה לא יינתן אלא לאחר שניתנה לבעלים הזדמנות לטעון טענותיו." 18. הכלב טיסון נשך אדם יותר מפעם אחת וכן, נטען כי הינו כלב משתולל. לכאורה, התקיימו שתיים משלוש החלופות המופיעות בסעיף ועל כן, בית המשפט "יתן צו להשמדתם". מלשון הסעיף, עולה לכאורה, כי לבית המשפט אין שיקול דעת. 19. אינני סבור כי תפקידו של בית המשפט, בבואו לדון בבקשה לפי סעיף 5 לפקודה, הינו אך רק לבדוק אם מתקיימת אחת משלוש החלופות שבסעיף 5 ואם כן, עליו ליתן צו וזאת מבלי לבדוק חלופה אחרת להשמדת הכלב (או חלופה אחרת המקובל על המבקש). לא סביר, כי בית המשפט ישמש חותמת גומי, מבלי לבחון כל מקרה לגופו, במיוחד כשקבלת הבקשה להשמדת הכלב מביאה לתוצאה בלתי הפיכה. 20. ככלל, מקום בו עניין מובא לפתחו של בית המשפט, יש ליתן בידי בית המשפט מרווח של שיקול דעת על מנת להגיע להחלטה עניינית וצודקת לאחר בחינת כלל הנסיבות והשיקולים. פרשנות לפיה, הבקשה מוגשת לבית המשפט רק כדי שיבחן האם מתקיימים התנאים העובדתיים הנדרשים בסעיף 5 לפקודה, הינה פרשנות המצמצמת, מעבר לסביר, את סמכות בית המשפט והופכת אותו לכלי טכני. 21. לווטרינר העירוני ו/או הממשלתי נתון שיקול הדעת, האם להגיש בקשה לפי סעיף 5 לפקודה אם לאו. לא סביר, כי לבית המשפט לא ינתן כל שיקול דעת לבחון אם כלל הנסיבות מאפשרות חלופה פחות דרסטית מאשר השמדת הכלב (או חלופה אחרת אשר מותנת אך ורק בהסכמתו של המבקש), למרות שהתקיימו התנאים הטכניים, דהיינו, קיומה של אחת משלוש החלופות שבסעיף 5 לפקודה. 22. יתרה מזו, השאלה אם ליתן צו על פי סעיף 5 לפקודה, כרוכה גם בשאלה האם קיימת חלופה סבירה. אם תישלל מבית המשפט האפשרות לבחון חלופה, נפגעת גם אפשרותו של בית המשפט להחליט האם אין מנוס מליתן צו על פי סעיף 5 לפקודה. גישת המבקשת, כי בית המשפט אשר אמור לבחון חלופה השונה מהאמור בסעיף 5 לפקודה, הינו בית המשפט לעניינים מנהליים, על פי בקשה שעל המשיב להגיש להחזרת הכלב, אינה סבירה בעליל. אין כל הגיון לקיים דיון נוסף בפני מותב אחר, כאשר בית המשפט דן כבר בבקשה, על כל היבטיה ויש בכך משום סרבול הדיון והכבדה, ללא צורך, על המערכת המשפטית. 23. הלכה פסוקה קבעה, כי כאשר מדובר בבעלי חיים יש לבחון מה מקור הסמכות לנקוט בצעד של המתת בעלי חיים ומה הן התכליות המצדיקות זאת. [ראה בג"צ 6446/96 העמותה למען החתול נ' עיריית ערד ואח', תק'-על 98(1), 1142]. במקרה דנן, האיזון הראוי הינו הצורך להגן על הציבור, על חייו, על בריאותו ועל רווחתו הגופנית והנפשית של האדם למול זכות הכלב לחיות וכן, זכות המשיב להחזיק בכלבו. 24. אם על בית המשפט למצוא מקור סמכות, הרי שסמכות טבועה לו, להפעיל שיקולי מדיניות שיפוטית כללית, הלוקחים בחשבון גם עקרונות כלליים כגון תום לב, מדיניות משפטית וכו'. יהיו שיקראו לכך "סמכות טבעית" או "סמכות טבועה", מכל מקום, עיקרן: "עשיית צדק". [פש"ר (מח - ת"א) 1238/98 עו"ד רהב ואח' נ' בן בסט, תק-מח 2003(3), 8660; ע"א 1842/97 עיריית ר"ג נ' מנחמי מגדלי דוד, פ"ד נד(5), 15; ת"א (מח - י-ם) 3231/01 ברילנט נ' בנק המזרחי, תק-מח 2003 (3) 399]. פן נוסף לשימוש בסמכות הטבועה של בית המשפט מתגלה בסוגיה שעל המדוכה המצריכה פתרון ש"דרוש לצורך ברור הוגן וצודק של הבעיה הנדונה שבפניו", כדברי כב' מ"מ הנשיא השופט מ. אלון בע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736. 25. לאור האמור לעיל ומאחר והשמדה של בעל חיים הינה הצעד הדרסטי ביותר, יש לבחון חלופות לה. טרם דיון בחלופות, יש לבחון את המסכת העובדתית הרלוונטית לבחינת מסוכנותו של הכלב. מסכת עובדתית 26. ביום 07.06.04 ננשכה הגב' דנה שטיינפלד על ידי הכלב (ראה תלונתה במשטרה מיום 07.06.04 וכן, מכתבה מיום 10.08.04). בתלונתה במשטרה מסרה, כי הכלב תקף אותה, היא בעטה בו והוא הצליח לנשוך אותה בידה השמאלית, באצבע בחלק החיצוני ובמותן שמאל. הננשכת טענה שהיא לא מתכוונת ללכת לקופת חולים כי הפציעה לא חמורה. 27. ביום 09.06.04 בשעות הבוקר, ננשך מר ולדימיר סדורנקו על ידי הכלב (ראה תלונתו במשטרה מיום 09.06.04). בתלונתו ציין, כי הכלב התנפל עליו בעת שחילק עיתונים, נשך אותו בידו השמאלית ועל כן, ניגש לבית החולים והוא קיבל זריקה אנטי טטנוס. 28. ביום 09.06.04 בשעות הבוקר גם כן, ננשך מר שכטר אברהם על ידי הכלב (ראה תלונתו במשטרה מיום 09.06.04). בתלונתו ציין, כי הכלב התנפל עליו, נשך אותו ברגלו הימנית, קפץ עליו, קרע לו את החולצה. הוזמן לו אמבולנס וקיבל זריקת אנטי טטנוס. 29. לעניין הננשך הרביעי, לו טענה המבקשת ביום הדיון, כאמור, צרפה המבקשת מכתב מהגב' ורטהיימר שושנה ("ת/1"), מיום 09.06.04, בו ציינה גב' ורטהיימר, כי בבוקר שמעה צעקות של גבר, ירדה למטה, ראתה את הכלב ובאותו הזמן הגיעו אנשי הפיקוח. היא מציינת כי התקרבה אל הכלב אשר "רעד כולו", ליטפה אותו ומרב התרגשות הוא נשך אותה נשיכות קלות "יותר בגדר משחק ותשומת לב" ושיחד עם הפקח הם העלו את הכלב לרכב. הגב' שלכאורה ננשכה, מציינת מפורשות כי הכלב לא תקף אותה אלא היה נרגש ביותר והדגישה "בפרוש לא תוקפני". 30. עוד טענה המבקשת בחקירתה (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 23 - 9), כי קיימת ננשכת נוספת שהינה המתנדבת אשר נכנסה לכלוב של הכלב וננשכה על ידו. לא אתייחס לטענה זו כיוון שאין בפני כל מסמך המעיד על הנשיכה, הן מהננשכת עצמה והן מהמבקשת, למעט דו"ח כללי של לשכת הבריאות המחוזית. 31. המשיב, מר אמיר פישמן, אישר כי אכן הכלב יצא מהגינה במועדים הרלוונטיים. בתשובתו לשאלת בית המשפט השיב, כי קשר את הכלב בשרשרת גדולה, אשר השאירה לו מרווח רחב ולכן הכלב הצליח לברוח. 32. אם כן, הכלב נשך שלושה אנשים במהלך יומיים רצופים. יחד עם זאת, הכלב בן שנתיים וחצי ולא הייתה לגביו תלונה כלשהי עד לאותו מועד. 33. לא למותר לציין, כי לאחר תום עשרת ימי ההסגר במאורת הבידוד, ניתנה האפשרות למשיב וכן, לגב' מיכל צוויג יו"ר עמותת "הרצליה אוהבת חיות", להוציא את הכלב לטיול. הגב' צוויג העידה בפני, כי בעת שטיילה עם הכלב מספר פעמים, הוא לא נהג בתוקפנות ואף, העידה כי הכלב חברותי וידידותי. החלופות המוצעות 34. מתן צו להשמדת הכלב לפי סעיף 5 הינו, כאמור, הצעד הדרסטי ביותר שממנו אין דרך חזרה. החלופה אשר הוצעה על ידי המבקשת הינה העברתו לכוחות הבטחון ואולם העד מטעם המבקשת, מר עודד כץ, טען כי כוחות הבטחון לא עושים שימוש בכלבים מגזע בול טרייר וכי הכלב יכול לשמש, לכל היותר, ככלב שמירה, כאשר הוא קשור לשרשרת במשך 24 שעות. למותר לציין, כי חלופה זו אינה ראויה והינה פוגעת באיכות חייו של הכלב בצורה משמעותית מאוד. 35. על בית המשפט לשקול היטב את החלופות המוצעות על ידי המשיב, האם הן מהוות פתרון ראוי למחלוקת שבפני בית המשפט והאם הן עולות בקנה אחד עם הפתרון המבוסס על מידת האיזון אשר בין האינטרסים המתנגשים. רק אם אגיע למסקנה, כי אין כל חלופה סבירה - יש מקום ליתן צו להשמדת הכלב. 36. המשיב הציע מספר חלופות אשר נדונו במהלך הדיון: א. הבית אליו עבר המבקש, דירת גג; ב. סירוס הכלב; ג. אילוף הכלב. א. הבית אליו עבר המבקש 37. המשיב טען, כי עבר לדירת גג, בבית משותף על מנת למנוע מצבים נוספים בהם הכלב עלול להשתחרר מהרצועה ולברוח מהגינה. המשיב, לדבריו, טען כי צעד זה היה מקובל על המבקשת, כאמור בסעיף 7 לעיל. 38. ארועי הנשיכות התרחשו, לכאורה, כאשר הכלב היה בביתו של המשיב, בגינה, קשור, השתחרר מהרצועה, ברח מהגינה ונשך עוברי אורח. 39. המבקשת לכשנשאלה, אם הכלב יהיה קשור בגג בקומה 5 או 50, האם יהיה מסוכן עדיין (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 8 - 3), השיבה כי אכן יהיה מסוכן, כיוון שאין עליו שליטה. 40. לאור העובדה שאכן ארועי הנשיכות היו, לכאורה, כתוצאה מבריחתו של הכלב מהגינה, הרי שכאשר הכלב יהיה קשור על גג, קטן הסיכוי שיברח מהגג ויפגע בעוברי אורח. 41. המשיב מתגורר עם בני משפחתו ובבית מבקרים גם ילדים קטנים. אין להתעלם מהסיכון שיכול להישקף למבקרים בבית, כשלדברי המשיב, אותם מבקרים משחקים עם הכלב אך זאת אך ורק בפיקוח ובהשגחה שלו או של אביו (עמ' 14 לפרוטוקול, שורה 26 עד עמ' 15, שורה 8). אבחן האם בדרכי הטיפול המוצעות יש כדי להפיג את המסוכנות למבקרי הבית. ב. סירוס 42. המשיב הציע התחייבות נוספת לחלופה להשמדת כלבו אשר הינה סירוס הכלב. אך לעניין יעילותה של חלופה זו נחלקו הצדדים. 43. המבקשת טוענת, כי בגילו של הכלב, שנתיים וחצי, אין כל השפעה לסירוס על התנהגותו ואופיו. מה גם, שלטענתה, סירוס בדרך כלל לא עוזר לשינוי באופיו של כלב (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 28 - 24). 44. בא כח המשיב הציג בפני את טיוטת התקנות להסדרת הפיקוח על כלבים (יבוא והחזקה של כלבים מסוכנים), התשס"ד - 2004, שמגובשת על ידי שר החקלאות ופיתוח הכפר, מר ישראל כ"ץ ("נ/1"). בסעיף 6 לתקנות מצוין שעל בעליו של כלב מסוכן לדאוג לביצוע עיקור או סירוס של הכלב. 45. המבקשת נשאלה בדבר תקנה זו והשיבה כי עדיין אין החלטה סופית בדבר תקנות אלו ושהשר אינו וטרינר והוא יכול רק להמליץ אך הוא אינו מומחה (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 12 - 3). אומנם, אין המדובר בתקנות אשר פורסמו, אולם עצם העובדה, כי אפשרות הסירוס מוצעת כאחת מן הדרכים להפחתת מסוכנות הנשקפת מהכלבים המנויים בתקנות, מלמדת כי יש יסוד לטענה שסירוס מהווה כלי להתמודד עם כלבים מסוכנים. 46. למותר לציין, כי שר המתקין תקנות אינו עושה זאת בעצמו, אלא על בסיס חוות דעת של מומחים בתחום והדבר הוא בהחלט בגדר ידיעה שיפוטית. 47. דר' צחי אבן - צור, רופא וטרינר אשר עובד במרכז הווטרינרי, בו מטופל כלבו של המשיב, העיד בפני כי סירוס הינו חלק מהתהליכים שנוקטים בהם על מנת להרגיע כלב תוקפני (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 5 - 3) וכן, הציג ציטוט מספר יסוד ("נ/3"), בו מתייחסים לסירוס כטיפול בבעיות התנהגות, ללא כל התייחסות לגיל הכלב. 48. דר' אבן - צור אישר, כי לגיל הכלב יש רלוונטיות וכי ככל שהסירוס נעשה בגיל צעיר יותר, כך האפקטיביות שלו גדלה וזאת כיוון שהכלב עדיין לא ביסס התנהגות תוקפנית היכולה להוות חלק מאופיו. אולם, דר' אבן - צור הוסיף וציין, כי גם לסירוס בגיל מבוגר יותר, יש השפעה בכלל ובפרט, כאשר לסירוס מתלווה הליך של אילוף הכלב. ג. אילוף הכלב 49. המשיב התחייב, בין היתר, כי הוא מתחייב לקחת את הכלב לאילוף כאשר הוא מודע לעלויות הגבוהות של האילוף. 50. מטעם המבקשת העיד מר עודד כץ, עובד באגף הפיקוח של עיריית הרצליה, אשר בין שאר תפקידיו, עובד כמדריך מוסמך לאילוף כלבים. לדעתו של מר כץ, סירוס, כמו גם אילוף, לא יתקנו את דרכיו של כלב זה (עמ' 10 לפרוטוקול , שורות 26, 27). 51. דר' אבן- צור העיד בפני, כי ברמת העקרון סירוס ואילוף יכולים להשפיע על התנהגות טובה יותר של הכלב (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 23 - 21). הפעלת שיקול הדעת לגופו של עניין 52. לעניות דעתי, הסירוס לא יהווה פתרון חד משמעי לבעיות התנהגות של הכלב בכלל, ותוקפנות בפרט, אך ניתן לומר כי שילוב של אילוף וסירוס יכול להשפיע על התנהגותו לטובה ואת החלופה הזו יש לבדוק לפני שנוקטים צעד כה משמעותי של לקיחת חייו של בעל חיים. יש לבדוק במערכת האיזונים כיצד חלופות אלו משפיעות על המאזן שכן, אם יש סיכוי שהתנהגות הכלב, לאור הסירוס והאילוף, כאמור, תשתפר לטובה והיותו של הכלב בדירת גג ולא בגינה תפחית את הסיכון של פגיעה בחיי אדם, אזי הכף תטה לזכותו של בעל חיים לחיות. 53. הגעתי לכלל מסקנה, כי סירוס ואילוף בשילוב עם התרשמותי, כי המשיב מסוגל לטפל בכלבו ולשמור עליו, מהווים חלופה סבירה ואפשרית. 54. לאור כל האמור לעיל, הנני מורה למבקשת להחזיר את הכלב טיסון לבעליו, מר אמיר פישמן וזאת בתנאים הבאים: א. המשיב יחתום על התחייבות עצמית בסך של 10,000 ₪, וההתחייבות הינה, כי תוך יומיים מיום שחרורו של הכלב מההסגר, ישלח הכלב לסירוס; ב. המשיב יחתום על התחייבות עצמית נוספת בסך 10,000 ₪, וההתחייבות הינה, כי הכלב יעבור אילוף מקצועי וזאת תוך שבועיים מיום שחרורו מההסגר; ג. הכלב ישהה בחדר ובמרפסת שעל גג ביתו של המשיב מאחורי דלת סגורה ויצא לשאר חלקי הבית אך ורק בנוכחותו הצמודה של המשיב או של אביו; ד. תוך 90 יום מהיום ימציא המשיב חוות דעת מהמאלף, אשר יפרט את התקדמות האילוף ואת מועד סיומו המשוער; ה. אביו של המשיב יחתום על ערבות צד ג' להבטחת מילוי כל ההתחייבויות לעיל, על סך 20,000 ₪; ו. התיק יועלה לתזכורת פנימית בפני ביום 01.12.04, כאשר עד למועד זה רשאית המבקשת להגיש תגובה מטעמה לחוות דעת המאלף, אשר תומצא לה במישרין על ידי המשיב. בעלי חייםכלבפיקוח על כלבים וחתולים