דחיית תביעה לדמי תאונה

דחיית תביעה לדמי תאונה 1. תביעתו של התובע לקבלת דמי תאונה בגין אירוע מיום 31/5/06, נדחתה על ידי הנתבע, על בסיס הקבוע בסעיף 157 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן:"חוק הביטוח הלאומי") וזאת כמפורט במכתב הדחיה מיום 24/6/07. בגין דחיה זו הוגשה התביעה שלפנינו. 2. ביום 20/1/09 התקיימה בתיק ישיבת הוכחות, במהלכה נחקר התובע על תצהיר עדותו הראשית וכן הוגשו ו/או צורפו, מספר מסמכים - מכתב הדחייה (ת/1); טופס הנכות הכללית - הטופס המלא כפי שצורף להודעת הנתבע מיום 27/1/08 (ת/2); התביעה לתשלום דמי תאונה (נ/1); תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה (נ/2); המסמך מהמכון לפיזיותרפיה (נ/3); אישורים רפואיים (נ/4). 3. התובע טען כי בשל טעות תמימה, הגיש, בתחילה, את תביעתו על טופס שגוי (טופס תביעה לנכות כללית) וכן טען שברגע שהובהרה לו הטעות הגיש את תביעתו על גבי הטופס הנכון ולכן יש לקבוע כי התקיימו נסיבות המצדיקות הארכת המועד להגשת התביעה, כפי שמאפשר סעיף 157 לחוק הביטוח הלאומי. 4. מנגד, טען הנתבע כי מאחר והתובע הגיש את תביעתו רק בחודש 2/07, היינו לאחר חלוף 90 הימים מאז, לטענתו התרחש האירוע, הרי שבדין היא נדחתה. הנתבע הוסיף וטען כי אי ידעת החוק אינה פוטרת את התובע ועל כן אין הוא יכול להיבנות מטופס תביעה לנכות כללית שהגיש, גם לאחר חלוף 90 הימים הקבועים בחוק. הנתבע טען עוד, כי לא מתקיימות הנסיבות שבהן, אליבא דסעיף 157 לחוק הביטוח הלאומי,יכול הנתבע ולאחר מכן בית הדין להאריך את המועד בן ה - 90 ימים. 5. להלן העובדות הרלוונטיות כפי שעלו מחומר הראיות: א. בתאריך 20/10/06 הגיש התובע "תביעה לקיצבת נכות כללית" (ת/2), במסגרתה ציין את אירוע מיום 31/5/06 - "החליק ונפל בבי"ח משפחה קדושה בנצרת". ב. בתאריך 19/2/07 הגיש התובע "תביעה לתשלום דמי תאונה" (נ/1), במסגרתה ציין אירוע מיום 31/5/06- "לקחתי הבן שלי לקבל טיפול התחלקתי בתוך בית החולים ונשבר לי רגל שמאל" (הטעויות במקור. א.י.). ג. התובע היה נתון בגבס עד לחודש אוגוסט 2006. ד. התובע קיבל מהרופא שלו מספר אישורי מחלה (נ/4), האישורים מתייחסים לתקופה שמיום 7/6/06 ועד ליום 2/8/06. ה. התעודה הרפואית הראשונה לנפגע בתאונה (נ/2), נושאת את התאריך 12/1/07. ו. את התביעה לנכות כללית הגיש התובע, בעצמו לביטוח הלאומי (עמ' 5 שורות 9-7 לפרוטוקול). ז. התובע, בעצמו, הוא שבירר אצל הנתבע מה קרה עם הטופס שהגיש (עמ' 3 שורות 22-21 לפרוטוקול וכן עמ' 4 שורות 8-1). ח. התובע התייעץ עם עורך דין בטרם הגיש את טופס התביעה לנכות כללית (עמ' 3 שורות 8-1 לפרוטוקול וכן סעיף 3 לתצהיר התובע). 6. דיון והכרעה סעיף 157 לחוק הביטוח הלאומי, קובע כי: "על אף הוראות סעיף 296 תוגש תביעה לגמלה לפי פרק זה למוסד תוך 90 ימים מיום התאונה; ואולם המוסד יהיה רשאי, לפי שיקול דעתו, ליתן את הגמלה אם נתבעה אחרי המועד האמור בגלל סיבה שמנעה מהמבוטח הגשת התביעה במועד, ובלבד שהתביעה הוגשה תוך 90 ימים מהיום שחדלה להתקיים הסיבה האמורה". 7. בעב"ל 1221/04 אחמד עומר נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 7.12.06) - להלן:"פרשת אחמד עומר" קבעה כב' השופטת ארד כי צריכה להיות סיבה אובייקטיבית שאינה בשליטת המבוטח שהיה בה כדי למנוע ממנו את הגשת התביעה במועד: מטרת הוראתו של סעיף 157 לחוק ותכליתה, כפי שבאו לידי ביטוי בהלכה הפסוקה, היא לאפשר למוסד לבדוק את פרטי התביעה בסמוך ככל האפשר לאירוע התאונה (עב"ל 1112/01 נוגידאת ראתב - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, ניתן 18.5.03 (להלן עניין נוגידאת)]... עם זאת, רשאי המוסד להפעיל שיקול דעתו ולהאריך את המועד להגשת התביעה, בכפוף לכך שהתקיימו התנאים הקבועים בסיפא לסעיף 157... המניעות להגשת התביעה, בה מדבר סעיף 157 לחוק, היא מניעות אובייקטיבית, ועל כן טענת המבוטח בדבר אי ידיעת החוק, ובתוך כך אי ידיעת זכאותו לדמי תאונה והמועדים הקבועים בחוק לצורך מימוש זכאותו זו, לא תהווה טעם להארכת מועד להגשת תביעה לדמי תאונה... כפי שנפסק בעניין נוגידאת "על רקע מטרת החוק, יש לפרש "סיבה שמנעה" כסיבה שגרמה לכך שנמנע מן המבוטח לפעול להגשת התביעה, כגון - אם היה מאושפז או מרותק לביתו". המניעות האמורה, תיבחן על פי נסיבות המקרה הספציפי ואם הוכח קיומה, יחל מניין 90 הימים למן המועד בו חדלה להתקיים המניעות להגשת התביעה. משמעותה של המניעות האובייקטיבית, היא סיבה שלא הייתה בשליטתו של המבוטח, שהיה בה כדי למנוע ממנו הגשת התביעה במועד. עוד יצוין, כי אישור רפואי על אובדן כושר תפקוד של המבוטח, המוגש בהתאם לתקנה 12 לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה) תשנ"ח - 1998, אינו מהווה כשלעצמו "סיבה שמנעה הגשת התביעה במועד" כמשמעותה בסיפא לסעיף 157 לחוק... יש להבחין בין אובדן כושר התפקוד לבין נסיבות אשר מנעו מהמבוטח להגיש תביעתו במועד. בכך שהמבוטח נמצא בביתו, במיטת חוליו, ואינו מתפקד כבימי השגרה, אין בהכרח די כדי למנוע ממנו מלהגיש תביעתו במועד. על המבוטח להוכיח קיומה של סיבה שאינה בשליטתו, שבגינה נמנע ממנו להגיש את התביעה למוסד בעצמו, או לחלופין: לשלוח את טופס התביעה באמצעות הדואר, או להגישה למוסד באמצעות קרוב משפחה." 8. במקרה שלפנינו, העיד התובע כי הוטעה, על ידי עורך דין אליו פנה, להגיש תביעה על טופס שגוי, דבר אותו עשה בחודש אוקטובר 2006 (עמ' 5 שורות 8-7 לפרוטוקול) כשמעדותו של התובע למדנו כי כבר בחודש 8/06 הוסר הגבס בו היה נתון (עמ' 5 שורות 22-20 לפרוטוקול) וכן למדנו כי במהלך התקופה שממועד האירוע הנטען ועד לחודש 10/06 לא היה מרותק למיטתו שכן לעיתים הוא ניגש לרופא, פעמיים עשה צילום ביד, היה במרפאה כדי לקבל אישורים (ראה לדוגמא עמ' 6 שורות 4-1 לפרוטוקול). הנתבע טען כי אין אפשרות לראות בטופס שהוגש במסגרת נכות כללית כבקשה לתשלום דמי תאונה. וכן ציין כי גם אם נקודת המוצא תהיה שהתובע שגה, עת הגיש את טופס הנכות הכללית הגם שרצה להגיש תביעה לקבלת דמי תאונה הרי שאין לקבל את טעותו כמצדיקה את הארכת המועדים שכן טעות ו/או הטעיה, אינם שונים מאי ידיעת החוק, כשבעניין זה אמר כבר בית הדין הארצי לעבודה את דברו. מעבר לכך טען הנתבע שממילא התובע לא הוכיח כי האיחור בהגשת טופס הנכות הכללית היה מוצדק. הנתבע טען הן לגבי טופס התביעה לנכות כללית והן לגבי התביעה לדמי תאונה, כי לא מתקיימים התנאים המצדיקים את הארכת המועד שהרי מעדות התובע עלה כי הוא לא היה מרותק למיטתו שכן היה אצל מעבידו, אצל רופאו ואצל הנתבע, וזאת מספר פעמים בתקופה הרלוונטית, ולכן לא היתה שום מניעה שיגיש לנתבע, במועד, את טופס התביעה הנכון. הנתבע הזכיר שהשיהוי אליו מתייחס סעיף 157 לחוק הביטוח הלאומי הינו שיהוי מהותי ולא פרוצדוראלי. 9. אשר לדעתנו - אנו סבורים כי הצדק עם הנתבע. ספק רב בעניינו אם יש להתייחס לעובדה שהתובע טעה ו/או הוטעה לחשוב כי טופס הנכות הכללית, אותו הגיש, בעצמו, בחודש אוקטובר 2006, הוא הטופס הנכון, בדרך אחרת מהדרך שבה קבע בית הדין הארצי לעבודה, שיש להתייחס לאי ידיעת החוק ו/או לאי ידיעת זכאות לדמי תאונה (ראה פרשת אחמד עומר). בכל מקרה, אנו קובעים כי גם הטעות או ההטעיה אינם מצדיקים את השיהוי בו נקט התובע בהגשת טופס הנכות הכללית, שכן מהמסמכים שהוגשו ומעדות התובע למדנו כי כבר בחודש יוני 2006 הוא יצא מביתו ובוודאי שעשה כן בחודש 8/06 (עת הלך להוריד את הגבס בו היה נתון) הווה אומר, התובע לא הוכיח כי היה מרותק למיטתו תקופה העולה על 90 הימים שנקבעו בחוק כימים בהם יש להגיש תביעה לדמי תאונה. מעבר לאמור לעיל הרי שהתובע לא שכנע אותנו כי היה טעם מוצדק לעיכוב שנקט בהגשת טופס התביעה הנכון (19/2/07), שהרי מחומר הראיות עולה כי לכל המאוחר הוא ידע על הטעות שנפלה תחת ידו, בכך שהגיש טופס לנכות כללית, כבר בתאריך 12/1/07 (הוא התאריך בו רשם לו הרופא את התעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה). 10. לסיכום לנוכח האמור לעיל, בשים לב לסיכומי הנתבע וחרף סיכומי התובע, הרינו מורים על דחיית התביעה. 11. מאחר ומדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי - אין צו להוצאות. 12. הצדדים רשאים לערער על פסק דין זה, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מיום שפסק הדין יומצא להם. דמי תאונה