ג ז ר - ד י ן השופט נתן עמית, אב"ד: א. פרטי ההרשעה והעבירות. 1. תיק זה דן בפרשה של הצתות מכוני-ליווי בתל-אביב, שאירעו בכמה גלים, במהלך חודש אוגוסט 2000. על-פי כתב-האישום המקורי שהוגש בתיק זה, הואשם יחד עם הנאשם לגבי חלק מהעבירות, גם נאשם 2, בקשירת קשר עם הנאשם לביצוע ההצתות, אולם בשלב של שמיעת הראיות הוא הגיע להסדר-טיעון עם התביעה, הודה והורשע בעבירות שיוחסו לו, ודינו נגזר. המשפט המשיך להתנהל כסדרו כנגד הנאשם בלבד, וביום 15.7.2002 ניתנה הכרעת-דין לגביו (להלן: "הכרעת-הדין"), לפיה הוא הורשע בכל העבירות שיוחסו לו בארבעת האישומים שבכתב-האישום. 2. הכרעת-הדין ניתנה לאחר שמיעת ראיות, שכללה הודאה של הנאשם, למעשה ברוב רובן של עובדות ארבעת האישומים שבכתב-האישום, שלצורכי גזר-הדין, אנו מביאים את תמציתם להלן: (א) האישום הראשון, דן במה שכּונה "גל ההצתות הראשון", שבוצע על-ידי הנאשם ביום 10.8.2000, בשלושה מכוני-ליווי ובחנות אחת לאביזרי-מין, ובשל כך הורשע הנאשם בארבע עבירות של הצתה, עבירה על סעיף 448 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). המכונים והחנות שהוצתו על-ידי הנאשם הם אלה: (1) "וידאו אמסטרדם", הנמצא ברחוב בן-יהודה 1, בתל-אביב, וממוקם בבניין משרדים רב-קומות ובסמוך לבתי-מגורים; (2) "מכון בוגרשוב", הנמצא ברחוב בוגרשוב 12, בתל-אביב, וממוקם במרתף בניין דירות ומשרדים והמסוגר בסורגים; (3) "מכון קלאב 5000", הנמצא ברחוב בן-יהודה 11, בתל-אביב, והממוקם בקומה א' בבניין מגורים; ו-(4) חנות "ארוס", הנמצאת ברחוב שינקין 38 בתל-אביב, והממוקמת בבניין מגורים. ההצתות הנ"ל בוצעו על-ידי ניפוץ חלונות, וזריקת בקבוקי-תבערה פנימה, וכתוצאה מהתפשטות האש נגרמו למקומות הנ"ל, ולסביבתם, נזקים כבדים שנאמדו בכתב-האישום במיליוני שקלים, והנאשם הודה גם בכך. (ב) האישום השני, דן במה שכּונה "גל ההצתות השני", שבוצע על-ידי הנאשם ביום 15.8.2000 בארבעה מכוני-ליווי, ושכתוצאה מהצתת אחד מהם ניספו למוות ארבע נשים. באישום זה הואשם הנאשם מלכתחילה יחד עם נאשם 2. בשל כך הורשע הנאשם באישום זה בקשירת קשר לביצוע פשע עם נאשם 2, עבירה על סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; וכן בארבע עבירות של הצתה, עבירה על סעיף 448 סיפא לחוק העונשין; ובעבירת רצח אגב עבירה, עבירה על סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין. המכונים שהוצתו על-ידי הנאשם בגל הצתות זה הם: (1) "מכון גולומב"; (2) "מכון אבן-גבירול"; (3) "מכון פאפיה"; ו-(4) "מכון לוינסקי". גם במקרים אלה נגרם נזק רכושי רב, אך הדבר המחריד מכל הוא, שב"מכון גולומב" נלכדו ארבע נשים שישנו במקום, שלא יכלו לצאת מהמכון כתוצאה מהדליקה, וכך ניספו למוות. גם ההצתות בגל הזה בוצעו באותה שיטה כפי שבוצעו ההצתות ב"גל ההצתות הראשון", ופרט לגרימת המוות לארבע נשים, גם בהצתות אלו נגרם נזק רכושי רב. (ג) האישום השלישי, דן בהיזק בזדון, אותו ביצע הנאשם ב-15.8.2000 ב"מכון קלאב 105", על-ידי כך שזרק שני ראשֵי בלוק מנוע העשויים מתכת על דלת הכניסה של המכון, העשויה זכוכית, וניפץ אותה. בשל כך הורשע הנאשם באישום זה בעבירה על סעיף 452 לחוק העונשין. (ד) האישום הרביעי, דן בקשירת קשר לביצוע פשע של הצתת מכוני-ליווי נוספים עם נאשם 2, וכן בניסיון הצתה (ארבע פעמים), שהתבטא בהכנת והטמנת בקבוקי-תבערה בארבעה מכוני-ליווי. בשל כך הורשע הנאשם בעבירה על סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, ובניסיון הצתה, עבירה על סעיף 448 סיפא לחוק העונשין. בנסיבות ביצוע העבירות באישום זה, נתפס הנאשם על-ידי המשטרה ביום 26.8.2000, ולכן לא הצליח לבצע את עבירות ההצתות בשלמותן, ומאז שנעצר כאמור, הוא נתון במעצר. 3. סיכום עבירותיו של הנאשם, מראה שהוא ביצע שמונֶה הצתות, שבאחת מהן ניספו ארבע נשים למוות; וכן ארבעה ניסיונות הצתה; והיזק בזדון. למעשה, מבחינת שקילת העונש, כל אישום עומד בפני עצמו. יֶתר-על-כן, מבחינת הזמן, המקום והאירוע, כל עבירה עומדת בפני עצמה, וניתן להעניש בגינהּ בנפרד את הנאשם. על כך יש להוסיף, שבכל עבירה שביצע הנאשם הוא גרם לתוצאות קשות, שהמחרידה מכולן היא זו שאירעה ב"מכון גולומב", שכתוצאה ממנה ניספו למוות ארבע נשים, ובשל כך הורשע הנאשם כאמור ברצח אגב עבירה, לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, שהעונש בגינו הוא מאסר-עולם, ועונש זה בלבד. באשר לעבירות של קשירת קשר, מאחר והוא הורשע בביצוע העבירות עצמן, ניתן לכלול אותן לעניין העונש בעבירות גופן. ב. ראיות וטענות התביעה וההגנה לעונש. 4. מטבע הדברים הסתמכו הצדדים, ובעיקר התובעת, לעניין העונש,- על הראיות שהוגשו במשפט זה במהלך שמיעתו; כשבנוסף לכך קרא הסניגור לשלושה עדים, על-מנת להצביע על אופיו הטוב של הנאשם, ובמידת-מה על-מנת לנסות ולהוכיח שהנאשם זכאי לעונש מופחת, על-פי הוראות סעיף 300א'(א) לחוק העונשין. כמו-כן שמע בית-המשפט בהרחבה, הן בכתב והן בעל-פה, את טיעוני התובעת והסניגור לעונש, ואף את הנאשם עצמו, כזכותו על-פי חוק. על-מנת לא להאריך בדברים, אני מציין בתמציתיות את טענות התובעת והסניגור לעונש, וכשאדוּן בטענות לגופן, אתייחס אליהן ביֶתר הרחבה, ואתחיל דווקא בטענות הסניגור. טענת הסניגור הראשונה היא, שיש להטיל על הנאשם בגין עבירת הרצח אגב עבירה בה הורשע, עונש מופחת על-פי הוראות סעיף 300א'(א) לחוק העונשין; בנוסף, לטענתו, העונש בגין מוֹת ארבע הנשים ב"מכון גולומב" צריך להיות עונש אחד בלבד, משום שמדובר במעשה הצתה אחד שגרם למוֹת ארבע הנשים, ואין מדובר ב"רצח בכוונה תחילה", אלא ב"רצח אגב עבירה", שהיא העבירה שהנאשם הורשע בה, שמעצם טיבה ניתן להרשיע בה גם מבלי שהייתה לנאשם כל כוונה לגרום למותן של הנשים בהצתה שביצע. באשר ליֶתר עבירותיו של הנאשם, טוען הסניגור, שיש לראותן כחלק ממסכת כוללת אחת של מעשיו של הנאשם, ולהסתפק בעונש המופחת בגין עבירת הרצח כעונש גם בגין עבירות אלו, או להטיל עונש חופף. לחילופין, טוען הסניגור, יש להטיל על הנאשם בגין העבירות הנוספות, בהתחשב בכלל הנסיבות, עונש מתון וקל. טענת התובעת, ראשית דבר היא, שעל-פי ממצאי בית-המשפט בהכרעת-הדין, הראיות שהובאו במשפט, הוראות החוק וההלכה הפסוקה,- אין מקום כלל להטיל על הנאשם עונש מופחת על-פי הוראות סעיף 300א'(א) לחוק העונשין. לטענתה, יש להטיל על הנאשם בגין הרשעתו ברצח אגב עבירה של ארבע הנשים ב"מכון גולומב", עונש של מאסר-עולם, בגין מוֹתה של כל אישה, ושעונשי מאסר-עולם אלה, יהיו עונשים מצטברים. באשר ליֶתר עבירותיו של הנאשם, בהתחשב בנזקים הכבדים שגרם בהצתות שביצע, המסתכמים במיליוני שקלים, יש להטיל עליו, לטענת התובעת, עונש בגין כל עבירה ועבירה, אך לחילופין, מסכימה התובעת שבגין כל עבירות אלו יוטל עליו עונש נוסף אחד, ובלבד שיהיה מצטבר לעונשי מאסר-עולם הנ"ל. (א) טענת הנאשם לעונש מופחת, על-פי הוראות סעיף 300א'(א) לחוק העונשין. 5. הטענה לעונש מופחת על-פי הוראות סעיף 300א'(א) לחוק העונשין, חוזרת ונטענת בפנינו, כמותב הדן בפשעים חמוּרים, ברבים מתיקי הרצח שאנו דנים בהם, ואין לנו אלא לחזור על דברים שאמרנו באותם מקרים אחרים. ראשית, ראוי לעמוד על הוראות סעיף 300א' לחוק העונשין, ועל ההלכה הפסוקה לגביו. סעיף 300א'(א) לחוק העונשין, ש-ס"ק(א) שבו, על-פי טענות הסניגור, הוא הרלוונטי לענייננו, קובע כדלקמן: "300א. על-אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה: (א) במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השִׂכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכּרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח' - (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה." על-מנת שבית-המשפט יעשה שימוש בסמכותו להפחתת העונש המנדטורי הקבוע בחוק על עבירת רצח, על הנאשם להוכיח שבעת ביצוע העבירה, "הוגבלה יכולתו במידה ניכּרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש" - "בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השִׂכלי". יש לציין, שהוראות סעיף 300א' לחוק אינן מאבחנות לעניין העונש המופחת, בין "רצח בכוונה תחילה" לפי הוראות סעיף 300(א)(2) לחוק, לבין "רצח אגב עבירה" לפי הוראות סעיף 300(א)(3) לחוק, אלא מתמקדות במצב הנפשי של הנאשם או כושרו השִׂכלי, ובהגבלת יכולתו כתוצאה מכך. חובת ההוכחה במקרה זה חלה על הנאשם, אך כמו כל טענה שמועלית על-ידי נאשם, די לצורך הוכחתה בכמות ראייתית על-פי מאזן ההסתברויות. למעשה, היסודות המאפשרים הפחתת עונש בעבירת רצח, דומים בעיקרם ליסודות של הסייג של אי-שפיות הדעת, על-פי סעיף 34ח' לחוק העונשין, וההבדל ביניהם הוא בדרגת החוּמרה של המצב הנפשי, ובדרגת היכולת של הנאשם להבין את אשר הוא עושה. 6. סעיף 300א' לחוק העונשין, בא לפתור מצבים של "בין הכיסאות", של עבריין שאינו נכנס לגדרו של סעיף 34ח' לחוק משום שלא הוּכח שהוא חולה-נפש, ובשל כך יש להטיל עליו את העונש המנדטורי הקבוע בחוק; אך מאידך, הוא סובל מהפרעה נפשית חמוּרה או ליקוי בשכלו, המגבילה את יכולתו במידה ניכּרת, ומצבו זה, נראה בעיני החוק, כמצב שאינו מצדיק הטלת עונש כאמור, אלא "עונש מופחת". מטרת החוק ותכליתו אינם לשחרר עבריין מענישה על רצח שביצע משום שהוא סובל מהפרעה נפשית שאיננה חמוּרה; אלא להקל עם עבריין שמצבו משיק למצב הקבוע בסעיף 34ח', אך למרות הכל, הוא לא נכנס בגדרו. "הפרעת אישיוּת" כשלעצמה, אינה ממלאת אחר יסודותיו של סעיף 300א'(א). לשם מילוי דרישה זו נדרשת "הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושר השִׂכלי" (כדברי הנשיא א. ברק ב-ע"פ 4389/93, 4497, מרדכי ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י נ'(3) 239, 249), שבעקבותיהם הוגבלה יכולתו של הנאשם "במידה ניכּרת", כמצויין בהוראות החוק. ראויים לענייננו בסוגייה זו דבריו של כב' השופט א. גולדברג ב-ע"פ 3243/95, צאלח דניאל נ' מדינת ישראל, דינים-עליון, כרך נ"ד, 39, שם אמר (סעיף 19), שהסמכות להקל בעונשו של נאשם שהורשע ברצח, על-פי הוראות סעיף 300א'(א) לחוק העונשין, מותנית בשני תנאים מצטברים: (א) הראשון,- מתמקד במקורו של הפגם הנפשי, ונדרש שמקור הפגם יהיה "הפרעה נפשית חמורה"; (ב) השני,- מתמקד בביטוי ההפרעה הנפשית, שצריך להתבטא: (1) בהגבלת יכולת הנאשם להבין את אשר הוא עושה, או את הפסול במעשהו; או (2) בהגבלת יכולת הנאשם, להימנע מעשיית המעשה. כאשר הגבלת היכולת היא במידה ניכּרת ולא עד כדי חוסר יכולת של ממש. וראה גם: ע"פ 7761/95, וואיל אבו-חמד נ' מדינת ישראל, פד"י נ"א(3) 245, 251; ו-ע"פ 5951/98 גד מליסה נ' מדינת ישראל, פד"י נ"ד(5) 49, שם חוזר כב' השופט י. קדמי על העקרונות הנ"ל, ומוסיף, שם, בעמ' 58: "בבסיסן של שתי ההוראות,- הוראת הסייג לאחריות הקבוע בסעיף 34ח'(2) לחוק והוראת העונש המופחת הקבועה בסעיף 300א'(א)(2) לחוק,- עומד עיקרון יסוד של הדין הפלילי, ולפיו תנאי מוקדם לנשיאה באחריות פלילית היא יכולתו של אדם לשלוט במעשיו, לרבות במחדליו. במקום שבו "נעדרת" - קרי, לא קיימת - "יכולת שליטה" כאמור, אין טעם שבהיגיון ואין הצדקה שבמוסר להטיל על "חסר-היכולת" אחריות פלילית, והוראת הסייג לאחריותו בשל "העדר שליטה" הקבועה בסעיף 34ז' לחוק, משקפת עיקרון בסיסי זה." וראוי להדגיש,- הגם שאין בכך צורך לענייננו לאור נסיבות העניין,- שהסמכות הנתונה לבית-המשפט על-פי הוראות סעיף 300א' לחוק העונשין, היא סמכות שבשיקול דעת (ראה דברי כב' השופט א. גולדברג בסעיף 18 לפסק-דינו ב-ע"פ 3243/95 הנ"ל; ע"פ 2457/98 גלעד שמן נ' מדינת ישראל, פד"י נ"ו(4) 289, 298; ת.פ. 98/94 (מחוזי-ב"ש) מדינת ישראל נ' אבו-קסיס, דינים-מחוזי, כ"ו(6) 469; ת.פ. 256/95 (מחוזי-ירושלים), מדינת ישראל נ' סוריאני, דינים-מחוזי, כ"ו(5) 973). 7. כאשר אנו באים להכריע בשאלת העונש המופחת, שהנאשם עותר לו על-פי הוראות סעיף 300א'(א) לחוק העונשין, משום שלטענתו "בשל הפרעה נפשית חמוּרה" "הוגבלה יכולתו במידה ניכּרת" "להבין את אשר היא עושה או את הפסול במעשה", או "להימנע מעשיית המעשה",- צפה ועולה השאלה, מדוע לא ניתן היה להכריע עקרונית בסוגיה הזו כבר בהכרעת-הדין, בכפיפות לכך, כמובן, שהנאשם היה מורשע בדין. עיון בהכרעת-הדין הרחבה שניתנה על-ידינו בתיק זה, מוכיח שכּל כולה, למעט שאלות משניות אחדות, סבה לגבי טענת הנאשם לאי-שפיות מדעת, ולעניין זה נדוֹן בהרחבה יתרה מצבו הנפשי של הנאשם לצורך הכרעה בשאלת חבותו הפלילית של הנאשם על-פי הוראות סעיף 34ח' לחוק העונשין, וניתן היה גם להכריע בשאלת ההפרעה הנפשית לפי סעיף 300א'(א) לחוק העונשין, משום ההבדל בין ההכרעה שבית-המשפט צריך להגיע אליה, לפי הוראות סעיף 34ח' לחוק העונשין, לבין ההכרעה לפי הוראות סעיף 300א'(א) לחוק, הוא הבדל שמתבטא כאמור בדרגת החוּמרה, מה עוד שכּל הראיות בקשר לכך, ומרבית הטענות, הועלו כבר במהלך המשפט. משום כך, יש בכך כפילות דיונית, הגורמת לבזבוז זמן ול"חוסר קואורדינציה" בטענות, אם ניתן לכנות זאת כך. משום כך הצענו לא-אחת, שראוי, כאשר ברור שהנאשם טוען טענת אי-שפיות במשפט, וברור גם שלחילופין הוא יטען לעונש מופחת לפי סעיף 300א'(א) לחוק העונשין,- ששאלת מצבו הנפשי של הנאשם,- הן לצורך הכרעה לפי סעיף 34ח' והן לצורך הכרעה לפי סעיף 300א'(א),- תידון במהלך המשפט עצמו. כך למעשה התנהל הדיון בפועל גם בתיק זה, למרות שהטענה לעונש מופחת לפי סעיף 300א'(א) לא הועלתה כלל לדיון, לא נדונה מבחינה משפטית, וגם לא הוכרעה, ועובדה היא שהן התובעת והן הסניגור הסתמכו למעשה על כל הראיות שהוגשו כבר במהלך המשפט ולא נזקקו לראיות נוספות. אם כי הסניגור ניסה, בשלוש העדויות שהביא, לסבר את אוזנו של בית-המשפט בסוגייה זו, אך לעדויות אלו כפי שאעמוד עליהן בהמשך, אין כל משקל, לאור חווֹת-הדעת הרפואיות ועדויות המומחים שנשמעו במהלך המשפט. למעשה, כל טענתו של הנאשם לאי-שפיות מדעת, וכן טענתו לעונש מופחת נטענו, רק משום שפֹּה ושם מדי פעם, בשנים האחרונות, מאז שהנאשם חזר בתשובה ולמד בקדחתנות לימודי תורה, אמר הנאשם שהוא יהיה "מלך המשיח", ושיש לו תקשורת עם "המגיד", וחווֹת-דעת המומחים אותן קיבלנו, קבעו שאין לכך השלכה על מעשיו של הנאשם. 8. כפי שציינתי לעיל, הנאשם לא העלה את הטענה לעניין סעיף 300א'(א) לחוק העונשין במהלך המשפט, וגם לא הביא כל ראיה לעניין זה, משום שטען ל"אי-שפיות מדעת" מוחלטת, וממילא, אם טענה זו הייתה מתקבלת, הייתה מייתרת את הצורך לדון בטענה לעונש מופחת. אולם, כפי שציינתי כבר לעיל, כחלק מראיות הנאשם לעניין העונש קרא הסניגור לשלושה עדים קצרים. הראשון הוא עה/1 עו"ד דן עופר, שמעסיק את הוריו של הנאשם מזה שנים, וכך מכיר את המשפחה כולה. כל מה שהעד ידע, הוא ידע מאביו של הנאשם, ועל הנאשם, כפי שהוא אמר, הוא יכול להעיד "שהוא מהטובים בבחורים". העד השני הוא אביו של הנאשם, עה/2 יוסף בְּרוכים, שסיפר על חייו של הנאשם מאז הולדתו. במהלך עדותו הוגשה גם הודעתו במשטרה ת/116. אביו של הנאשם לא גילה לבית-המשפט דברים שלא היו ידועים לו קודם לכן על-פי הראיות, והם אינם יכולים לבוא במקום עדוּת של מומחה. אני חייב לומר, שאביו של הנאשם מלווה אותו בכל מהלך המשפט כמעט, כשבמהלכו לא פעם אחת הוא התפרץ כנגד בנו-הנאשם בטענה שלימודי הדת והתחברותו לש"ס הם שגרמו לו לבעיותיו. עניין זה קיבל גם ביטוי בהודעתו ת/116, שם אמר, בין השאר (עמ' 2, ש' 8): "הוא היה בישיבה בחברון, שם ניפחו לו את הראש כנראה"; ובהמשך (עמ' 2, ש' 15): "אחרי הישיבה בחברון היה במכון מאיר, שזה אני חושב ישיבה של חוזרים בתשובה, שָׁמה אני חושב התחרפן לגמרי". עדוּת זו לא יכולה להועיל לנאשם במאומה. העדות השלישית היא עדותה של עה/3 ח.צ., גרושתו של הנאשם. גם היא לא חידשה לבית-המשפט דבר, והתייחסנו לדברים שנשמעו מפיה בהכרעת-הדין. היא והנאשם היו נשואים מספר חודשים בשנת 1996, והתגרשו. האירועים נשוא תיק זה היו בסוף שנת 2000, כשהנאשם עצמו אומר שהרעיון להצית את המכונים עלה רק כמה חודשים לפני כן. אין עדותה של גרושתו של הנאשם רלוונטית כלל למצב, מה עוד שהיא כבושה שבכבושות מפליא שדווקא אישתו כיום של הנאשם לא נקראה לעדוּת, וגם לדברים שלה התייחסנו בהכרעת-הדין. המסקנה היא איפוא, שאין ב"קרעי" עדויות אלה כדי להוות ראיה כלשהי לעניין הטענה של עונש מופחת. 9. על כל האמור לעיל, יש להוסיף את מסקנות בית-המשפט עצמו בסיומו של פרק ז' להכרעת-הדין, שדן בטענת הנאשם ל"אי-שפיות מדעת", ומניה וביה במצבו הנפשי, כאשר קבע (סעיף 133),- "שהנאשם לא היה חסר-יכולת של ממש, ולא היה חסר כל יכולת אחרת, להבין את אשר הוא עושה ואת הפסול במעשיו, ואת היכולת להימנע מעשיית המעשים, אִילו רצה בכך." וכן בהמשך: "אין בכל מסכת העובדות הכרוכה בפעולותיו של הנאשם, אפילו שמץ של ראיה על פגיעה בבוחן המציאות שלו, בכושר השיפוט, ובאופציות הבחירה מה לעשות, ולכן אין לומר שהנאשם סובל מפסיכוזה כלשהי." ובהמשך (סעיף 133, עמ' 144), קבענו שאין לנו ספקות,- "...שגם אם לנאשם היו דלוזיות משיחיוֹת, ומחשבות גדלוּת שהוא המלך המשיח העתיד לבוא, הוא לא נשלט על-ידי מחשבות אלו, ישירוֹת או דרך "המגיד" בביצוע מלחמת החורמה שהכריז על מכוני-הליווי בתל-אביב, שהייתה מתוכננת כמבצע-צבאי ממש." ובסיום הדיון בטענת "אי-שפיות מדעת" (סעיף 135 להכרעת-הדין, עמ' 146), נקבע: "הנאשם לא סבל בשעת ביצוע העבירות ממחלה נפשית או הפרעה נפשית שפגעה במערכת התיפקוד ההכּרתי או הרצוני שלו. הוא לא ביצע את מעשיו "בלי שהבין את משמעותם או בלי שהייתה לו יכולת בחירה לגביהם" (כפי שנקבע ב-ע"פ 3795/97 הנ"ל), ובוודאי שלא היה "חסר יכולת של ממש - (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול במעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה",- כלשון סעיף 34ח' לחוק העונשין. המסקנה הנ"ל, יותר משהיא מסקנה רפואית, היא מסקנה משפטית, ובכל מקרה, "בית-המשפט הוא הפוסק האחרון, הן בשאלות העובדתיות והן בשאלות הרפואיות-משפטיות העומדות בפניו להכרעה" (כלשון פסק-הדין ב-ע"פ 2457/98 הנ"ל). ומשאני בא להכריע בכל השאלות האמורות, אין לי כל סַפֵק לקבוע כי הנאשם ידע והבין כל מה שעשה בביצוע העבירות הנ"ל, מתוך מודעוּת הכּרתית בלא כל השפעה של מחלה או הפרעה נפשית כלשהן." לאור הקביעות האמורות, אין כלל מקום לטענת הנאשם ל"הפרעה נפשית חמוּרה", על-פי סעיף 300א'(א) לחוק העונשין, ולפיכך אנו דוחים את טענתו. (ב) העונש בגין עבירת ה"רצח אגב עבירה". 10. לאחר שדחינו את טענתו של הנאשם לעונש מופחת, התוצאה העולה מכך היא שיש להטיל עליו בגין הרשעתו באישום השני ברצח אגב עבירה של ארבע הנשים שניספו ב"מכון גולומב", עונש של מאסר-עולם, והשאלה היא האם יש להטיל עליו עונש של מאסר-עולם אחד, או עונש של ארבעה מאסרי-עולם; ואם ארבעה,- השאלה היא אם העונשים צריכים להיות חופפים או מצטברים. ראוי לציין, ויש לכך רלוונטיוּת מבחינת ההכרעה בעניין, שמבחינת "היסוד העובדתי בעבירה", מדובר במעשה הצתה אחד שביצע הנאשם ב"מכון גולומב", כש"מעשה" זה כולל גם את "מחדליו" של הנאשם; ומבחינת "היסוד הנפשי בעבירה",- הנאשם לא הורשע משום שהייתה לו "כוונה תחילה" לגרום למותן של הנשים, אלא משום שהוא גרם לכך "במזיד", תוך ביצוע עבירת ההצתה,- הכל כפי שפורט בהכרעת-הדין. 11. השאלה אם להטיל מאסר-עולם אחד או יותר, שבמעשה אחד נפגעו מספר קורבנות, ואם העונשים צריכים להיות מצטברים או חופפים, נדונה במספר פסקי-דין, כפי שיפורט בהמשך. ב-ע"פ 399/89, מדינת ישראל נ' זלום, פד"י מ"ו(2) 187, נדון מקרה של ערבי תושב מזרח ירושלים, שהחליט "להרוג יהודים". הוא נטל סכין ארוכת להב, הגיע לתחנת-אוטובוס ברחוב, ושם התנפל על הממתינים בתחנה, ודקר למוות שניים מהם, וּפצע שלושה אחרים. בית-המשפט המחוזי גזר עליו שני מאסרי-עולם בשל עבירות הרצח, ועשר שנות מאסר בשל כל העבירות האחרות, והחליט שהעונשים יהיו חופפים. בית-המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה, והחליט שהעונשים יהיו מצטברים. כב' הנשיא דאז, מ. שמגר, אומר בפסק-דינו, ב-עמ' 191, ש,- "...מי שגורם במעשה אחד למספר מקרי מוות (למשל על-ידי הנחת מטען נפץ...), יכול להיאשם במספר עבירות של גרם מוות, כמספר ההרוגים... אך בדרך-כלל יוטל עונש אחד (סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982)." בהמשך פסק-הדין, מביא כב' הנשיא דאז את הוראות סעיף 45(א) לחוק העונשין, הקובע שבהעדר הוראה מפורשת יישא נאשם בעונש של התקופה הארוכה ביותר, אם הוטלו עליו במשפט אחד כמה עונשי מאסר בשל עבירות שונות, ומכאן קובע את מסקנתו שאם נאשם מורשע במספר מעשי רצח על-פי כתב-אישום אחד, יש להטיל עליו עונש נפרד על כל מעשה, אולם העונשים יהיו חופפים, אלא אם כן בית-המשפט מורה אחרת. באשר למדיניוּת הענישה, מביע כב' הנשיא דאז את דעתו ואומר, שם ב-עמ' 192: "מכל מקום, האמונה שלנו בקדושת חיי אדם חייבת למצוא ביטויה גם בענישה של עבריין ובהדגשת משמעותו של כל קיפוח של חיי אדם בעינינו. מקובלת עליי, על-כן, ההשקפה, כי לא רק שיש לגזור עונש נפרד על כל עבירה, אלא כי מעשי פגיעה נפרדים בחיי אדם צריכים גם למצוא ביטויַם בעונשים המצטברים זה לזה." זו הייתה למעשה התוצאה הסופית על-פי פסק-הדין, על-פי דעת המותב כולו. יש לציין, להבדיל מענייננו, שבמקרה הנ"ל מדובר היה בשני מעשי רצח, שבוצעו ברצף, האחד אחר השני, והוא הדין לגבי החבלות החמוּרות. 12. ב-ע"פ 1742/91, עמי פופר נ' מדינת ישראל, פד"י נ"א(5) 289, נדון מקרה של רצח של שבעה פועלים ערבים, וניסיון לרצח של עשרה נוספים, על-ידי המערער, כשמעשים אלה בוצעו לאחר שהמערער קיבץ את הפועלים למקום אחד, ואז ירה בהם מרובה "גלילון", כשהוא מחליף לצורך הירי ארבע פעמים מחסניות. בית-המשפט המחוזי הטיל עליו שבעה עונשי מאסר-עולם מצטברים, ועוד 20 שנות מאסר, ובית-המשפט העליון דחה את ערעורו. כב' השופטת ד. דורנר אומרת בפסק-הדין, שכל אחד מהפועלים שהנאשם קיבץ לזירת הטבח היווה מטרה נפרדת לקיפוח חיי אדם, והמערער יכול היה בכל עת להפסיק את לחיצתו על ההדק, ובכך למנוע קורבנות נוספים. כב' השופטת דורנר סוקרת פסיקה גם בארה"ב, ומציינת בין השאר (שם, ב-עמ' 302) מקרה של נאשם, אשר הצית בניין ואשר גרם על-ידי מעשה ההצתה לקיפוח חייהם של שלושה אנשים, ושנפסק לגביו שיש להרשיעוֹ בשלוש עבירות של רצח (People v. Williams (1985)), אולם לא מצויין דבר לגבי העונש שהוטל באותו מקרה. בהמשך דבריה היא אומרת, שם ב-עמ' 302: "הקביעה אם רצף של התנהגויות מהווה עבירה אחת או עבירות מספר נעשית על יסוד שני שיקולים: השיקול האחד מבוסס על ניתוח האירוע הפלילי - נבדק אם מדובר בפעולות נפרדות עוקבות שניתן לפצל ביניהן אף שבוצעו ברצף; השיקול האחר נוגע למהות האינטרס של קורבן העבירה - על-פי שיקול זה, ריבוי נפגעים יכול להוות אינדיקציה לריבוי עבירות, הנובעות ממעשים נפרדים, אלא אם כן קיימת קירבה עניינית בין הנפגעים כתוצאה מקיומו של אינטרס משותף שנפגע על-ידי הפעולה העבריינית. או אז, המעשה הוא אחד." ומכאן למסקנתה: "לדעתי, הגישה הפרגמטית היא ראויה, ויש להמשיך ולהחזיק בה. שכן, קשה לתחום באופן ברור וחד בין פעולה מתמשכת אחת לבין שרשרת או רצף של פעולות נפרדות ועצמאיות. אכן, ניתן להתווֹת קווים מנחים ולהציג שיקולים מדריכים, אולם אין המדובר במבחנים פורמאליים הניתנים להחלה בכל סיטואציה, וכל מקרה צריך להיבחן לגופו." אף במקרה הנ"ל יש לציין, להבדיל מענייננו, שלמערער במקרה הזה הייתה היכולת, הן על-ידי מעשה והן על-ידי מחדל, על-ידי לחיצה או הפסקת הלחיצה על הדק הרובה, לגרום או שלא לגרום לפגיעה בכל אחד מהקורבנות. 13. אוזכר בפנינו גם פסק-הדין ב-דנ"פ 3371/98, אזואלוס נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון, כרך 2000(3) 1341, שם, בשל השפעת קינטור משותף אחד, נקבע שמדובר במעשה פלילי אחד, כמשמעותו ב-סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי, הגם שבוצע ירי נפרד בשני קורבנות; וכן אוזכר גזר-דינו של בית-משפט זה ב-תפ"ח 1041/01, מדינת ישראל נ' חליל אבו-עלבה {לא פורסם}, שם ביצע הנאשם, לאחר תיכנון מוקדם ומחושב, פגיעה בשׁוּרה של חיילים ואזרחים שעמדו על מדרכה, דרס אותם באוטובוס שנהג בו, וגרם להריגת שבעה חיילים ואזרחית אחת, ולחבלה בכוונה מחמירה ל-21 אנשים. הוא הורשע ברצח בכוונה תחילה, עבירה על סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, ובעבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. בית-המשפט הטיל עליו שמונה מאסרי-עולם מצטברים ועוד 21 שנות מאסר, מצטברות אף הן. ומכאן לענייננו. 14. אין ספק שעיקרון קדושת החיים, חייב למצוא את ביטויו בענישת עבריין המקפד חיי אדם, לגבי כל אדם שהוא גרם למותו, גם אם פגע באותו מעשה במספר בני-אדם, אך בכל מקרה כזה, אם להטיל עונש אחד או מספר עונשים מצטברים או חופפים, יש להכריע על-פי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. במקרה דנא, להבדיל מהמקרים על-פי ההלכה הפסוקה שהבאנו לעיל, מדובר במעשה הצתה אחד, שרק אגב ביצועו נגרם מותן של ארבע הנשים שניספו בדליקה שפרצה כתוצאה מההצתה. אין מדובר במעשה רצח ישיר, מתוך כוונה תחילה, אלא במעשה רצח עקיף, אגב ביצוע עבירה אחרת, ולא ניתן להתעלם לעניין העונש מעובדות אלה, הן לגבי היסוד העובדתי בעבירה והן לגבי היסוד הנפשי. בנוסף, צודק הסניגור המלומד בהערתו, שבכתב-האישום, באישום השני, התביעה עצמה התייחסה מלכתחילה בפרשה זו לעבירת הרצח כעבירה אחת, הן בהוראות החיקוק שבכתב-האישום, כאשר לגבי עבירת הרצח ציינה עבירה אחת, בה בשעה שלגבי עבירות ההצתה ציינה תמיד את מספר העבירות; והן בנוסח העובדות והטענות, בגוף פרק העובדות שבאישום השני, כאשר במקרה דנא, בסעיף 13 לאישום השני, טענה התביעה: "הנאשמים גרמו למותן של ארבע הנשים במזיד, תוך שהם מבצעים עבירה של הצתה". לאור כל האמור לעיל, הגענו למסקנה שבמקרה דנן יש להטיל על הנאשם בגין עבירת הרצח בה הורשע באישום השני, עונש אחד בלבד של מאסר-עולם. (ג) העונש בגין עבירותיו האחרות של הנאשם. 15. הדיון בשאלת הטלת עונש על הנאשם בגין עבירותיו הנוספות, מבחינת ההיבט המשפטי, הוא בדומה לדיון בפרק הקודם. כאשר אנו מפרידים לעניין העונש את עבירת ההצתה של "מכון גולומב", ואת עבירת הרצח אגב עבירה בעקבות הצתה זו; וכן את עבירת קשירת הקשר באישום השני, ואת עבירת קשירת הקשר באישום הרביעי; עדיין נותרות ארבע עבירות של הצתה שהנאשם הורשע בהן באישום הראשון; ועוד שלוש עבירות של הצתה שהנאשם הורשע בהן באישום השני; וכן עבירת גרימת נזק בזדון באישום השלישי, וארבע עבירות ניסיון להצתה באישום הרביעי. כפי שצייננו כבר לעיל בפתח גזר-הדין, בכל העבירות הנ"ל מדובר בעבירות נפרדות; במקומות שונים; בזמנים שונים; נגד יעדים שונים; כאשר גם הניזוקים מאותם מעשים הם שונים. ציינו גם, שעל-פי האמור בעובדות כתב-האישום שהנאשם הודה בהן, הוא גרם בהצתותיו לנזקים של מיליוני שקלים, אין שום סיכוי, גם אם הנאשם ייתבע לדין בגינם, שהוא יוכל לפצות את הניזוקים על נזקיהם. לאור נתונים אלה, אין שום סיבה ושום נימוק, שהנאשם לא ייתן את הדין על עבירותיו אלו, בעונש מצטבר לעונש מאסר-עולם שיוטל עליו בגין עבירת הרצח אגב עבירה שהורשע בה. למרות זאת, לא ניתן להתעלם מכך, שייגזר על הנאשם מאסר-עולם, ולעניין העבירות הנוספות האלו, בשל הסמיכוּת במועדי ביצוען, והרעיון האחיד שהינחה את הנאשם לביצוען, ניתן לראותן כעבירות ברצף של מסכת אחת, ולהטיל עליו בגין כל העבירות האלו עונש כולל אחד, שיצטבר לעונש מאסר-עולם שיוטל עליו בגין עבירת הרצח. ג. לסיכום ולסיום. 16. עבירותיו של הנאשם, תוצאותיהן והשלכותיהן, הינן חמוּרות ביותר, הן מבחינת הפגיעה בנפש והן מבחינת הנזקים לרכוש. במהלך כמעט שנתיים מאז שהוגש נגד הנאשם כתב-האישום בתיק זה, הוא ניהל, או יותר נכון ניהל סניגורו את הגנתו של הנאשם, בעיקר בטענה של אי-שפיות מדעת, וחזר על כך בלבוש סעיף 300א'(א) לחוק העונשין גם בטיעונים לעונש, וכמצויין לעיל דחינו את טענותיו. הרשעתו של הנאשם בעבירת רצח ודחיית טענתו לעונש מופחת, מחייבת להטיל עליו את העונש המנדטורי הקבוע בחוק, דהיינו מאסר-עולם. באשר לעבירותיו האחרות של הנאשם, שהעיקריות שבהן הן עבירות ההצתה, ראוי להביא את דברי בית-המשפט העליון ב-ע"פ 2932/00, מוטי אלמקייס נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון, כרך 200(1) 987, שם נאמר: "חוּמרתה של עבירת ההצתה ברורה וּנהירה על-פניה על שום הסיכון לחיי אדם ונזק לרכוש שהיא טומנת בחוּבּה." בנסיבות מקרה זה, חוּמרתן של עבירותיו של הנאשם, היא קשה עוד יותר, משום "המניע האידיאולוגי" שדחף את הנאשם לביצוע עבירותיו (ע"פ 8469/99, אסקין נ' מדינת ישראל, פד"י נ"ה(2) 65, 95). משום כך, למרות שמוטל על הנאשם מאסר-עולם בגין עבירת הרצח, איננו רואים מקום שלא להטיל עליו בגין העבירות הנ"ל עונש מאסר נוסף, מצטבר. למרות כל הנסיבות האמורות, איננו מתעלמים מנסיבותיו האישיוֹת של הנאשם; מגילוֹ הצעיר; מהיותו אב לשני ילדים קטנים; ומהעובדה, כפי שהודיע עליה הסניגור, שאישתו השניה עומדת להתגרש ממנו. גם עברוֹ הנקי של הנאשם, ושירותו החיובי בצה"ל, לא נעלם מעינינו, ואף לא הסבל שגרם להוריו, אך העבירות בפרשה זו הן חמוּרות כל-כך, עד כי הן דוחקות לקרן זווית את השיקולים לקולא. 17. לאור כל האמור לעיל, אנו מטילים על הנאשם בגין עבירת הרצח בה הורשע באישום השני (כשבה נבלעת גם עבירת ההצתה שהביאה לכך),- עונש של מאסר-עולם. על כל עבירותיו האחרות של הנאשם, בכל האישומים, אנו מטילים עליו עונש של 7 (שבע) שנות מאסר, שיצטבר לעונש המאסר-עולם הנ"ל. תחילת ריצוי העונש תהיה בתאריך מעצרו של הנאשם, דהיינו - ביום 26.8.2000. 18. הוּדעה לנאשם זכותו להגיש ערעור לבית-המשפט העליון תוך 45 יום. שריפההצתה