הרקע העובדתי: 1. בפנינו ערעור על פסק דין (פסיקתא), כך לפי הודעת הערעור, שניתן על ידי בית משפט קמא (כב' השופטת מרק-הורנצ'יק) מיום 24.4.06, בת.א. 36535/04 בבש"א 190418/04, שכותרתו "פסיקתא" ותוכנו: "לאחר שהתקבלה בקשת המבקשים לביטול פסה"ד בת.א. 15599/89 אני מורה על ביטול פסק הדין בת.א. 15599/89". 2. נפרט בקצרה את הרקע לפסק הדין: א. ביום 30.5.94, ניתן פסק דין בת.א. 15599/89 על-ידי כב' השופטת ר' טלגם בבית משפט השלום בתל-אביב, אשר חייב את המשיב 1 (להלן - המשיב) לשלם לתובעת באותו תיק, המצוינת כ"המועצה המקומית", תשלומים שונים בגין נכסים שונים ובכללם בגין דירה, חנות ומחסן וכן חנות ונכס, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית צמודה "על פי חוק הרשויות המקומיות, ריבית והצמדה על תשלומי חובה תש"מ-1980". פסק הדין ניתן בהעדר התייצבות מטעם המשיב, שבקשתו לדחיית הדיון לא התקבלה. אין חולק כי פסק הדין הפך לחלוט לאחר שערעור עליו נדחה (להלן - פסק הדין החלוט). ב. ביום 5.12.04, במסגרת ת.א. 36535/04, הגישו המשיבים כתב תביעה מתוקן כנגד המערערים דנן, ובו עתרו למתן פסק דין הצהרתי לפיו המשיבה 2 (להלן - המשיבה) הינה בעלת הזכויות בשתי חנויות של המשיב, בהתאם להסכמי שכירות. כך גם כי המשיב לא נרשם אצל המערערת 1 (להלן - המערערת) כמחזיק החנויות. בנוסף, כי בגין החוב לגבי דירת המגורים של המשיב, אם יימצא כי הוא חב למערערת ישלם המשיב רק את סכום הקרן. ג. במקביל עתרו המשיבים ביום 12.12.04 בבש"א 190418/04 (להלן - הבקשה) כדלקמן: "הודעה על בקשה דחופה ביותר לביטול פסק דין חלוט שניתן במסגרת תיק אזרחי שמס' 15599/89 ולקיים משפט חוזר". בבקשה צויין כי במסגרת כתב התביעה המתוקן, מבוקש ביטול פסק הדין על יסוד "טעות תרמית ועל יסוד גילויים של ראיות חדשות ובירור עובדתי". המערערים בתגובתם לבקשה לביטול פסק הדין, ציינו כי יש לדחות את הבקשה על הסף, בהוסיפם כי קיים מחסום דיוני מהותי, וכי אף לגופם של דברים, הבקשה משוללת כל יסוד עובדתי ומשפטי. ד. בית משפט קמא בהחלטתו מיום 20.2.05 (להלן - ההחלטה) החליט כדלקמן: "העולה מכל המקובץ הוא, הגם שמדובר בפסק דין סופי שהכריע במחלוקת בשאלת חוב הארנונה, יש בכוחו של בית המשפט להורות על דיון מחדש מעת שמתברר שפסק הדין הושג במרמה. יש על כן לאפשר שמיעת הראיות הנוספות בטענת התרמית…אשר על כן - הנני מתירה את הגשתם של הראיות הנוספות באופן שבפסק הדין יכריע בית המשפט גם בטענת המרמה שהועלתה על ידי המבקשים. התוצאה היא כי הבקשה מתקבלת. הרשות ניתנת למבקשים להביא כחלק מן הראיות במשפט את הראיות הנוספות הבאות…". המערערים הגישו בקשה לעיון מחדש בהחלטה האמורה, אשר נדחתה ביום 5.5.05. כך גם נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישו המערערים על ההחלטה האחרונה. ה. ביום 6.4.06, במסגרת התובענה, ובמסגרת אותה בש"א, הגישו המשיבים "בקשה למתן פסיקתא" בציינם כי ביום 20.2.05 ניתנה החלטה בבקשה לביטול פסק הדין החלוט, כי הבקשה התקבלה, וכי "משמעות ההחלטה היא שפסה"ד מבוטל". כך גם כי יש להורות על סגירת תיק ההוצל"פ שנפתח לביצועו. ואכן, בעקבות הבקשה, כשלטענת המערערים מבלי שניתנה להם האפשרות להתנגד למבוקש, ניתנה אותה פסיקתא, היא פסק הדין נשוא הערעור דנן. ו. המערערים עתרו בבקשה דחופה לביטול הפסיקתא, אולם בית משפט קמא דחה ביום 9.5.06 את הבקשה, "הואיל והפסיקתא מבטאת את החלטת בימ"ש שנתנה כדין והיתה לחלוטה". כאמור, הערעור הוגש על הפסיקתא. טענות המערערים: 3. המערערים טוענים כי משמעות הפסיקתא ביטולו של פסק דין חלוט מיום 1.6.94. בטיעוניהם, משיגים המערערים על דרך התנהלותו של המשיב, בין השאר, באמצעות פנייתו לשופט אחר (כב' השופטת הורונצ'יק) לאחר שכב' השופטת ניב ריבה הורתה, במסגרת בקשותיו של המשיב, כי ההליכים יעוכבו כל עוד והמשיב לא יודיע כי הוא נכון לקיים את ההליך כהלכתו. עוד טענו, כי הפסיקתא גרמה למערערים נזק רב, כשתוצאת הפסיקתא הינה היענות לבקשה לביטול פסק דין שטרם התבררה. כך גם עצם מתן הפסיקתא שינה את מהותה האופרטיבית של החלטת בית משפט קמא מיום 20.2.05. לכן, מוגש ערעור על הפסיקתא ולא בקשת רשות ערעור על ההחלטה. 4. לטענת המערערים, בכתב התביעה המתוקן במסגרת הסעדים בסעיפים ג' ו- ד' עתרו גם שם המשיבים לביטולו של פסק הדין החלוט, וכי על-כן לא היה מקום להעתר לסעד שכזה טרם דיון בתובענה. עוד נטען, כי למעשה לא התקיים כל דיון בבש"א לביטול פסק הדין החלוט, לא התנהלו הוכחות ולמערערים לא ניתנה הזכות לחקור את המצהירים מטעם המשיבים על תצהיריהם. 5. המערערים טוענים, כי הבקשה למתן פסיקתא לא הועברה להם ועל כן לא ניתנה ההזדמנות להתנגד לבקשה טרם מתן החלטה, שכן לא ידעו כלל על קיומה. כך בית משפט קמא נעתר לבקשה למתן הפסיקתא כפי שביקשו המשיבים, אמנם בהסתייגות של מחיקת החלק המתייחס לבקשה לסגירת תיק ההוצל"פ, ובמעמד צד אחד. לשיטת המערערים, הליך של ביטול פסק דין מצריך בירור עובדתי, כולל הבאת ראיות והוכחות, וכי הפסיקתא אינה הולמת את הוראות הדין והפסיקה ביחס להליך של ביטול פסק דין. יתר על כן, בהחלטה מיום 20.2.05, כל שנקבע הוא כי יתאפשר למשיבים להביא ראיות לצורך טענת המרמה, אך ההחלטה אינה מהווה ביטול פסק הדין. משכך, הפסיקתא אינה תואמת את ההחלטה. סימוכין לכך, שההחלטה אינה בגדר החלטה על ביטולו של פסק הדין, מוצאים המערערים בהחלטתה של כב' השופטת דותן אשר דנה בבקשת רשות ערעור שהגישו המשיבים כנגד שתי החלטות של ראש ההוצל"פ בת"א, בקשה שנדחתה. במסגרת ההחלטה התייחס בית המשפט לטענת המשיב כי יש לראות בהחלטה משום ביטול פסק הדין ועל כן יש להורות על הפסקת הליכי ההוצל"פ. בית המשפט קובע כי עיון בהחלטה מלמד "שכל שנאמר בה הוא שהמבקש רשאי להציג ראיות התומכות בטענתו זו במסגרת תביעה שהוגשה בהמרצת פתיחה...", תוך שבית המשפט מצטט את אשר הובא לעיל בסופה של ההחלטה. כך גם בהמשך: "בית המשפט טרם הכריע בשאלה...". עוד הפנה בית המשפט שם, להחלטתה של כב' השופטת ניב אשר דחתה את בקשתו של המשיב למתן פסק דין חלקי, אשר יורה על החזרת החזקה בשתי החנויות. כך גם מפנים המערערים להחלטות נוספות שניתנו בבית משפט השלום אשר מצביעות על כך כי לא היה בהחלטה בגדר החלטה על ביטול פסק הדין. יתר על כן, לא בכדי עתר המשיב לבקשות למתן פסק דין חלקי. הנה כי כן, כך לפי המערערים, עצם הגשת הבקשה למתן הפסיקתא היתה שלא בתום-לב, בניגוד להחלטות קודמות וכן כי לא היה מקום שכב' השופטת הורונצ'יק תיזקק לבקשה, בה בעת שנדחו בקשותיו של המשיב להעברת התיק לדיון בפניה. 6. המערערים מוסיפים וטוענים, כי הפסיקתא תוצאתה סיכול הליכים הנמשכים מזה שנים לגביית חוב המשיב וכשבית משפט קמא לא שת לבו לכל אותן החלטות שניתנו בין מועד מתן ההחלטה לבין מועד מתן הפסיקתא, לרבות אי שימת לב כי הפסיקתא מוגשת בחלוף תקופה כה ממושכת. למעשה, הפסיקתא משמעותה ביטול פסק הדין החלוט ומבלי שבית המשפט הכריע בשאלה אם קיימת עילה לביטולו. התנהלות ההליך המשפטי 7. המשיבים הגישו בקשות ביניים רבות ומגוונות, ואין מקום לחזור על כל אותן בקשות. די אם נתייחס לבקשות המרכזיות הקשורות ללב הערעור. 8. עיקר טענתו של המשיב במסגרת הבקשות השונות, כי אין בפני בית משפט פסק דין וכי המערערים לא היו רשאים להגיש ערעור על הפסיקתא לכשעצמה. כב' השופט שילה בהחלטתו מיום 16.11.06 קבע כי אין ממש בבקשת המשיב לדחיית הערעור על הסף בקובעו: "ברור כי הערעור הוגש על הפסיקתה שהיא למעשה פסק דין שהרי הורתה על ביטול פסק דין קודם, דבר שגם לא עלה מההחלטה שקדמה לה. בנסיבות אלה בדין הוגש ערעור, והבקשה נדחית". גם בקשה שהגישו המשיבים לביטול ההחלטה נדחתה על ידי כב' השופט שילה אשר ציין כי ההחלטה ניתנה במעמד הצדדים וכן "מה עוד שהמבקשים הגישו בקשת רשות לערער". המשיבים לא הסתפקו בכך, ועתרו בבקשה נוספת שעניינה כלל גם השגה כהשגתם הקודמת, לרבות טענה כי המערערים מנצלים את הליכי בית משפט לרעה, ושוב נטען על ידי המשיבים כי לא ניתן להם יומם בפני כב' השופט שילה. גם בקשה זו נדחתה על ידי האב"ד ביום 28.1.08. כך גם נדחתה בקשת המשיבים לדחות את הדיון בערעור. 9. הדיון בערעור נקבע ליום 7.4.08, זאת לאחר שנדחו בקשות המשיבים לעיכוב דיון בערעור, לרבות עיכוב עד שתינתן החלטה בבקשת רשות ערעור שהגיש על החלטת כב' השופט שילה. יוער, כי סמוך למועד הדיון, עתר המשיב לדחייתו, ועתה מחמת מחלה נטענת, אולם גם בקשה זו נדחתה מהטעמים שפורטו. עוד יש להוסיף, כי במסגרת החלטות קודמות הובהר למשיב, כי אין כל עיכוב בהוראה על הגשת עיקרי טיעון. המשיב לא התייצב לדיון, ואף לא הגיש עיקרי טיעון. 10. בדיון נשמעו המערערים וכשהמערערים חוזרים על האמור בעיקרי הטיעון ועותרים למתן פסק דין. 11. לאחר מועד הדיון עתרו המשיבים למתן צו מניעה, עיכוב הליכים, הארכת מועד ולחילופין פסלות שופט וכן ביטול הדיון מיום 7.4.08. כך גם טענו כי הם מבקשים לכלכל צעדיהם, ועל כן מבוקש כי לא ינתן פסק דין על מנת שינתן למשיב יומו בבית המשפט. בנוסף, עתרו המשיבים למתן ארכה לפניה לבית המשפט העליון ביחס להחלטות שונות שניתנו משכבר. בהחלטה מיום 27.4.08 התבקשו המערערים להתייחס לשאלה אם אין מקום לאפשר למשיבים, נוכח מצבו הרפואי הנטען של המשיב, להגיש סיכומים קצרים וכי רק לאחר הגשתם ינתן פסק הדין בערעור. המערערים התנגדו לכלל העתירות של המשיבים, אולם לפנים משורת הדין הסכימו למתן אפשרות, כאמור, למשיבים. במסגרת ההחלטה, מצאנו לנכון לציין, כי ביום 22.4.08 דחה בית המשפט העליון את עתירת המשיב להורות לבית המשפט להמנע ממתן פסק דין, החלטה שהמשיבים נמנעו מלגלותה לבית המשפט. מכל מקום, דחינו את העתירות השונות של המשיבים. אולם, לפנים משורת הדין, אפשרנו למשיבים להגיש טיעון קצר מטעמם אשר יתייחס לנשוא הערעור, תוך קביעת מועד להגשתו. המשיבים לא ניצלו את האפשרות שניתנה להם להציג נימוקיהם כנגד טענת המערערים. מנגד, בחרו להגיש בקשות מבקשות שונות, אך ללא התייחסות לגופם של דברים, בכל הקשור לאשר נטען על ידי המערערים, אלא עיקר הטענות התייחסו להתנהלותם של המערערים ולא לשאלות המתעוררות במסגרת ערעור זה. לענין הערעור, חרף ההחלטות שניתנו, לרבות ע"י כב' השופט שילה, חזרו וטענו המשיבים לענין הפסיקתא שאינה מהווה פסק דין. עוד טענו כי במסגרת ההחלטה, מעת שקבעה כב' השופטת הורונצ'יק בסוף ההחלטה "התוצאה היא כי הבקשה מתקבלת", המשמעות כי ביהמ"ש נעתר לבקשה לביטול פסק הדין החלוט. 12. ביני לביני, השיג המשיב מבוקשו, לאחר שעוד טרם שניתן פסק הדין בערעור, נדחתה בקשת הרשות ערעור שהגיש על החלטתו של כב' השופט שילה [רע"א 10100/06 צמח נ' עירית רמת השרון, (טרם פורסם) מיום 3.11.08 (כב' השופטת ארבל)]. דיון: 13. ההחלטה אשר בעקבותיה הוגשה הבקשה למתן פסיקתא אינה עומדת לדיון במסגרת ערעור זה. למעשה, גם המערערים לא הגישו בקשת רשות ערעור מיד לאחר מתן ההחלטה, אלא רק משנדחתה הבקשה לעיון חוזר. מכל מקום, לצורך ההכרעה בערעור, אין לנו צורך לבחון את אשר קבע בימ"ש קמא בהחלטה. 14. השאלה שעלינו להכריע בה בערעור עניינה, האם כדין ניתנה הפסיקתא, אם לאו. כך גם נחזור ונידרש לשאלה בדבר מהותה של הפסיקתא, מהות שקשורה לתוצאת ההחלטה מחד גיסא, ולפסיקתא ותוצאתה מאידך גיסא. 15. לית מאן דפליג, כי לא על נקלה יבטל בימ"ש פסק דין חלוט בטענות של תרמית, לרבות גילוי עובדות חדשות. עם זאת, המשיבים עתרו בכתב התביעה המתוקן ליתן הצהרות אשר מנוגדות לאשר נקבע בפסק הדין החלוט. לכן ולא בכדי, התייחסו המשיבים בתביעתם לנושא פסק הדין החלוט, ומדוע יש להענות לעתירתם להתעלם מאשר נקבע באותו פסק דין. בנוסף ובמקביל, הגישו המשיבים את הבקשה שהוכתרה על ידם: "הודעה על בקשה דחופה ביותר לביטול פסק דין חלוט שניתן במסגרת תיק אזרחי שמס' 15599/89 ולקיים משפט חוזר" (ההדגשות במקור). בעתירה התבקש בימ"ש קמא: "ליתן החלטה ו/או פסק דין במסגרת כתב תביעה מתוקן... שאותו הגיש המשיב (צ"ל המבקש) ביום 5.12.04 ולבטל את פסק הדין שניתן כנגד המבקשים... ביום 1.6.94... ולקיים משפט חוזר על פי הפסיקה של יסוד טעות תרמית ועל יסוד גילויים של ראיות חדשות ובירור עובדתי" (ההדגשות לעיל ולהלן שלנו). 16. ואכן, מעיון בהחלטה עולה כי בימ"ש קמא בראשית ההחלטה מציין "זו בקשה לביטול פסק דין חלוט שניתן... ביום 1.6.94...", ובהמשך ההחלטה מפרט בימ"ש קמא את הטענות השונות של המשיבים, לרבות אשר נטען על ידם לענין ראיות חדשות. כך גם מזכיר בימ"ש קמא את עתירת המשיבים בכתב התביעה המתוקן. בימ"ש קמא קובע בסעיף 9 להחלטתו: "אם התכוונו המבקשים כי מטעמיהם יורה בית המשפט על ביטולו של פסק הדין... מן הטעם שיש לקיים משפט חוזר - הרי ניתן להעתר לבקשה במסגרת ניהולה של התובענה הזו למתן פסק דין הצהרתי, ובלבד שאגיע למסקנה כי טעמי הבקשה מתיישבים עם כללי ההלכה הפסוקה...". כך גם בסעיף 10 להחלטה דחה בימ"ש קמא את טענת המערערים כאילו בקשה לביטול פסק דין בעילה של תרמית צריכה להיות מוגשת כהליך עצמאי. לשיטת בימ"ש קמא, כמפורט בסעיף 11 להחלטה: "תביעה לביטול פסק הדין בשל תרמית איננה משום תביעה חדשה. הבקשה לביטולו של פסק הדין בשל תרמית הוגשה כבקשת ביניים במסגרת התובענה העיקרית..." . משכך, בחן בימ"ש קמא את השאלה המשפטית שבפניו, וקבע כי "מירמה - מבטלת הכל". כך גם במשפט הפלילי וגם במשפט האזרחי. מכאן פנה בימ"ש קמא לבחון את אותן ראיות חדשות שהמשיבים טענו להם, בהתייחס לשאלה אם אכן המשיב היה המחזיק בנכסים, כפי שנקבע בפסק הדין החלוט. במסגרת זו הפנה בימ"ש קמא למסמכים אלו או אחרים, תוך ציון כי: "משמעותם הלכאורית של שני המסמכים הללו מצביעה על כך שבראיותיה שהציגה התביעה לבית המשפט עובר למתן פסק הדין בהיעדר, לא גילתה לכאורה כי פקידיה הבכירים... לכאורה אמרתי, שכן - בשלב זה של הדיון עדיין על בית המשפט לבחון את קבילותן ומשקלן של הראיות החדשות". כך גם ביחס לטענת התרמית, ציין בימ"ש קמא בהתייחס לטענה זו: "לפיכך נדרש בירור רחב ומעמיק יותר, אפילו על ידי השוואתן של ראיות שהיו במשפט לעומת ראיות חדשות שבידי בעלי הדין". וכפי שפורט לעיל, בחלק האופרטיבי ציין ביהמ"ש מפורשות כי בכוחו להורות על דיון מחדש, מעת שמתברר שפסק הדין הושג במרמה, תוך הוראה מפורשת: "יש על כן לאפשר שמיעת הראיות הנוספות בטענת התרמית, שכן שוכנעתי כי הראיות הנוספות הן בעלות חשיבות... הנני מתירה את הגשתן של הראיות הנוספות באופן שבפסק הדין יכריע בית המשפט גם בטענת המירמה שהועלתה על ידי המבקשים". ובהמשך נקבע: "התוצאה היא כי הבקשה מתקבלת. הרשות ניתנת למבקשים להביא כחלק מן הראיות במשפט את הראיות הנוספות הבאות...". 17. מעיון בהחלטה עולה באופן חד וברור כי בימ"ש קמא איפשר למשיבים לטעון טענות ולהביא ראיות על מנת שבימ"ש יקבע, במסגרת הדיון בתובענה שהגישו המשיבים, אם אכן פסק הדין החלוט הושג במרמה, כך גם לנושא "המשפט החוזר". יתר על כן, ביהמ"ש חזר והדגיש את הנושא הלכאורי בהחלטתו, בציינו כי כמובן שיהיה צורך לבחון את הראיות השונות על מנת להגיע למסקנה זו או אחרת. 18. עוד יש להוסיף כי באותו שלב לא נחקר מי מהצדדים, ולא נבחנו הטיעונים השונים והראיות לגופן, אלא כאמור במסגרת של הבחינה הראשונית בלבד, אם יש מקום לאפשר דיון בסוגיית ביטולו של פסק הדין החלוט. 19. די לנו באמור בהחלטה גופא על מנת להגיע למסקנה בדבר התוצאה של ההחלטה. עם זאת יוער, כי לא בכדי מפנים המערערים לאותן החלטות שניתנו לאחר מתן ההחלטה, ואשר מתוכנן עולה כי הן ערכאת הערעור והן ערכאה קמא, ראו בהחלטה את אותה משמעות אשר פרטנו לעיל. יתר על כן, גם מפניותיו האחרות של המשיב, כגון למתן פסק דין חלקי, עולה שגם הוא, לכאורה, סבר כי אין בהחלטה משום ביטולו של פסק הדין החלוט. עוד נוסיף ונציין כי ביטולו של פסק דין חלוט, שניתן שנים רבות לפני שהוגשה בקשה לביטולו, הינו צעד חריג אשר ביהמ"ש יידרש לו במקרים חריגים. יתר על כן, ברור שטענת התרמית טעונה הוכחה בדרגה גבוהה, תוך בחינת הנסיבות העובדתיות אחת לאחת. חזקה על בימ"ש קמא שלא יוציא מלפניו החלטה שאינה מתוקנת. דהיינו, קשה להניח כי אך ורק על סמך החומר שהיה מונח בפניו, ומבלי שמיעת ראיות כלשהן, היה מבטל בימ"ש פסק דין חלוט שכזה. 20. הנה כי כן המסקנה העולה, כי התוצאה המתבקשת מההחלטה שאכן יותר למשיבים במסגרת התובענה שהגישו כנגד המערערים, להביא ראיות ולטעון בכל הקשור לפסק הדין החלוט. בלשון אחרת, בימ"ש קמא סבר כי חרף טענות למעשה בית דין או להשתק פלוגתא, כתוצאה מפסק הדין החלוט, יש מקום לאפשר למשיבים לנסות ולהתגבר על כך לאור הטענות של המשיבים כנגד פסק הדין החלוט, ושעל כן יש לבטלו. אולם, בכל מקרה, כל שניתן למשיבים אותה הזכות או האפשרות כי הנושא יועלה לדיון במסגרת התובענה, כולל הבאת ראיות, אך לא מעבר לכך. 21. אם נעיין עתה בפסיקתא, הרי צוין בה "אני מורה על ביטול פסה"ד...". דהיינו, התוצאה של הפסיקתא משמעותה כי למעשה פסק הדין החלוט בטל, ואין צורך בהבאת ראיות על מנת להביא לבטלותו, אם בכלל, או לטיעונים לענין שאלת ביטולו. בלשון אחרת, משמעות הפסיקתא כפסק דין המביא לסיומו את עתירת המשיבים כי ביהמ"ש יורה על ביטולו של פסק הדין החלוט. 22. משכך, מצויים אנו בחלופה הראשונה המפורטת בע"א 4716/07 גרוברג נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם מיום 15.10.07): "והשאלה בהתאם, אם מדובר בפסיקתא ששינתה מפסק הדין או שמא בפסיקתא 'משקפת'..." (כב' הרשם מרזל). כן ראו אודות האבחנה האמורה בע"א 5982/04 מדינת ישראל נ' טכורש (טרם פורסם מיום 16.2.05), וכן בע"א 11082/07 עו"ד יצחק יחיאל נ' יכין חק"ל בע"מ (טרם פורסם מיום 28.8.08), וכמובן בהחלטתה של כב' השופטת ארבל אשר צויינה לעיל. 23. לאבחנה האמורה שתי השלכות. האחת, בתחום הפרוצדוראלי והשניה, בתחום המהותי. בכל הקשור לתחום הפרוצדוראלי, וכפי שנקבע גם ע"י כב' השופט שילה, מעת שהפסיקתא לא עולה בקנה אחד עם ההחלטה, אזי יש לראות בפסיקתא כפסק דין אשר הקים זכות ערעור עצמאית למערערים. בלשון אחרת, לא מדובר בפסיקתא "משקפת" שאזי פסק הדין או ההחלטה אשר בעקבותיהם ניתנה הפסיקתא הם המהווים את ההכרעה העומדת לערעור, ולא הפסיקתא לכשעצמה. בכל הקשור לתחום המהותי, מעת שמדובר בפסיקתא, הרי בהתאם לתקנה 198 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984, הפסיקתא אמורה לכלול את "... הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו בענין הנדון...". בלשון אחרת, הפסיקתא אינה המקום לשנות מאשר נקבע בהחלטה, אשר בעקבותיה ניתנה הפסיקתא, אלא חייבת להיות זהות מלאה בין האמור בהחלטה ובין תוכנה של הפסיקתא האמורה לשקף את ההכרעה בהחלטה. דהיינו, ביהמ"ש אינו מוסמך לקבוע בפסיקתא בשונה מאשר קבע בהחלטתו. עם מתן פסק דין סיים למעשה בימ"ש מלאכתו ושוב לא יכול הוא לשנותו, אלא אם מדובר בטעות סופר. משכך, מעת שמתבקש בימ"ש ליתן פסיקתא, הרי "כבול" הוא לאמור בפסק דינו, גם אם סובר ביהמ"ש בעת חתימת הפסיקתא, אחרת מאשר סבר בשעת מתן פסה"ד. דברים אלו יפים גם במקרה דנן, דהיינו לאמור בהחלטה מחד גיסא, ולאמור בפסיקתא מאידך גיסא. לא בכדי לא ציין בימ"ש קמא בהחלטה כי פסה"ד החלוט בטל, אלא הורה אשר הורה וכפי שהבאנו לעיל. משכך, לא היה רשאי בימ"ש קמא להוציא מלפניו פסיקתא אשר אינה משקפת, כאמור, את המפורט בהחלטה. חריגה זו לכשעצמה מחייבת את קבלת הערעור וביטול הפסיקתא. ראו גם ע"א 4623/06 פזגז 1993 בע"מ נ' חודדה (טרם פורסם מיום 19.6.08). 24. למעלה מהנצרך נציין כי מעת שהפסיקתא הביאה, כאמור, לסיומו של ההליך המשפטי בכל הקשור לביטול פסה"ד החלוט, הרי מדובר בפס"ד ולא בהחלטה אחרת, לענין זכות ערעור או הגשת בקשת רשות ערעור. 25. לא מצאנו להידרש לטענות האחרות של המערערים, לרבות לדרך התנהלותו של המשיב, כולל הטענה של "מציאת" מותב נוח לעומת מותבים אחרים, אי העברת הבקשה לפסיקתא לתגובת המערערים ועוד. כך גם לא נדרשנו לתהייה מדוע "נזכר" המשיב לפנות בבקשה למתן פסיקתא בחלוף תקופה כה ממושכת מאז ניתנה ההחלטה, וכשהמשיב אינו טורח לציין בפני בימ"ש קמא אודות ההליכים האחרים וההחלטות שניתנו ביני לביני בענין משמעות ההחלטה. 26. העולה מהאמור כי דין הערעור להתקבל, וכך אנו מורים. הפסיקתא שהוציא מלפניו בימ"ש קמא ביום 24.4.06 בטלה. לרבות בהתחשב בבקשות הרבות וכל אשר נצרכו המערערים במסגרת הערעור, אנו מחייבים את המשיבים לשלם למערערים שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ש"ח בתוספת מע"מ. הפקדון שהפקידו המערערים יוחזר להם. 27. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. תרמיתביטול פסק דין