הכרעת דין הנאשם הואשם בפני בעבירות של הפרעה לעובד ציבור ואיומים. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 19.6.02 בשעת צהריים בישוב אורנית, מילאה פקחית הבניה אפרת מור (להלן: הפקחית) את תפקידה מטעם מחלקת ההנדסה של המועצה המקומית, בכך שערכה צו הפסקת עבודה לבית שנתגלתה בו חריגת בניה והדביקה את העתק הצו על קיר הבית. הנאשם, שהינו האדריכל של הבית, הוזעק למקום, ותלש מהקיר את העתק הצו, קימט אותו והשליכו לתוך רכבה של הפקחית. באותן נסיבות, אמר הנאשם עליה ועל עובדים אחרים של מחלקת ההנדסה שהם מושחתים ושהיא מקבלת שוחד, ואף איים עליה באומרו: "תזהרי, אל תתעסקי אתי, אני עוד אגמור (או אקבור) אתכם". הנאשם, שייצג את עצמו ללא עזרת סניגור, כפר בעבירות המיוחסות לו. הפקחית העידה, כי היא משמשת כפקחית בניה במועצה המקומית אורנית. במסגרת תפקידה, היא בודקת חריגות בניה במבנים הנבנים בישוב, ובמידה ומתגלה חריגה, היא מוציאה צו הפסקת עבודה ומדביקה העתק שלו על קיר המבנה. ביום האירוע יצאה לסיור בשטח, וגילתה חריגת בניה בפרגולה בבית שהנאשם תכנן, ביחס להיתר הבניה. היא הוציאה צו הפסקת עבודה והדביקה אותו על קיר הבית. מנהל העבודה במקום, ששאל אותה למעשיה, קיבל ממנה הסבר, ובעקבות כך הגיע הנאשם למקום. מכאן ואילך תארה העדה את האירועים בדרמטיות רבה: לדבריה, הנאשם הגיע ברכבו במהירות, נעצר בצורה פתאומית, יצא מהרכב כשהוא עצבני וכועס וניגש לעברה. אותה עת היא ישבה ברכבה והתכוונה לנסוע מהמקום. הנאשם התחיל לצעוק עליה מדוע הוציאה צו הפסקת עבודה. היא אמרה לו מה החריגה שמצאה והוא אמר לה "בואי נמדוד, זה לא נכון". הוא ניגש למבנה, תלש את הצו שהיה מודבק על הקיר, התקרב לרכבה בצורה מאיימת, קימט את הצו וזרק אותו פנימה דרך חלון הרכב, כשהוא מכוון אליה. היא הציגה את הצו המקומט (ת/2). הוא המשיך לצעוק עליה, "את אל תתעסקי עם זה, תתעסקי עם התשתיות". היא אמרה לו שזה לא תפקידה, והוא ענה: "במה אתם מתעסקים, תפסיקי להתעסק אתי כי אם לא תפסיקי אני אקבור אתכם (או אגמור אתכם)". לדברי הפקחית, היא ממש פחדה: "הוא התקרב אלי ואמר את הדברים בצורה שמאד הפחידה אותי, הייתי לבד שם. הייתי בטוחה שהוא הולך להרביץ לי ולא ידעתי מה לעשות". בתגובה, אמרה לו "אתה מאיים עלי?" ועזבה את המקום כשהיא רועדת, בוכה ומפוחדת. לדבריה, מאז המקרה היא חוששת ללכת לביקורות בבתים ללא ליווי, ובפרט שבתים רבים שנבנים בישוב תוכננו ע"י הנאשם ויש בהם חריגות בניה. היא ציינה כי היא משמשת בתפקידה כ-11 שנים, והיו לה בעבר ויכוחים מקצועיים עם הנאשם, שהביע כעסים אך לא ברמה כזו. בחקירתה הנגדית אמרה כי הצו היה אמור להראות ע"י בעל הבית, ו"ברגע שהנאשם תלש הוא לא יראה את זה". היא אישרה כי הנאשם לא חסם את דרכה ברכבה אלא רק עיכב אותה בשל הויכוח. לאחר שחזרה נסערת ובוכה למשרדה, הגישה תלונה במשטרה בליווי אנשי המועצה. היא לא זכרה אם הודיעה טלפונית על הצו לבעל הבית באותו יום, כפי שהיא נוהגת בד"כ לעשות, אך אישרה כי בהמשך הם ידעו מפיה על הצו, בנוסף למשלוח בדואר רשום. לדבריה, העימותים הקודמים שהיו לה עם הנאשם היו גם הם בנושא חריגות בניה בבתים שתכנן, והנאשם דיבר בצורה בוטה. כשנשאלה אם טען נגדה בעבר כי היא מקפחת אותו לעומת ההתייחסות לבתים אחרים, השיבה "לא זוכרת". היא אישרה כי פנה אליה בעבר בתלונות על הפליה לטובה של נכבדים ו"מקורבים" ובחלק מהמקרים בעקבות פנייתו בנושא חריגות הוצא צו. כן אישרה כי אמר לה שהם (מחלקת ההנדסה) מושחתים ודיבר על לקיחת שוחד. לדבריה, הנאשם התלונן בפניה על הזנחת נושא התשתיות בישוב, שהיא אישרה כי הוא בעייתי, וטענה כי הנושא אינו מתפקידה ואין קשר בינו לבין טענות הנאשם על לקיחת שוחד. כשנשאלה אם יש מקרים בהם חריגות בניה בישוב אינן מטופלות, היא אישרה כי יש מקרים בהם הממונים עליה אומרים לה "תחכי, תתעכבי" עם הטיפול. כשנשאלה אם יתכן שההמתנה ואי אכיפת החוק נמשכות שנה או שנתיים, ענתה "אין לי מה לענות לך, יש מעלי מהנדס. אני מעדכנת את המהנדס". היא אישרה כי הנאשם מדבר איתה בצורה מנומסת ולא קילל אותה אי פעם, אך לדבריה באותו מקרה דיבר בצורה "בוטה, מאיימת ומפחידה" וזה היה יותר גרוע. כן אישרה כי גם לאחר האירוע המשיכה לטפל בחריגות בניה בבתים שתכנן הנאשם, גם מבלי שתהיה מלווה ע"י מי מהעובדים האחרים (בניגוד לדבריה בחקירה הראשית), כי "אני לא יכולה להיות תלויה בכל מיני אנשים בשביל ללוות אותי לשטח". עוד אישרה, כי הנאשם סייע לה כשרכבה נתקע באחד הסיורים שעשתה לבדה, אחרי המקרה. עם זאת, אמרה כי היה מקרה נוסף לאחר מספר חודשים, במהלך ויכוח מקצועי ביניהם במשרדה, בו רכן לעברה ודיבר "עם אצבע מאיימת". היא לא זכרה את תוכן הדברים שאמר אלא את הצעקות, וכי הגיעה שוב למשטרה להגיש תלונה. היא אישרה כי "איים עליה" שאם לא תטפל במה שביקש, יפנה למשטרה. הפקחית אישרה כי לא היו עדים לאירוע, למעט אותו עובד שלא ידוע לה מה ראה או שמע. לא היה לה הסבר לכך שבמכתב "התראה טרם הגשת תביעה" ששלח עו"ד חייקין בשם המועצה ובשמה אל הנאשם (נ/1), בהסתמך על דבריה, נטען כי הנאשם קילל את הפקחית וכי היו עדים לדברים הקשים שטען כלפיה, בבחינת הוצאת לשון הרע בפרהסיה. בהודעתה מיום האירוע (ת/4) מסרה הפקחית "הגיע מר יובל פוזניאק... ואז פנה אלי ואמר למה עשית את הצו ואז עניתי לו שישנן חריגות והוא בתגובה ביקש שנמדוד, הסברתי לו שמדדתי ולכן נתתי את הצו וזה לא מופיע בתוכנית, ואז ניגש לצו, תלש אותו מהקיר קימט אותו וזרק אותו לתוך הרכב שלי ואמר "תזהרי אל תתעסקי אתי אני עוד אגמור או אקבור אותכם"." בתגובה לדבריו ש"יקבור" וגו', שאלה אם הוא מאיים והוא לא ענה. היא הוסיפה: "אני מרגישה מאויימת וחוששת מהתקלות איתו ומבקשת מהמשטרה להזהירו שלא יפנה אלי כלל". כן ציינה כי הנאשם בא אליה בטענות מדוע אינה מטפלת בנושא התשתיות והביוב, וכשענתה שזה לא תפקידה, טען בפניה כי היא מקבלת שוחד. על כך השיבה לו שישמור על הפה שלו. עוד ציינה, כי בעבר היו עימותים דומים איתו, בהם דיבר בתוקפנות ובאיום. השוואת גרסתה של הפקחית בתלונה שהוגשה ביום האירוע לעדותה בביהמ"ש מלמדת על מגמתיות והקצנה רבה בעדותה, וניכר כי בעת מתן העדות היתה מגמתה של העדה להוסיף נופך של אלימות ותוקפנות בלתי מרוסנת להתנהגות הנאשם. זאת, כאשר הדעת נותנת שהתיאור שמסרה ביום האירוע היה קרוב יותר למציאות. החשש למגמתיות מתגבר, כאשר הן התלונה והן ההתייצבות למתן עדות נעשו בליווי מי מאנשי המועצה, שמבחינתם הנאשם הוא "עושה צרות" סדרתי ו"טרדן מתערב" המעלה תלונות שמן הסתם היו רוצים להשתיק. הנאשם, בהודעתו שנגבתה בחלוף כשבועיים מיום האירוע (ת/1), הוזהר ביחס לעבירת איומים בלבד, בכך שאמר לפקחית מלים דומות למצוטט בכתב האישום. הנאשם הגיב באומרו כי התלונה לדעתו מפוברקת ונועדה לשמש מחסום לפעילותו המקצועית בשנה האחרונה כנגד המועצה המקומית ובעיקר כנגד מחלקת ההנדסה שלה. ביחס לאירוע, מסר כי הוא האדריכל של הפרוייקט ועורך הבקשה. באותו יום נקרא לשטח ע"י קבלן המשנה שעבד בבית, בשם שלום. הוא אישר כי היה לו עימות מילולי עם הפקחית, ולדבריו הזהיר אותה כי אם לא תבצע עבודתה כראוי הוא יפנה למשטרה. הנאשם אישר כי הויכוח היה מלווה בצעקות הדדיות, כי כינה את מחלקת ההנדסה ואת ראש המועצה בתואר "מושחתים" וזאת לדבריו בהתייחס לאופן מילוי תפקידם בתחום התשתיות בישוב, שיש בו לדעתו הפרה של החוק וזילות חיי אדם. לגבי הצו, אישר כי תלש אותו מהקיר ו"החזירו" לרכב הפקחית. לטענתו, יש ספק אם היתה חריגת בניה כטענת הפקחית. הוא הדגיש כי לא איים על הפקחית. הוא ציין כי בעת הויכוח הקבלן שלום ישב ברכבו בסמוך לרכבה של הפקחית, אך הוא סבור שחלונות רכבו היו סגורים. בעדותו, הציג הנאשם אסופת מכתבים שהוחלפו בינו לבין מחלקת ההנדסה של המועצה בעניינים מקצועיים (נ/3). חלקם דן בנושא חריגות הבניה הנטענות ע"י המועצה, וכולל השגות מקצועיות ובקשות לקיים דיונים בנושאים מסויימים בוועדת התכנון והבניה, וחלקם בעניין חריגות בניה לא מטופלות ופעולות בלתי חוקיות מצד המועצה להן הוא טוען. המכתבים הינם ענייניים ונוגעים לסוגיות מקצועיות ומשפטיות, ועל אף הביקורת המועלית בהם, אין בהם כל התלהמות או שפה מאיימת. הנאשם הסביר כי הצו ת/2 (כמו צוים דומים אחרים) הוצא בשל פרשנות של המועצה את התב"ע כאוסרת הקמת עמודי פרגולה עשויים בטון, בעוד שלדעתו האיסור בתב"ע הוא על הקמת הקורות העליונות בפרגולות מבטון. הוא ציין כי עד היום נהרסו לו עקב צוי המועצה למעלה מ-20 עמודים, ו"אחרי שנתיים של תחנונים ואיומים שאני אפנה לפה או לשם הוחלט לאשר לי את העמודים האלה, כל העמודים נהרסו כי לא היה להם זמן לדון". לדבריו, לפני כחודשיים התקשר אליו מהנדס המועצה והודיע לו שהוחלט כי הקמת עמודי פרגולות מבטון היא חוקית. לגבי המקרה נשוא האישום, העיד הנאשם כי הגיע למקום בעקבות הודעה של קבלן המשנה על צו הפסקת עבודה שהודבק על הבית עקב הקמת עמודי בטון לפרגולה. הוא לקח את הצו, קרא אותו ואח"כ קרע אותו וקימט אותו כאות מחאה, והחזירו לרכבה של הפקחית, בזריקה דרך החלון, ללא כל נסיון לפגוע בה. תוך כדי כך הוא פנה אל הפקחית בשאלה אם "אין לה במה להתעסק אלא רק בשטויות האלה". הוא אישר כי אמר לפקחית שמחלקת ההנדסה "הם מושחתים" וכי הוא ידאג "לשים סוף לעסק הזה, הרמאויות, העברת שטחי ציבור למקורבים, והיא קשורה לזה. יש מקרים שאומרים לה להשעות את הפעולה נגד אנשים מקורבים, יש כאלה שלא פועלים נגדם. אני רואה בזה שחיתות ואני הייתי מעוצבן". לדבריו, מעולם לא פנה אליה באופן אישי אלא דיבר על תפקוד המחלקה כגוף מושחת, לא אמר את המלים "אקבור" או "אגמור", אלא רק שיתלונן במשטרה, ותלישת הצו וקימוטו כמו גם הכנסתו דרך חלון הרכב נעשו כאקט מחאה לגיטימי. הנאשם ציין כי הפקחית הגישה נגדו בעבר תלונות נוספות - אחת בה טענה שהוא מתחזה לאדריכל, תלונה נוספת על איומים (שנסגרה מחוסר ראיות) ושלישית לרשם האדריכלים. בחקירה הנגדית הסביר כי המשיך לבנות עמודי פרגולות מבטון (ולא מעץ כדרישת המועצה) שכן לדעתו הצוים של המועצה הם בלתי חוקיים והעמודים מבטון לא נוגדים את התב"ע. הוא אישר כי היה עצבני ודיבר עם הפקחית בתקיפות, אך עמד על כך שדיבר בנימוס וללא ניבול פה. לדבריו, היו חילופי מלים וגם צעקות מצידו בעניין תפקוד מחלקת ההנדסה (אי חוקיות הצו, שחיתות, הזנחת הטיפול במפגעים בטיחותיים) וטענות של הפקחית, שאף הן הושמעו בצעקות, לגבי חריגות בניה מצידו. הנאשם הסביר כי ניסה להפנות את תלונותיו על שחיתות ומשוא פנים כלפי מקורבים בתחום התכנון והבניה למשטרה, אך הופנה למהנדס המועצה שאף הוא בין המעורבים בפעילות הנילונה. הוא הביע דעתו כי המועצה מעוניינת להכתים אותו בקלון פלילי כדי להשתיק את ביקורתו והתדיינויותיו הממושכות איתם. עדותו של הנאשם היתה מהימנה עלי. התרשמתי מהנאשם כאדם עקשן הלוחם מלחמות צדק, אולי עד כדי "דון קישוטיות", אך רחוק מאלימות פיזית או מילולית. התרשמתי, כי "מלחמותיו" של הנאשם בבעלי התפקידים במועצה, לרבות הפקחית, היו ענייניות ולא אישיות, וכי לא ניסה להשיג את מטרותיו בדרכים של הפעלת כח או איום בפעולה לא חוקית. עד ההגנה מר יהודה מצנר העיד כי הוא בעל הבית שלגביו הוצא צו הפסקת העבודה הרלוונטי, וכי ביום האירוע נשוא האישום שמע טלפונית מפי הנאשם על הוצאת הצו. לדבריו, בהמשך לכך קיבל את הצו גם בדואר רשום. לדבריו, גם במקרה של צו קודם שהודבק על המבנה, הוא לא ראה את הצו המודבק אלא קיבל עליו הודעה טלפונית מהנאשם וכן קיבל את הצו בדואר רשום. דיון: ממכלול הראיות עלה כי בין הנאשם לבין המועצה המקומית אורנית ובעיקר מחלקת ההנדסה והועדה המקומית לתכנון והבניה קיימות מחלוקות מקצועיות רבות וממושכות בנושא אכיפת חוקי התכנון והבניה בישוב ופרשנות המועצה לתב"ע. בנוסף, לנאשם טענות עקביות בנושא אכיפה סלקטיבית של חוקי התכנון והבניה ונוהג של איפה ואיפה ביחס למקורבים, לגביהם אין אכיפה כמו כלפי יתר התושבים. מעדות הפקחית עלה, הגם שהודתה בכך באי רצון, כי יש ממש בטענות הנאשם, על כך שאכיפת החוק בישוב אינה מתבצעת בדרך שוויונית כלפי כולי עלמא, אלא הממונים על הפקחית מורים לה "להתעכב" ולא לאכוף את החוק במקרים מסויימים, וניתן להבין מעדותה כי ה"עיכוב", קרי: אי האכיפה, נעשה ללא כל סיבה עניינית מלבד זהותו של בעל הבית. כן עולה מעדות הפקחית כי היא מודעת לבעיות רבות בתחום התשתיות בישוב, עליהן התריע הנאשם בפני המועצה. עוד עולה מהראיות, כי טענותיו של הנאשם היו ענייניות ולא מופרכות, ובחלקן נמצאו מוצדקות, ואף המועצה שינתה את דעתה ונענתה לפניותיו. כך בעניין התרת בניית עמודים מבטון, לאחר תקופה ארוכה בה הוצאו צוי הריסה לעמודים כאלה בשל פרשנות דווקנית של התב"ע, וכך בעניין אכיפת החוק כלפי עברייני בניה "מיוחסים" לאחר פניות הנאשם למועצה בעניין. התמונה המצטיירת היא, כי פעילותו האינטנסיבית של הנאשם בתכנון בתים בישוב, תוך חריגות בניה לטעמה של המועצה, ומתיחת ביקורת קשה על ידו נגד המועצה וועדת התכנון והבניה המקומית (שבראשה עומד ראש המועצה), עד כדי האשמתן בלקיחת שוחד (לרבות הגשת תלונה במשטרה בעניין) ובפעולות ללא סמכות חוקית, לא הפכה אותו ל"יקיר המועצה". אדרבא, יש להניח כי פעילותו היתה לצנינים בעיני ממלאי התפקידים הרלוונטיים. כך יצויין, כי במכתב נ/1 שנשלח לנאשם ע"י ב"כ המועצה עו"ד חייקין, ביחס למקרה נשוא האישום, נטען כי "המקרה המתואר מצטרף לשורה ארוכה של מקרים בהם הנך מעורב בישוב הכרוכים באופן כזה או אחר בעבירות בניה הנעשות בבתים בהם אתה משמש כאדריכל". מעדות הנאשם עלה כי אין זו התלונה היחידה שהוגשה נגדו בשל פעילותו המקצועית מול המועצה. ממכלול נתונים זה עולה חשש לתלונה נקמנית בעידוד בכירי המועצה, ומהמגמתיות שבלטה בעדות הפקחית מתחזק הרושם, כי יש ממש בתחושתו של הנאשם כי המועצה מצאה את האפיק הפלילי כדרך לפגוע בנאשם ובמשלח ידו, להטביע עליו אות קלון של עבריין ובכך להשתיקו. לגופו של האירוע, שוכנעתי כי הדברים שאמר הנאשם לפקחית במהלך הויכוח - גם אם עשה שימוש במלים "אני אגמור אתכם" או "אעשה לזה סוף" או ביטוי דומה לכך - לא היו בגדר איום בפגיעה פיזית או פגיעה אסורה אחרת בה או במי מעובדי המועצה. שוכנעתי כי הנאשם לא התכוון לאיים בפגיעה שלא כדין, וכי הפקחית ידעה והבינה היטב מהקשר הדברים ומרקעם שכוונתו היא לנקיטת הליכים חוקיים/משפטיים בלבד. הבעת כוונה כזו אינה בגדר "איום" בדין הפלילי, שכן אין בה איום ב"פגיעה שלא כדין" (ראו ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מ"י (פ"ד מג(3) 373)). הפקחית הכירה את הנאשם תקופה ממושכת, ידעה שהינו אדם נורמטיבי ואיש מקצוע הנוקט, בעניינים שבמחלוקת, פעולות חוקיות כמו כתיבת מכתבים, תלונה למשטרה, ייזום הליכים ע"פ חוק התכנון והבניה וכו'. לא היה לה כל יסוד להניח כי כוונתו היא לפגיעה פיזית או פגיעה אסורה אחרת במי מעובדי המועצה, ואיני מאמינה כי הבינה את דבריו שלא ככוונתם. יש להניח, כי סגנון הדיבור התוקפני והנזעם הרעים את הפקחית, השלכת הצו המקומט לרכבה חרתה לה וגם ההאשמות בשחיתות כלפי המחלקה בה היא עובדת לא נעמו לאזניה, אך לא האמנתי לדבריה כי חשה מאויימת שמא הנאשם יתקוף אותה לאלתר, או יתנכל לה אישית בהזדמנות אחרת, כפי שטענה בעדותה. לפיכך אני מזכה את הנאשם מעבירת האיומים. אשר לעבירת ההפרעה לעובד הציבור במילוי תפקידו, ביססה ב"כ המאשימה, בסיכומיה, את טיעונה על כך שהתנהגותו של הנאשם בכללותה נועדה להשפיע, ע"י הטלת מורא, על אופן מילוי התפקיד של הפקחית בהוצאת צוי הפסקת עבודה בדרך כלל. אינני מקבלת טענה זו מבחינה משפטית, שכן משקבעתי כי הנאשם לא איים על הפקחית, כמשמעותה הפלילית של המילה, עצם הבעת המחאה והכעס בפני עובד הציבור אינה יכולה להחשב כעבירה של הפרעה לעובד הציבור במילוי תפקידו בעתיד. חופש הביטוי והמחאה הינו בין עקרונות היסוד של החברה הדמוקרטית. הבעת מחאה וביקורת, בדרכים חוקיות, ובמטרה להשפיע על אופן מילוי תפקידן של רשויות שלטוניות, הינה לגיטימית ואף רצויה לחברה. יתר על כן, העבירה של הפרעה לעובד הציבור מתייחסת להפרעה בביצוע משימה ספציפית, ולא בהטלת מורא או מורך מפני ביצוע התפקיד בדרך כלל, שאליה מתייחסת עבירת האיומים. לפיכך, בחנתי האם התמלאו יסודות העבירה ביחס למילוי תפקידה הספציפי של הפקחית ביום האירוע. בחנתי, האם תלישת הצו המודבק על קיר הבית והשלכתו מנעו את הגעתו ליעדו, היינו לבעל הבית - כפי שטענה הפקחית בעדותה. הוכח, כי התשובה לשאלה זו היא שלילית. הנאשם היה שלוחו של בעל הבית לטיפול בענייני הבניה כלפי המועצה, והוא שהיה הכתובת המיידית לאותו צו, כפי שמצא קבלן המשנה לנכון לעשות ברגע הדבקת הצו, בהזעיקו לאלתר את הנאשם ולא את בעל הבית. הוכח, כי מרגע שקיבל הנאשם את הצו, יידע מיידית את בעל הבית, כפי שעשה גם במקרה קודם בו הודבק צו דומה על אותו בית. משמע, מעצם תלישת הצו (לאחר קריאתו ע"י הנאשם) וזריקתו לא נגרם כל כשל במילוי תפקידה של עובדת הציבור, שכן כל הגורמים הרלוונטיים לאכיפת הצו ידעו ויודעו על קיומו. אין מדובר במי שתלש את הצו כדי להסתירו מעין רואה או להטעות מי מהעובדים בשטח, ובכך לגרום להפרת הצו. לא נטען ולא הוכח, כי עקב מעשהו של הנאשם, הצו לא נאכף. לפיכך, בעצם תלישת הצו מהקיר וזריקתו לא היה, במקרה דנן, משום הפרעה לעובד הציבור במילוי תפקידו. אשר להשלכת הצו לתוך רכבה של הפקחית: הנאשם כינה פעולה זו בלשון עדינה כ"חוסר נימוס", ולדעתי יש בה ללא ספק משום התנהגות מחוצפת ובוטה, שאינה ראויה גם למי שמאמין כי מחאתו צודקת. נוכח אמוני בגרסת הנאשם, אני קובעת כי הזריקה נעשתה ללא כל כוונה לפגוע בפקחית באמצעות הנייר המקומט (ולא נטען כי היתה פגיעה כזו בפועל), אלא כאות מחאה והבעת דעה שלילית על הלגיטימיות של הצו. בהתחשב בכך שהפקחית היתה עדיין בזירת האירוע, סמוך לאחר הדבקת הצו, אני סבורה כי היתה עדיין "במהלך מילוי תפקידה", וכי הפעולה שעשה הנאשם חרגה ממחאה לגיטימית ועלתה כדי הפרעה פיזית ממשית, המטרידה ומבזה את עובד הציבור. גם חברה ליברלית המכבדת את חירות הביטוי והמחאה אינה צריכה לסבול ולהתיר הפרעה מעין זו. ברם, העבירה של הפרעה לעובד הציבור במילוי תפקידו מתמקדת במניעת ביצוע התפקיד, ולא בהתנהגות בוטה או פוגעת כלפי עובד הציבור (לכך מתייחסת העבירה של העלבת עובד הציבור). ראו: קדמי, על הדין בפלילים (1995), חלק שני, עמ' 969. לפיכך ספק בעיני אם לשון הסעיף יכולה לשאת, בשולי גרעין המשמעות, גם את הסיטואציה של הפרעה לעובד הציבור הממלא את תפקידו (כגון בגרימת אי נוחות, השפלה או הטרדה לעובד הציבור), כאשר ביצוע המשימה, כשלעצמו, אינו נפגע או נכשל עקב כך. מכל מקום, גם בהנחה שמעשה מסוג זה יכול להחשב כ"הפרעה לעובד הציבור", אני סבורה כי בנסיבות המקרה עומד לנאשם הסייג של זוטי דברים, לפי סעיף 34 י"ז לחוק העונשין. סעיף זה קובע, כי "לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך." מעשהו זה של הנאשם, על אף הבוטות והזלזול הגלומים בו, גובל בפעולת מחאה לגיטימית ואינו נושא עמו חומרה ואנטי-חברתיות במידה שתצדיק הטבעת קלון של עבריין פלילי על הנאשם. (ראו: ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (1987) 618; ע"פ (ת"א) 1720/95 מ"י נ' יוסף (תק-מח 96(3) 3957). כפי שציין כב' השופט איתן מגן במאמרו "זוטי דברים - אך לאו מילתא זוטרתא" הפרקליט מג 48, 58, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אינו מתיישב עם פגיעה בכבוד האדם, בשמו הטוב ובמשלח ידו, באמצעות הרשעה לא נחוצה, מבחינת האינטרס הציבורי. ואם באינטרס הציבורי עסקינן, סבורתני כי זה נפגע הרבה יותר כתוצאה מאכיפה מפלה ובלתי שוויונית של החוק ע"י מחלקת ההנדסה באורנית, מאשר ע"י התנהגותו המתוארת לעיל של הנאשם. עוד אציין, כי התלונה של הפקחית התמקדה באיומים בלבד ולא התייחסה להפרעה במילוי התפקיד. כתוצאה מכך, הנאשם כלל לא נחקר על עבירה זו. אמנם, מצאתי כי הדבר לא פגע בהגנתו של הנאשם, שכן מדובר במסכת אירועים אחת והנאשם מסר את גרסתו לגבי מכלול העובדות הרלוונטיות לשתי העבירות. עם זאת, מבחינת תקינות ההליך, מן הראוי היה שבטרם יוגש כתב אישום המייחס לנאשם הפרעה לעובד הציבור, יוזהר גם לגבי עבירה זו ותינתן לו ההזדמנות להעלות את גרסתו לג-בי ההיבטים הרלוונטיים לעבירה נפרדת זו. בשולי הכרעת הדין אציין כי לא מצאתי לנכון להיזקק לטענות הנאשם בעניין חוסר סמכותה של הפקחית לחתום על צו הפסקת עבודה מנהלי, בשל אי היותה מהנדסת, שכן הנאשם הסתמך בטיעונו על חוק התכנון והבניה וחוק הרשויות המקומיות הישראליים, ואילו החוק החל באורנית, ומכוחו הוצא הצו ת/2, הוא חוק מקומי (חוק תכנון ערים כפרים ובניינים מס' 79 לשנת 1966), שאינו בהכרח זהה בתוכנו. לפיכך אני מזכה את הנאשם מהעבירה של הפרעה לעובד הציבור מחמת סייג זוטי דברים. עובדי ציבור