פיצויי פיטורים לעובד זרה שאשרת השהייה שלה פקעה

הארכת ויזה לעובדת זרה 1. התובעת עובדת זרה, הגישה תביעה במסגרתה בקשה לחייב את הנתבע לשלם לה פיצויי פיטורים בגין 9.41 שנות עבודה, תמורת הודעה מוקדמת, שכר עבודה עבור שבועיים עבודה, פדיון חופשה ודמי הבראה. 2. בכתב ההגנה שהגיש טען הנתבע כי התובעת לא פוטרה אלא נטשה את עבודתה על אף שהנתבע עשה כל שביכולתו על מנת להאריך את רישיון השהייה שלה בארץ. הנתבע טען כי התובעת ניצלה את כל מכסת ימי החופשה שהגיעו לה ואף יותר מהמגיע. כן נטען כי דמי ההבראה נכללו בשכרה של התובעת. 3. בעדותה טענה התובעת כי בתקופה שבין 2/95 ועד 6/04 עבדה כמטפלת סיעודית בבנו של הנתבע, אשר סבל מפיגור. לטענתה, הוארכה אשרת העבודה שלה עד 21/4/04, ולאחר מועד זה דרש ממנה הנתבע לעזוב את הארץ, על מנת שיוכל להשיג מטפלת חלופית לבנו. התובעת הציגה את ת/1, ממנו עולה כי על פי דרישת משרד הפנים היה עליה לעזוב את הארץ כתום 3 חודשים ממועד שליחת ת/1 (7/10/03). התובעת טענה כי עבדה עד 25/6/04 וכי לא קיבלה חופשה, הבראה ושכר השבועיים האחרונים לעבודתה. בחקירתה הנגדית אמרה התובעת כי בן הנתבע לקח אותה עם מזוודתה לתחנה המרכזית, וכי השאירה מאחוריה חלק מחפציה, בהעדר מקום במזוודה. 4. הנתבע בעדותו טען כי התובעת קיבלה שכר וכן ימי חג. לטענתו, טיפל בהארכת הוויזה של התובעת כאשר פקעה, שכן בנו נקשר לתובעת. הנתבע הציג את נ/1, שהינו מכתב מיום 18/2/02, אשר נשלח מח"כ י על דיין לגב' בתיה כרמון, מנהלת מחלקת האשרות במשרד הפנים. במכתב זה תיארה ח"כ דיין את עניינו של בן הנתבע, אשר מטופל על ידי התובעת וקשור אליה, וביקשה מהגב' כרמון לסייע למשפחה בחידוש אשרתה של התובעת. הנתבע הסכים כי ניתנה לתובעת אשרת עבודה עד 21/4/04 וטען כי בעודו פועל להשגת ארכה נוספת לוויזה - עזבה התובעת את ביתו, תוך שהיא משאירה חלק מחפציה. לטענתו, אמרה שהיא יוצאת לסופשבוע וחוזרת, אך לא חזרה, ואף לא נפרדה מהילד, בו טיפלה. 5. בעדותו טען הנתבע כי לא קיבל אישור להעסקת עובדת אחרת, מכיוון שהתובעת ממשיכה לשהות בארץ. לשאלת בית הדין אישר ב"כ התובעת בישיבת יום 27/10/08 כי התובעת שוהה בארץ ללא ויזה וללא היתר, שכן היא מצפה לקבל את זכויותיה בטרם תעזוב את הארץ. 6. הנתבע זימן כעדה מטעמו את פקידת משרד הפנים, הגב' תמר מור. הגב' מור העידה כי הנהלים ששררו באותה תקופה אפשרו לעובד זר לשהות פעמיים 27 חודשים ולאחר מכן ניתנה הארכה לשנה נוספת. במקרים מסוימים כשהייתה בעיה הומניטארית - התחשבו במטופל. בשלב מסוים תוקנו הוראות הנוהל וכאשר העובד מועסק ברציפות אצל אותו מטופל לפחות שנה - אין עוד הגבלה על משך העסקתו אצל אותו מטופל ובלבד שהמציא אישור חוו"ד של או עובד סוציאלי, או אח מוסמך, על הקשר והתלות בין המעסיק והמועסק ובחוו"ד יצוין כי ניתוק ביניהם יביא להחמרה במצב המטופל. הגב' מור אישרה כי ביום 29/6/04 שלח הנתבע למשרד הפנים את ת/4, שבו הודיע על נטישת התובעת את מקום העבודה, בזו הלשון: "לכב' משרד הפנים מחלקת אשרות נתניה א.נ. הנדון: חג' X X ת.ז. X ברצוננו להודיע לכם שהעובדת הזרה שהייתה עובדת אצלנו עזבה מלפני שבוע את הבית ולא חזרה אלינו (ברחה). על כן אנו מודיעים לכם בזה שאנחנו מסירים את אחריותנו ממנה ואנו מבקשים מכב' שתטפלו בזה ותדאגו להוציא אותה מהארץ. בתודה מראש X חג' X טייבה המשולש 29.6.04" 7. לאחר שעיינו בכל החומר שהונח בפנינו החלטנו לדחות את התביעות לפיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת, ולקבל את התביעות לשכר שבועיים עבודה, פדיון חופשה ודמי הבראה. 8. הטעמים להחלטתנו: א. רקע עובדתי שאינו שנוי במחלוקת: (1) התובעת, עובדת זרה מהפיליפינים, טיפלה בבנו האוטיסט של הנתבע מ- 2/95 , ועד חודש מאי או יוני 2004. (2) אשרת העבודה של התובעת הוארכה מפעם לפעם כתוצאה ממאמצי הנתבע. ההארכה האחרונה הייתה עד 21/4/04. (3) התובעת לא עזבה את ישראל גם לאחר פקיעת האשרה (אשר לא הוארכה לאחר 21/4/04), והמשיכה לשהות בארץ כשוהה בלתי חוקית. ב. לעניין התביעה לפיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת: אנו מעדיפים את גרסת הנתבע, לפיה נטשה התובעת את עבודתה, על פני גרסת התובעת הטוענת כי פוטרה. הנתבע עשה עלינו רושם אמין, ועדותו מהימנה עלינו. התובעת בעדותה אישרה כי עזבה את הבית עם מזוודה, כשהיא משאירה אחריה חלק מחפציה. לא מתקבל על הדעת כי עובדת המסיימת לעבוד כתום למעלה מתשע שנות עבודה, - תעזוב בחטף ותשאיר חלק מחפציה בבית המעביד. הדעת נותנת כי, אם אמנם היה מדובר בסיום העבודה עקב אי חידוש האשרה - הייתה התובעת מתארגנת לחזרה לארצה, רוכשת כרטיס טיסה ומסיימת לעבוד במועד חזרתה, לאחר שנפרדה מהילד בו טיפלה ומשאר בני המשפחה. לדעתנו, חששה התובעת פן תגורש חזרה לארצה משפקעה אשרת העבודה שלה, ולכן נטשה את בית מעבידה ללא כל הודעה מראש ומצאה עבודה חלופית. כאמור לעיל, התובעת כלל לא חזרה לפיליפינים גם לאחר שאשרת השהייה שלה פקעה: בישיבת יום 25/2/08 העידה התובעת בעצמה בפנינו, ובישיבת יום 27/10/08 אישר בא כוחה כי היא עדיין שוהה בארץ ללא היתר. כלומר, העובדה שאשרת השהייה שלה פקעה מזה זמן רב - לא מנעה מהתובעת להמשיך ולשהות בארץ. בנוסף, התובעת טוענת כי עבדה עד 25/6/04. ביום 15/6/04 התקבל תיקון מס. 13 לחוק הכניסה לישראל, תיקון שנחקק בין השאר בזכות פניותיו של הנתבע (נ/1). התיקון לחוק מאפשר לעובדים סיעודיים להמשיך ולעבוד אצל אותו מעסיק ללא הגבלה, בהתמלא התנאים שהוגדרו בחוק. אם נכונה טענת התובעת כי הועסקה עד 25/6/04 - הרי שלא היה כל הגיון בפיטוריה באותה עת, משנכנס התיקון לחוק לתוקפו. תמיכה נוספת לגרסת הנתבע אנו מוצאים ב- ת/4, מכתב שכתב הנתבע למשרד הפנים ובו הודיע, ביום 29/6/04, כי התובעת נטשה את העבודה לפני שבוע. מן המקובץ עולה כי התובעת נטשה את עבודתה אצל הנתבע, ללא הודעה מראש, בלא שנפרדה מהילד בו טיפלה ותוך שהיא משאירה אחריה חלק מחפציה. התובעת המשיכה וממשיכה לשהות בארץ ללא אשרה, זמן רב לאחר שהאשרה שלה פקעה. הנתבע עשה כל שביכולתו להשאיר את התובעת אצלו, טיפל בהארכת האשרה ומעולם לא הודיע לתובעת על פיטוריה. ג. התביעות לשכר עבודה, פדיון חופשה ודמי הבראה: אנו מקבלים את טענת התובעת, אשר לא נסתרה, כי לא שולם לה שכר השבועיים האחרונים לעבודתה. כפי שציינו לעיל, אנו סבורים כי התובעת נטשה את עבודתה בחטף, קמה והלכה ללא שוב, בלא שהודיעה למעבידה ובלא שנפרדה מהילד בו טיפלה. בנסיבות עזיבתה - לא היה סיפק בידי התובעת לדרוש ולקבל את שכר העבודה בגין השבועיים האחרונים, ולפיכך אנו מקבלים את טענתה בעניין זה. הנתבע טען כי התובעת קיבלה חופשה וכי מימן לה נסיעות לתורכיה וירדן שדינן כהבראה, אך טענותיו אלה לא הוכחו. התובעת הגישה את תביעתה לפדיון חופשה ודמי הבראה עוד טרם פקיעת יחסי עובד-מעביד בינה לבין הנתבע, ולפיכך היא זכאית לדמי הבראה עבור 7 שנות עבודה, כנתבע בתביעתה, ולפדיון חופשה בגין 4 השנים שקדמו למועד הגשת התביעה. בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק חופשה שנתית זכאית התובעת ל- 18 ימי חופשה בגין השנה השישית לעבודתה, 21 ימי חופשה בגין השנה השביעית לעבודתה, 22 ימי חופשה בגין השנה השמינית לעבודתה ו- 23 ימי חופשה בגין השנה התשיעית לעבודתה. בסה"כ זכאית התובעת לפדיון 84 ימי חופשה, כאשר בשתי התביעות שהוגשו מטעמה נתבעו בסה"כ 88 ימי חופשה. 9. אנו דוחים את תביעת הנתבע להחזר בסך 40,000 ₪, שכן תביעה זו לא הוכחה. 10. לאור כל האמור אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים דלהלן: א. שכר שבועיים בחודש יוני 2004 בסך 2,175 ₪. ב. דמי הבראה בסך 14,795 ₪. ג. פדיון חופשה בסך 13,440 ₪. הסכומים דלעיל ישאו ריבית והצמדה כדין מיום 25/6/04 ועד לפרעון. כן ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 3,500 ₪ + מ.ע.מ. אשרה (ויזה)מסמכיםפיצוייםמשרד הפניםפיטוריםפיצויי פיטוריםעובדים זרים