הסגרה לארצות הברית

להלן פסק דין בנושא הסגרה לארצות הברית: פסק-דין השופט מ' חשין: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ע' חבש). בית המשפט המחוזי הכריז על המערער להיותו בר-הסגרה על-פי חוק ההסגרה, תשי"ד-1954 (חוק ההסגרה או החוק), בהוסיפו כי אין להתנות את ההסגרה - אם לסופם של הליכים יורשע בדינו ועונשו ייגזר למאסר בפועל - בזכותו של המערער לרצות את עונשו בישראל. טעם הדבר: המערער לא היה תושב ישראל בעת ביצוע העבירה. על קביעה זו האחרונה הערעור שלפנינו. זו הייתה השאלה שבמחלוקת בין בעלי-הדין, ועליה אף נסוב הערעור: האם היה המערער, כטענתו, תושב ישראל בעת ביצוע העבירה, או שמא, כקביעת בית המשפט המחוזי, לא היה הוא תושב ישראל אותה עת. בקשת ההסגרה 2. ביום 4.9.02 הגישה ארצות-הברית לישראל בקשה להסגרתו של המערער לשם העמדתו לדין בגין עבירה פלילית שבה הוא מואשם. בקשת ההסגרה נסמכה לאמנה להסגרת עבריינים שבין ארה”ב לבין ישראל, ונטען בה כי במהלך התקופה שבין החודשים אוקטובר ודצמבר 2000 נימנה המערער עם חבורת עבריינים אשר קשרו קשר להפיץ בארה”ב סם מסוכן מסוג MDMA (אקסטזי). חבר מושבעים גדול (grand jury) במחוז מרילנד בחן את הראיות שבידי התביעה, וביום 4.1.01 קבע כי יש מקום להגשתו של כתב אישום נגד המערער בעבירה של קשירת קשר להפצת סם מסוכן. ביום 30.1.01 הוצא צו למעצרו של המערער, לאחר שהפר תנאי שיחרור שהושתו עליו, וזמן קצר לאחר מכן נמלט המערער לישראל תוך שימוש בדרכון מזוייף. עיקרי העובדות שלעניין 3. ואלה עיקרי העובדות שלעניין כהכרעת הדין בבית המשפט המחוזי. המערער, מיכאל אורן, נולד בשנת 1973 והוא אזרח ישראל. ביום 2.8.95 יצא המערער את הארץ ופניו מועדות לארה”ב. בתחילה עבד המערער שמונה חודשים כצלם בספינת תענוגות. משסיים עבודתו זו טייל בארה”ב ובמכסיקו, ולאחר מכן - בקיץ 1996 - שם פניו אל-עבר העיר לאס-וגאס שבמדינת נבאדה. מאז - ובמשך תקופה של כארבע שנים - התגורר המערער באורח קבוע בלאס-וגאס. במקום זה קשר המערער קֶשר רציני עם צעירה יהודיה אמריקנית, ואף עבד בעסק השייך לאביה. גם כשנפרד מחברתו, לאחר כשנתיים, המשיך המערער לעבוד באותה חברה ומשכורתו שולמה לו במזומן. 4. כעבור זמן-מה מכר אביה של החברה את העסק, והמערער נענה להצעה שקיבל כי ימשיך לעבוד בחברה. למערער אף הוענקו מניות בחברה. המערער היה מעוניין להמשיך ולקדם את העסק שעבד בו, אלא שברשותו לא הייתה אלא אשרת תייר שאותה היה עליו לחדש מעת לעת. להמשך שהותו בארה”ב נהג המערער לחצות את הגבול למכסיקו, לשהות שם זמן קצר ולחזור לארה”ב ובידו אשרת שהייה לתקופה נוספת. אלא שהליך זה - נוסף על אי-הנוחות הטבועה בו - היה כרוך בסיכון שמא לא תותר כניסתו מחדש לארה”ב. למותר לומר כי אשרת התייר לא התירה למערער לעבוד בארה”ב. 5. המערער ביקש אפוא למצוא פיתרון שיאפשר לו לקבל אשרת שהייה נַעֲלָה מאשרת תייר, כדי שיוכל לשהות בארה”ב לבטח ולקדם את העסק שעבד בו. וכך, ימים ספורים לפני שפקעה אשרת השהייה שברשותו, בחודש מארס 1998, נישא המערער בנישואין פיקטיביים לאזרחית אמריקנית. מטרת נישואין פיקטיביים אלה הייתה, כאמור, להסדיר את שהייתו של המערער בארה”ב על דרך של קבלת תושבות קבע. 6. וכך, ביום 28.8.98 הגישה בת-זוגו של המערער בקשה לרשויות ההגירה להעניק למערער מעמד של תושב קבע בארה”ב, ועל סמך בקשה זו הוסיף המערער והגיש אף-הוא בקשה לקבלת מעמד קבע ובקשה לקבלת היתר עבודה. הבקשה האחרונה נעתרה, והמערער קיבל אשרת עבודה בת-תוקף עד לחודש אוגוסט 1999. כן קיבל המערער - בעקבות הנישואין - אשרת שהייה זמנית בארה”ב, שאותה היה עליו לחדש מדי שלושה חודשים. 7. החברה שבה עבד המערער פשטה רגל בסוף שנת 1998, אך המערער נשאר בארה”ב והחל עובד בעבודות מזדמנות. כך התנהלו הדברים עד לשנת 2000. ביום 19.1.00 פנה המערער לרשויות ההגירה בבקשה להאריך את תוקף היתר העבודה שברשותו. בקשתו נענתה בחיוב ותוקפו של היתר העבודה שניתן לו הוארך בשנה נוספת, עד ליום 18.1.01. 8. ביום 19.1.00 הגיש המערער בקשה לרשויות ההגירה כי יינתן לו אישור לצאת לישראל כדי ליטול חלק במסיבת האירוסין של אחיו. רשויות ההגירה סירבו לבקשה, והמערער ויתר על הנסיעה ונותר בארה”ב. מסיבה זו אף בחר המערער שלא להגיע ארצה ללוויית סבו שנפטר. 9. בחודש ינואר 2000 נודע למערער כי אנשי רשויות ההגירה החלו חושדים כי נישואיו היו פיקטיביים, וכי החלה מתנהלת חקירה באותו עניין. המערער פתח במגעים עם רשויות ההגירה בניסיון להסדיר את נושא שהייתו בארה”ב, אך הניסיון לא צלח. משנתברר לו כי בידי רשויות ההגירה מצויות ראיות מוצקות נגדו, החליט המערער - בעצת עורך-דינו - להגיע להסדר עם רשויות ההגירה, ולפיו תבוטלנה כל בקשותיו לקבלת מעמד של קבע. בידי המערער נותרה אפוא אשרת תייר שאיפשרה לו להישאר בארה”ב אך לתקופה מוגבלת. 10. ביום 1.6.00 - יום הולדתו של אביו - הגיע המערער לישראל, ובתקופת שהותו בארץ פתח חשבון בסניף בנק הפועלים בתל-אביב, קנה קטנוע וביטח אותו, קנה רכב, רכש טלפון סלולארי ואף שכר דירה. בתקופה זו - שנמשכה כארבעה חודשים - שהה המערער בישראל, באורח רצוף, אך כחודשיים וחצי. ימים ספורים לאחר הגיעו ארצה, ביום 5.6.00, יצא המערער לאמסטרדם לעשרה ימים (עד ליום 14.6.00), וביום 3.7.00 נסע המערער שוב לאמסטרדם, לעשרה ימים נוספים (עד ליום 12.7.00). בזמן ששהה המערער באמסטרדם התגורר אחיו בדירה השכורה. ביום 25.9.00 חזר המערער לארה”ב באשרת תייר. 11. ביום 18.12.00 נעצר המערער בעיר ניו-יורק וברשותו 30,000 כדורי אקסטזי. עם מעצרו הועבר המערער למעצר במדינת מרילנד, ושם קבע חבר מושבעים גדול - כפי שראינו - כי יש להעמידו לדין בעבירה של קשירת קשר להפצתו של סם מסוכן. בית המשפט קבע כי עד לתחילת משפטו יועבר המערער למוסד שבו יהיה נתון בפיקוח מוגבל (half-way house), ואולם קודם לכן הועבר המערער לידי רשויות ההגירה אשר האשימוהו בשהייה בלתי חוקית בארה”ב. הטענה נגדו הייתה, כי נכנס לארה”ב באשרת תייר בעוד אשר למעשה התכוון להישאר במדינה באורח קבע. מיסמכי רשויות ההגירה של ארה”ב (Immigration and Naturalization Service) מגלים שהמערער טען לפני חוקר רשויות-ההגירה כי בת-זוגו (הפיקטיבית) ביטלה בזמנו - בעצת עורך-דינם - את בקשתה להעניק למערער מעמד של קבע בארה”ב, כדי שיוכל לצאת לישראל, לחזור לארה”ב, ולהתחיל מחדש בהליך לקבלת תושבות קבע. המערער אמר לחוקר רשויות ההגירה כי בכוונתה של רעייתו להגיש מחדש אותה בקשה. כן עולה מתוך אותם מיסמכים, כי ניתן לו למערער לבחור באחת מבין שלוש אפשרויות אלו: אחת, להיות מובא לפני שופט אשר יקבע אם רשאי הוא להישאר בארה”ב, אם לאו; שתיים, להצהיר כי הוא מאמין שצפויה לו סכנה אם יחזור לישראל ולבקש כי עניינו יובא לפני שופט; שלוש, להודות כי הוא שוהה באופן בלתי חוקי בארה”ב, ולבקש לשוב לישראל בהקדם האפשרי תוך ויתור על זכותו להתייצב לפני שופט. המערער בחר באפשרות הראשונה - לאמור: להיאבק על זכותו להישאר בארה”ב - ושוחרר בערבות של 4,000 דולר. 12. המערער חזר למשמורת במוסד שבו היה בפיקוח מוגבל, ומשנוכח לדעת כי כלתה אליו הרעה - נמלט לישראל. ביום 4.9.02, כפי ראינו, ביקשה ארה”ב את הסגרתו של המערער לידיה בעבירה של קשירת קשר להפצת סם מסוכן, וביום 11.9.02 פנה היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה להכריז על המערער להיותו בר-הסגרה לארה”ב. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 13. בהליכים שהיו בבית המשפט המחוזי לא חלק המערער על היותו בר-הסגרה לארה”ב. השאלה שהייתה שנויה במחלוקת לא הייתה אלא אם היה המערער תושב ישראל בעת ביצוע העבירות, אם לאו. המערער טען כי היה תושב ישראל בעת ביצוע העבירות שבגינן נתבקשה הסגרתו, ומשכך, יש להתנות את הסגרתו לארה”ב - כהוראת סעיף 1א(א)(2) לחוק ההסגרה - בהתחייבותה של ארה”ב כי אם יורשע בדינו וייגזר עליו עונש מאסר, יוחזר לריצוי עונשו בישראל. לטענת המערער לא חדל מעולם מהיותו תושב ישראל, ומכל מקום, באותם ארבעה החודשים ששהה בארץ שב ורכש מחדש תושבות ישראל. לגירסת המערער, מעולם לא התכוון להשתקע בארה”ב ובכל תקופת שהייתו שם לא ניתק את קשריו עם ישראל. לדבריו, זו אף הייתה הסיבה שהביאה לניתוק הקשר בינו לבין חברתו, שכן משפחתה של החברה התנגדה כי הנערה תעלה לישראל. אשר לנישואיו הפיקטיביים, אלה נועדו - כך טען המערער - אך כדי לממש את תוכניותיו העסקיות, ואין בהם כדי להעיד על כוונתו להשתקע בארה”ב. לדבריו, בחר להינשא בנישואין פיקטיביים אך משום שהיה בעל מניות בחברה שלא יכול היה - בגלל מעמדו הבלתי חוקי - לעבוד או לממש את מניותיו בה. המערער הוסיף וטען כי משנתברר לו שרשויות ההגירה מנהלות חקירה נגדו וכי הראיות שבידיהן מוצקות, החליט לחזור לארץ, לוותר על בקשתו לישיבת קבע, ולהשתלב בענייני העסק המשפחתי (בית דפוס). מטעם זה אף פתח חשבון בנק, קנה רכב ושכר דירה. בפעולות אלו, כך טען, יש כדי לבסס את תושבותו בישראל. אשר לחזרתו לארה”ב, זו נועדה אך כדי "לסגור קצוות", קרא, להביא את חפציו שנותרו בארה”ב ולזכות בזכויות תושב-חוזר המגיעות לו. 14. בית המשפט המחוזי דחה את גירסת המערער, בקובעו כי הלה לא היה תושב ישראל בעת ביצוע העבירות. מיבחן התושבות לצורך חוק ההסגרה, כך קבע בית המשפט, משלב היבטים סובייקטיביים ואובייקטיביים: כוונה להשתקעות ומעשה השתקעות הנילווה לכוונה; ובהפעילו מיבחנים אלה על המקרה שלפניו, קבע בית המשפט כי בעת ביצוע העבירות לא היה המערער קשור למדינת ישראל בזיקה הדוקה כדי-כך שניתן היה לכנותו "תושב ישראל". 15. משקבע כך, הוסיף בית המשפט והחליט כי ניתן להסגיר את המערער לארה”ב, בלא שתידרש התחייבות מצידה כי אם יורשע המערער בדין ויוטל עליו עונש מאסר יוחזר לריצוי עונשו בישראל. על החלטה זו הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 16. בא-כוח המערער חזר לפנינו על הטענות שהעלה לפני בית המשפט המחוזי, ולגירסתו נכון היה לקבוע שהמערער היה תושב ישראל לעת ביצוע העבירות. בא-כוח המערער טען כי המערער נולד וגדל בישראל; כי לא היה בכוונתו להשתקע בארה”ב; וכי גם לאחר שנסע לארה”ב הירבה לשמור על קשר עם משפחתו שבארץ ועם העסק המשפחתי. הנישואין הפיקטיביים לא נועדו אלא כדי לאפשר למערער לעבוד באופן ליגאלי בארה”ב, ואין בהם כדי להעיד על כוונתו להשתקע בארה”ב. עוד טען בא-כוח המערער, כי חזרתו של המערער ארצה נבעה מרצונו הכן והאמיתי לשוב ולהשתקע בישראל; וכי בזמן ששהה בישראל - ובפעולות שביצע באותה תקופה - שב וביסס את תושבותו בישראל. חזרתו לארה”ב נועדה "לסגור קצוות", ואין בה כדי להוכיח כי קשריו של המערער לארה”ב עמוקים וחזקים, או כי יש בהם כדי לקטוע את כוונתו של המערער להשתקע בישראל. 17. המדינה מצידה תוקעת יתד בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, השתקע המערער בארה”ב - ארה"ב הפכה להיות מרכז חייו - ואילו התקופה הקצרה שבה ביקר בארץ לא היה בה כדי לשנות דבר. פירוש: בעת ביצוע העבירות היה המערער תושב ארה”ב. המיסגרת הנורמטיבית 18. חוק ההסגרה הוא החוק השליט על ענייננו, וכהוראת סעיף 1 בו "לא יוסגר אדם הנמצא בישראל לידי מדינה אחרת אלא לפי חוק זה". בגופו קובע חוק ההסגרה תנאים מוקדמים אלה ואחרים שרק בהתמלאם ניתן להסגיר אדם מישראל למדינה אחרת, ואולם, בהתמלא אותם תנאים מוסמך בית המשפט המחוזי בירושלים לקבוע כי פלוני הוא בר-הסגרה. בצד התנאים המוקדמים להסגרה יש בו בחוק ההסגרה גם "סייגים" להסגרה, ואין מסגירים אדם למדינה אחרת אלא אם הותרו הסייגים. אחד מאותם סייגים נסב על מי שהיה אזרח ישראל ותושב ישראל בעת ביצועה של העבירה, וכהוראת סעיף 1א שלחוק ההסגרה: 1א. (א) אדם שעבר עבירת הסגרה לפי חוק זה ובעת עשיית העבירה הוא אזרח ישראלי ותושב ישראל, לא יוסגר אלא אם כן התקיימו שני אלה: (1) בקשת ההסגרה היא כדי להעמידו לדין במדינה המבקשת; (2) המדינה המבקשת את הסגרתו התחייבה מראש להעבירו בחזרה למדינת ישראל לשם נשיאת עונשו בה, אם הוא יורשע בדין ויוטל עליו עונש מאסר. (ב)................................ סייג להסגרת אזרח מכאן: אדם שהוא בר-הסגרה לפי כל הוראות החוק האחרות, אך בעת ביצועה של העבירה היה אזרח ישראל ותושב ישראל, לא יוסגר אלא אם המדינה המבקשת הסגרה התחייבה מראש להעבירו בחזרה לישראל לנשיאת עונשו, אם יורשע בדין ועונשו ייגזר למאסר. פירוש הדברים הוא זה, שמעמדו של מי שהיה אזרח ישראל ותושב ישראל בעת עשיית העבירה נעלה הוא על מעמדם של מי שלא היו בעת עשיית העבירה אזרחי ישראל ותושבי ישראל; שמי שלא היה אזרח ישראל ותושב ישראל בעת עשיית העבירה, יישא את עונשו כמקובל במדינה המבקשת את הסגרתו, ואילו מי שהיה אזרח ישראל ותושב ישראל בעת עשיית העבירה, לא יוסגר אלא אם יובטח מראש כי ירצה עונש מאסר שיוטל עליו - אם יורשע - אך-ורק בישראל. 19. חסינות-זוטא זו שראה המחוקק לטוב מלפניו להעניק למי שהוא אזרח ישראל ותושב ישראל, עברה גילגולים לא-מעטים. עמדנו על-כך בפרשת יגודייב (ע"פ 7569/00 יגודייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 529, 542 ואילך), ולא נחזור. אכן, כאחוז-תזזית שינה המחוקק, והוסיף ושינה, גדריה ותחום התפרשותה של החסינות, עד שזו לבשה את מחלצותיה כהיום הזה. נוסיף אך זאת, שבשינוי האחרון משנת תשס"א-2001 - כהוראת סעיף 1 לחוק ההסגרה (תיקון מס' 7), התשס"א-2001 - ביקש המחוקק לצמצם חסינותם של אזרחי ישראל ותושבי ישראל: שקודם לכן העניק החוק חסינות למי שהם אזרחי ישראל ותושבי ישראל בעת הגשתה של בקשת ההסגרה - חסינות שאיפשרה לאדם לעבור עבירה במדינת חוץ ולאחר מכן להימלט לישראל ולזכות באזרחות, בתושבות ובחסינות - ואילו עתה מדבר החוק במי שהיו אזרחי ישראל ותושבי ישראל בעת ביצוע העבירה. ובלשון דברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח, תשס"א, 154): הצעת החוק שהגישה הממשלה, ואשר בעקבותיה התקבל התיקון האמור (ה"ח התשנ"ח, עמ' 330), התייחסה לנקודת זמן שונה לבירור זיקתו של אדם לישראל מזו שנקבעה בחוק שהתקבל; בהתאם להצעת החוק הממשלתית, תנאי האזרחות והתושבות צריכים היו להיות קיימים בעת ביצוע העבירה, וזאת כדי להגן על אזרח ישראלי שיש לו זיקה אמיתית לישראל. החוק שהתקבל מאפשר לאדם, שאינו אזרח ותושב, לברוח לישראל לאחר ביצוע העבירה, לקבל את האזרחות הישראלית ואף לטעון לתושבות בישראל. אם חלף זמן, ואפילו קצר, מיום בואו לישראל ועד להגשת הבקשה להסגרתו: כלומר, אדם היודע שמתקיימת נגדו חקירה במדינה אחרת, ובטרם נעצר או הוגש נגדו כתב אישום הוא בורח למדינת ישראל ומקבל אזרחות תוך הסתמכות על דיני השבות, יטען גם ששהייתו בישראל היא שהיית קבע. לפי המבחנים המקובלים של קביעת מרכז חיים. הסדר המגביל את הסגרתו של אזרח מוצדק לגבי אדם שיש לו זיקת אמת למדינת ישראל ואין מקום להחילו על מי שזיקתו לישראל נוצרת עקב רצונו להימלט מהדין על מעשיו במדינה אחרת. בהתאם לכך, מוצע לתקן את החוק ולחזור לנוסח שהציעה הממשלה בתשנ"ח. על מניעת הפיכתה של ישראל לארץ מיקלט לעבריינים - והוא ענייננו - ראו עוד: ע"פ 2600/00 ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(5) 72, 79-78; דנ"פ 8612/00 ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה(5) 439, 447-446, 480. 20. אין חולקים על היותו של המערער אזרח ישראל; כך לעת שעבר (לכאורה) את העבירה שהוא מואשם בה בארה"ב וכך כיום. ואולם, האם היה המערער אותה עת גם "תושב ישראל"? שאלה זו היא השאלה העיקרית שלעניין, אלא שלא נוכל להשיב עליה כהלכה אלא אם נדע בתחילה: "תושב ישראל" - מהו? מה פירושו של מושג זה? גידרי התפרשותו - מהם? מה תכלית ביקש המחוקק להשיג בהעניקו חסינות ל"תושב ישראל"? במה נפלֶה "תושב ישראל" ממי שאינם תושבי ישראל, ש"תושב ישראל" יזכה בחסינות-זוטא בעוד אשר מי שאינם תושבי ישראל לא יזכו בכל חסינות שהיא? וכך, משתיגלה התכלית לעינינו; משנדע לאשורו פירושו של המושג "תושב ישראל"; ומשנציב את הגדרים; נוכל להיפנות לעניינו של המערער ונדע אם היה - או אם לא היה - "תושב ישראל" לעת ביצוען של העבירות שלעניין. 21. מה טעם אפוא קובע החוק כי מי שהיה "תושב ישראל" בעת ביצוע העבירה, ראוי לו שירצה עונש מאסר בישראל דווקא? שאלה זו נחרשה כבר בעבר ואלה דברים נאמרו בה בדנ"פ ברגר (שם, 458): תכלית החוק היא למנוע מעבריין סבל יָתֵר שהוא עלול לשאת בו בהידרשו לרצות עונש מאסר הרחק ממשפחתו, מקרוביו ומידידיו, בקרב אנשים שאורחותיהם אינה אורחותיו, שמנהגיהם אינם מנהגיו, שדרכם אינה דרכו, ששפתם אינה שפתו, שמאכליהם אינם מאכליו. כליאתו של אדם בכלא, בידודו של אסיר מן העולם, הטלתו אל סביבה שלא הכיר ולא ידע, עונש קשה הוא לעצמו ומביא הוא סבל רב על האדם. לא יהא זה לא נכון ולא ראוי אם נוסיף סבל על סבל, בהטילנו על אסיר לשאת עונש מאסר תוך התמודדות יומיומית, שעה-שעה, התמודדות שאין לה סוף, עם סביבה ועם אנשים שאינם בני-מינו, אנשים זרים לו באורחותיהם, במינהגותיהם ובשפתם. כך יהפוך סבל המאסר לסבל בלתי-נסבל, וההתמודדות עם הבלתי-נודע להתמודדות קשה-מנשוא. ומכאן פירושו של המושג "תושב ישראל" (דנ"פ ברגר, 461): ...המושג "תושב ישראל" על רקע תכליתה של הוראת סעיף 1א לחוק ההסגרה, משמיענו אדם שזיקות התושב שלו לישראל הן כה-עמוקות, כה-ממשיות, כה רחבות-פרישה, כה-אמיתיות, כה-טבעיות, עד שכליאתו במדינה אחרת - מדינה לא-לו - תגרום לו סבל רב מן הרגיל, סבל אשר יוסיף עצמו על עצם הסבל שבמאסר. זיקתו של אותו אדם לישראל חייבת שתהא זיקה כה-עמוקה, עד שנוכל לומר ללא היסוס כי ישראל היא מרכז חייו, כי גורלו קשור בגורלה, כי רוב זיקותיו לאשר סביבו הוא לחיים בישראל. על דרך הכלל, אפוא, משהוסגר אדם למדינה אחרת על-פי חוק ההסגרה, ולאחר שהוסגר נשפט, הורשע ועונשו נגזר למאסר בפועל, אמור הוא אותו אדם לרצות את עונשו באותה מדינה שבה נשפט ודינו נגזר. חוק ההסגרה נועד ליצור ולקיים מכשיר משפטי לשיתוף פעולה בינלאומי למלחמה בפשיעה, וכך תושג התכלית הרצויה. כך על דרך הכלל. לא כן הוא דינו של "תושב ישראל" - כמשמעו בחוק ההסגרה - שהסגרתו ללא התניה כי יוחזר לריצוי עונש מאסר בישראל תהווה מעשה בלתי ראוי בעליל. וכך, תושב ישראל (לעת ביצוע העבירה) לא יוסגר אם לא יובטח מראש כי עונש מאסר בפועל שיוטל עליו יירצה דווקא בישראל. 22. עד כאן - תכליתה העקרונית של חסינות-הזוטא המוענקת ל"תושב ישראל". ועתה, ביוצקנו תכלית זו אל קנקן המשפט יתייצבו לפנינו שני מיבחני-מישנה העושים "תושב ישראל": המיבחן הסובייקטיבי והמיבחן האובייקטיבי. ופלוני שיעמוד בשני מיבחנים אלה גם-יחד, הוא-הוא "תושב ישראל" כהוראתו וכמשמעו בחוק ההסגרה. וכלשון בית המשפט בדנ"פ ברגר,462-461: כיצד נלמד על זיקת-תושב של אדם למדינה? אף אתה אמור: כוונה ומעשה - מיבחן סובייקטיבי ומיבחן אובייקטיבי - יַחַברו יחדיו ויצרו מעמד של תושב. תנאי התושב ייווצר - על דרך של היקש למוסד ההחזקה - animo et corpore, ברוח ובגוף, בכוונה להשתקעות (animus manendi) ובמעשה השתקעות הנלווה לכוונה. יש לתת בו בטוען להיותו תושב סימני-תושב עוד ועוד, עד להיווצרותה של מסה קריטית העושה אדם לתושב: מקום מגורים, מקום מגורי המשפחה, חיי הקהילה של הטוען-לתושבות, המקום בו מופקת הכנסתו, מינהגיו ואורחותיו, מקום עיקר נכסיו, שפתו, בית-הספר של ילדיו וכו'. מגורים גרידא במקום פלוני, אין בהם כדי לעשות אדם לתושב אלא אם נלווים אליהם כוונה להוסיף ולגור במקום דרך קבע או ללא הגבלת זמן (animus manendi). הכוונה צריכה להיות כוונתו של אדם לקשור גורלו עם המקום. הנה כי כן, במסגרת המבחן האובייקטיבי תיבחנה זיקות הניגלות לעין של הטוען לתושבות במדינה פלונית: מקום מגוריו, מקום מגורי משפחתו, המקום שבו מופקת הכנסתו, מינהגיו ואורחותיו, מקום הימצא נכסיו, שפתו, קשריו החברתיים ועוד. ואילו במסגרת המבחן הסובייקטיבי תיבחנה כוונותיו של הטוען לתושבות: האם כוונתו לקשור את גורלו עם מדינה פלונית? האם כוונתו להוסיף ולגור במדינה פלונית דרך קבע או לפרק-זמן בלתי מוגבל? האם כוונתו להפוך מדינה פלונית למרכז חייו? ועוד. נוסיף ונציין כי המיבחן האובייקטיבי והמיבחן הסובייקטיבי אינם נועלים עצמם זה מפני זה; נהפוך הוא; משמשים הם בערבוביה: מזינים הם זה-את-זה וניזונים הם זה-מזה: מעשיו של אדם נצבעים בציבעהּ של כוונתו, וכוונתו של אדם - כוונה בת-פועל משפטי - נלמדת ממעשיו וממחדליו. ראו עוד: דנ"פ ברגר, 462. על אלה נאמר בפרשת יגודייב, 582: המיבחן האובייקטיבי והמיבחן הסובייקטיבי אינם זרים זה-לזה ואינם הרמטיים זה לזה. אכן, מבקשים הם, כל אחד מהם, לבחון מערכת עובדות נתונה מזוויות ראות שונות, אך בצד מרחבי-מחיה שכל אחד משני מיבחנים אלה פינָה לעצמו, באים הם לא אחת - שמא נאמר: על הרוב - זה-בתוך-זה, עד שלא נדע אם באובייקטיבי או אם בסובייקטיבי ענייננו. בדמותנו תושבות לְחַי, נוכל להוסיף ולומר כי האובייקטיבי הוא הגוף; הסובייקטיבי היא הרוח; ובבוא הרוח בגוף יחיה הגוף וחי החי. 23. עד כאן - לפירושו של צירוף-התיבות "תושב ישראל" כהוראתו וכמשמעו בסעיף 1א(א) רישה לחוק ההסגרה. ומכאן - לעניינו של המערער. מן הכלל אל הפרט 24. האם לעת ביצועה של העבירה היה המערער תושב ישראל? הכל מסכימים כי בעת שנסע בתחילה לארה”ב היה המערער "תושב ישראל". אין חילוקי-דעות גם על כך, שלעת נסיעתו לא נתכוון המערער להשתקע בארה”ב. בדומה לצעירים ישראלים רבים נסע המערער לארה”ב סמוך לאחר שיחרור מצה"ל, בכוונה לטייל, לעבוד תקופת זמן מוגבלת, ולאחר מכן לחזור ארצה. אלא שאותה תקופה מוגבלת נתמשכה והלכה, והחודשים הפכו שנים. ולא מעט שנים. סקירת מעשיו בארה”ב - לרבות נישואיו הפיקטיביים, בקשתו לזכות במעמד של תושב קבע וברשיון עבודה - מלמדים על כוונתו של המערער להשתקע בארה”ב ולהפוך תושב בה. נזכור עוד שהמערער ויתר על השתתפות במסיבת אירוסיו של אחיו ובהלוויתו של סבו אך מחשש שמא תיפגע בקשתו לקבל אשרה לישיבת קבע בארה”ב. אכן, חזרתו של המערער ארצה לא באה אלא מחמת אונס; וגם אז לא ויתר המערער על כוונתו להשתקע בארה”ב. אין להסיק מכל אלה אלא שהמערער נתכוון להשתקע בארה”ב, וכוונתו באה לידי ביטוי במעשים הנגלים לעין. נתקיימו בו שני המיבחנים העושים אדם תושב, והמערער הפך להיותו תושב ארה”ב. ומשהיה תושב ארה”ב פסק המערער מהיותו תושב ישראל. בית המשפט המחוזי בחן בדקדקנות ובפרוטרוט אותם מטיעוני המערער שנועדו להוכיח כי נותר תושב ישראל, ואין לנו אלא להסכים עם בית המשפט כי אין בטיעונים אלה כדי לסתור את המסקנה העולה באורח נחרץ מניתוח העובדות שלעניין. ראו עוד והשוו: ע"פ 2559/02 לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נו(5) 248, 253-252; ע"פ 3025/00 הרוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 111, 125-124. 25. כל-כך באשר להשתקעותו של המערער בארה”ב, ואותה מסקנה תידרש בניתוח חזרתו, כביכול, ארצה. אכן, אזרח ישראל שעזב את ישראל ואיבד את מעמדו כ"תושב ישראל", יכול שירכוש מחדש מעמד של "תושב ישראל" אם יתקיימו התנאים הנדרשים לכך. ואולם, בחינה מדוקדקת של תקופת החודשים שבין חודש יוני לבין חודש ספטמבר לשנת 2000 - למן שובו ארצה, בחודש יוני, ועד לחזרתו לארה"ב, בחודש ספטמבר - תוליכנו לכלל מסקנה כי לא היה כלל בכוונת המערער לעשות את ישראל למרכז חייו ולהפוך כך להיותו שוב תושב ישראל. נזכור כי המערער הגיע ארצה כשהוא מותיר את חפציו בארה”ב; כי במהלכה של התקופה שבה שהה בארץ נסע פעמיים לאמסטרדם; וכי לאחר מכן חזר לארה”ב ושהה שם חודשיים נוספים עד שנעצר (בחודש דצמבר 2000) בעבירה של קשירת קשר להפצת סם מסוכן. נסיעתו האחרונה לארה"ב נועדה - כך טען - אך כדי לסגור קצוות, ואולם לא נמצא לנו שהמערער עשה מעשים כלשהם בכוונה לחזור ארצה. אדרבה, הראיות מצביעות על-כך שהמערער נתכוון להישאר בארה”ב, וכי התקופה הקצרה שבה שהה בארץ לא הייתה אלא ביקור חטוף. אכן, בואו ארצה בידיים ריקות; נסיעותיו התכופות לאמסטרדם; חזרתו לארה”ב והתנהלותו שם עד למעצרו; כל אלה מעידים כי לא היה בכוונתו של המערער לחזור לישראל ולהשתקע בה. 26. יתר-על-כן: גם לו היסכמנו כי היה בכוונתו של המערער לשוב ולהשתקע בישראל - ולא היסכמנו לכך - גם אז לא הבשילה כוונה זו כדי רכישתה של תושבות בישראל. הסימנים שהמערער נותן בהיותו תושב ישראל - שכירת הדירה, רכישת קטנוע ורכב ועוד - סימנים הם שניתן לתיתם גם במי שמבקש להתגורר בישראל בנוחות תקופת זמן מוגבלת. אין בכוחם כדי לנתק זיקת תושבות ממקום אחר. ראו והשוו: ע"פ ברגר, 77; דנ"פ ברגר, 465 - 466. אכן, המערער שהה בישראל תקופת חודשים קצרה למדי, תקופה שלא היה בה - בנסיבות העניין - כדי לנתק תושבות אחת וליצור תושבות אחרת תחתיה. לשון אחר: באותה תקופה בת ארבעה חודשים - בין החודשים יוני וספטמבר 2000 - לא נגוזה ונעלמה תושבותו של המערער - תושבות בת כחמש שנים - בארה”ב, ולא נוצרה ונתקיימה תחתיה תושבות בישראל. וכדברי בית המשפט בדנ"פ ברגר, 462 : ... מגורים, ולו מגורים המלוּוים בכוונה כנה להשתקעות, אפשר לא יעשו אדם לתושב מקום שתקופת המגורים היא כה-קצרה עד שאין היא אוצרת כוח ליצור זיקה-של-ממש למקום. ומנגד, כוונה כנה לחזור למקום מושב קודם אינה הופכת אדם לתושב המקום, אם בפועל נעדר אותו אדם ממקומו שנים רבות. אמרנו על-כך בפרשת נוימן [בג"ץ 6627/98 נוימן נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד נד(5) 299, 322], ונחזור: הרגשה של קשר למקום, ולו הרגשת-עומק היא - אהבת המקום, געגועים, נוסטלגיה - אין די בכל אלה, כשהם לעצמם, כדי להביאנו למסקנה כי פלוני לא "עקר" מן המקום, שעה שאותו פלוני ומשפחתו אינם מתגוררים במושב שנים ארוכות. וגם אם "מתכוון" הוא אותו פלוני לשוב ביום מן הימים אל המושב, וכוונתו כוונה כנה היא, אין באותה כוונה כדי להכריע. ... כך הם אף מגורים לתקופה קצרה, שאין בהם כדי ליצור זיקת תושב ולהפוך אדם להיותו תושב. תושב כהוראתו בסעיף 1א לחוק משול הוא למי שהטיל עוגן לתמיד - או לזמן רב ובלתי-מסויים - ובדרך הטבע לא נדע על טיבם של מגורים אלא לאחר עבור זמן. בעבור אדם מארץ לארץ, תיחלשנה עם חלוף הזמן זיקותיו למקום מושבו הקודם ובה-בעת תתחזקנה זיקותיו למקום מושבו החדש. בתחום מצומצם זה ייאמר, כי מקום מושבו הקודם יעמוד לו עד אם ירכוש מקום מושב חדש. חזקת ההמשכיות (presumption of continuity) מהווה בהקשר זה מכשיר רב-ערך לבחינת נתונים האמורים להכריע בדבר מקום מושבו של אדם. 27. לסיכום חידושה של תושבות נאמר אפוא כך: תושבות שפקעה ניתנת לרכישה מחדש, אלא שהנטל על שיכמו של המבקש מוטל הוא, להוכיח כי נטש תושבות אחת וקנה תושבות אחרת תחתיה. בענייננו-שלנו לא עלה בידי המערער להוכיח כי אכן ניתק ונטע - כי ניתק את קשריו עם ארה”ב וכי נטע עצמו מחדש בישראל. כללם של דברים 28. בחינת העובדות שלעניין תלמדנו כי המערער לא היה "תושב ישראל" בעת ביצוע מעשי העבירות נושא הדיון. לא ניתן לומר עליו על המערער כי זיקות התושבות שלו לישראל - בעת ביצוע העבירה - היו "כה-עמוקות, כה-ממשיות, כה רחבות-פרישה, כה-אמיתיות, כה-טבעיות" (דנ"פ ברגר, 461), עד שנסיק כי זנח את תושבותו בארה”ב בבקשו לרכוש, מחדש, תושבות בישראל. בדנ"פ ברגר (שם, 461) אמר בית המשפט דברים אלה: וזה הדגם של "תושב ישראל" שאני רואה נגד עיניי. אני רואה נגד עיניי צעיר ישראלי אשר בעת טיול במדינה אחרת עבר עבירה חמורה. מיד בסמוך לאחר מכן בורח הצעיר לישראל, ועתה מבקשת אותה מדינה הסגרתו של הצעיר לידיה, לשופטו על מעשיו. על זיקתו של הצעיר לאותה מדינה ייאמר: מה-לך-פה ומי-לך-פה? דומני כי בדברו באזרח ובתושב כיוון חוק ההסגרה אל צעיר זה ואל שכמותו. אכן, דוגמת הצעיר אינה אלא דגם שניתן להרחיבו, אך זה הגרעין היוצר. כך הוא אותו צעיר ישראלי. לא כן הוא המערער. 29. משידענו כי המערער לא היה "תושב ישראל" בעת ביצוע העבירה שלעניין - "תושב ישראל" כהוראתו וכמשמעו בסעיף 1א(א) רישה לחוק ההסגרה - ממילא אין מקום להתנות את הסגרתו בהתחייבותה של ארה”ב להחזירו לישראל לריצוי עונש מאסר כי ייגזר עליו. דין הערעור אפוא להידחות. 30. דבר אחרון: בשנת תשנ"ז נחקק חוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, התשנ"ז-1996 (וכשמו במקורו: חוק העברת אסירים לארצותיהם, התשנ"ז-1996). למותר לומר כי אין בהחלטתנו כדי למנוע החלתו של חוק זה על המערער. שאלה זו לא עלתה לפנינו ולא נביע בה דעה. הערעור נדחה. ש ו פ ט השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' טירקל: אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט מ' חשין. בשולי דבריו אוסיף כי כלל עתיק יומין - שנטבע, אמנם בדיני המשפט הבינלאומי הפרטי - הוא כי אין אדם יכול להיות יותר מבעל דומיסיל אחד בעת ובעונה אחת (ראו, בין היתר, בHalsbury's Laws of England (Vol 8(1), 4th ed., 1996) 515 ; A.V. Dicey & J.H.C. Morris The Conflict of Laws (London' 13th ed. by L. Collins and others, 2000) 111 - 112). על כך נאמר: "הרעיון המונח ביסוד כלל זה הוא הגיוני ומשכנע ביותר: דומיסיל הוא המדינה, אליה קשור האדם במכסימום הקשרים ה"ביתיים" שלו, ואין מכסימום אלא אחד" (דברי השופט מ' זילברג בבג"צ 4/51 משה שוואלב נ' פנחס רשיש ואח', פ"ד ה 207, 216). כפי שהראה חברי לא נותקו זיקות התושבות של המערער לארה"ב ולא צמחו לו זיקות תושבות לישראל תחתיהן. מכאן שאין הוא בא בגדר מי שהיה תושב ישראל בזמן עשיית עבירת ההסגרה, לפי סעיף 1א(א)(2) לחוק ההסגרה, תשי"ד - 1954; ולפיכך אין הוא זכאי כי מדינת ישראל תתנה את הסגרתו לארה"ב בהתחייבותה להחזירו לישראל לריצוי עונש מאסר, אם יורשע שם בדין ויוטל עליו עונש מאסר. מעצרהסגרהארצות הברית (ארה"ב)