חובת העירייה לאתר מפגעים

1. התובעת, ילידת 1944, נפגעה, לטענתה, ביום 14.4.05, בעת שפסעה על המדרכה ברחוב ריינס בהרצליה, לא רחוק מביתה, ונתקלה באחת מאבני המדרכה המשתלבות אשר בלטה מעל גובה פני המדרכה. כתוצאה מכך, מעדה ונפלה ונחבלה בפניה ובכתפה. (להלן יקרא האירוע: "התאונה"). 2. התאונה ארעה במדרכה המצויה בתחום שיפוטה של הנתבעת. 3. התובעת טוענת שפגיעתה ארעה כתוצאה מרשלנות הנתבעת אשר הפרה את חובתה לדאוג לתקינות המדרכות שבתחום שיפוטה ואחריותה, ולפיכך על הנתבעת האחריות לפצותה על נזקיה. 4. הנתבעת מכחישה את נסיבות התאונה הנטענות, את אחריותה לתאונה, וגם את גובה הנזק הנטען. נסיבות התאונה 5. בכל הקשור לנסיבות התאונה, לאחר ששמעתי את עדות התובעת שוכנעתי לקבל את גרסתה כי נפלה עקב כך שנתקלה באבן מאבני המדרכה המשתלבות שבלטה מעט ממישור המדרכה, בעת שפסעה על המדרכה ברחוב ריינס באיזור שבין בית מספר 15 לבית מספר 13. התובעת העידה: "אולי אני לא יודעת את הנקודה המדויקת שבה נתקלתי" (עמ' 7), ואכן לא ניתן לצפות שתזכור את הנקודה המדויקת בה התרחשה הנפילה, בשונה מאיזור הנפילה אותו זכרה ואליו חזרה כדי לתעדו באמצעות צילומים. עם זאת, לפי עדותה, שהיתה כנה ואמינה, לאחר נפילתה היא הסתכלה לאחור כדי לבדוק על מה ולמה נפלה ואז הבחינה בבליטה בה נתקלה (שם). חיזוק לגרסתה מצאתי בעובדה - שלא נסתרה - שמיד לאחר הנפילה, ולפני כל דבר אחר, פנתה התובעת למשרדי העיריה, למוקד, ודיווחה על נפילתה ועל המפגע שבגינו נפלה. כדבריה: "הייתי המומה וכעוסה. הלכתי קודם למוקד של העיריה כי הייתי מלאת כעס. אמרתי להם בדיוק היכן נפלתי..." (עמוד 6). כאמור, עדות התובעת בנקודה זו לא נסתרה והימנעות הנתבעת מהצגת רישום ההודעות במוקד או מהעדת עובדת המוקד שעבדה ביום התאונה (שהתובעת ציינה את שמה בתצהיר עדותה) מחזקת את גרסת התובעת בנקודה זו. כשבוע ימים לאחר הנפילה שבה התובעת למקום האירוע ותיעדה את המקום ואת המכשול בו נתקלה בתמונות שצילמה וצורפו לתצהירה (עמ' 7). בעדותה סימנה התובעת את מקום הנפילה על גבי התמונות וניתן להתרשם - במיוחד בתמונות א' ו-ג' - כי שלוש אבנים משורת אבני המדרכה המשתלבות מורמות מעט מקו המדרכה. לסיכום נקודה זו, אני קובעת שהתובעת הוכיחה את גרסתה, לפיה, בעת שהילכה ברחוב ריינס נתקלה באבן מאבני המדרכה המשתלבות שבלטה מעל לפני המדרכה, במקום שסומן ב-X בתמונות שצורפו לתצהירה, מעדה ונפלה. אחריות הנתבעת 6. אין חולק שעל הנתבעת מוטלת החובה לדאוג לתקינות המדרכות שבתחומה ולנקוט בכל אמצעי הזהירות הראויים, באופן סביר, למניעת מפגעים ומכשולים ולהסרתם של כאלה, על מנת למנוע פגיעתם של העושים שימוש במדרכותיה ולשמור על שלומם. 7. מאידך, לא ניתן להטיל על הרשות המקומית אחריות לכל סדק, בליטה וזוטי מפגעים שבמדרכות אשר בתחום שיפוטה, וכבר נפסק כי: "...רחובות ומדרכות עיר אינם 'משטח סטרילי' ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו'גלים' של שיפועים כאלו או אחרים. עובדה זו איננה רק מציאות המוכרת לכולנו, אלא שזוהי מציאות הכרחית הנובעת מכך שכפי שהועד בבית משפט קמא, מדובר במאות קילומטרים של דרכים ומדרכות שנעשה בהם שימוש על-ידי עשרות אלפי אנשים, זאת בנוסף לעגלות, משאות, כלי רכב וכל כיוצא באלו.'מצרך המוני' כזה נועד להקל על מעבר אנשים, סחורות וכלי רכב ממקום למקום, ולא להיות מודל גיאומטרי שיש בו יושר מתמטי של פני מפלס. 'גלים' שונים במפלסי דרכים אלו, כמו מרצפות הבולטות קמעא פה ושם ברחובות או מדרכות מרוצפות (כפי שהיה המקרה בעניין קא עסקינן) הם פועל יוצא של עצם השימוש ההמוני בדרכים שמדובר בהם, בצרוף לאירועי טבע, של הבדלי טמפרטורות, של לחות, גשם, יובש וכל כיוצא בזה. כל אלו הם מהמפורסמות שאינן צריכות ראיה. אין חולק שעירייה חייבת לטפל במפגעי בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ואחזקתה, ואולם לא כל סטיה "מיושר מתמטי" של מפלסי דרכים הוא מפגע. ציבור המשתמשים ער ויודע ש"יושר" כזה אינו קיים ואינו יכול להיות קיים במציאות, והוא נדרש למינימום ההכרחי של זהירות, לבל יינזק מ"אי-יושר" של מה בכך". ע"א (מחוזי י-ם) 4344/97 ג'ני כהן נ' עיריית רמת גן ( ניתן ביום 21.1.98). 8. אכן, השימוש במדרכות ואירועי טבע שונים עלולים לגרום להיווצרותם של פגעים שונים. לא ניתן להטיל על הרשות המקומית חובה לאתר כל סדק, חריץ, בליטה, שבר או שקע בכל השטחים שבתחום שיפוטה ולתקנו מיד עם גילויו. היקף המשאבים הנדרש לכך - צבא של מפקחים ושל עובדים לביצוע התיקונים - הוא בלתי סביר. בנקודה זו יצוין שלא ניתן לקבל את טענת התובעת שמפנה לעדות נציג העיריה מר ברודנר לפיה עלות התיקון הנקודתי של האבן הבולטת היא בגבולות של כ- 200 ₪ (עמ' 15). כפי שהבהיר מר ברודנר בהמשך עדותו, ובצדק, לא ניתן לבחון את הדברים לפי עלות תיקון המפגע הספציפי (שם). הטלת חובה על העיריה לבצע פעולות שוטפות לאיתור כל מפגע קל על כל המדרכות שבתחומה, ואז לתקנו על אתר, תחייב הפעלת מספר רב של עובדים ושל משאבים נלווים לצורך פיקוח ואיתור המפגעים ולצורך תיקונם, באופן שאיננו סביר ושהציבור - שנושא בנטל ההוצאות - לא יוכל ולא ירצה לעמוד בו. 9. השאלה העומדת להכרעה היא, האם הבליטה של מספר אבני המדרכה בה נתקלה התובעת מהווה מפגע כזה שעל הנתבעת מוטלת החובה לסלקו על ידי תיקונו [ומובן שאם התשובה לכך חיובית, עליה, על הנתבעת, להוכיח שנקטה גם באמצעים סבירים לאיתורו]. 10. אקדים ואציין שבהינתן גורם הנפילה במקרה זה, היה על התובעת להוכיח את גובהה של האבן ביחס לפני המדרכה. מדובר בנתון שניתן היה להוכיחו באמצעים פשוטים כמדידה באמצעות סרט מידה ואמצעים דומים אחרים, כפי שנעשה בלא מעט מקרים (ר' למשל המקרה נשוא ע"א (מחוזי מרכז) 1391-08-07 כרמלה כפיר נ' גני תקוה ( ניתן ביום 30.12.07). התובעת לא מדדה את הבליטה והיא מסתמכת בתביעתה על תצלומי המקום בלבד. קשה להעריך את גובה הבליטה על סמך התמונות כאשר ברור כי גם לזווית הצילום השפעה על מראה המקום. די אם נשוה את מראה האבנים בארבע התמונות שהציגה התובעת כדי ללמוד שלא ניתן לקבוע ממצא מדויק על סמך התמונות לבדן. אכן, לא בכל מקרה יש לערוך מדידות של המפגע. לעתים המפגע ניכר בתמונות ואין צורך להוסיף על כך (בבחינת 'טוב מראה עיניים'). ואולם במקרה זה בו הבליטה אינה ניכרת באופן שדי היה בתיעודה בתמונה כדי להסיק מכך על היותה בגדר סכנה חריגה, ראוי היה שהתובעת תוכיח את גובה המרצפות בהן נתקלה ביחס לפני המדרכה. 11. בפסק הדין נשוא ע"א 4344/97 (ג'ני כהן) הנ"ל נדחתה התביעה לאחר שבית המשפט קבע כממצא כי גובה הבליטות היה כ- 2.5 ס"מ מעל פני המדרכה. בפסק הדין נשוא ע"א (מחוזי מרכז) 1391-08-07 (כרמלה כפיר) הנ"ל נדחתה התביעה מהטעם שגרסת התובעת שם לא הוכחה ומהטעם שגם אילו התקבלה גרסתה שנתקלה בבליטה של 1.5 ס"מ, אין בבליטה כזו כדי להטיל חבות על הנתבעת. ערעור התובעת נדחה. בת.א. (י-ם) 11742/06 דורית בר חי נ' עירית מעלה אדומים ( ניתן ביום 10.1.2010) נדחתה תביעתה של תובעת שטענה כי נפלה כתוצאה מפער גבהים של כשני סנטימטרים בין שורות אבני הריצוף המשתלבות במדרכה. בית המשפט קבע כי לא הוכחה גרסת התובעת לתאונה אך הוסיף וקבע כי: "מעבר לנדרש אציין כי אף לו עלה בידי התובעת להוכיח כי מעדה דווקא באותה נקודה ספציפית בה קיים פער של שני סנטימטרים בין גובה שורות אבני הריצוף, הרי שנראה כי לנוכח אמות המידה שנקבעו בפסיקתו המנחה של בית המשפט המחוזי (ראו ת.א. (י-ם) 869/91 קליינמן נ' עירית תל-אביב - יפו; ע"א (י-ם) 4344/97 כהן נ' עירית רמת-גן, מיום 21.1.1998; ע"א 1391 - 08 - 07 (מרכז) כפיר נ' המועצה המקומית גני תקווה, מיום 30.12.2007) היה מקום לקבוע שהימצאותו של פער גבהים מעין זה אינה מקימה אחריות על העיריה. כפי שהובהר בפסיקה, מדרכה אינה משטח סטרילי, ומכל מקום - על הרשות המקומית לא מוטל לשלוח "צבא של אנשי פיקוח מצוידים בכלי מדידה לבחון בקפידה כל מדרכה ומדרכה וכל אריח ואריח", וזאת בשונה ממצב בו נפער בור במדרכה (עניין כפיר, בפיסקה 47 לפסק-הדין). גם מטעם זה היה מקום לדחות את התביעה". 12. במקרה שלפניי, כאמור, התובעת לא הוכיחה את הפרש הגבהים בין אבני המדרכה, וככל שניתן להסיק מהתמונות שהגישה, בהתחשב בבעייתיות עליה עמדתי קודם, נראה שההפרש הוא בגבולות של כסנטימטר. פער גבהים כזה אינו מקים אחריות על העיריה, הנתבעת. בסיכומיה מבקשת התובעת למצוא חיזוק לטענתה שמדובר במפגע מחייב, בהבטחת נציג הנתבעת, מר ברודנר, בסיום עדותו, לדאוג שהמפגע יתוקן. מר ברודנר הבטיח כי: "אם אני אמצא זמן פנוי, אני אגיע לשם באיזה שהוא זמן" (עמ' 16). אין לראות בדבריו חיזוק לגרסת התובעת. הבטחתו של מר ברודנר מתיישבת עם עדותו על כך שבעת ביקורו במקום האירוע לא מצא מפגע, ועל כך שלדעתו לא מדובר במפגע שעל הנתבעת לאתרו ולדאוג לתיקונו על אתר. לשאלת ב"כ התובעת: "אם היית באיזור והיה 5 מטר ליד המקום הזה, בור פתוח... היית מביא את הפועלים שלך למקום לתקן את הבור הפתוח, אני מתקן, מטר מהמקום ולא חמישה מטר. היית רואה את הדבר הזה (מפגע האבנים המורמות - י.א.) היית מבקש מהפועלים שלך לתקן גם אותם?", השיב מר ברודנר: "אם היו במקום והיה בור פתוח, אולי הייתי מבקש לתקן גם אותם" ובהמשך: "אם זה במרחק של מטר הייתי אומר להם לתקן. אבל במרחק גדול יותר לא הייתי אומר" (עמ' 13). ואכן, כפי שקבעתי, המפגע הקל בו נתקלה התובעת לא מקים על הנתבעת חבות לפעול לאיתורו ולתיקונו. מובן שאילו פעלה הנתבעת במקום, לצורך תיקון המדרכה או לצורך תיקון מפגע אחר בסמוך, כמקרה ההיפותטי שהוצג לעד בשאלת ב"כ התובעת, ניתן היה לצפות ממנה שתתקן גם מפגע קל זה. אך אין בכך כדי להקים חבות ביחס למפגע כשלעצמו. בנקודה זו יש להוסיף שמהתמונות שהוגשו עולה שקטע המדרכה בו ארעה התאונה בכללותו היה תקין ולא ניכרו בו מפגעים של ממש, למעט אותן שלוש אבנים שבלטו במעט מקו המדרכה. 13. אשר על כן, בהעדר אחריות הנתבעת, התביעה נדחית. לאור התוצאה אליה הגעתי אין מקום להידרש לשאלת הנזק. התובעת תשא בהוצאות הנתבעת בסכום כולל של 3,000 ₪. בפסיקת ההוצאות התחשבתי בפגיעתה של התובעת ובקביעתי שהיא נפגעה, כגרסתה, כתוצאה מהתקלות באבני המדרכה שבלטו באופן שיצר מפגע קל, גם אם כזה שאינו מקים אחריות. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים. ניתן היום, י' שבט תש"ע (25 ינואר 2010), בהיעדר הצדדים. מפגעיםעירייה