זכאות לדמי תאונה זהו פסק דין בתביעת התובע לדמי תאונה (שלא במסגרת תאונת עבודה). העובדות הרלבנטיות בתיק ושאינן שנויות במחלוקת: א. התובע ילדי 2/11/90, תושב ירושלים. ב. ביום 20/2/09 נפגע התובע בברכו השמאלית כאשר סייע לאדם אחר (שלא במסגרת עבודה) בפירוק מקרר מרכב מסחרי. בשל פגיעה זו נזקק התובעלטיפולים רפואיים ולניתוח. ג. מוסכם על הצדדים כי דמי תאונה ניתנים רק במקרים בהם אין מקור לפיצוי ממקור אחר, כולל ימי מחלה או חברת ביטוח. המחלוקת בתיק כפי שגובשו בדיון מיום 17/5/10: א. האם התקופה שבה לא ניתנה לתובע תשובה מחברת הביטוח או אי וודאות משפטית מאריכה את התקופה של הגשת התביעה לדמי תאונה לביטוח לאומי. ב. טענות ב"כ התובע לעניין השתק. דיון: בדיון המוקדם הוסכם כי השאלות בתיק הינן משפטיות בלבד, ועל כן הגישו הצדדים סיכומים בכתב. לפיכך אין מקום להתייחס לטענות עובדתיות שלא הוכחו, אלא רק לשאלות המשפטיות, כפי שניתן ללמוד מהחומר שבתיק, ומהעובדות שאינן שנויות במחלוקת. לטענת ב"כ התובע מושתק הנתבע מלהעלות טענה בדבר התיישנות/שיהוי בהגשת תביעתו, כיוון שתחילה היה על התובע לפנות בהודעה/דרישה למבטחת להכיר בתביעתו כתאונת דרכים, ורק כשגילה (לאחר התכתבויות שונות) כי דרכו לקבל פיצוי בגין תאונת דרכים - נחסמה - יכול היה לפנות לנתבע לדמי תאונה. ב"כ התובע מסתמך על סעיף 8(א) לחוק פיצוי נפגעי תאונות דרכים תשל"ה (חוק הפלת"ד) שעניינו "יחוד העילה". סעיף 8(א) לחוק קובע כי "מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק זה לרבות תביעה על פי ביטוח כאמור בסעיף 3 (א)(2) לפקודת הביטוח, לא תהיה לו עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף זולת אם נפגע בתאונה שנגרמה לו על ידי אדם אחר במתכוון". על פי הנטען, ניתן ללמוד מלשון הסעיף כי המחוקק עצמו הגביל את דרכו של נפגע בתאונת דרכים לנסות ולהשתפות בגין נזקיו מגורם אחר זולת המבטחת, לכן לא יכול היה לפנות בו זמנית גם לנתבע. עוד נטען כי לו היה פונה מיידית לנתבע, היה נענה כי טרם מיצה את זכויותיו כנגד חברת הביטוח, ולפיכך מושתק הנתבע לטעון לעניין ההתיישנות/שיהוי, כאשר זו נבעה מכך שהתובע המתין לתשובת חברת הביטוח. לאחר עיון בחומר שבתיק ובטענות שהצדדים, לא ניתן לקבל טענה זו, ובוודאי שלא, ככל שהיא נסמכת על סעיף 8 לפלת"ד. "ייחוד העילה" שבסעיף 8 מתייחס לעילה נזיקית, בעוד שהגשת תביעה לדמי תאונה אינה נובעת מעילה נזיקית. מכל מקום, אין באמור בחוק הפלת"ד כדי למנוע ממנו להגיש תביעה בו זמנית גם לחברה המבטחת וגם לנתבע. הנכון הוא שהתובע לא יוכל לקבל כפל תשלומים בגין אותו אירוע תאונתי - אך אין בכך כדי להוות הצדקה שלא להגיש את התביעה במועד שנקבע בחוק. החוק החל בעניין זה הינו חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי).סעיף 155 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי:"מבוטח הזכאי לתשלום על פי כל חיקוק למעט פקודת הנזיקין... בעד תקופת אי כושר לעבודה או לתפקיד מטעמי בריאות, לא יהיה זכאי לגמלה לפי פרק זה לגבי התקופה שבה הוא זכאי לתשלום כאמור". סעיף 157 לחוק זה קובע כי"על אף הוראות סעיף 296 תוגש תביעה לגמלה לפי פרק זה למוסד תוך 90 ימים מיום התאונה, ואולם המוסד יהיה רשאי , לפי שיקול דעתו, ליתן את הגמלה אם נתבעה ארחי המועד האמור בגלל סיבה שמנעה מהמבוטח הגשת התביעה במועד ובלבד שהתביעה הוגשה תוך 90 יום מהיום שחדלה להיות הסיבה האמורה". אלא, שאין חולק כי לא הייתה לתובע סיבה שמנעה ממנו להגיש תביעה - זולת אותה סיבה שנכתבה בכתב התביעה ובסיכומים - כי התובע סבר שכל עוד לא הסתיים ההליך בעניין התביעה כנגד המבטחת, אין מקום להגיש תביעה לנתבע בעניין דמי תאונה. מכל מקום - לו הייתה סיבה שמנעה ממנו לעשות כן - היה עליו להמציא מסמכים המלמדים על סיבה מוצדקת למניעה זו, ואין די באמירתה בעלמא. על פי הפסיקה (עב"ל 1112/01 נוגידאת ראתב - המוסד, מיום 18/5/03 ), סיבת המניעה צריכה להיות כזו שמנעה את עצם הגשת התביעה כגון: אם היה מאושפז או מרותק למיטתו וכו'. בפסק דין זה הבהיר בית הדין הארצי כי: "המניעה בה מדבר החוק היא אובייקטיבית ואינה יכולה להיות קשורה באי ידיעת החוק או בכל סיבה אחרת שבשליטת המבוטח". מכל האמור עולה כי בעניין שבפנינו לא הייתה מניעה להגיש את תביעתו במועד, ולכן אין מקום להתערבות בשיקול הדעת המסור לנתבע, שלא להאריך את מועד הגשת התביעה (כאשר אי הבנת החוק או ידיעתו אינה מהווה הצדקה שלא להגיש את טופס התביעה במועד). למעלה מן הצורך, יוער, כי גם בפרקטיקה, ידוע הדבר כי תביעות בנושא תאונות דרכים, מתמשכות לעיתים תקופה ארוכה, ולא מעט תיקים מוכרעים בבתי המשפט. לכן אף מטעם זה לא היה סביר להמתין עד לאחר שחברת הביטוח תדחה את התובע, כדי להגיש טופס תביעה לנתבע. במיוחד נכון הדבר במקרה שבפנינו, כאשר לא מדובר בתאונת דרכים מובהקת, אלא בתאונה שארעה עקב פירוק מקרר מרכב. בנסיבות אלו, ניתן היה לצפות ששאלת קיומה של תאונת דרכים, תהיה במחלוקת, וכי לא בנקל תקבל חברת הביטוח את הטענה כי מדובר בתאונת דרכים (ואולי אף יהיה צורך בפנייה לבית משפט בעניין זה). לכן גם - ובמיוחד - בשל נסיבות התאונה, לא הייתה הצדקה שלא להגיש את טופס התביעה לנתבע, ללא קשר לשאלה האם בסופם של ההליכים כנגד חברת הביטוח - יאושר האירוע כתאונת דרכים. טענה נוספת של ב"כ התובע הינה כי טענת ההתיישנות לא הועלתה ב"הזדמנות הראשונה", אלא רק בכתב ההגנה, ועל כן אין מקום להזדקק לטענה זו. מנגד, טוענת ב"כ הנתבע, כי לא ניתן לקבל טענה זו ובמיוחד כאשר בכתב ההגנה המהווה "הזדמנות הראשונה" - כן הועלתה טענה זו. בסיכומיה הסבירה ב"כ הנתבע כי תחילה, נדחתה תביעת התובע בהתאם לתקנה 8 לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה) התשנ"ח -1998 המחייבת הגשת כל מסמך הדרוש לבירור הזכות לגמלה או לקביעת שיעורה, כיוון שהתובע לא הגיש את המסמכים הרלבנטיים. רק לאחר שהוגשו כל המסמכים והחומר נבדק במלואו (כולל המועד הגשתו), נדחתה התביעה בשל השיהוי בהגשתה. לדברי ב"כ הנתבע, לא נפל כל פגם בהתנהלות זו, כאשר רק כאשר הוגש החומר במלואו ניתן היה לבחון אותו במלואו, ואז גם התברר כי יש שיהוי. מכל מקום, ואף אם היה פגם כלשהו בכך שהתביעה לא נדחתה מיידית בשל שיהוי (דבר המוכחש) - אין הדבר יוצר לתובע זכויות שאינן מוקנות לו על פי חוק. עוד טוען ב"כ התובע - כי עצם העובדה שהתובע התבקש להגיש מסמכים ולא נדחה על הסף בשל שיהוי, יצרה השתק לנתבע להעלות את טענת השיהוי, מה גם שהתובע שהתבקש להמציא מסמכים, הסתמך על כך שבשל דרישה זו לא תועלה טענת שהוי. אלא שגם טענה זו לא ניתן לקבל. אין בכך שקודם התבקשו כל המסמכים הרלבנטיים, כדי למנוע מהנתבע להעלות את טענת השהוי, ולא נגרעה כל זכות של התובע בשל "הסתמכות" זו. מכל מקום, ומכיוון שהנתבע צריך לפעול על פי החוק והתקנות לעניין מועד הגשת התביעה, ומכיוון ששיקול הדעת לעניין השיהוי נתון לנתבע בגין העילה שמנעה את הגשת התביעה במועד - לא ניתן לקבל את הטענה כי הנתבע מנוע מלהעלות את טענת שיהוי/ התיישנות. הטענה כי אם הנתבע לא העלה כטענה ראשונה את טענת השיהוי ( בזמן שבדק את טופס התביעה שהוגש אליו) - לא יוכל לאחר מכן להעלות טענה זו - אין לה על מה שתסמוך. הדרישה להעלות טענת התיישנות/שיהוי ב"הזדמנות הראשונה" מתייחסת להליך המשפטי, שאם לא כן, כל התייחסות עניינית לטופס התביעה לפני העלאת טענת שיהוי - תימנע מהמוסד להעלות טענה זו, דבר שאינו סביר לחלוטין. בספרו של ד"ר זוסמן סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, נאמר כי "דינה של טענת שיהוי הוא כדין טענת התיישנות ואם לא הועלתה בכתב ההגנה בית המשפט לא ישעה אליה". עולה אפוא, בבירור , כי "ההזדמנות הראשונה" הינה במסגרת כתב הגנה, ולא במסגרת בדיקת טופס התביעה, כפי שקרה בענייננו. לאור זאת - לא מתקבלת הטענה בדבר מניעות הנתבע לטעון לשיהוי/התיישנות רק בגלל שבטרם הדחייה ביקש הנתבע, מסמכים רלבנטיים. מכל האמור לעיל - ומשהתביעה הוגשה לאחר המועדים הקבועים בחוק, וללא כל הצדקה שבדין - דין התביעה להידחות. סוף דבר: התביעה נדחית. אין צו להוצאות. ערעור בזכות לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לדי הצד המבקש לערער. דמי תאונה