הכרעת דין החלטתי לזכות את הנאשם מן האישום הראשון וכן מן האישום בעבירה של איומים, המיוחסת לו באישום השני, ולהרשיעו בשאר העבירות שעל פי האישום השני. האישום הראשון א. העובדות: 1. הנאשם וכן אדם בשם מסרי (להלן - "מסרי") הוחשדו בביצוע עבירות פלוניות בצוותא, ובגינן הושמו במעצר בתקופה שקדמה ליום 27.8.02. העד, מר תורכמן (להלן - "תורכמן"), אמור היה להעיד במשפטו של איהאב מסרי, שכן בהיותו נתון עם מסרי במעצר, שמע מפיו פרטים מפלילים ואף הקליטו. 2. לטענת התביעה, נודע לנאשם כי תורכמן אמור להעיד כנגד מסרי. 3. ביום 27.8.02, עת הנאשם היה עצור בתחנת משטרת עפולה, הובא למקום תורכמן, שאף הוא היה עצור. 4. וכך מתאר כתב האישום את אשר אירע בבית המעצר: "4. הנאשם שאל את איאד (תורכמן- ב.א.) לשמו ולאחר שאיאד, שלא ידע באותו שלב במי מדובר, מסר לו שמו ומקום מגוריו ביקש הנאשם מהשוטר להכניס את איאד לתא המעצר בו שהה הנאשם בטענה כי המדובר בקרוב משפחה. 5. בשלב זה איאד שמע את אחד העצורים פונה אל הנאשם ונוקב בשמו - עזמי והבין כי ככל הנראה מדובר בעזמי הווארי, ולפיכך ביקש מהשוטר כי לא יכניס אותו לתא של הנאשם. איאד הוכנס לתא המעצר השני, הנמצא בסמוך לתאו של הנאשם, באופן שקיימת אפשרות הדברות בין שני התאים. 6. במהלך שהותו של איאד בתא המעצר, פנה אליו הנאשם פעמים רבות תוך שהוא מאיים עליו ומציין, בין היתר, כי נוכח מעורבותו של איאד - "יבוא יום ונחסל אותך"." 5. הצדדים מסכימים כי כאשר נקרא תורכמן להעיד במשפטו של מסרי ביום 9.1.03 בבית המשפט המחוזי בנצרת, הוא סירב להעיד. ב. טענות הצדדים: 6. לטענת התביעה, במעשיו האמורים לעיל, הניא הנאשם את תורכמן מלהעיד במשפט תוך שימוש באיומים והפחדה - עבירה של הדחה בעדות בניגוד לסעיף 246 (ב) לחוק העונשין התשל"ז-1977. 7. הנאשם אינו כופר בעובדה כי אכן הוא ותורכמן היו עצורים ביום 27.8.02 בבית המעצר בעפולה. אולם, הוא לא עשה כל מעשה של איום כלפיו, שכן באותו מועד לא ידע, ואף לא יכול היה לדעת, כי תורכמן אמור להעיד כנגד מסרי. ממילא לא היה לו מניע לאיים עליו, על מנת להניעו לבל יעיד. לטענתו, רק ביום 23.9.02 הוגש כתב האישום, ובו הופיע שמו של תורכמן כעד תביעה (ר' בקשה למעצר עד תום ההליכים נ/1) ואז נודע לו, לראשונה, כי תורכמן אמור להעיד במשפטו של מסרי. ג. דיון: 8. כאמור, שתי עובדות שאין ההגנה חולקת עליהן, הן, כי הנאשם ותורכמן היו עצורים יחדיו ביום 27.8.02, וכי תורכמן סירב להעיד במשפטו של איהאב מסרי ביום 9.1.03. 9. תורכמן נקרא להעיד עדות מוקדמת בתיק זה ביום 24.3.03, אולם נעטף בשתיקה וסירב להעיד על כל פרט, הנוגע למחלוקת הנטושה במשפט. על כן, ביקשה התביעה להגיש את הודעותיו במשטרה לפי סעיף 10 א' לפקודת הראיות (נוסח חדש) (להלן - "הפקודה"). הודעות אלה הוגשו והוצגו כמוצגים ת/3 ות/4. אציין כי הסניגור הסכים כי אכן העד מסר את האימרה המפורטת בהודעה (ר' עמ' 12 שורות 17, 18). אימרותיו של העד תורכמן הוגשו לבית המשפט כאמור, ונתקבלו ללא התנגדות. על כן פטורה התביעה מלהוכיח כי נתמלאו התנאים המוקדמים שעל פי סעיף 10 א' לפקודת הראיות (נוסח חדש). מכל מקום, התביעה הוכיחה, וההגנה אינה חולקת על כך, כי נתמלאו התנאים הדרושים על פי סעיף 10 א א' לפקודה - כאשר, אף אין ספק - לנוכח הודאת ההגנה באמור בסעיף 7 לכתב האישום, כי העדות, שמסר תורכמן במשפטו של מסרי, שונה, באופן מהותי, מהודעתו במשטרה - ת/1, להגשתה הסכים הסניגור לצורך ההליך דידן בלבד. אף לא עומד אנוכי בפני השאלה, האם יש להעדיף את גירסאותיו של תורכמן במשטרה על פני הגירסה שמסר במשפט - שעה שהוא לא מסר גירסה כלשהיא במשפט. השאלה בפניה ניצב אנוכי, ושאלה לא קלה היא, האם רשאי אנוכי לסמוך ממצאי על אמרותיו של העד במשטרה, בהתאם לסעיף 10 א' (ג) לפקודה, או שמא בלי להעדיף את עדותו של הנאשם. סוגיה זו אינה סוגיה קלה, ובמיוחד נוכח העובדה כי עדותו של תורכמן, שנגבתה במסגרת הליך של גביית עדות מוקדמת, לא נשמעה בפני. 10. עדותו של תורכמן, בעניין האיומים שהופנו כלפיו, הועלתה לראשונה בזכרון דברים שנרשם על ידי השוטר ישעיהו פרץ ביום 8.1.03 והוגש בהסכמה (ת/10). וכך רושם השוטר פרץ: "היום בשעות הבוקר פנה אלי איאד טורקמן שהוזמן להעיד בבית משפט. ואמר לי שהוא לא מתכוון להעיד בבית המשפט מכיוון שכשהגיע לבית שאן למעצר במקום היה עזמי הווארי שאיים עליו שאם יעיד בבית המשפט הוא יפגע בו ולכן הוא חושש כמו כן מסר שנפגש עם אנשים שיושבים עימו טעוני הגנה ולא מסר את שמם והנ"ל העבירו לו מסר שלא יעיד בבית משפט." (ההדגשה אינה במקור -ב.א.) והרי ידוע לנו, כי הטענה הינה שהאיומים הושמעו בתחנת המשטרה בעפולה. ביום 9.1.03 נגבתה הודעתו של תורכמן במשטרה (ת/3). בהודעה זו העיד תורכמן על אירוע שהתרחש ביום 9.12.02 בהיכל המשפט בנצרת, שם פגש במעצר את מסרי, בנוכחות שוטר בשם "אבי". כאשר מסרי ראה אותו הוא פרץ בצעקות, קלל אותו, ואיים עליו כי יחתוך אותו לחתיכות, וכי כל מקום, בו יסתתר, יוכלו להגיע אליו, ולפגוע בו. כן איים עליו, כי במידה ויעיד נגדו - הוא ירצח אותו בין אם בתוך הכלא, ובין מחוצה לו. תורכמן הוסיף כי סיפר על אירוע זה לפרקליטתו. עוד ציין תורכמן כי זו הסיבה בעטיה הוא סירב להעיד (ר' גליון 2 שורה 4 לת/3). כאשר נשאל מדוע לא סיפר על כך לאיש, ציין כי אמר זאת ל"ישעיהו השוטר". עוד נשאל מדוע לא מסר לשוטר גם את אשר הוא אומר עתה, השיב: "אני מפחד היות ואיהב (מסרי- ב.א.) נכח ולא רוצה שישמע אותי גם אומר לשופט את זה" (שם, שורות 12-14). 11. רק לאחר שמסר דברים אלה, המייחסים את חשדותיו לאיומיו של מסרי, נשאל "האם יש לך מה להוסיף", העלה, רק בשלב זה, לראשונה, את הדברים הבאים: "כן בהיותו במעצר בעפולה, שאל אותי עזמי הוארי על שמי ומסרתי לו הוא היה בתא לידי. וששמע השם שלי אמר לי זה אתה שעבדת על איהב. וקרא לשוטר שיכניס אותי אליהם לתא השוטר לא הכניס אותי אליו ועזמי אמר לי אילו הייתי נכנס אלינו הייתי חותך אותך לגזרים." (שם, שורות 16-24). בהמשך, הוסיף וציין, כי בהיותו במעצר בטבריה, מסר לו עציר אחר כי קיים עצור נוסף בשם "עלי", הטוען כי הוא עד תביעה נגדם, וכי היכן שיפגשו "אתה מת". ושוב, כאשר נשאל העד האם מישהו אחר איים עליו שלא יעיד בבית משפט נגדם, הגיב: "ת. איהב כמו שסיפרתי לך, אבל היו הרבה אסירים שאמרו לי אחרי ששמעו הסיפור כי לא להעיד היות וירצחו אותי וזו הסיבה שאני לא רוצה להעיד ומפחד שירצחו אותי. ואני מוכן להעיד אם אשתחרר היום ואם אני עצור הם יפגעו בי בתוך המעצר אך בחוץ אוכל לברוח מהם." (שם, שורות 5-12) הנה כי כן, גרסאותיו של תורכמן באשר לאיומים שהושמעו באזניו היו מגוונות והתייחסו למספר "מאיימים" וביניהם הנאשם. 12. ביום 19.7.03 נחקר תורכמן במשטרה פעם נוספת. (הודעתו ת/4) הפעם בשאלה הכיצד ידע במעצר בעפולה כי המאיים עליו הינו הנאשם, ציין: "באותו יום אני הגעתי למעצר בתחנת עפולה והייתי קודם במעצר מגדל העמק וברגע שהכניס אותי השוטר לתוך המעצר השוטר רצה להכניס אותי לתא הראשון אך היה מלא והשוטר רצה להכניס אותי לתא השני ואז שאל אותי איך קוראים לי עניתי לו איאד תורכמאן מג'נין ובאותו מעמד האיש ששאל על שמי בקש מהשוטר להכניס אותי לתא שלהם בטענה שאני קרוב משפחה ובאותו מעמד לפני שהשוטר הכניס אותי לתא שמענו מאחד העצורים שהיו בתא הראשון קורא לאיש ששאל אותי על שמי עזמי ואז הבנתי כי זה עזמי הוארי..." (ר' גליון 3 שורות 7-18) ראוי לציין כי אין בעדות כל זיהוי ודאי של הנאשם. מקור ידיעתו של העד ביחס לזהות הנאשם נבע, אותה עת, אך ורק מן העובדה ששמע את שמו של הנאשם - עזמי, מפיו של מסרי. צודק הסניגור המלומד בטענתו, כי המשטרה לא ניסתה לערוך כל מסדר זיהוי, או להשתמש באמצעי זיהוי אחר, ממנו ניתן יהא ללמוד כי אכן העד מתכוון לנאשם. אף במהלך שמיעת העדות המוקדמת בפני כב' הנשיא אברמוביץ, לא נעשה כל נסיון לזיהוי הנאשם על ידי העד, לא במישרין ולא בעקיפין. אין ספק כי יש בכך כדי לפגוע במשקלה של עדותו. 13. מהודעותיו של העד עולה, כי הוא הכיר היטב את מסרי, וכי זה איים עליו בצורה ישירה (ר' ת/3) שעה שהתאפשר לו לפוגשו בתא המעצר. עוד עולה כי עצורים שונים הילכו על העד אימים בעת מעצרו. העד לא התלונן על מסכת איומים אלה, עד אשר הגיע לבית המשפט, לשם מתן עדות כנגד מסרי. שתיקתו זו אינה ברורה. יש בה, לטענתי, כדי לפגוע בגירסתו. עוד אציין כי העד טען לאיומים ישירים שהושמעו רק מפי מסרי. נקודה נוספת, אשר נותרה לוטה בערפל, הינה השאלה הכיצד זה ידע הנאשם, ביום 27.8.02, כי העד מסר הודעות מפלילות כנגד מסרי, וכי בכוונת התביעה להעידו, שעה שכתב האישום הוגש רק מספר שבועות לאחר מכן. נקודה נוספת אשר נתתי דעתי עליה, הינה העובדה כי עדותו המקןרית של העד ניתנה במעמד הנאשם וכן מסרי - שכן היא נגבתה בעדות מוקדמת גם במשפטו של מסרי. העד מסר, כאמור, כי מסרי איים עליו במישרין לבל יעיד נגדו. בנסיבות אלה ברורה התנהגותו באולם המשפט. אין לדעת, האם נוכחותו של הנאשם באותו מעמד, היתה לה השפעה כל שהיא על העד, שעה שאין בפני לא סימן ולא אות כלשהי, אשר יהא בהן כדי ללמדני כי אכן העד ידע מי הוא הנאשם. גם ההודעה ת/10, אשר ניתנה, כטענת התביעה, קודם למתן העדות נגד מסרי - התייחסה לאיום שנעשה בבית המעצר בבית שאן. 14. הנאשם עצמו לא הכחיש, כאמור, שהיה עצור בבית המעצר בעפולה יחד עם תורכמן. עם זאת טען בעדותו, כי ידע רק שמישהו מהשטחים עצור עימו בעפולה (פרוטוקול מיום 31.12.03 עמ' 15 שורה 9) אך לא היה עימו באותו תא. הנאשם עמד בתוקף על כך, כי לא ידע כי באותה תקופה, היה עצור בעפולה עד, ואף לא ידע כי קיים מדובב בתיק (ר' פרוטוקול מיום 31.12.03 משורה 14 וכן ר' גם בעמ' 17). הנאשם ציין, כי יתכן וביקש כי יכניסו את תורכמן לתאו, שכן נהוג היה בין העצירים כי בני אותו עם, ירצו להסתופף זה בחברתו של זה (עמ' 17 למטה עמ' 18 למעלה). 15. עובדה נוספת, אשר נתתי דעתי עליה, לעניין עדותו של תורכמן, הינה כי עדותו נגבתה בעדות מוקדמת בפני כב' הנשיא, שכן אותה עת עמדו לשחררו, ולהחזירו אל שטחי האוטונומיה. מעדותו עולה, כי נהג לשתף פעולה עם המשטרה, וכי בסוף הוחלט להשיבו אל שטחי האוטונומיה, חרף העובדה כי הוא צפוי שם לפגיעה מידי אנשי הרשות הפלשתינאית - כפי שנרצחו שלושה מאחיו (ר' עדותו בע"מ' 13). ניכר היה בעד, חרף האמור בסיכומי התביעה, כי ציפה לגמול, בדמות אישור שהייה במדינת ישראל, אך נראה כי ציפיתו זו נכזבה, וכי לאחר שנסתיימה תקופת מאסרו, בגין שהייה בלתי חוקית, איש לא עזר לו (עמ' 13 לפרוטוקול מיום 24.3.03, שורה 20) וכי: "ת. אני ידעתי שהאישור שלי ישאר בתוקף מאחר ואני הייתי עד בבית משפט ואני התפלאתי שעצרו לי את האישור. הלכתי לתחנת טבריה באסם משארקה אמר לי שאין לי אישור שהייה ושאני צריך לחזור לגדה. ש. האם אתה בכלל שלא לחזור לגדה ואתה יודע שרוצים לרצוח אותך מוכן לעשות הכל. האם זה נכון. ת. לא כל דבר הייתי מוכן לעשות. לפעמים הבן אדם מעדיף למות מאשר לעשות דברים אחרים. ש. האם לעזור למשטרה היית מוכן. ת. אני לא מבין. היה לי אישור הייתי עוזר. אין לי אישור לא עוזר. אם אני אגיע למחסום הם יהרגו אותי. גם הם לא נתנו לי את האישור שלי וזרקו אותי." (עמ' 14 לפרוטוקול מיום 24.3.03 שורה 12 עד 21) דברים אלה מלמדים על כך, כי לעד היה אינטרס ברור לסייע למשטרה. סביר כי כאשר תקוותיו נכזבו, ראה הוא לשנות את עמדתו באשר לעדות במשפט. 16. יוצא איפוא, כי גרסאותיו של תורכמן במשטרה לא היו נקיות מתמיהות וסדקים. נכון אמנם, כי בידי בית משפט זה לא היתה היכולת להתרשם מעדותו של העד - התרשמות בלתי אמצעית, אולם לנוכח העובדה כי היה לו עניין למסור הודעה במשטרה, שכן חפץ לקבל חסינות בפני השבתו אל תחומי האוטונומיה, והעובדה כי כבש את עדותו, באשר לאיומים, עד ליום העדות ממש, כאשר ביום מתן העדות טען בפני השוטר פרץ כי האיומים נעשו בבית שאן, וכאשר נגבתה ממנו העדות, טען, ראשית לכל, כי אויים על ידי מסרי, ולנוכח יתר התמיהות שהעלתי לעיל, בדבר זהויו של הנאשם, והעובדה כי לא הובהר הכיצד יכול היה הנאשם לדעת במועד הנטען, כי העד מסר עדות כנגד מסרי - כל אלה יש בהם כדי להטיל צל על הודאותיו של העד ולסדוק בהם סדקים. בנסיבות אלה, ולנוכח עדותו של הנאשם, המכחיש כי איים איום כלשהו על העד, לא אוכל לקבוע כי התביעה הוכיחה, כדי מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי, את טענותיה, וכי מקננים בליבי ספקות באשר לגירסתו של העד תורכמן. לאמור יש להוסיף, כי התביעה לא השכילה להביא עדים נוספים, אשר היו עדים למעשי האיומים, כגון אנשי המשטרה אשר הכניסו את תורכמן לתא המעצר, בעת שהנאשם ביקש כי יכניסוהו לתאו, או עצירים אחרים ששהו בתא המעצר, ואמורים היו להיות עדים למעשי האיומים. כל אלה יש בהם כדי לטעת בליבי ספקות של ממש באשר לנכונות עדותו של תורכמן. 17. לנוכח המקובץ לעיל, אני מחליט לזכות את הנאשם מן האישום הראשון המיוחס לו. האישום השני א. עובדות האישום: 18. על פי המפורט בכתב האישום, השתלח הנאשם בחוקרי המשטרה, אשר חקרוהו אודות האישום הראשון, איים עליהם, העליבם ופגע ברגשותיהם הדתיים. על פי האמור בכתב האישום, נחקר הנאשם על ידי חוקר המשטרה רס"מ סאמר חליל, שהינו בן העדה הנוצרית. במהלך החקירה אמר הנאשם לחוקר: "יש מבצע כי שמזיין את מריה הקדושה משלמים לו 10 ₪" כמו כן איים הנאשם כי הנוצרים ישלמו בילדיהם את מחיר מעשיהם, בכך שחייבו אנשים לדבר. ב. טענות הצדדים: 19. לטענת התביעה, יש בדברים האמורים משום פגיעה גסה באמונתו ורגשותיו הדתיים של החוקר (עבירה בניגוד לסעיף 173 לחוק העונשין) ובכך העליבו. כן יש בדברים משום איום לפגיעה בילדיהם של אנשי המשטרה, תוך כוונה להפחידם. עבירה בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין. בדברים האמורים יש אף משום עבירה של העלבת עובד ציבור - עבירה בניגוד לסעיף 288 לחוק העונשין. כראיה לביצוע העבירות האמורות הוגש זיכרון דברים שנרשם על ידי רס"מ סאמר חליל (ת/8) וכן הודאתו של הנאשם - אשר לא נחתמה על ידו - ת/5. סניגורו של הנאשם הצהיר לפרוטוקול בית המשפט, כי מקובל על הנאשם כי כל המצוטט במזכרו של רס"מ סאמר חליל אכן נאמר על ידי הנאשם. (ר' עמ' 12 לפרוטוקול ישיבת יום 31.12.03 שורות 8,9). כאמור, הנאשם לא הכחיש את עצם אמירת הדברים, אשר הוטחו בחוקר בכעס, אולם טוען כי הדברים לא הובנו כדבעי . ג. דיון: 20. בזיכרון הדברים ת/8 , מופיעים הדברים הבאים: "כי יש מבצע מי שמזיין מריה הקדושה משלמים לו 10 ₪. חזר על המשפט מספר פעמים. אמרתי לך אם תוכל להגיד לי איפה המבצע. וטען כי כל הנוצרים מנייק והנשים והבנות שלהם מזדיינות. אני אזיין אותם". ובהמשך נרשם: "וטען לא אלה השניים שבנו התיק וחייבו האנשים להעיד והם נוצרים. וכי עוד ישלמו בילדים שלהם על מה שעשו השניים." וכך הדברים מופיעים בהודעה שנגבתה מפי הנאשם אך לא נחתמה על ידו (ת/5): "וחזר שוב כי יש מבצע כי מי שמזיין את מריה הקדושה משלמים לו 10 ₪. וכי ישלמו הילדים שלו המחיר הנוצרים המנייקים שהנשים שלהם מזדיינות וכי ישלמו על זה שחייבו אנשים לדבר בחקירה. וישלמו על זה בילדים שלהם, ושאלתי אותו למי הכוונה וטען לשני השוטרים שבנו התיק הם נוצרים וישלמו בילדים על מה שעשו והם חייבו אנשים לעשות זאת ולדבר." 21. לטעמי אין ספק כי הדברים האמורים פוגעים ומעליבים, ומטרתם הינה לפגוע ולהעליב . הדברים מיוחסים למרים אמו של ישו הנוצרי, הינם ביטויים זולים ונקלים, שנועדו לבזות הן את הקדושה לבני הדת הנוצרית, והן את המאמינים עצמם. סעיף 173 לחוק העונשין קובע: "העושה אחת מאלה, דינו - מאסר שנה אחת: (1)מפרסם פרסום שיש בו לפגוע פגיעה גסה באמונתם או ברגשותיהם הדתיים של אחרים; (2)משמיע במקום ציבורי ובתחום שמיעתו של פלוני מלה או קול שיש בהם כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתו או ברגשותיו הדתיים." אין ספק כי הדברים הגסים אשר יצאו מפיו של הנאשם בהתייחסות למרים, אינם מהווים משום הבעת דעה הנהנית מחופש הביטוי, אלא ביטויים שלא רק שיש בהם כדי לפגוע מן הבחינה האובייקטיבית. אף מן הבחינה הסובייקטיבית, התכוון הנאשם לפגוע ברגשותיו הדתיים של החוקר, וזאת לנוכח העובדה כי הינו בן העדה הנוצרית. כעולה מעדותו של הנאשם - הדברים נאמרו מפיו בשעת כעס ומתוך רצון לפגוע. כדבריו: "ש. אתה לא נוהג לקלל או מקלל דרך קבע? ת. כמו כל בן אדם אחר, לפעמים יוצא לפעמים לא, תלוי במצב הרוח. ש. גם את איאד קללת ת. לא. בחקירה שלי במשטרה קיללתי. ש. אתה מאוד כעסת על סמר אל חליל ת. אני כעסתי ועדיין מאוד כועס עליו, שאלוהים לא יסלח לי אם אסלח לו. ש. לכן כשאמרת מה שאמרת לאיאד התכוונת לפגוע בו ולאיים עליו? ת. מריה מתה לפני 2000 שנה, אז היא הזדיינה לפני 2000 שנה, אז אם זאת עבירה צריך לשפוט את כל יהודי העולם. אין בזה נימה של איום." (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 19-27) ברור אף, כי הנאשם יחס את ביטויי הגנאי למרים, מתוך רצון לפגוע במי שאמונתו מקדשת אותה ומקנה לה מעמד מיוחד, שכן הביטויים הוטחו דווקא כלפי מי שמאמין בדת הנוצרית, תוך התייחסות לדתו. אין ספק כי אימרות גסות אלו, שנאמרו מפיו של הנאשם, היה בהם כדי לפגוע בכל אדם בן הדת הנוצרית. ע"כ לא ראיתי צורך, לאחר עיוני בחומר הראיות והמזכרים שהוגשו ע"י השוטרים, להיכנס למידת הפגיעה הסובייקטיבית של השוטרים הנוצרים, ששמעו את ניבול פיו של הנאשם, גם מקום שאימרה זו נבחנת באופן אובייקטיבי. צדקה ב"כ המאשימה באומרה, כי אין צורך להתייחס למצבו הנפשי של הנאשם, שכן לא נדרשת כוונה מיוחדת בסעיף, אלא די בפזיזות. 22. על פי האמור לעיל, הנני מרשיע את הנאשם בעבירה זו של פגיעה ברגשי דת, בניגוד לסעיף 173 לחוק העונשין. ד. עבירת האיומים: 23. עבירת האיומים המיוחסת לנאשם נוגעת למילים שנאמרו מפיו ביחס לשוטרים בני העדה הנוצרית "וכי עוד ישלמו בילדים שלהם על מה שעשו השנים" לטענת התביעה, יש בדברים אלה משום איום מפורש על שוטרים בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין הקובע: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים." אחד מיסודות עבירות האיום הינו יסוד ה"פגיעה שלא כדין". כמאמרו של כב' השופט מצא בע"פ 103/88 ליכטמן נ. מדינת ישראל, פד"י מג (3), 272 בע"מ' 289: "אין עבירת איומים משתכללת אלא אם ענייננו של האיום ב פגיעה שלא כדין." על כן, על מנת שתשתכלל עבירת "האיום", על המאיים להעביר מסר למאויים, כי הוא יגרום לו לפגיעה שאינה כדין. מאידך, כאשר המאיים אינו מביע כוונת פגיעה שלא כדין, אלא "מבטיח" לנאשם כי יתרגשו עליו מיני מרעין בישין מידי כח עליון, או כי תבואנה עליו צרות אחרות, שלא מידי "המאיים", או מי מטעמו, הרי אין לראות בכך משום איום, אלא לכל היותר משום קללה. 24. שפת הרחוב, או שפתם של המאוררים למיניהם, מרובבת "הבטחות" מעין אלה, כגון "יחרב ביתך", "יקח אותך השד"; "שתתפוס אותך כולירא" וכיוצא באלה מיני "ברכות". סבורני, כי הביטוי "ישלמו בילדיהם" או "ישלמו הילדים שלו המחיר", אף הוא מהווה קללה מעין זו, ואין בו משום איום לפגיעה בילדים. רואה אנוכי בבטוי זה משום פניה לכח עליון, ואינו אלא משום קללה גרידא. 25. הואיל ורס"מ חליל לא הובא לעדות, לא ניתן לומר כי הדברים הושמעו בנימה של איום, באופן אשר ניתן יהא להסיק ממנה, כי אומר הדברים מתכוון לבצע את הדברים בעצמו, או באמצעות אחרים, או שמא לא נאמרו הדברים אלא כקללה גרידא. 26. בנסיבות אלה אני מזכה את הנאשם מן העבירה של איומים בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין. ה. העלבת עובד ציבור: 27. הנאשם השתמש בביטוי: "הנוצרים המנייקים שהנשים שלהם מזדיינות" (ר' הודעתו ת/5 וכן זכ"ד של השוטר סאמר חליל ת/8). אין ספק כי ביטוי זה הינו ביטוי שיש בו להעליב כל בן עדה אשר הביטוי מופנה כלפיו משהופנה הביטוי כלפי החוקר סאמר חליל, שהינו בן העדה הנוצרית - ברור כי הביטוי נועד להעליבו ולפגוע. 28. סעיף 288 לחוק העונשין מזכיר את העבירה של העלבת עובד ציבור כדלקמן: "המעליב בתנועות, במלים או במעשים, עובד הציבור, או דיין או פקיד של בית-דין דתי או חבר ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, כשהם ממלאים תפקידם או בנוגע למילוי תפקידם, דינו - מאסר ששה חודשים." העבירה כוללת 3 אלמנטים: א. העלבה בתנועות, במילים או במעשים. ב. העלבון מופנה כלפי עובד ציבור. ג. בשעת מילוי תפקידו. על כן, משקבעתי כי הביטוי האמור מהווה עלבון, אשר הופנה כלפי שוטר, שהינו עובד ציבור - וכאשר הדבר נעשה בעת גביית עדות על ידי אותו שוטר - דהיינו בעת מילוי תפקידו, הרי העבירה הושלמה. 29. לפיכך אני מרשיע את הנאשם בעבירה זו של העלבת עובד ציבור. ו. סוף דבר: 30. לנוכח האמור לעיל, אני מזכה את הנאשם מן העבירות של הדחה בעדות בנסיבות מחמירות ואיומים, ומרשיעו בעבירות של פגיעה ברגשות דת - עבירה בניגוד לסעיף 173 (2) לחוק העונשין; והעלבת עובד ציבור - עבירה בניגוד לסעיף 288 לחוק העונשין. משפט פליליחוק העונשין