לפני תביעה אשר הוגשה על ידי התובעת (להלן: "התובעת") נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ ואבנ"ר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן: "הנתבעות") לתשלום פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: החוק"). על פי התביעה, ביום 30.1.03 בשעה 12:45 או בסמוך לכך, נפגעה התובעת בתאונת דרכים כאשר רכב משא קירור התנגש בצד ימין של רכבה והדף אותו לעבר אי תנועה (האירוע האמור ייקרא להלן: "התאונה"). התובעת טוענת, כי עקב התאונה נגרמו לה נזקי גוף. הנתבעות ביטחו את הרכב בביטוח חובה. אין מחלוקת בשאלת החבות. פסק הדין יתמקד בשאלת הנזק. 4. נכות רפואית א. בית המשפט מינה את ד"ר זאב זיגמן מומחה בתחום האורטופדי, פרופ' מרדכי פרס מומחה בתחום הראומטולוגי וד"ר אלי קריצ'מן מומחה בתחום הפסיכיאטרי לקביעת נכותה של התובעת כתוצאה מהתאונה. ד"ר זיגמן בדק את התובעת ביום 20.4.05 וקבע בחוות דעתו מיום 20.6.05, כי לא נותרה לתובעת נכות כתוצאה מהתאונה. עוד קבע, כי התובעת לא סבלה מנכות זמנית עקב התאונה. ד"ר זיגמן לא נחקר על ידי מי מהצדדים ולפיכך אני מקבלת את קביעתו האמורה. פרופ' פרס בדק את התובעת ביום 8.5.05. בחוות דעתו מיום 19.5.05 קבע, כי אין ספק שהתובעת סובלת מפיברומיאלגיה. פרופ' פרס הסביר, כי פיברומיאלגיה "היא תסמונת קלינית המצטיינת בכאבים מוסקולוסקלטליים (כאבים בשלד, בפרקים, בשרירים, בעצמות ובגידים). הכאבים הם כרוניים ומפושטים ועוצמתם משתנה בתוך ימים, שעות או דקות. לרוב הכאבים מתגברים במצבי לחץ נפשי ובעקבות מאמץ פיזי. האתיולוגיה של המחלה אינה ידועה וגם הפתוגנזה אינה ידועה למרות שהיא נחקרת באופן אינטנסיבי בשני העשורים האחרונים..." (ההדגשות במקור - ר.ש.) (עמ' 5). בהמשך קבע, כי מהמסמכים הרפואיים עולה, כי עוד לפני התאונה סבלה התובעת מתופעות קלות של פיברומיאלגיה, אך ציין, כי אין בנתונים שנמסרו לו כדי ללמד, כי באותה עת הפריעה לה מחלתה לבצע את כל הפעילויות בהן חפצה (עמ' 8). בהמשך קבע, כי התאונה החמירה את המחלה בכך שכיום סובלת התובעת מתופעות קשות יותר, וזאת בהסתמך על מידע שמסרה לו התובעת אודות עבודתה עובר לתאונה ולאחריה והטיפולים הרפואיים שעברה; "עבודתה אינה תואמת את הכשרתה והיא מקדישה זמן לא מבוטל לטיפולים שונים שלהערכתה עוזרים לה להתגבר על הסימפטומים שמפריעים לה. אין ספק שהתובעת סובלת כיום מתופעות יותר קשות של פיברומיאלגיה מאשר לפני התאונה" (עמ' 8 לחוות הדעת). פרופ' פרס ציין, כי בנוסף לסימפטומים של מחלת הפיברומיאלגיה, סובלת התובעת מהתפרצויות בכי ונטייה לשינה לפרקי זמן ארוכים אשר אינם קשורים למחלה האמורה. בסיכום חוות דעתו קבע: "דרגת נכותה הנוכחית של התובעת מתאימה לסעיף 35. (1)ג. המתאר: "השפעה בינונית על כושר הפעולה" - נכות של 20%. את דרגת נכותה לפני התאונה אני מעריך כמתאימה לסעיף 35. (1)א. המתאר: "אין השפעה על כושר הפעולה הכללי ואין הגבלת תנועות" - נכות של 0%. התאונה אחראית אפוא להחמרת נכותה של התובעת ל-20% נכות". בחקירתו נשאל פרופ' פרס על הרקע התעסוקתי של התובעת עובר לתאונה והשפעתו על קביעת שיעור נכותה; "ש. התובעת סיפרה לך כשבדקת אותה במה היא עוסקת?" ת. היא אמרה שהיא עוסקת בעזרה... ש. במועד הבדיקה. ת. בהשגחות כלליות בבתי חולים. ש. ומה היא סיפרה לך על עיסוקיה לפני התאונה? ת. שהיא כלכלנית במקצועה, והיא עסקה בשיווק. ש. היא הציגה את עצמה כמנהלת גדולה ומוכשרת? ת. אני יכול להקריא לך בדיוק, אני קורא מתוך גליון הבדיקה שבדקתי את התובעת ב-7.5.05, בתיכון היא היתה אצנית, בצבא מדריכת ספורט בחטיבת צנחנית, ניהלה רשת של 12 מכללות, רשת מודום, ניהול שיווק רפואה אלטרנטיבית והיא כתבה תוכניות לימוד. ש. ואתה האמנת לה? ת. אה...לא...בהכל, אבל בסך הכל כן. ש. למה שהיא סיפרה בנוגע לעברה התעסוקתי אתה האמנת לה? ת. כן. ש. זה גם השפיע על המסקנה בחוות דעתך שמבחינה תפקודית היא לא עושה היום את מה שהיא עשתה לפני התאונה? ת. נכון. ש. וזה גם השפיע על קביעת הנכות שאתה קבעת לה? ת. נכון, כמו שכתבתי בחוות דעתי" (עמ' 48, ש' 3 - 21) תיאורה של התובעת את הרקע התעסוקתי לפני המומחה אינו מתיישב עם מצב הדברים העובדתי כפי שעלה מחקירתה (ראו עמ' 19-11) ומדו"ח רציפות ביטוח (נ/4). בעוד שלפני המומחה הציגה עצמה התובעת בעלת כישורים וניסיון בתחום הניהול והשיווק, בחקירתה ומנ/4 התברר, כי עבדה בעבודות מזדמנות, לרֹב לפרקי זמן קצרים, וכי בחצי השנה עובר לתאונה עבדה אצל 4 מעסיקים שונים, לעיתים במקביל, כמוכרת וכאחראית משמרת במעון לחוסים ונכים (נ/4 וכן עדותה עמ' 19-18). יש לשים לב, כי גם בחוות דעת ד"ר קריצ'מן בפרק תולדות עבר נרשמו מפי התובעת פרטים אודות עברה התעסוקתי אשר לא תאמו את העובדות שעלו בחקירתה. כך למשל, טענה, כי עבדה כיועצת השקעות בבנק דיסקונט במשך כשנה וחצי, מנהלת שיווק במכללה כארבע שנים ומנהלת הדרכה במרכז לטיפולים קוסמטיים במשך כשנתיים (עמ' 4 לחוות הדעת). ו. בחקירתו נשאל פרופ' פרס על הפער בין הדברים שמסרה לו התובעת אודות הרקע התעסוקתי עובר לתאונה לבין מצב הדברים העובדתי לאשורו; "כשאתה שומע, ויש לנו פה רצף תעסוקתי של הרבה שנים, זה משנה את ההסתכלות שלך על התובעת נכון?" השיב בחיוב והסביר "אני קיבלתי את הרושם שהכישורים שלה בניהול וביזמות הוא הרבה יותר גבוה ממה שמתקבל, ממה שאת סיפרת עכשיו" (עמ' 50, ש' 18-13). לאור זאת חזר בו מקביעתו בחוות הדעת והפחית שיעור נכותה במחצית; "מבחינת חוות הדעת אני הייתי אומר... אני הייתי אומר שהנכות במקום 20 אחוז אני הייתי קובע אותה ל-10 אחוז" (שם, ש' 21-20). בהמשך לאחר שהפנתה אותו ב"כ הנתבעות למצבה התעסוקתי של התובעת לאחר התאונה, היותה בעלת עסק עצמאי במסגרתו מטפלת באנשים ברפואה אלטרנטיבית, שוב שינה דעתו וקבע, כי לתובעת לא נותרה נכות; "ת. אם זה נכון, אז הייתי אומר שמצבה בנובמבר 2005 חזר למצב שלפני התאונה". "ש. ואז אין לה נכות כתוצאה מכך? ת. פיברו אבל ללא נכות. ש. מציגה לך תמונה שלה מתוך במ/2. היא מתמחה בפיגוג חרדות וטראומות, בעיות של קשיים להיכנס להריון, אורתופדיה, טיפול בכוח התודעה, את זה היא לא סיפרה לך? ת. טוב, זה היה אחרי, בנובמבר, חצי שנה אחרי שבדקתי אותה. יכול להיות שהיא הבריאה במהלך ששת החודשים. ש. היא גם פתחה אחרי הבדיקה אצלך עסק עצמאי והיא מטפלת באנשים, בשיחות ובדיקור סיני בטיפולים הוליסטיים, כל זה מחזק את זה שהיום אין לה נכות? ת. בהחלט" (עמ' 51, ש' 19-10). ז. בחקירתו על ידי ב"כ התובעת עמד פרופ' פרס על דעתו, כי לא נותרה לתובעת נכות בגין התאונה; "ש. לאחר חוות הדעת שלך ולאחר היום, מה הנכות שאתה מייחס לתאונה? ת. אולי היתה לה נכות זמנית של כמה שבועות או כמה חודשים של 10 אחוז, לעומת מה שהיה קודם" ש. אז למעשה מה שאתה אומר זה שלתאונה או למחלת הפיברו שהיא החריפה כתוצאה מהתאונה אין היום שום השלכה? ת. כן, היום בהחלט" (עמ' 62, ש' 6-1). עוד קודם התבקש על ידי ב"כ התובעת להסביר קביעתו האמורה; "ש. אדוני שמע את מה שהתובעת סיפרה לגבי העבודה שלה והיכולות וחסר היכולות שלה. אני מבקשת שתאמר לי האם לא נכון לומר שהתאונה השפיעה באופן כזה שהיא לא מסוגלת היום לעשות את הדברים שהיא יכולה היתה לבחור לעשות בעבר בגלל הפיברו? ת. לאור כל מה ששמעתי פה, אין ספק שהיא בחורה מאוד חרוצה, ואני חושב שהיא גם בחורה יצירתית, היא היתה עוד בהיותה סטודנטית וגם כיום, עם כל הטיפולים שהיא נותנת, אין ספק שיש פה איזו יצירתיות. יחד עם זה, ברור שאם היא החליפה כל כך הרבה מקומות עבודה אז לא מוצאים כל כך מהר מקומות עבודה אז היא השקיעה גם אנרגיה בלחפש וזה בניגוד לכל מה שהיא סיפרה לי, מפני שהיא סיפרה לי ואני קיבלתי את הרושם, ואני עכשיו מתבייש בזה אולי, "סובלת מתשישות רבה, מרגישה חסרת אונים, כיום אינה מסוגלת לעשות צעדה בפארק", אז זה לא תואם את כל מה ששמעתי פה. אני קראתי מתוך הרישום שלי בבדיקה. ש. מה ששמעת פה היום זה לא תואם את זה שהיא סובלת מתשישות רבה? ת.כן ש. למה זה לא תואם? ת. היא בכל זאת כל פעם שהיא קיבלה עבודה חדשה היא הלכה לראיון עבודה, היא הלכה לחפש את העבודה, מישהו עם תשישות שוכב במיטה או נמצא בבית או...אבל פה אנו רואים שהיא מחליפה עבודות, פעילה מאוד, זה לא מה שהיא תיארה לי" (עמ' 56, ש' 24-17, עמ' 57, ש' 8-1) ובהמשך; "כמו שאמרתי היא בחורה חרוצה, היא עבודה בהמון עבודות, היא החליפה הרבה מקומות עבודה, אני לא יודע אם זה ביוזמתה או ביוזמת המעסיקים שלה אבל היא מצאה תחליפים לעבודות שהיא הפסיקה לעבוד בהן די במהירות וזה קרה גם לפני התאונה וגם אחרי התאונה. והעבודות שלה לא היו מאוד מתוחכמות או מאוד...אבל בכל זאת זה ללא ספק היא אישה יצירתית. זה אין לי ספק בכך" (עמ' 59, ש' 5-1) וכן; "כתבתי שבעקבות התאונה חלה החמרה, אבל לאור מה ששמעתי היום אני נסוג בי מפני שלא חלה החמרה אחרי התאונה בתפקוד שלה לעומת המצב לפני התאונה" (עמ' 59, ש' 27-26). ח. בסיכומיה טוענת ב"כ התובעת, כי אין לקבל את שינוי עמדתו של פרופ' פרס בחקירתו ביחס לשיעור נכותה של התובעת, שכן חזר בו מקביעתו מטעמים זרים של בחינת הרקע התעסוקתי של התובעת עובר לתאונה אל מול מצבה התעסוקתי לאחר מכן. בנוסף טוענת, כי מחלת הפיברומיאלגיה אובחנה אצל התובעת רק לאחר התאונה (ראו סעיפים 46-21). איני מקבלת הטענות. בחוות הדעת הסביר פרופ' פרס קביעתו, כי עובר לתאונה סבלה התובעת מפיברומיאלגיה בהסתמך על מסמכים רפואיים מעברה; "מהממצאים הקיימים במסמכים הרפואיים עולה שהתובעת סבלה מסימפטומים של פיברומיאלגיה עוד לפני שנחבלה בתאונת הדרכים ב-30.1.03. עוד בגיל 15... סבלה מכאבים בקרסוליים, בירך , בברך ובקרסול, שהחלו אמנם לאחר נפילה מאופניים אבל נמשכו זמן ממושך לאחר מכן ואף "דרשו" צילומי רנטגן ששללו ממצאים פתולוגיים בעצמות שיסבירו את הכאבים. בגיל 17 סבלה מ"הרדמות יד", מכאבים במותן ומכאבים בצוואר, בגללם פנתה לבדיקה רפואית. בכל הבדיקות והביקורים הרבים אצל רופאים לא נמצאו ממצאים בבדיקה ובבדיקות המעבדה שיסבירו את תלונותיה על רקע של מחלות אורגניות. כלומר שוב כאבים דיפוזיים ללא מחלה אחרת שתסביר את עוצמת הכאבים שהביאוה לבדיקות רפואיות חוזרות והפנייתה לצילומי רנטגן ובדיקות מעבדה שלא הראו פתולגיה שתסביר את תלונותיה" (עמ' 7). וכן; "... במרץ 2001, בגיל 21, בעקבות נפילה במדרגות, סבלה מכאבים בצוואר. ב-27.4.01 כאבי גב. בספטמבר 2001 חולשה, כמו כן כאבי "פלקסוס ברכיאלי" (כאבים בזרוע). ב-2.1.01 "כאבים בירך ימין וחולשה". ב- 14.10.01 "כאבים באגודל ימין מזה כחודשיים". ברישומי קופ"ח מכבי מה- 30.7.97 עד 22.9.02 נרשמו 137 ביקורים ובתקופה מ-20.4.93 עד 10.3.97 נרשמו 50 ביקורים בקופ"ח מכבי, כולל ביקורים במרפאת עור, נשים, עיניים, פנימית ואורטופדית (בבירור בקופ"ח מאוחדת, ממוצע הביקורים בשנה של מבוטחים בני 20-50 ללא מחלות כרוניות הוא 2-5 ביקורים בשנה)". בחקירתו שלל פרופ' פרס הצהרת התובעת בתצהירה, כי עובר לתאונה לא סבלה מהתסמינים שפירטה בתצהירה, ואמר, כי מהמסמכים הרפואיים עולה, כי סבלה מכאבים ועייפות (שם, ש' 29-28). דברי המומחה מעוגנים במסמכים הרפואיים וקביעתו מקובלת עלי. בנוסף, לא ראיתי פגם בכך שהמומחה חזר בו מקביעתו בחוות הדעת לאחר שהתברר, כי הוצגה בפניו תשתית עובדתית שגויה אודות הרקע התעסוקתי של התובעת עובר לתאונה ולאחריה. בחוות הדעת הסביר פרופ' פרס, כי קבע שיעור הנכות על סמך המידע שמסרה לו התובעת אודות עבודתה עובר לתאונה ולאחריה וכן הטיפולים הרפואיים שעברה (עמ' 8). כך גם אמר בתשובתו לשאלת הבהרה מטעם ב"כ הנתבעות; "קביעת אחוזי הנכות של חולה מסוים אינה נקבעת רק על סמך התנהלותו בחדר הבדיקה בלבד, אלא על ידי התרשמות כללית של כושר תפקודו, וזאת בהשוואת כושר תפקודו הנוכחי לדרגת תפקודו הקודמת שלפני מחלתו או לפני החמרת מצבו" (נספח ה' לתיק מוצגים מטעם הנתבעות מיום 8.9.08, תשובה לשאלה ח'). משום מה התובעת לא הלינה על שיקוליו של פרופ' פרס כאשר אלה פעלו לטובתה. משהתברר, כי התשתית העובדתית שנמסרה לו לא הייתה נכונה, קביעותיו בחוות הדעת לא שיקפו מצבה האמיתי של התובעת, ולפיכך, שינה עמדתו, כאמור לעייל. בחקירתו נשאל פרופ' פרס באריכות לגבי שינוי קביעתו והסביר זאת להנחת דעתי. למען הסר ספק, איני רואה פגם בכך שבחקירתו שינה פרופ' פרס קביעתו פעמיים; תחילה, כאשר הפחית שיעור הנכות למחצית ולאחר מכן, כשקבע, כי לא נותרה לתובעת נכות. השינויים בעמדתו היו לאחר קבלת נתונים לגבי תקופת שונות אשר בכל אחד מהם היה כדי להשפיע על שיעור נכותה של התובעת. ט. לאור כל זאת, אני קובעת, כי לא נותרה לתובעת נכות בתחום הראומטולוגי בעקבות התאונה. י. בחוות דעתו מיום 24.3.06 קבע ד"ר אלי קריצ'מן, כי לתובעת נכות נפשית בשיעור של 10% לצמיתות לפי סעיף 34 ב'. בפרק סיכום והמלצות קבע; "מדובר באישה בת 35, ללא היסטוריה פסיכיאטרית קודמת, אשר על רקע הפיברומיאלגיה סובלת מ: Adjustment Disorder עם ביטויים של דיכאון וחרדה עם ירידה תפקודית. במידה ומקובל הקשר בין מחלתה הגופנית לתאונה שעברה (כפי שקבע פרופ' פרס) הרי שיש קשר בין מצבה הנפשי לתאונה" (ההדגשה שלי - ר.ש.) (עמ' 5). בחקירתו אישר ד"ר קריצ'מן, כי הסתמך על חוות דעת פרופ' פרס. אמר, כי הנכות שנקבעה על ידו קשורה להחמרת מחלת הפיברומיאלגיה של התובעת (עמ' 65, ש' 10-5). בהמשך נשאל אם שינוי קביעתו של פרופ' פרס בחקירתו ודבריו, כי לא נותרה לתובעת נכות, משליכים על קיומה של הנכות הפסיכאטרית השיב "הנכות שאני קבעתי קשורה להחמרה במחלת הפיברו ממנה סובלת התובעת. אם המומחה קבע שהחמרה היתה זמנית אז גם ההחמרה הנפשית בעקבותיה היתה זמנית" (שם, ש' 16-11) וכי הנכות הזמנית היא למשך הזמן שנקבע על ידי פרופ' פרס (שם, ש' 18-17). לאחר מכן אישר, כי לא נותרה לתובעת נכות נפשית (שם, ש' 22-21). דברי המומחה היו מקובלים עלי. דעתי היא, כי לא נותרה לתובעת נכות נפשית כתוצאה מהתאונה. יא. לאור כל האמור לעייל אני קובעת, כי לא נותרה לתובעת נכות רפואית בעקבות התאונה. 5. נכות תפקודית א. התובעת הצהירה, כי בעקבות התאונה היא סובלת מכאבים בכל חלקי גופה בעיקר בשכמות, בצוואר, בכתפיים וברגליים, מתקשה לעשות הליכות ולא מסוגלת להרים משאות כבדים (סעיף 33). בנוסף, סובלת מתשישות רבה, עייפות כרונית, פחדים, חששות, חרדות, חוסר ריכוז ומיקוד, חוסר זיכרון, חוסר סבלנות והתפרצויות (סעיפים 29-26). עוד הצהירה, כי מאז התאונה לא הצליחה לעבוד באופן רציף בעבודה כלשהי (סעיף 36). ב. עדותה של התובעת בכל הנוגע למגבלותיה התפקודיות בעבודה ובחיי היומיום היא עדות יחידה של בעל דין, על כל המשתמע מכך. התובעת יכולה היתה להעיד אדם קרוב או חבר אשר יעיד על תפקודה, אך לא עשתה כן. הימנעות זו מקימה חזקה שבעובדה, כי היה בעדותם כדי להזיק לה ופועלת לחובתה (ראו ספרו של המלומד י' קדמי על הראיות, חלק רביעי, מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע-2009, עמ' 1891). ג. במהלך חקירתה שבה התובעת והדגישה מגבלותיה. התרשמתי, כי ניסתה להאדירן ולהעצימן; "...לצערי כתוצאה מהתאונה אחד הפגמים המאוד משמעותיים זה שנפגע לי הזיכרון, אני לא זוכרת על כך דברים אני צריכה לשאול כל הזמן שיסבירו לי, אני לא ממוקדת...אני לא מי שהייתי" (עמ' 10, ש' 19-17). "לדבר יותר לאט כב' השופטת? - פשוט כואב לי הגוף, זה משהו די אופייני למה שקורה לי במהלך ה-6 שנים האחרונות. זה משהו שפתאום תופס אותי (עמ' 11, ש' 9-8). "אני יכולה לשבת כב' השופטת, פשוט נורא כואב לי הגוף? סליחה כב' השופטת, פשוט כואב לי הגוף" (עמ' 17, ש' 6-5). "האמת היא שאני לא ממוקדת, ויש לי בעיה של כאב נוראי עכשיו ואני לא מאחלת זאת לאף אחד, אני מתנצלת על איך שאני מדברת כרגע, זה ממש לא אני (בקול של בכי). אני יכולה לצאת לשירותים כב' השופטת?" (עמ' 19, ש' 27-25). "נורא כואב לי הצד הימני, זה כאבים שאי אפשר להסביר, מתכווץ לי כל הגוף, זו תחושה מאוד לא נעימה, חוסר שקט מאוד לא נעים. אני מתנצלת " (עמ' 21, ש' 23-22). "אי אפשר לעצור, זה משהו שתופס אותי בלי הודעה מראש, אף אחד לא מכיר את המקום הזה שפתאום באמצע שום מקום ...יש המון עייפות, אין לי שום חשק, היה לי בן זוג לפני התאונה במשך שלוש וחצי שנים, היה בינינו חיבור מדהים ועמדנו להתחתן". (עמ' 23, ש' 3-1). ד. בחקירתו הביע פרופ' פרס התרשמותו, כי התובעת הגזימה בתיאורה את מגבלותיה; "למשל היא אמרה שהיא חייבת לנוח, לשבת , אחרי שהיא עומדת רבע שעה, היא עמדה יפה מאוד פה, יותר. מה שקורה בדרך כלל, עם חולי פיברומיאלגיה, לא רק התובעת, הם סובלים מכאבים, הם סובלים מעייפות הם מרגישים את העייפות והכאבים וזה מפריע להם. לעומת זאת, כמעט כולם לא מאמינים להם. בני המשפחה לא מאמינים להם, בדרך כלל, יש רופאים, הרבה רופאים שלא מאמינים להם והם מתוסכלים וכשהם עומדים ומתארים את הכאבים שלהם אז הם תמיד מתארים אותם ומגזימים" (עמ' 47, ש' 6-1, בנוסף ראו עמ' 51, ש' 25-28). ובהמשך: "אני לא מאמין שחייה השתנו מהקצה עד הקצה. יש ימים שהיא לא מצליחה לקום בבוקר וישנה כל היום זה לא שייך לפיברו, אולי היא בדיכאון. זה שהיא סובלת מפחדים וחששות זו לא תלונה של פיברו. היא עוברת מעבודה לעבודה זה קרה גם לפני התאונה שהיא לא מצליחה לעמוד בשום עבודה. שהיא חוששת איך תעבור את הראיות והאם יכאב לה, זה אולי שהיא מפחדת מהכאבים, זה יכול להיות. זה שהיא אומרת שהיא מפחדת לקום בבוקר לראיון - למה שהיא לא תוכל?" (עמ' 60, ש' 7-2). בהמשך אמר, כי תיאור התובעת את חוסר הריכוז, המיקוד וחוסר סבלנות מוגזם. לדבריו, סובלת מהם באופן קל (שם, ש' 17-10). עוד אמר, כי חוסר זיכרון, התפרצויות בכי, חוסר רצון לתקשר עם הסביבה והעובדה, כי החלה לעשן לאחר התאונה אינם אופייניים למחלת הפיברומיאלגיה (שם, ש' 27-18, עמ' 61, ש' 13-12), וכי חולי פיברומיאלגיה מרגישים עייפות, אך לא כפי שתואר על ידי התובעת (עמ' 61, ש' 9-6), וכי בניגוד לטענתה, היא מסוגלת לעשות הליכות ולהרים משאות כבדים (שם, ש' 21-18). ה. כאמור לעייל, התובעת טוענת, כי בעקבות התאונה לא הצליחה לעבוד באופן רציף. איני מקבלת הטענה. מהראיות עלה, כי גם עובר לתאונה עבדה התובעת בעבודות מזדמנות לרֹב פרקי זמן קצרים והיו חודשים בהם לא עבדה כלל. אמנם לאחר התאונה עבדה התובעת פרקי זמן קצרים יותר, אך איני סבורה, כי היה זה בשל מגבלות תפקודיות. סביר בעיני, כי הדבר היה במגמה להאדיר נזקה. בנוסף, לטענתה, לאחר התאונה עבדה לרֹב כמשגיחה סיעודית וזאת במסגרת מגבלותיה (עמ' 21, 22). בלתי סביר בעיני, כי במצבה הנטען יכולה היתה לסעוד אחרים. איני מקבלת טענתה, כי בעיקר שימשה לחולים אוזן קשבת. אני סבורה, כי מדובר בעזרה מעבר לכך. חיזוק לכך מצאתי בעובדה, כי בשנת 2006 פתחה עסק עצמאי לטיפול ברפואה אלטרנטיבית. ב-22.11.05 (עוד טרם פתחה תיק "עוסק זעיר") פרסמה התובעת באתר אינטרנט; "חדש ומומלץ. התובעת. מטפלת ברפואה סינית ומגע, מתמחה בשחרור לחצים וחרדות, מטפלת בגוף, נפש, מסייעת בפיתוח תפיסה חדשה לאיכות חיים ושמחת חיים..." (נ/3). וכן במ/2. בחקירתה שבה והדגישה, כי עיקר הטיפול היה באמצעות שיחה עם המטופל (עמ' 34 ש' 7-2 וכן עמ' 35 ש' 15-3). איני מקבלת את הדברים. התרשמתי, כי מנסה להציג מצג לפיו מוגבלותה מונעת ממנה לעשות מעבר לכך. פרסומיה מעידים, כי אין מדובר בשיחות בלבד. ו. יתירה מכך, בחוות דעתו קבע פרופ' פרס, כי התובעת סבלה מפיברומיאלגיה עוד קודם לתאונה. בחקירתו אמר, כי התאונה לא החמירה מצבה (זאת לאחר שחזר בו מקביעתו בחוות הדעת בעניין זה), וכי תפקודה נותר כשהיה (ראו עמ' 59, ש' 27-26). עוד אמר, כי כאביה לא מונעים ממנה לתפקד כפי שתפקדה עובר לתאונה (שם, ש' 11). לפיכך, מגבלותיה התפקודיות של התובעת היו קיימות, ככל שקיימות, עוד טרם התאונה. אשר לתופעות הנפשיות מהן סבלה, ד"ר קריצ'מן קבע, כי אלו קשורות להחמרת מחלת הפיברומיאלגיה כתוצאה מהתאונה. כאמור לעיל, חזר בו פרופ' פרס מקביעתו בעניין החמרת מחלת הפיברומיאלגיה של התובעת וקיומה של נכות בגין התאונה. כאמור לעיל, עמדתו הייתה מקובלת עלי. בכך נשמטה הקרקע מתחת לקביעתו של ד"ר קריצ'מן. אני קובעת, כי ככל שהתובעת סובלת מהפרעות נפשיות, הן אינן קשורות לתאונה. בנוסף, לא מצאתי, כי לתובעת נכות תפקודית בתחום האורטופדי. הגם שבבדיקתו את התובעת מצא ד"ר זיגמן הגבלה קלה בתנועות הצוואר, הוא לא קבע לה נכות כתוצאה מפגיעה בע"ש צווארי וזאת הואיל ובבדיקות חוזרות של האורטופד ד"ר לידור לא נמצאה הגבלה בתנועות ע"ש צווארי וכן לאור תוצאות ההדמיה השליליות. ז. כבר קבעתי לעייל, כי לא נותרה לתובעת נכות רפואית בגין התאונה. בע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואחר נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד מ"ה(4) 77, 87 (1991) נקבע; "...אם לא נשארה כל נכות רפואית-אות הוא, בדרך כלל, שלא נשארה כל מגבלה תיפקודית". בע"א 473/88 צנעני נגד צנעני ואחר (טרם פורסם) (1988): "בדרך כלל, כשאדם נשאר מוגבל בדרך כלשהי בכושר עבודתו, מוצא הדבר את ביטויו בנכות כלשהי. פשיטא, משלא נותרה לו נכות כלשהי - לא נפגע כושר השתכרותו. רק במקרים חריגים ביותר תתכן אפשרות שנותרה הגבלה כלשהי בכושר ההשתכרות, על אף שלא נותרה לתובע כל נכות". ח. לאור כל האמור, אני קובעת, כי לא נותרה לתובעת נכות תפקודית בגין התאונה. 6. נזקי התובעת א. הפסד השתכרות לעבר (1) התובעת הצהירה , כי היא בעלת תואר ראשון בכלכלה וניהול (סעיף 1). כשנתיים עובר לתאונה עבדה כמנהלת מכירות אזורית ב"די. בי. אס שירותי לווין" והשתכרה סך 7,765 ₪. לטענתה נאלצה לעזוב עבודה זו בשל הפחתה בשכר (סעיף 43). בהמשך עבדה כמנהלת הדרכה ב"רונית רפאל מרכזים רפואיים קוסמטיים" והשתכרה סך של 5,484 ₪. לאחר מכן עבדה במעון לנכים וחוסים בנווה צדק כאחראית משמרת במשרה חלקית ושכרה הממוצע עמד על כ- 2,500 ₪. במקביל התנדבה בבית חולים במחלקת שיקום עם ילדים פגועי תאונות דרכים (סעיפים 44 - 46). לטענתה, בעקבות התאונה נעדרה מעבודתה למשך 3 חודשים (סעיף 46). לאחר מכן ונוכח המצב הרפואי והתפקודי הקשה, החלה לעבוד כמשגיחה פרטית על חולים והשתכרה שכר זעום בסך של כ- 1,200 ₪. לאור מצבה לא יכלה להתחייב למשמרות רבות ו/או ארוכות (סעיפים 47 - 48). עוד הצהירה, כי בשל מצבה היו חודשים בהם לא עבדה כלל (סעיף 49). בהמשך עבדה בעבודות מזדמנות נוספות והשתכרה סכומים שונים (2,500 ₪, 4,000 ₪) (סעיף 50). בשנת 2006 החלה לעבוד כעצמאית בתחום הרפואה האלטרנטיבית וביום 30.11.06 פתחה תיק "עוסק זעיר" והשתכרה מאות שקלים בודדים בחודש (סעיף 53). (2) שכרה הממוצע של התובעת עובר לתאונה עמד על סך 3,905 ₪ ובשיערוך להיום סך 4,628 ₪. (חישוב השכר הקובע נעשה על בסיס השכר הממוצע ב- 13 חודשים עובר לתאונה. נתוני השכר מבוססים על תלוש השכר ואישור משכורת וניכויים לחודשים 5.02-1.02 אשר צורפו לתצהירה ודו"ח רציפות ביטוח (נ/4) עבור החודשים בגינם לא צרפה תלושי שכר). המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה ושילם לתובעת דמי פגיעה בגין התקופה שמיום 31.1.03 ועד 30.4.03. יש לציין, כי ד"ר זיגמן לא קבע לתובעת נכויות זמניות. כאמור לעייל, בחקירתו קבע פרופ' פרס, כי התובעת סבלה מנכות זמנית בשיעור 10% למספר שבועות או חודשים (לא נקבעה תקופה מדוייקת), בהתאמה ד"ר קריצ'מן קבע נכות זמנית פסיכיאטרית. לפיכך, אני פוסקת לתובעת עבור 3 חודשי אי כושר עבודה מלא סך של 13,884 ₪. איני רואה לפסוק לתובעת פיצוי בגין הפסד שכר למן המועד בו הסתיימה תקופת אי הכושר ועד היום בהעדר תיעוד רפואי התומך בימי אי כושר נוספים, בהעדר נכות צמיתה ובשים לב לקביעות המומחים כאמור לעייל. ב. הפסד השתכרות לעתיד ופנסיה הלכה היא, כי בהעדר נכות רפואית, לא יפסקו לנפגע פיצויים בגין הפסדי השתכרות בעתיד, אלא במקרים חריגים ונדירים ביותר. כך נקבע בע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ ואחר נ' מימי בן-ארי, פ"ד נו (4) 689, 711 (2002): "... פסיקתו של פיצוי לנפגע שלא נקבעה לו כל נכות רפואית הינה מהלך נדיר ביותר. מהלך זה הוגבל לפסיקת פיצויים בשל אובדן כושר השתכרות לעתיד בסכומים גלובליים צנועים. אך בראש ובראשונה, פיצויים אלה נפסקו במקרים שבהם לא היה ספק כי ההגבלה התפקודית של הנפגע (שאין לה ביטוי בנכות רפואית) נגרמה כתוצאה ישירה של תאונת הדרכים. במקרים אלה, כאשר קיימת הפרעה תפקודית קלה, שלא ניתן לבטאה באחוזי נכות רפואית, ואשר אליה מצטרפות נסיבות מיוחדות, ניתן לפסוק פיצוי גלובלי צנוע בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד". [בנוסף ראו ע"א 634/88 חגג עטיה ואחר נ' עליזה זגורי פ"ד מה (8) 99 (1990)]. בענייננו לא ראיתי נסיבות חריגות המצדיקות פסיקת פיצוי בגין רכיב זה. ג. כאב וסבל כאמור לעייל דעתי היא, כי לא נגרמה לתובעת נכות בגין התאונה. בהתאם לתקנה 2 (ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, לבית המשפט שיקול דעת לפסוק לזכותו של נפגע שלא נותרה לו נכות, פיצוי בגין נזק לא ממוני בשיעור שלא יעלה על זה המגיע בגין 10% נכות. בנסיבות העניין בשים לב למהות הפגיעה, תקופת אי הכושר, הואיל ולא אושפזה ולא נזקקה לטיפולים חודרניים כלשהם, אני רואה לפסוק לתובעת פיצוי בגין כאב וסבל בסך 7,000 ₪. ד. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד התובעת הצהירה בתצהירה על הוצאותיה ונסיעות לטיפולים שקיבלה וצירפה קבלות חלקיות. עסקינן בתאונה אשר הוכרה כתאונת עבודה על ידי המל"ל. לפיכך, התובעת זכאית להחזר הוצאות, ככל שהיו, מהמל"ל. כמו כן, זכאית לקבל שירותי בריאות בהתאם לחוק בריאות ממלכתי, התשנ"ד - 1994. עם זאת, מקובל עלי, כי נזקקה לטיפולים ותרופות אשר אינם מכוסים על פי חוק. בשים לב לכך, כי התובעת סבלה ממחלת הפיברומיאלגיה עובר לתאונה ובהעדר נכות בגין התאונה, אני רואה לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי על דרך האומדנא בגין רכיב זה של התביעה בסך של 1,000 ₪. מקובל עלי, כי התובעת נאלצה לנסוע לצורך קבלת הטיפולים האמורים. אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך של 500 ₪ בגין הוצאות נסיעה. התובעת לא הוכיחה, כי תזדקק לטיפולים רפואיים בעתיד, לפיכך אינה זכאית לפיצוי בעניין זה. ה. עזרת הזולת לעבר ולעתיד בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד עותרת ב"כ התובעת לפסוק סך של 206,250 ₪ (!). מנגד טוענת ב"כ הנתבעות, כי אין לפסוק לתובעת פיצוי בגין רכיב זה בהעדר נכות בגין התאונה וכאשר לא הוכיחה העזרה הנטענת, לא כל שכן, כי עזרה זו חרגה מהמקובל במסגרת התא המשפחתי. התובעת הצהירה, כי בעקבות התאונה מתקשה בביצוע מטלות פשוטות (סעיף 62) ונזקקת לעזרה רבה מצד חבריה בקניות, בניקיון הבית, בהסעות לטיפולים, לראיונות עבודה, לעבודות ומקומות נוספים (סעיף 59). התובעת לא הביאה ולוּ ראשית ראיה להוכחת העזרה הנטענת. לא הובא לעדות מי מהמסייעים ולא הוצגה ראיה חיצונית כלשהי לביסוס הטענה. עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות ממשיות. עם זאת, מקובל עלי, כי בתקופה הסמוכה לתאונה נזקקה התובעת לעזרה בתפקודה. בהתחשב בתקופת אי הכושר בה שהתה התובעת, אני רואה לפסוק לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 1,500₪. התובעת לא הוכיחה, כי תזדקק לעזרת צד ג' בעתיד ואין היא זכאית לפיצוי בגין רכיב זה של התביעה. ו. ניכויים אין מחלוקת, כי תביעת התובעת הוכרה כתאונה על ידי המוסד לביטוח לאומי. בגין דמי פגיעה שילם המוסד לביטוח לאומי לתובעת; ביום 28.2.03 סך של 1,336 ₪ ובשיערוך להיום - 1,576 ₪ ביום 27.5.03 סך של 3,892 ₪ ובשיערוך להיום - 4,555 ₪ סה"כ 6,131 ₪. בנוסף, ביום 29.5.07 קיבלה התובעת מענק חד פעמי בסך 15,884 ₪ ובשיערוך להיום 17,942 ₪ . יוצא אפוא, יש לנכות מסכום הפיצויים סך כולל של 24,073 ₪. סוף דבר התובעת זכאית לפיצוי בגין נזקיה כדלקמן; א.    הפסד השתכרות בעבר                                 -.13,884 ₪ ב.    הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר            -.1,500 ₪ ג.     כאב וסבל                                                     -.7,000 ₪ סה"כ                                                                       -.22,384 ₪ (לפני הניכויים) מסכום הפיצוי האמור יש לנכות את השווי המשוערך של תגמולי המל"ל בסך 24,073 ₪. התוצאה הנה, כי התביעה נבלעת. על פי סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995, זכאית התובעת ל-25% מנזקיה (במאמר מוסגר, יצויין, כי בניגוד לטענת ב"כ הנתבעות בסיכומיה, מכתב התובעת למל"ל צורף עוד בתחשיבי הנזק מטעמה מיום 9.1.07). איני מוצאת לנכות מסכום הפיצוי את עלות שכר טרחת המומחים. לא מצאתי, כי לא היתה הצדקה מלכתחילה לבקש מינויים. בנוסף, בחקירותיהם קבעו פרופ' פרס וד"ר קריצ'מן, כי התובעת סבלה מנכות זמנית. לאור כל זאת, אני מחייבת את נתבעות1 ו-2, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 5,596 ₪. בנוסף, אני מחייבת את נתבעות 1 ו-2, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בצירוף מע"מ כחוק. אם לא ישולמו הסכומים תוך 30 ימים מהמצאת פסק הדין, ישאו הם הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.  המזכירות תמציא עותק פסק הדין לבאי כוח הצדדים. ניתן היום, כ"א אלול תש"ע, 31 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים. נכותאחוזי נכות