להלן גזר דין בנושא הדבקה באיידס - אונס: ג ז ר - ד י ן השופטת תחיה שפירא: איסור פרסום עניינוֹ של תיק זה בעבירות מין ובעבירות נוספות הנוגעות לצנעת הפּרט, אותן ביצע הנאשם בארבע מתלוננות. על-מנת להגן על המתלוננות מחשיפה, אסרנו, ואנו חוזרים ואוסרים על פרסום שמותיהן וכל פרט העלול להביא לזיהויין. בכפוף למגבלה זו, גזר-הדין מותר לפרסום, כולל שמו של הנאשם. 1. ביום 4.7.2005 הורשע הנאשם לאחר שמיעת ראיות בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום המתוקן שהוגש נגדו, וּבעבירה נוספת שהוּספה תוך כדי שמיעת הראיות, ואלו הן: א. אינוס, על-פי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"). ב. מעשה העלול להפיץ מחלה, על-פי סעיף 218 סיפא לחוק (שָׁלוֹשׁ עבירות). ג. עבירת אִיומים, על-פי סעיף 192 לחוק (שְׁתֵּי עבירות). ד. תקיפה בנסיבות מחמירות, על-פי סעיף 382(ב)(1) לחוק. בהכרעת-הדין פורטו בהרחבה הרקע וּנסיבות האירועים עליהם נסוב כתב האישום, הראיות והנימוקים אשר היוו את הבסיס להרשעתו של הנאשם. לפיכך אין לנו אלא לחזור על תמציתם, כְּכָל שנדרש לצורך גזירת הדין. 2. הנאשם, יליד 1974, אזרח גאנה, הגיע לישראל לראשונה בשנת 1992. כעבור שנה שב למולדתו, וּבשנת 1994 חזר לישראל על-מנת להמשיך לעבוד ולחסוך כסף. מאז ועד למעצרו, חי הנאשם ועבד לסירוגין בישראל, כשהוא קושר קשרים וּמפעיל את קסמיו על נשים רבות, לעיתים בו-זמנית, וּלשְׁתַּיִים מהן אף נישא, בדרך זו או אחרת, ונולדה לו בת. 3. בתאריך 16.4.2001 אובחן הנאשם לראשונה באופן רשמי כְּחוֹלֶה אֵיְידְּס, מחלה שלגביה לא הייתה מחלוקת כי הינה מחלה מִדַּבֵּקת שיש בה סכנת נפשות, המועברת, בין היֶתֶר, באמצעות קיום יחסי-מין בלתי-מוגנים. מרגע שאובחן הנאשם, קיבל הסבר על השלכות המחלה על תיפקודו והדרכה מתאימה. הוא טוּפַּל על-ידי מערכת הבריאות ונמצא במעקב רפואי. עם זאת, הנאשם לא התמיד בקבלת התרופות ואף נעלם במשך חודשים ארוכים ( מיולי 2001 עד יוני 2002), שבהם לא קיבל כל טיפול. יש לציין כי מאז מעצרו מקבל הנאשם את הטיפול הנדרש לו בקביעוּת, ועל-פי הוראת הגורמים הרפואיים המומחים לכך. 4. כתב-האישום מתייחס לתקופה שבֵּין אמצע שנת 1997 ועד סוף שנת 2002, שבמהלכה קִיֵּים הנאשם קשרים אינטימיים עם ארבע המתלוננות, לאורך תקופה זו או אחרת. כיום - שָׁלוֹשׁ מהן חולות במחלת האֵיְידְּס: א) הראשונה מביניהן היא ל.ע., אותה הכיר הנאשם באפריל 1997 בהיותה קטינה, תלמידת תיכון, בתולה וּללֹא כל ניסיון מיני. ל.ע. נשבתה בקסמיו, והחלה להתרועע עימו. חרף גילויי קִנאה ואובססיביוּת מצד הנאשם כלפיה, שבאו לידי ביטוי בחקירות מדוקדקות על מעשׂיה היומיומיים וחשדותיו כי אינה מספרת לו אמת, ולמרות שידעה על יחסים שיש לו עם נשים אחרות, המשיכה ל.ע. בקשריה עימו, קשרים שנמשכו כ-4 חודשים. כחודש ימים לאחר היכרותם קיימה עימו לראשונה יחסי-מין. תחילה, על פי דרישתה, היו יחסי-המין ביניהם מוגנים. לאחר מספר פעמים טען הנאשם כי אין זה נוח לו, ו-ל.ע. (בעקבות "מסע שיכנועים ארוך ומייגע"), נכנעה לבקשתו להסיר את הקונדום. או אז, לאחר שקיימו יחסי-מין באופן זה, אמר לה הנאשם משפט שאת משמעותו הקשה הבינה ל.ע. רק זמן רב לאחר מכן: "זהו, עכשיו יש לך את כל המחלות שיש לי, ויש לי את כל המחלות שיש לך". כך נמשכו יחסיהם, עד שבאחד המקרים סירבה ל.ע. לקיים עם הנאשם יחסי-מין, ולמרות שהתנגדה תוך צעקות, השתוללוּת והתפרעות, הכניע אותה, כָּפָה עצמו עליה בכוח וּבעל אותה בניגוד לרצונה. לאחר אירוע זה, בסוף אוגוסט 1997, נפרדה ל.ע. מִן הנאשם. מספר שבועות אחר כך גילתה כי נכנסה להריון וּלאחר שהנאשם התנער מאחריותו, עברה הפלה. לבקשתה, בוצעה גם בדיקה לגילוי נגיפי אֵיְידְּס, וּביום 24.10.1997 אובחנה ל.ע. כנושאת את נגיף האֵיְידְּס. ל.ע. הודיעה לנאשם, מיד בסמוך לכך, על מחלתה, על ביטחונה המוחלט כי נדבקה ממנו בנגיף והדגישה כי עליו להיבדק וּלהיזהר. מועד איבחון מחלתה של ל.ע. היווה את נקודת הבסיס לקביעת מודעוּתוֹ הסובייקטיבית של הנאשם לאפשרות הממשית כי הוא נגוּע בנגיף האֵיְידְּס. משום חוסר האפשרות להוכיח את מודעוּתוֹ של הנאשם עובר לנקודה זו - לא הואשם ולא הורשע גם בהדבקתה של ל.ע.. עם זאת, כפי שפורט בהרחבה בהכרעת-הדין, הוּכח כי הנאשם התעלם מהחשש הממשי להֱיותו נַשָּׂא המחלה, לא נבדק ולא נקט כל אמצעֵי זהירוּת חיוניים ביחסיו עם נשים, לא עַד למחלתו ואיבחונו כְּחוֹלֶה אֵיְידְּס באפריל 2001, וגם לא לאחר מכן. וּבכך גרם להפצת המחלה. ב) המתלוננת השנייה היא מ.ז., אותה הכיר הנאשם בתחילת שנת 1998, לאחר שידע על דבר מחלתה של ל.ע. והוזהר כי עליו ללכת להיבדק, אך, כאמור, לא עשה דבר. מ.ז. הייתה אז כבת 19.5, בת למשפחה מסורתית, בוגרת שירות לאומי, בתולה ללֹא כל ניסיון מיני. גם היא, לדבריה, מתוך "טיפשות גמורה" ו"טמטום עולמי", וּמבלי שיכולה הייתה להסביר זאת אפילו לעצמה באופן הגיוני, קשרה את חייה עם הנאשם. במשך כשָׁלוֹשׁ וחצי שנים, ותוך ניתוק כמעט מוחלט ממשפחתה, שהתנגדה לכך, חיה במחיצתו כשהם נודדים מדירה לדירה וּמעיר לעיר, כשבמרבית הזמן מ.ז. היא הנושאת בעול הפרנסה, גם כשפתחו עסק משותף והנאשם עובד מפעם לפעם כשאיננו חולה או פצוע. באוקטובר 1999 נישאו השניים בגאנה, במטרה לייצב את מעמדו בארץ. עם הנאשם קיימה מ.ז. יחסי-מין לראשונה בחייה. למעט בפעמיים הראשונות, קיימו השניים יחסי-מין בלתי-מוגנים, וזאת לאחר שהנאשם טען כי "זה לא נוח לו ולא טוב לו", בדיוק כפי שעשה ביחסיו עם ל.ע. קודם לכן. מ.ז., חסרת ניסיון וּמודעוּת לצורך בכך - לא התנגדה. ואמנם, גם היא, נכנסה להריון כחודש וחצי לאחר היכרותם ונאלצה לעשות הפלה. מאז החלה לקחת כדורים למניעת הריון, אך יחסי-המין בינה לבין הנאשם נמשכו ללֹא שימוש בקונדום למניעת מחלות. במהלך כל שנות חייהם המשותפים לא היה ל-מ.ז. שמץ של מושג על חשד כי הנאשם נושא את נגיף האֵיְידְּס. מעולם לא שמעה מהנאשם על חברתו לשעבר ל.ע. וּמחלתה, לא הכירה אותה כלל ולא ידעה כי האשימה את הנאשם בהדבקתה. הנאשם היה חולה בהרפס, ולדברי מ.ז., הדביק אותה בהרפס וָגִינָלִי. אולם מעולם לא דיבר ואפילו לא הזכיר בפניה אפשרות כי הינו חולה באֵיְידְּס. את חיי היומיום עם הנאשם תיארה מ.ז. כרווּיֵי אלימוּת מילולית, קללות, השפּלה בפומבי וּבחדרי חדרים, קִנאה אובססיבית, שתלטנות, אִיומים ואלימוּת פיזית, שהתבטאה ב"עיקום ידיים, סטירות, בּוֹקסים בבטן, דחיפה". מ.ז. תיארה בלשונה את מעגל האלימוּת הקלאסי המוּכּר כל-כך לכל העוסקים בתחום האלימוּת במשפחה: "אני הייתי הולכת לחדר, הייתי בוכה, ואז הוא מיד היה בא ומצטער... 'זה לא יקרה שוב, ואת מכעיסה אותי ואת גורמת לי לעשות את הדברים האלה' ואז שנינו היינו בוכים בצד ואז שוב פעם משלימים." מ.ז. סבלה מ"סינדרום האישה המוכה", אין כל ספק בכך. בבכי, בכנות וּבכאב, וּמבלי להסתיר את הבושה שחשה בשל התנהגותה חסרת ההיגיון, הסבירה כי תחילה אהבה את הנאשם ("God knows why"), אולם גם עתה, לאחר הטראומות שעברה והטיפולים הנפשיים, אינה מסוגלת להסביר כיצד המשיכה ביחסיה עימו ואינה סולחת לעצמה על כך. בתחילת חודש אפריל 2001 נפלה מ.ז. למשכב. מצבה התדרדר, והנאשם שילח אותה לבֵית הוריה. בתוך זמן קצר איבדה הכרתה ואושפזה בטיפול נמרץ כשהיא בסכנת חיים. ביום 22.4.2001 אובחנה כְּחוֹלָה במחלת האֵיְידְּס, בשחפת וּבדלקת קרום-המוח. מ.ז. עברה תקופה ארוכה וקשה, פיזית ונפשית, של טיפולים ואישפוזים, שלוּווּ בחוסר-הכרה, אי יכולת לתקשר עם הסביבה, אי-שליטה בסוגרים, קרחות, סיוטי לילה וחרדות קיוּמיוֹת. ג) את המתלוננת השלישית, מ.ק., הכיר הנאשם לאחר שאובחן רִשמית כְּחוֹלֶה אֵיְידְּס. היה זה במועדון "אזימוט" בתל-אביב בדצמבר 2001. מ.ק. הייתה אז כבת 19, ועַד אז קיימה יחסי-מין פעמיים בלבד, שניהם מוגנים, שהאחרון שבהם כחצי שנה קודם להיכרותה עם הנאשם. במהלך כ-4 חודשים קיימה מ.ק. עם הנאשם יחסי-מין פעמים רבות. בפעם הראשונה, לבקשתה, קיימו יחסי-מין מוגנים. אולם בפעם השנייה הוריד הנאשם את הקונדום מבלי שהבחינה בכך, וּמכאן ואילך קיימו יחסי-מין לא-מוגנים. ניסיונהּ המיני הדל וחוסר הבנתה אז את חשיבוּת הדברים, כך הסבירה מ.ק., הם שאיפשרו זאת. יצוין כי הוּכח בפנינו כי בתקופה שבה מדובר (דצמבר 2001 - אפריל 2002), נמנע הנאשם מלקחת את התרופות שניתנו לו וניתק קשריו עם רופאיו. גם מ.ק. תיארה את יחסיה עם הנאשם כ"קצת מטורפים". גם היא, כשְׁתֵּי המתלוננות שקדמו לה, תיארה קנאות אובססיבית, סיפורי בדים שסיפר לה, וּקשרים עם נשים נוספות. לאחר שהנאשם הודה בפניה כי במהלך תקופת היכרותם קיים הוא יחסי-מין עם נשים נוספות, שאת שמותיהן פירטה בפנינו, החליטה מ.ק. לנתק עימו את היחסים וּלבצע בדיקה לגילוי נגיפי אֵיְידְּס. בתאריך 22.4.2002 אובחנה מ.ק. כנושאת את נגיף האֵיְידְּס. מאחר וידעה כי הנאשם נמצא בקשר קבוע עם בחורה בשם רויטל, התקשרה אליה להזהירה כי תלך להיבדק. מששמע על כך הנאשם התקשר למ.ק. ואִיֵּים עליה כי ירצח אותה אם תוסיף לספר לאנשים נוספים אודות מחלתו. ד) המתלוננת הרביעית, ג.י., בַּרת-מזל הייתה. באוקטובר 2002, לאחר שהכירה את הנאשם במועדון, קיימה עימו יחסי-מין בלתי-מוגנים פעם אחת ויחידה, בדירתו השכורה. היה זה, יש להזכיר, כשנה וחצי לאחר שאובחן כְּחוֹלֶה אֵיְידְּס. ג.י. העידה, וקיבלנו עדותה כמהימנה ואמינה, כי הנאשם הציע לה לבוא עימו לדירתו הסמוכה, כשהמטרה הייתה ברורה לשניהם. בטרם החלו בקיום יחסי-המין ביקשה ג.י. כי ישתמש בקונדום. הנאשם הלך וחיפש במזוודות שהיו מפוזרות במקום, וחזר באומרו כי לא מצא. ג.י. ויתרה. היה זה, כך עולה מעדותה של ג.י., מגע מיני קצר, שלא היה לרוחה, וּמיד לאחריו חזרו למועדון. ניסיונות נוספים, מאוחר יותר, מצד הנאשם, ליצור עימה קשר וּלהיפגש עימה - נִדחו על-ידה שוב ושוב. כחודשיים לאחר המפגש, ראתה במקרה את הנאשם בחדשות הטלוויזיה ושמעה כי הוא חולה אֵיְידְּס. למחרת היום פנתה בבהלה לוַעד למלחמה באֵיְידְּס והופנתה למשטרה וּלעריכת בדיקה. לאחר שחיכתה "שלושה ימים ארוכים מאוד", נתבשׂרה, למזלה כי רב, כי אין היא נושאת את נגיף האֵיְידְּס. 5. כפי שציינו גם בהכרעת-הדין, במהלך שמיעת הראיות התברר, בין היֶתֶר, גם מפי הנאשם עצמו, כי בנוסף לארבע המתלוננות דלעיל, קִיֵּים הנאשם קשרים מיניים לפחות עם עוד שָׁלוֹשׁ נשים, שכתב-האישום המתוקן לא התייחס אליהן, והן: אישתו הראשונה ואֵם בִּתוֹ, עימה חי במשך מספר שנים, לפחות עַד להיכרותו עם מ.ז., דהיינו גם לאחר שנודע לו על מחלתה של ל.ע.; עובדת זרה ממונגוליה, שהייתה אחת המתלוננות בכתב-האישום בטרם תּוּקַּן ואשר גורשה מִן הארץ לאחר מחיקת האישום בעניינהּ; ואישה נוספת עימה חי הנאשם, אף לדבריו, עד למעצרו. קשריו עם שְׁתֵּי הנשים האחרונות התקיימו בתקופה שלאחר איבחונו הפורמלי כְּחוֹלֶה אֵיְידְּס. מִן העדויות שנשמעו בפנינו עלה כי שְׁתֵּי האחרונות נכנסו ממנו להיריון בתקופה זו. עוד הסתבר כי שְׁלוֹשׁ הנשים הנ"ל, וגם על כך אין מחלוקת, אובחנו אף הן בסופו של דבר כחולות במחלת האֵיְידְּס. כאמור, הנאשם לא הואשם ולא הורשע בהפצת המחלה לגבי שָׁלוֹשׁ נשים אֵלֶּה. אולם מצאנו לנכון להזכיר את העובדות שצויינו לעיל, כרקע נוסף להתנהלותו של הנאשם וּלמידת מסוּכּנוּתוֹ. 6. המסקנה החד-משמעית אליה הגענו בהכרעת-הדין, היא כי מאז סוף אוקטובר 1997, ידע הנאשם בוַדאות כי קַיָּים חשש ממשי להֱיותו נגוע בנגיף האֵיְידְּס. למרות זאת, לא הלך להיבדק ולא נקט באמצעֵי זהירות ביחסיו הנרחבים עם נשים. גם איבחונו- הצפוי - יש לומר, כְּחוֹלֶה אֵיְידְּס באפריל 2001, לא היה תוצאה של יוזמה מצידו. הייתה זו עירנוּתוֹ של רופא קופת-חולים אליו פנה הנאשם לטפל בסימפטומים שונים מהם סבל, שהפנה אותו לאישפוז בבית-החולים "איכילוב", שם אובחן כסובל משחפת וּמאֵיְידְּס. בעזוּת-מצח וּבהתעלמות מוחלטת מהסכּנה הברורה שבמעשיו, המשיך הנאשם לקיים יחסי-מין בלתי-מוגנים עם נשים, וּביניהן עם המתלוננות מ.ז., מ.ק. ו-ג.י.. בכך הפיץ במזיד את מחלת האֵיְידְּס ממנה סבל, וגרם להדבקתן במחלה הארורה של שְׁתַּיִים מהן, ואולי עוד נשים נוספות. 7. אינוּסהּ של ל.ע., התנערותו מהריונה והתעלמותו מהידבקותה במחלת האֵיְידְּס, האובססיביוּת והשתלטנות, האלימוּת, האִיומים וההשפּלה, שאיפיינו את מערכת-יחסיו של הנאשם עם מ.ז., והאִיומים כלפי מ.ק. - שכולם הוּכחו בפנינו ותוארו באריכוּת בהכרעת-הדין, עומדים גם הם לנגד עינינו בשעת גזירת הדין. 8. בטיעוניו המקיפים לעניין העונש הראוי לנאשם, בנסיבות המיוחדות שבתיק זה, עתר בפנינו בא-כוח התביעה, עו"ד דרויאן, כי נשִׁית על הנאשם את העונש המקסימאלי הקבוע בחוק בגין כל אחת משְׁלוֹשׁ עבירות הפצת המחלה, בנפרד, ונוסיף עליו עונש מחמיר נוסף בגין עבירת האינוס ועבירות התקיפה והאִיומים שהורשע בהן. זאת, כאשר עונשים אלו ירוּצוּ במצטבר זה לזה, על-פי ההֲלָכָה העולה מִן הפּסיקה שהגיש בפנינו. זהו, כך טען בא-כוח התביעה, המקרה שְׁבּוֹ יש ליישׂם את דבריו הידוּעים של כב' השופט קדמי בדבר תִּקְרָת העֲנישה הקבועה בחוק, שאיננה מס-שפתיים בלבד. בוַדאי כך לגבי אותן שְׁתֵּי מתלוננות שחלו במחלה, ואף לעניין המתלוננת ג.י., שלמזלה לא נדבקה בה, שכּן מבּחינת התנהגות הנאשם כלפיה, אטימוּתוֹ וחוסר-האחריות שגילה - אין כל הבדל. עו"ד דרויאן שב וציין את חוּמרת מצבן של המתלוננות אשר נדבקו במחלת האֵיְידְּס, כל אחת, ּמצבה ואישיוּתה המיוחדת. צעירות מקסימות, כך תיאר אותן, מלאות חיים, אינטליגנטיות, בעלות קַווי-אופי מיוחדים, וכל אחת מהן שׁוֹבת-לב בדרכּה, אשר נגזר עליהן בידוד חברתי וסיכוי קלוש מאוד להקים משפחה וּליהנות מאהבת בן-זוג וילדים, ולמרות זאת נאבקות להמשיך בחייהן. כן הזכיר עו"ד דרויאן את הטיפול התרופתי הקשה, המשעבד אותן לסדר-יום נוקשה של תרופות; לתופעות-לוואי קשות ורבות; לעליות וּמוֹרדות וחרדות קיוּמיוֹת שלא תחלופנה עד המוות. הוא הזכיר את מ.ז., אשת הנאשם, אשר הייתה על סף המוות באביב 2001. סובלת מפּגיעה בזיכרון וּמתמודדת עם חרדות קיוּמיוֹת וסיוטי לילה. לא ייפלא הדבר, כי למרות ההשלמה עם מר גורלה, לא נמנעה מלבטא זעם קשה וּלהטיח בנאשם את מר ליבה. בדבריו, החזיר אותנו עו"ד דרויאן לעדותה של מ.ק., אשר המחלה התפרצה בה באגרסיביוּת כשנה לאחר שאובחנה כנַשָּׂאִית, יחד עם מחלות נוספות, ואשר סיפרה על טיפולים שלא צלחו, תופעות-לוואי קשות ביותר המלוות את ניסיונות הטיפול החוזרים ונִשנים, וההופכים את חייה לחרדה מתמדת. את ל.ע. הגדיר עו"ד דרויאן כאצילת נפש, כמקרה נדיר של "גיבורה של סיפור חסידי ממש, שלוקחת את תודעת הסוף והופכת אותו למנוף ונותנת לכל יום משמעות כפולה וּמכופלת". לדבריו, הסלחנוּת שמפגינה כיום כלפי הנאשם, והרגשתה ככלואה יחד עימו "במעגל המנודים", אינם מפחיתים מהכאב, הפחד והעלבון שבמעשׂי הנאשם כלפיה, וּמנפילה תכופה לתהומות. בוַדאי, כך לדבריו, שאין בהם כדי להקל בעוֹנְשׁוֹ, לשכוח או לסלוח. כך אין גם לשכוח, לדבריו, את ג.י., אשר עברה "רק" מספר ימים של חרדה עד לקבלת תוצאת הבדיקה השלילית. הנזקים האָיומים שגרם הנאשם למתלוננות, תוך העדפת נוחיוּתוֹ וּיְצריו האגואיסטים על-פני התוצאות הקשות של המחלה, כשהוא יודע על החשש , ואחר-כך נוכח בוַודאות, כי היא מקננת בגופו - מחייבים, כך טען עו"ד דרויאן, בהסתמכוֹ על הפּסיקה שהציג בפנינו, עֲנישה מחמירה בהתאם. הוא גם שב ודחה את גישת "האָשָׁם התורם" כשיקול להקלה בעוֹנְשׁוֹ של הנאשם, בהדגישוֹ כי אין להסכים להטיל, ולוּ במעט, את האחריות על המתלוננות שניהלו עם הנאשם מערכות-יחסים, ואשר הנאשם ניצל במניפולציות את אמונן ו"הרדים" את עירנותן. בא-כוח התביעה לא מצא לומר אף לא מילה טובה אחת לזכוּתוֹ של הנאשם. לדבריו, הוּכח כי המדובר באדם אנוכי ללֹא גבול, נצלן, רכושני, קנאי בקִנאה מטורפת עד אלימוּת והשפּלה, מופקר, בוגדני, כפייתי ושקרן עז-מצח, אשר הפיל בפח את כל המתלוננות, שִׁיקר אפילו את רוֹפאוֹ, וגם בבית-המשפט שִׁיקר שוב ושוב. הוא לא גילה כל חרטה או תובנה לחוּמרת מעשיו, אלא אדישוּת כלפי נשים שקשרו עימו את חייהן ושעמדו על סף מוות. את החמלה, כך לדברי עו"ד דרויאן, שמר הנאשם רק לעצמו. כן טען עו"ד דרויאן, כי אין כל הצדקה להקל בעוֹנְשׁוֹ של הנאשם משום שהינו חולה באֵיְידְּס, שהרי תמיד מפיץ המחלה הוא החולה, וּבכך תיעקר מתוכנה מהות העבירה של הפצת המחלה, שתִּקְרָת עונשה בצידה. לסיכום טען בא-כוח התביעה לעניין שיקולי העֲנישה, כי בעוד שאפשרות שיקוּמוֹ של הנאשם אינו רלוונטי כלל לענייננוּ, הרי נושא המניעה וההרתעה הם אינטרסים ראשונים במעלה בגזירת דינו. לדבריו, הנאשם הינו אדם מסוכן, חסר-מעצורים וּללֹא כל מחסום מוסרי. הוא בבחינת "אקדח טעוּן", העלול להפיל חללים סביבו. גירושו ממדינת ישראל - איננו פִּתרון. הנאשם ראוי לעונש מאסר מקסימאלי על מעשיו. בשלב זה, אין ידוע כלל בבירור מה מעמדו החוקי, אם ניתן יהיה לגרשו, וגם אם כן - על העונש במקרה זה, כך לדבריו, להיות צוֹפָר, תמרור אזעקה והרתעה רב-עוצמה לעתיד, לבַל יִישׁנוּ מעשים דומים. 9. הסניגור, ניסה כְּכָל יכולתו, גם משפטית וגם אנושית, לסייע לנאשם וּלהביא להקלה בעוֹנְשׁוֹ. הוא כינה את דרישת התביעה לשנות מאסר ארוכות כ"לא-אנושית", באומרו כי אין זה "תיק לדוגמא" שְׁבּוֹ יש להחמיר. לדבריו, עבירת האינוס שהורשע בה אינה במִדרג החמוּר, אלא היה אירוע נקודתי, חד-פעמי, שעליו הוגשה תלונה כ-6 שנים מאוחר יותר. לדברי הסניגור, הנאשם לא התכוון להדביק את שְׁתֵּי המתלוננות הנוספות במחלה, אלא, למרות מחלתו, ביקש להמשיך בחייו הנורמליים ולא להסתגר וּלקבל עליו את ה"סטיגמה" הכּרוּכה במחלה זו. בנסיבות אֵלֶּה איתרע מזלן של המתלוננות ונפגשו בו. הסניגור שב והעלה, והפעם כשיקול לקוּלת העונש, את הטענה כי למתלוננות "אָשָׁם תורם" בכך שהן חייבות היו לגלות אחריות וּזהירות מירבית וּלברר מיהו שעומד בפניהן. במיוחד כך, לדבריו, כשמדובר בזָר, כהה-עור. לטענתו, התנהגות מתלוננת עשויה לעיתים להווֹת שיקול להקלה בעונש, וכך מבקש הוא כי נעשה במקרה שבפנינו. הסניגור הפנה לתיק הרפואי של הנאשם מטעם שב"ס, שהוגש לבית-המשפט, באומרו כי הנאשם חולה מאוד. גם רוֹפאוֹ, הד"ר גור, שהובא להעיד כעד-הגנה לעונש, הסכים כי תוחלת החיים של הנאשם אינה ידועה. הוא סובל מתופעות-לוואי שונות: קוצר נשימה, גידולים, עומס נגיפי, בעיות בתיפקודי הכבד וכד'. בנסיבות אֵלֶּה, כך לטעמו של הסניגור, העונש הראוי לנאשם הוא גירוּשוֹ מִן הארץ. לדבריו, הנאשם מוותר על המשך שהותו בארץ וגם על בִּתו המתגוררת בה. גם אם יש ממש בדברי בא-כוח התביעה, כי כְּכָל שתוטלנה עליו שנות מאסר ממושכות יותר הוא יחיה יותר, לדברי הסניגור הנאשם מוותר על זכוּת זו. לדבריו, כל יום מאסר נוסף הוא סבל עבורו. הוא מבקש לשוב לארץ ממנה בא, "שם יקבל או לא יקבל טיפול". בדבריו האחרונים של הנאשם, לא הביע חרטה או אמפתיה כלפי קורבנותיו, אלא דיבר על עצמו, על מצבו ה"מסוכן", ועל חוסר-האונים שחש באשר לעתידוֹ. 10. קשה הייתה שמיעתו של תיק זה. קשה עַד מאוד. למרות שמורגלים אנו בחשיפה לפשעים חמוּרים וּמזעזעים, וּביניהם מִגוון מעשֵׂי אינוס, התעללות ואלימוּת במשפחה וּכנגד בנות-זוג, נבע הקושי במקרה שבפנינו לאו-דווקא בשל העבירות מסוג זה, שהוּכחו גם הפּעם בפנינו, ושלמרות חוּמרתן, כבר ניתן לומר, אין הן מצויות בתִּקְרָת מִדרג החוּמרה. הקושי נבע דווקא בהקשר לעבירות הפצת מחלה, על-פי סעיף 218 סיפא לחוק, שלכאורה, ועל-פי הוראת החוק, אינן מסוּוגות כפשע חמוּר ותִּקְרָת העונש לגביהן היא 7 שנות מאסר, ולא יותר. ואולם, נסיבות המקרים שנחשפו בפנינו וחוּמרת תוצאות מעשיו של הנאשם בהפצת המחלה - מזעזעים הם ולא נותנים מנוח. בזו אחר זו הופיעו בפנינו נערות צעירות, נאות, נבונות, אינטליגנטיות, וֶרְבָּלִיוֹת, רגישות וּמעוררות אמוּן ואהדה, וסיפרו, כל אחת בדרכה, ללֹא כחָל וסרָק, כיצד נתפסו ברִשׁתוֹ של הנאשם וּבעֶטיוֹ חרב עליהן עולמן. כיצד קשר נאשם זה, בעוז-רוח וּבאטימות שלא תתואר, את גורלו בגורלן של שָׁלוֹשׁ מהן - כשהרביעית ניצלה בעור שִׁינֵיה. כיצד הפך הנאשם את משׁוּבת-נעוריהן לגזר-דין מוות. תיאוּריהן של כל אחת משְׁלוֹשׁ המתלוננות אשר חלו במחלת האֵיְידְּס, על הסבל והייסורים שעברו, על תופעות-הלווי הפיזיות, הטראומות הנפשיות, החרדות הקיוּמיוֹת היומיומיוֹת, ועל אי-הוַדאות מה ילד יום - המחישו את עוצמת הנזקים שגרם להן הנאשם. שְׁלוֹשְׁתן, בדרך מעוררת התפעלות, נלחמות להמשיך בחייהן. שְׁלוֹשְׁתן סטודנטיות באוניברסיטה במקצועות תובעניים, ועובדות לפרנסתן. אין להטיל כל אשם על כתפיהן, בודאי שלא לצורך הקלה עם הנאשם, כפי שניסה לטעון הסניגור. 11. נכון הוא כי הידבקותה של ל.ע. במחלת האֵיְידְּס לא מיוחסת לאחריותו הפלילית של הנאשם, אם כי הוּכח עוּבדתית, וכך קבענו בהכרעת-הדין כי לא היה כל מקור אחר להדבקתה במחלה, אלא ביחסי-המין הבלתי-מוגנים עם הנאשם. אינוּסהּ על-ידי הנאשם - וגם לכך התייחסנו בהכרעת-הדין - הוא הפּחוּת שבצרוֹתיה. עם זאת, ל.ע. לא הקלה ולוּ במעט מהתנהגותו האַלימה, המשפילה והחודרנית של הנאשם, ועל כך - לא סלחה ולא שכחה. נוגע ללב וּמזעזע היה יחסהּ של ל.ע. לנאשם, במיוחד לאחר שאובחן כְּחוֹלֶה אֵיְידְּס. היא חזרה לבקרוֹ וּלהיפגש עימו, מדי פעם; לדאוג כי יתמיד בטיפול הרפואי ויקבל תמיכה אישית. בניגוד גמור לאנוכיוּתוֹ הזועקת ולאטימוּת הרִגשית שהפגין לאורך כל הדרך, הוכיחה ל.ע. את טוּב-ליבה וּגדלוּת-נפשה ולא נקמה ונטרה לו על מעלליו. למרות הידיעה שחייה תלויים לה מִנֶגד, מצליחה ל.ע. להתעלות וּלהשקיע מִרצה למען הכלל, לבַל יִישׁנו מעשׂי הנאשם או אחרים כדוגמתו. עוֹנְשׁוֹ של הנאשם כְּכָל הנוגע לעבירת האינוס שביצע כלפי ל.ע., ייגזר על רקע כל זאת - וּבהתחשב במידת חוּמרתו של המעשה. 12. לא קל היה לשמוע את מנת הייסורים והסבל שעברה מ.ז., שהמחלה התפרצה אצלה במלוא עוזה והיא נעה בין חיים למוות. לא ייפלא איפוא זעמהּ על הנאשם, ראִייתה אותו כשָׁפֵל מִכָּל חיות הארץ, וּרצונה, אותו לא הסתירה כלל, לראותו סובל וּמורחק מחברת בני-אדם. אין כל ספק, כי האלימוּת, ההשפלה והניצוּל שסבלה מ.ז. תחת ידיו של הנאשם לאורך שנים, בנוסף להדבקתה על-ידו, ללֹא רַחֵם, במחלה הקטלנית - מסבירים יחס שכזה מצידה וּמחייבים תגובה עונשית הולמת גם מצד בית-המשפט. 13. גם חייה של מ.ק. - אינם חיים. סטודנטית למשפטים, שסדר יומה וכל דאגותיה סובבים סביב "קוקטיילים", תופעות-לוואי פיזיות וחרדת קיום. היא נלחמת יום יום, לומדת, מפרנסת עצמה בשני מקומות עבודה וּמקווה לטוב. מצבה בלתי-יציב וּבלתי הפיך. זַן המחלה שהנאשם זרע בה במזיד - אַלים במיוחד. עתידה - לוּט בערפל. הנאשם, והוא בלבד, גרם לכל זאת והוא חייב לתת את הדין על כך במלוא החומרה. 14. אי-הידבקותה של ג.י. במחלה הארורה - אינה נזקפת לזכוּתוֹ של הנאשם. הוא מבּחינתו, נהג בה בדיוק כפי שנהג ביֶתֶר המתלוננות, שאת מחלתו הפיץ במזיד באמצעותן. אִילו היה הדבר תלוי בו - וכך עלה בבירור מִן הראיות - לא היו היחסים ביניהם נותרים חד פעמִיים. ואז, מי יודע, עלולה הייתה גם ג.י. להידבק במחלה. רק האינטואיציה הפנימית של ג.י. והמזל שהאיר לה, מנע ממנה את גורלן המר של יֶתֶר המתלוננות. הנאשם, על-כן, חייב להיענש בחוּמרה רבה על הפצת המחלה גם במקרה זה. 15. אין כיום חולק, כי מצבו של קורבן העבירה והנזקים שנגרמו לו בגין מעשׂי העבירה, הינם אחד השיקולים שיש לקחתם בחשבון בגזירת העונש (ראו: ע"פ 4920/01 מ"י נגד פלוני, פ"ד נו(1), 594, 602-603). שׁוּרת הדין והצדק, מחייבים כי תהיה הֲלימה בין חוּמרת הנזק והסבל שנגרמו לקורבנות העבירה, לבין חוּמרת העונש המוטל על הנאשם. ויודגש: לא בנקמה עסקינן. עומדת לנגד עינינו הנחיית בית-המשפט, הגם שהתייחסה לנסיבות עבירות אחרות, אך כוחה יפה וראוי בהתאמה אף למקרה שבפנינו: "...אכן, תגמול כנקמה אינו מידה בין מידות הענישה, וחלילה וחס שנהיה נוטרים ונוקמים בבואנו חשבון שיקולי העונש. משום כך, בבוא בית-המשפט לגזור את העונש, שומה עליו להיות מתון ולהימלך בדעתו, להסיר כעס מלבו, שמא רגש הנקמה "תהיה גורמת להעלם הדרך הטוב והנכון מעליו" (שו"ת הרשב"א, ח"ה, רלח [א]; וראה ע"פ 212/79 הנ"ל, בעמ' 428). אך אין בית-המשפט רשאי להתעלם, בבואו לגזור דינו של עבריין בפשע חמור כגון זה שבפנינו, מהשיקול של תגמול, הבא לבטא יחס הולם בין חומרת העבירה לחומרת העונש. לא מעשה של נקמה יש כאן, אלא הבעת סלידה ושאט-נפש ממעשה העבירה, אשר מפאת חומרתו חותר תחת עצם קיומה של חברה אנושית תרבותית..." (ע"פ 156/80 כוכבי בן יצחק בנימין נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4), 744, עמ' 748-747; וכן ראו: ע"פ 4920/01, 4956/01, 4890/01 מדינת ישראל נ' פלונים, וערעור שכנגד, תק-על 2001(4), 1000). חוּמרת התוצאה היא המעידה על חוּמרת העבירה, גם אם מדובר בעבירה התנהגותית שהתוצאה אינה יסוד מיסודותיה. במקרה שלפנינו, המדובר בגרימת הנזק האולטימטיבי - גזר-דין מוות. מוות איטי, מושהה, תוך סבל וייסורים. העובדה כי המחוקק הישראלי לא מצא להתייחס במיוחד לאוֹפייה המיוחד של עבירת ההדבקה בנגיף האֵיְידְּס וּלתוצאותיה המזעזעות, אין בה כדי לשנות את העובדה כי אכן מדובר בעבירה שהתוצאות הנובעות ממנה מחייבות עֲנישה מחמירה ביותר. לאור העובדה כי למרבה הצער אין מדובר במקרה יחיד וחריג, טוב היה עושה המחוקק אם היה נותן דעתו על תיקון החוק - בין אם ברוּח המגמה הקיימת בארה"ב, המגדירה עבירה זו כניסיון רצח, או אפילו כמעשה רצח אם הקורבן נפטר מִן המחלה; וּבין אם בקביעתה כפשע חמוּר שלצידו שנות מאסר ממושכות (ראו בעניין זה דברי כב' השופט פלפל ב-ע"פ (מחוזי - באר שבע) 560/96 אברהם פלנסיה נ' מדינת ישראל, תק-מח 97(3), 2504). 16. זאת ועוד. האינטרס הציבורי מחייב הרחקתו של הנאשם מִן החברה לתקופה ממושכת, לנוכח מסוכּנוּתוֹ הממשית והמתמשכת אף היום. ההיסטוריה של זלזול בטיפול במחלתו, הסתרת דבר חוֹליוֹ במשך שנים במִרמה וּבמתכוון, חוסר-התחשבות כלשהו באחרים, וגם כיום, העדר תובנה לחוּמרת התנהגותו, אי-קבלת אחריות ואפילו אי-הבעת השתתפות כלשהי בסִבלן של המתלוננות - כל אֵלֶּה מצביעים על שיפוט מציאות לקוי ביותר וּמסוכּנוּת להמשך ביצוע עבירות. השׂמתו של הנאשם מאחורי סורג וּבריח לתקופה ממושכת, תבטיח הגנה על החברה מפניו ותעביר מֶסֶר ברור לכולי עלמא - "לְמַעַן יִרְאוּ ויִירָאוּ". 17. למרות כל האמור לעיל, יגענו וניסינו למצוא, ולוּ קרן אור אחת באפלת חייו של הנאשם. יגענו - ולא מצאנו. מבּחינה הוּמנית, חשים אנו צער וּמידה של רחמים כלפי הנאשם, בשל מצבו הרפואי ועתידוֹ הבלתי-ברור. אולם, את הטענה כי יש להתחשב במחלתו לצורך הקלה בעוֹנְשׁו עלֵינו לדחות, ולומר: "הֲרָצַחְתָּ ְגַּם יָרָשְׁתָּ?!". אתה, שזרעת את זרע פּוּרענוּת מחלתך, במוּדע וּללא רַחֵם, במתלוננות החפות מכּל עָווֹן, מבקש עתה רחמים בשל היותך חולה באותה מחלה? מסכימים אנו עם עמיתנו, כב' הנשיא א' לרון (כתארו אז) בעניין פלנסיה הנ"ל, כי הקלה בעֲנישה רק בשל מחלת הנאשם משמעותה למעשה מתן "חסינות" לנאשם מפני עֲנישה מחמירה, ואולי מפני עֲנישה קונקרטית בכלל (?!). מחלת הנאשם היא "הכלי המשחית", שּבוֹ השתמש הנאשם על ימין ועל שמאל ללא אבחנה. אין להסכים להפכו - לאחר מעשה - למגן. 18. דומה כי למקרה כגון זה התכוון כב' השופט קדמי, משפּסק ואמר: "...עונש מירבי הקבוע בחוק נועד ליישום הלכה למעשה; ואין לראות בו לא "מס שפתיים" ולא "מושג מופשט", מעולם הערכים... הותרת עונש מירבי בגדר "הלכה שאין מורין על פיה", עומדת בניגוד להנחייתו המפורשת של המחוקק; ונוטלת מידה לא מבוטלת מכוחו לשמש גורם מוקיע, מתריע ומרתיע. אכן, הטלת עונש מירבי אינה מעשה של יום-יום, ומוסכם על הכל שעונש זה מיועד לגילויים החמורים ביותר של העבירה שלצידה הוא נקבע. יחד עם זאת, אין המדובר במעשים חמורים "שמעבר לדמיון", אלא בכאלה המתרחשים בפועל; ותפקידו של בית-המשפט לזהותם ולנהוג באחראים להם במלוא חומרת הדין. המקרה שבפנינו נמנה בין אותם גילויים חמורים המצדיקים ומחייבים כאחד נקיטה בעונש המירבי." (ע"פ 2620/93 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מט(3), 1, עמ' 5-4). ואכן, המקרה שבפנינו נמנה בין אותם גילויים חמוּרים המצדיקים, ואף מחייבים, נקיטה בעונש המירבי שנקבע על-ידי המחוקק, בכל הנוגע לשְׁלוֹשׁ עבירות הפצת המחלה בהן הורשע הנאשם. גם עבירת האינוס שבוצעה ב-ל.ע. מחייבת עֲנישה משמעותית וכואבת, בהתחשב בנסיבות המקרה, והוא הדין בכל הנוגע למעשׂי האלימוּת והאִיומים שביצע הנאשם כלפי מ.ז. וּמ.ק.. 19. לנוכח הנסיבות המיוחדות שנתגלו בתיק זה, וּלאחר ששקלנו בדבר, הגענו למסקנה כי יש להטיל על הנאשם עונשים נפרדים בשל כל אחת מִן העבירות בהן הורשע. ברור לכל, על-פי כל מבחן מקובל, כי אין מדובר ב"מעשה אחד", או בלשון החוק: "אותו מעשה", המצדיק עונש אחד (ראו: ע"פ 3503/01, 3504/01 וופא תפאל ומאהר פסיסי נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3), 2516), לא לגבי עבירות הפצת המחלה, שכּל אחת מהן בוצעה כנגד נפגעת אחרת; לא לעניין עבירת האינוס, שהינה "ייחודית" כלפי ל.ע.; ואף לא בהתייחס לעבירות האלימוּת והאִיומים שאינן קשורות כלל לעבירות האחרות. הטלת עונש כולל, ולוּ על חלק מהעבירות - משמעותו למעשה הקלה ממשית בעוֹנְשׁו של הנאשםֹ. כפי שהודגש לעיל, נסיבות העניין - אינן מצדיקות זאת, אלא להיפך. 20. באשר לאופן ריצוי העונשים - במצטבר או בחופף - אין ספק כי על-פי ההֲלָכָה הפּסוקה, במקרה כגון דא, כאשר כאמור שיקולי הגמול וההרתעה גוברים על שיקולים אחרים - הנטייה מלכתחילה היא "לצבור עונשי מאסר אלה-אל-אלה, במלואם או בחלקם" (ע"פ 6535/01 דמיטרי קוזירוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3), 562). בצָטְטה את הדברים המובאים לעיל, הוסיפה כב' השופטת ד. בייניש ואמרה במקום אחר: "כבר נאמר בפסיקתנו כי הטעמים המצדיקים הטלת עונשים במצטבר תקפים לא רק לגבי מעשי רצח או עבירות אלימות חמורות שנילוו להם, אלא גם לגבי עבירות אחרות שלפי אופיין ונסיבות ביצוען יוצרות פגיעה קשה בערכי-יסוד של הפרט והחברה..." (ע"פ 1899/04 איתי ליבוביץ נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1), 2491, עמ' 2495). העבירות הנדונות בפנינו - וַדאי עונות על הקריטריונים הנ"ל. ואמנם, כל השיקולים המנחים, שנִמנו על-ידי בית-המשפט במטרה לבחון הצדקתו של ריצוי עונש במצטבר - חלים במקרה שלפנינו. ברור, כי המדובר בעבירות עצמאִיות וּמוּבחנות זו מזו, שלהן קיום ממשי ונפרד (ראו: ע"פ 5329/98 אחמד דג'אני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2), 273; בעניין תפאל הנ"ל; וּבעניין ליבוביץ' הנ"ל). לא יכול להיות ספק גם באשר לשיקול הנוסף שיש לקחתו בחשבון, והוא - חוּמרת מעשיו והתנהגותו של הנאשם כלפי כל אחת מהמתלוננות, לאורך זמן, והתוצאות החמוּרות בכל הנוגע לאלו מביניהן שנדבקו במחלת האֵיְידְּס. נסיבות אֵלֶּה - בוַדאי מצדיקות תגובה עוֹנשִׁית מיוחדת ונפרדת - במצטבר זו לזו. קשה להסכים, כי דווקא ריבויים של האישומים, שכּל אחד מהם חמוּר כשלעצמו והקורבן לו איבד עולם וּמלואו, יביא להקלה עם הנאשם בדרך של חפיפת עונשים. אין זאת רק משום האינטרס הציבורי, הדורש עֲנישה ראויה לכל עבירה, אלא גם משום כבוֹדן של כל אחת מִן הנפגעות בנפרד, וּזכוּתן להכּרה בסִבלן וּבצִדקתן (לעניין ההתחשבות ב"כבוד האדם של קרבן העבירה", ראו ע"פ 4920/01 פלוני, הנ"ל). 21. אם מצאנו לנכון להתחשב במעט בנאשם, בחסד ולא בדין - ורק מסיבות אנושיוֹת גרידא- ראינו לעשות כן על-ידי הקלת-מה בעוֹנְשׁוֹ באישום המתייחס ל-ג.י., בשל התוצאה הפחות חמוּרה של מעשיו (הגם שכאמור - לא בעֶטיוֹ של הנאשם) וחפיפת חלק מהעונשים בגין העבירות הנוספות - מבלי שהדבר ייראה בכל דרך שהיא כהמעטה בחוּמרתן. 22. למרבה האירוניה, דווקא הטלת עונש מאסר ממושך בפועל על הנאשם עשויה להיטיב עימו וּלהאריך את חייו. שוכנענו כי הנאשם מטופל היטב על-ידי שב"ס וּמקבל מענה לכל צרכיו. מעמדו האישי בארץ אינו ידוע. אין כל ספק כי אם יגורש מִן הארץ - יהא זה בבחינת פסק-דין מוות עבורו. לאור התנהגותו בעבר קשה להניח כי יתמיד בטיפול כלשהו. בקשתו, באמצעות סניגורו, להשתחרר מיד ולהיות מגורש מִן הארץ - מעידה גם היא על חוסר-תובנה ועל הסיכון הקַיָּים, ממנו לאחרים, ולוֹ עצמו. המסקנה היא, כי שהותו בבית-הכלא בנסיבות אֵלֶּה, ארוכה כְּכָל שתהיה, לא תביא להחמרה של מצבו הרפואי, אלא תאפשר קבלת טיפול החיוני בעבורו לאורך זמן. 23. לאור כל האמור לעיל, אנו מטילים על הנאשם את העונשים הבאים: א. בגין העבירה לפי סעיף 218 סיפא לחוק העונשין, שבאישום השני - 7 שנות מאסר לריצוי בפועל. ב. בגין העבירה לפי סעיף 218 סיפא לחוק העונשין, שבאישום השלישי - 7 שנות מאסר לריצוי בפועל. ג. בגין העבירה לפי סעיף 218 סיפא לחוק העונשין, שבאישום הרביעי - 5 שנות מאסר לריצוי בפועל. ד. בגין עבירת האינוס על-פי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, שבאישום הראשון - 6 שנות מאסר לריצוי בפועל. ה. בגין עבירת האלימות על-פי סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין וּשְׁתֵּי עבירות האיומים על-פי סעיף 192 לחוק העונשין, שבאישומים השני והשלישי - 4 שנות מאסר לריצוי בפועל. העונשים שהוטלו בס"ק א', ב', ג' ו-ד' לעיל - ירוצו במצטבר. העונש שהוטל בס"ק ה' לעיל - ירוצה בחופף ליֶתֶר העונשים. סך-הכל ירצה הנאשם 25 שנות מאסר בפועל, החל מיום מעצרו - 12.8.2003. 24. זכות ערעור לבית-המשפט העליון בתוך 45 יום מהיום. משפט פלילימעשה העלול להפיץ מחלהעבירות מיןאיידס