על פי האישום פרצו הנאשם ואדם נוסף לדירה של המתלונן ובאיומי סכין דרשו את כספו. הסניגור הודיע כי למעשה אין הוא חולק על העובדות המיוחסות למרשו בכתב האישום. לטענתו, חרף האמור לעיל, אין ליחס למרשו אחריות פלילית בשל מצבו הנפשי בעת ביצוע העבירה להלן הכרעת הדין בנושא הגנת אי שפיות - פריצה לדירה: הכרעת דין 1. לנאשם יוחסו לפי סעיף 402(ב) + ס' 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") וכן עבירה של התפרצות למקום מגורים בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 408 בנסיבות סעיף 406(ב) לחוק העונשין. על פי האישום הראשון, ב- 8.7.02, פרצו הנאשם ואדם נוסף לדירתו של המתלונן בחיפה ובאיומי סכין דרשו את כספו. הם נטלו מהמתלונן 300 ₪, מצלמת וידאו, מכשיר טלפון סלולארי ו- 5 חפיסות סיגריות וכן טבעת וצמיד עשויים מזהב. במהלך השוד נפצע המתלונן מסכינו של האדם הנוסף. על פי הנטען באישום השני, בהמשך לאמור לעיל ובאותו מועד, שדדו הנאשם והאחר, באיומי סכין, 460 ₪, שעון יד, צמיד זהב ושני מכשירי טלפון סלולארי משני אנשים - מרק דרדגני ופאדי האשם - ששהו בחוף הים בנהריה. 2. בהפתח הדיון ביום 19.9.02, ביקש סניגורו של הנאשם, אותה עת - עו"ד בולוס, לדחות את התייחסות הנאשם לכתב האישום, שכן על פי החלטת השופט, שדן בעניין מעצרו של הנאשם, הופנה הנאשם לבדיקת: "ועדה לאבחון מפגרים". בישיבה שנקבעה ל- 8.1.03, הודיעני עו"ד בולוס, כי נקבע ע"י ועדת האבחון שהנאשם אינו מפגר. חוות דעת זו הוגשה בשלב מאוחר יותר וסומנה כ-ת/32, אך מנגד קבעה ועדת האבחון כי הנאשם נמצא במצב פסיכוטי. לפיכך, נתבקשתי ע"י הסניגור, בהסכמת ב"כ המאשימה להורות על בדיקתו הפסיכיאטרית של הנאשם וכך הוריתי. יצוין, כי הבדיקה הפסיכיאטרית נתבקשה ע"י הסניגור בטענה, כי אפשר שהנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין. לא נטען בפני כי בעת ביצוע עבירות אלה היה הנאשם אחראי למעשיו. 3. בישיבת ה- 13.2.02, הודיע הנאשם על חילופי סניגוריו החל מהישיבה הבאה שנקבעה ל- 18.2.03. בישיבה שנקבעה ל- 25.2.03, הודיע הסניגור, עו"ד בנדל (עמ' 74 לפרוטוקול), כי למעשה אין הוא חולק על העובדות המיוחסות למרשו בכתב האישום. לטענתו, חרף האמור לעיל, אין ליחס למרשו אחריות פלילית בשל מצבו הנפשי בעת ביצוע העבירה. ב"כ הנאשם הודיע כי הוא מסכים להגשת הודעות כתובות של עדי התביעה. הגשת הודעות אלו נדרשה, ע"י ב"כ המאשימה, לצורך הוכחת מצבו הנפשי של הנאשם. בישיבה מיום 13.5.02 (עמ' 94 ו- 95 לפרוטוקול) חזר ב"כ הנאשם על טענתו, כי הגנתו היחידה הינה "ההגנה הפסיכיאטרית" ו"מצבו הפסיכיאטרי-הנפשי". בשלב מאוחר יותר, בישיבה מיום 24.7.02 (עמ' 153 לפרוטוקול), הבהיר הסניגור כי אף שלטענתו סובל הנאשם מפיגור קל, אין הוא טוען שבשל פיגור זה, אין מרשו מסוגל לעמוד לדין. יחד עם זאת, הבהיר ב"כ הנאשם, כי הפיגור בו לוקה הנאשם מחזק את הטיעון כי מרשו סובל ממחלת נפש. עוד הודיעו ב"כ הצדדים בישיבה דלעיל, כי: "אם תהיה החלטה שהנאשם מסוגל לעמוד לדין, אזי יש להרשיעו ואז נוכל לטעון טיעונים לעונש כבר באותו יום" (עמ' 153 לפרוטוקול). בסיכומיו הכתובים חזר ב"כ הנאשם על עמדתו, כי הוא מצמצם טיעוניו "אך ורק לענין שאלת כשרותו של הנאשם לעמוד לדין כיום...". 4. מהמקובץ לעיל עולה, כי סלע המחלוקת הבלעדי במשפט זה הינו מצבו הנפשי של הנאשם. אף שניתן להבין מטיעוני הסניגור, כי טענתו היחידה היא שאין הנאשם מסוגל לעמוד לדין, ואין הוא טוען כיום כל טענה באשר למצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירות, ואין הוא טוען כל טענה באשר ליכולתו של הנאשם לעמוד לדין בגין הפיגור השכלי הקל ממנו הוא סובל, אתייחס בקצרה גם לנושאים אלו. 5. כאמור, נבדק הנאשם ע"י ועדת אבחון במרכז אבחון חדרה (להלן: "ועדת חדרה"), שנתבקשה לבדוק האם הנאשם מפגר. בועדת האבחון השתתפו פקידת סעד, פסיכיאטר, פסיכולוגית, רופאה ומחנכת. הועדה כתבה, ב- 22.12.02 חוות דעת (ת/32). אותה עת שהה הנאשם, בחלופת מעצר, במעון הנעול "נווה מנשה". ועדת חדרה קבעה, כי הנאשם "מתפקד ברמה שאינה פיגור שכלי". יחד עם זאת ציינה הועדה, כי עפ"י סיכום הסתגלות במעון נווה מנשה (להלן: "המעון", או "מעון נווה מנשה") ע"י פסיכולוג המעון מיום 24.11.02: "במהלך שהותו במעון 'נווה מנשה' התגלו סימנים ברורים למצב פסיכוטי עם התנהגות מניפולטיבית ואנטי סוציאלית אשר חל שיפור בהתנהגותו בעקבות טיפול אנטי פסיכוטי". בעטיו של האמור לעיל ציינה "ועדת חדרה", כי קיים חשד סביר שהנאשם עבר גל פסיכוטי חריף והמליצה כי הנאשם יעבור הסתכלות פסיכיאטרית תוך כדי אשפוז. יצוין, כי בפני ועדת חדרה הובאה חוות דעת של עו"ס מעון "נווה מנשה", ממנה עולה, כי הנאשם התנהג במעון "התנהגות מתוחכמת ומניפולטיבית". בעקבות האמור לעיל, הוריתי, כאמור, על בדיקתו הפסיכיאטרית של הנאשם. בעקבות הוראתי, אושפז הנאשם במחלקה הפסיכיאטרית במרכז לבריאות הנפש "שער מנשה" (להלן: "המרכז לבריאות הנפש"). האישפוז החל ב- 9.1.03 והסתיים ב- 23.1.03. במהלך האשפוז נבדק הנאשם ע"י שני פסיכיאטריים - ד"ר אלכסנדר קונין וד"ר ג. צינובוי, אשר חתמו על חוות דעת (ת/31) ממנה עולה, כי הנאשם אינו סובל ממחלת נפש, אלא מהפרעת אישיות אנטי סוציאלית וכי הוא כשיר לעמוד לדין. ד"ר צינובוי וד"ר קונין ציינו, כי אין ברשותם מידע על מצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירות. ד"ר צינובוי, העיד כעד מטעם התביעה. הוא נחקר בחקירה נגדית ע"י ב"כ הנאשם, שאף ביקש לשריין לעצמו האפשרות להמשיך ולחקרו נגדית, לאחר שיוצג בפניו כל החומר שנאסף ב"מרכז לבריאות הנפש". לאחר שהחומר הועבר לסניגור ויתר הלה על המשך חקירתו ואף ויתר על הצגת שאלות לד"ר קונין שהוזמן לצורך כך לביהמ"ש (עמ' 95 לפרוטוקול). ד"ר צינובוי העיד, כי הוא עובד במחלקה המשפטית של המרכז לבריאות הנפש. תפקידה של מחלקה זו הוא ליתן חוות דעת לגבי המאושפזים בצו אשפוז. לאחר שנתבקש להתייחס לקביעות השונות בחוות דעתו ולחוות דעת ועדת חדרה, גרס, כי: "אנחנו גוף שיותר מוסמך לקבוע בקשר למחלות נפשיות וחווה"ד שלנו נערכה על ידי רופאים פסיכיאטריים אני וד"ר קונין, יחד עם צוות רב מקצועי שנמצא במחלקה. ועדת האבחון כפי שראיתי חתומה ע"י פסיכולוג קליני". בהמשך חזר בו מהטענות אודות החתום על גבי דו"ח ועדת חדרה משהופנתה תשומת לבו כי הדו"ח חתום גם ע"י פסיכיאטר, אך עמד על כך שועדת חדרה היתה אמורה לבחון רק האם הנאשם לוקה בפיגור שכלי. ד"ר צינובוי הסביר, כי התעוררו אצלו ספקות באשר למהימנות תלונות הנאשם. בעקבות כך, נערכו לנאשם בדיקות והמסקנה היתה "שהתלונות לא אמיתיות. לא מספיק שאדם מדווח על הפרעה, צריך להיות ביטוי התנהגותי, זה אנחנו לא ראינו. בנוסף לכל, היו לנו ספקות בקשר לחומר שמקבלים מנבדק באופן כללי על מהימנות החומר הזה וכמובן הכל ביחד השפיע על החלטתנו" (עמ' 77 ש' 17-22). עוד העיד העד, במענה לשאלת הסניגור, כי: "אני אומר שהאדם [הנאשם א.ש.] משקר. מי שמשקר אז המצב שלו לא מצב פסיכוטי. אי אפשר להציג משהו שאתה לא מכיר. אם אתה לא מכיר, אתה מציג רע, אתה שחקן רע. במקרה שלנו, מישהו שמכיר מצב פסיכוטי הוא מכיר את הדקויות של המצב ויודע מה להציג. אצלנו הוא התנהג בצורה שלא מתאימה לאף הפרעה הקיימת בספרות. כלומר, הוא לא הכיר מהו מצב של פסיכוזה" (עמ' 89 ש' 7-11). יצוין, בהקשר זה, כי גם ב-ת/31 ציין ד"ר צינובוי, כי חרף תלונותיו של הנאשם, בעת אשפוזו, כי הוא שומע "קולות", לא ידע הנאשם להסביר את טיב "הקולות" ולא נצפתה שום התנהגות הלוצינטורית המעידה על קיומם של ה"קולות" (עמ' 3 ל-ת/31). עו"ד ציין ד"ר צינובוי, כי הנאשם "הציג תמונת 'חולי - פיגור שכלי' כביכול אשר אינה תואמת לשום תסמונת מוכרת בספרות, אלא להתנהגות מגמתית. בהמשך הבדיקות הפסיכיאטריות החוזרות במהלך אשפוזו, לא נצפתו סימנים פסיכוטיים אוביקטיביים למרות תלונות חוזרות על שמיעת קולות" (עמ' 4 ל-ת/31). ד"ר צינובוי שלל בעדותו אפשרות שהנאשם סבל ממחלת נפש בעת שהייתו במעון ואילו בעת אשפוזו במרכז לבריאות הנפש חלה רמיסיה במצבו. 6. מטעם ההגנה העיד הפסיכיאטר ד"ר קראקרה תאופיק. הלה בדק את הנאשם ב- 28.5.03 בבית המעצר קישון. חוות דעתו של ד"ר קראקרה ניתנה על סמך ראיון קליני עם הנאשם, עיון במסמכים רפואיים רלוונטיים ושיחה עם הוריו של הנאשם. הראיון הקליני נמשך במשך שעה וחצי (עמ' 113, ש' 23). ד"ר קראקרה הגיע למסקנה, כי הנאשם לוקה בפיגור שכלי על רקע של חסכים פסיכוסוציאליים וכי הוא סובל ממחלת נפש - סכיזופרניה פראנואידית כרונית. לדעת הפסיכיאטר שתי המחלות שמהן סובל הנאשם פוגעות ביכולת השיפוט והתובנה שלו והתנהגותו מושפעת ממחלתו הנפשית. בשל כך אין הנאשם כשיר לעמוד לדין. בחוות דעתו ובעדותו בביהמ"ש, תיאר ד"ר קראקרה את מצבה הסוציואקונומי הקשה של משפחת הנאשם ועמד על כך שגם אמו של הנאשם סובלת ממחלת הנפש סכיזופרניה. עוד תיאר ד"ר קראקרה את טעויות הנאשם במתן תשובות לשאלות פשוטות, כגון: כמה חודשים יש בשנה וקבע, כי "נצפו הפרעות בתוכן החשיבה... מחשבות שווא של יחס ורדיפה". כמו כן, הפנה ד"ר קראקרה בחוות דעתו לממצאים קודמים של פסיכיאטריים וועדות איבחון בהם הגיעו למסקנה, כי הנאשם סובל מפיגור שכלי וממחלת נפש ואף קיבל טיפול תרופתי פסיכיאטרי. עוד הסביר, הפסיכיאטר, כי בקרב הסובלים מפיגור שכלי נפוצות הפרעות נפשיות וכ- 2% מהם סובלים מסכיזופרניה (פי שניים מאחוז הסכיזופרניים באוכלוסיה שאינה לוקה בפיגור שכלי). כמו כן, עמד על הקשר הגנטי של מחלת נפש המועברת בתורשה לקרובים מדרגה ראשונה ובהקשר זה ציין את מחלת הנפש של אם הנאשם וגרס, כי כאשר אחד ההורים חולה במחלת נפש קיימים 10% סיכוי, כי קרובו ממדרגה ראשונה יחלה, אף הוא, במחלת נפש. ד"ר קראקרה מתח בחוות דעתו ביקורת על הדרך שבה פעלו הפסיכיאטריים במרכז לבריאות הנפש. בין השאר גרס, כי בהערכתם את מצב הנאשם, הוזנח הרקע הסוציאקונומי, כי לא נערכה שיחה עם הוריו וכי במרכז לבריאות הנפש כלל לא התיחסו לסימנים הפסיכוטיים שהוצגו להם במסמכי מעון "נווה מנשה". במענה לשאלות ביהמ"ש ומשנתבקש העד להתייחס לקביעת ד"ר צינובוי כי הנאשם יצר, במרכז לבריאות הנפש, מצג של תסמונת שאינה מופיעה בספרות השיב ד"ר קראקרה: "אין דבר כזה תסמונת שאינה מופיעה בספרות" (עמ' 102 ש' 28). אשר לפיגור השכלי, גרס ד"ר קראקרה, כי המדובר בפיגור שכלי קל ואילו היה מדובר "רק" בפיגור זה היה הנאשם מסוגל לעמוד לדין ובלבד ש"נדבר אתו בגובה העיניים, בשפה שהוא מבין אותה, ברורה ופשוטה ולא מסובכת ולפרט לו את השאלות, לנסות לעזור לו להבין. אם היו עושים את כל אלה, הוא היה מבין את ההליך ומסוגל לתרום את חלקו במשפט" (עמ' 110 ש' 10-13). לדעת הפסיכיאטר "השילוב בין מחלת הנפש והפיגור הקל" הוא המביא לכך שאין הנאשם מסוגל להבין את ההליך המשפטי (עמ' 110 ש' 13). 7. לקראת תום חקירתו הנגדית של ד"ר קראקרה ביקשה ב"כ המאשימה לזמן כעד הזמה, את ד"ר צינובוי, שכאמור כבר העיד מטעם המאשימה. ב"כ הנאשם לא התנגד לבקשה זו. בחקירתו כעד הזמה התייחס ד"ר צינובוי לביקורת שנמתחה עליו ע"י ד"ר קראקרה באשר לדרך שבה הגיע למסקנותיו. הוא מסר, כי בניגוד לטענת ד"ר קראקרה, הוא לא התעלם מהרקע הסוציואקונומי של הנאשם. הוא הפנה לחוות הדעת ת/31 להתייחסותו שם לרקע הסוציואקנומי, תחת הכותרת "רקע אישי ומשפחתי". כמו כן דחה את טענות ד"ר קראקרה כאילו לא שוחח עם הורי הנאשם. בהקשר זה הפנה לת/31 (עמ' 3 פיסקה שניה) שם נאמר מפורשות, כי שוחח עם אבי הנאשם. עוד דחה הטענה, כי לא התייחס כלל לסימנים הפסיכוטיים שהוצגו במסמכי המעון נווה מנשה. ד"ר צינובוי הפנה לחוות דעתו - ת/31 (בעמ' 3, תחת הכותרת תולדות חיים ומחלה) שם אוזכר מפורשות ה"התקף הפסיכוטי" שיוחס לנאשם והסימפטומים המוזכרים במסמכים. ד"ר צינובוי העיד עוד, כי חרף חוות דעת מנוגדות לענין הפיגור השכלי של הנאשם, הוא נותן משקל עודף לחוות הדעת האחרונה בנדון, שכן מצבו של מפגר על רקע סוציואקונומי עשוי להשתפר אם ישתפר מצבו הסוציאקונומי. יחד עם זאת, הדגיש העד, כי אין הוא מומחה בתום ה"פיגור השכלי" (עמ' 138 ש' 7-12). ד"ר צינובוי הדגיש, כי גם בבדיקתו את הנאשם אמר לו הנאשם כי הוא שומע קולות שאומרים לו לעשות דברים רעים, אך לא יכול היה לפרט את סוג הקולות. העד הסביר כי אילו אכן היה הנאשם שומע קולות, צריך היה שיהא לכך ביטוי חיצוני. סימנים כאלה לא נצפו במהלך אשפוזו של הנאשם. נהפוך הוא, הנאשם שמר על איפוק: "בקשר לשמירה על איפוק - זה נשמע קצת תמוה, אדם שנמצא במצב פסיכוטי, לא יכול לשמור על איפוק. זה חייב לבוא לידי ביטוי. בהערכה שהוא שומע קולות שפוקדים עליו לבצע דברים לא מקובלים, הוא מנהל מאבק פנימי בינו לבין עצמו כדי להתנגד. זה כמובן לא יכול להשאיר אותו אדיש ורגוע כלפי חוץ. וזה לא מספיק שאדם אומר שהוא שומע קולות, צריכים להיות לכך סימנים חיצוניים, כגון שהוא מזיע, הוא באי שקט, הוא מחפש כל מיני פתרונות, הוא יכול לדבר עם אותם קולות. יכולים לראות שהוא פונה למישהו שלא קיים. יכול להסתכל לצדדים. יש כל מיני סימנים. את כל זה לא ראינו" (עמ' 142 לפרוטוקול' ש' 15-22). יצוין בהקשר זה, כי ד"ר צינובוי או ד"ר קונין או שניהם יחדיו, שוחחו עם הנאשם, במהלך אישפוזו, כמעט כל יום (עמ' 145 ש' 11, 12). עוד העיד ד"ר צינובוי, בניגוד לעדותו של ד"ר קראקרה, כי לא ידוע לו כלל על קשר בין פיגור שכלי לבין סכיזופרניה. 8. ההכרעה בין הגירסאות השונות. א. לענין הפיגור השכלי. אף שב"כ הנאשם מסכים כי הפיגור השכלי ממנו סובל הנאשם, לטענתו, אינו פוגע כשלעצמו, בכשירותו של הנאשם לעמוד לדין, מצאתי לנכון להתייחס בקצרה לשאלה, האמנם סובל הנאשם מפיגור שכלי? עשיתי זאת, שכן לטענת הסניגור, קיומו של פיגור שכלי מגביר את הסיכוי ללקות במחלות נפש וממילא מעלה את הסבירות שהנאשם אכן חולה במחלת נפש. יתר על כן, אם אכן הצליח הנאשם להטעות את ד"ר קראקרה (ואחרים) באשר לרמתו השכלית, אפשר שיש ליחס לכך חשיבות גם באשר לשאלה האם טענותיו בדבר סימפטומים של מחלת נפש, שהוא טוען להם, הינם תחושותיו האמיתיות או טיעון שקרי שנועד כדי להחלץ מאימת הדין. ד"ר קראקרה הגיע כאמור למסקנה, כי הנאשם סובל מפיגור שכלי קל הן על סמך תשובות מטופשות שקיבל מהנאשם והן על סמך מסקנות ועדות אבחון קודמות. בשנת 1997 קבעו שתי ועדת אבחון כי הנאשם סובל מפיגור שכלי קל. ועדה אחת (27.2.97) קבעה שהפיגור הוא על רקע אורגני, והשניה (מ-15.4.97) אזכרה שבשנת 1995 נקבע ע"י ועדת אבחון כי הנאשם לוקה בפיגור שכלי קל על רקע סביבתי ואורגני. בועדת אבחון נוספת, ב- 7.3.99 נקבע, כי הנאשם אינו לוקה בפיגור. יחד עם זאת צויין, כי הוא מניפולטיבי וכי הנאשם סיפר: "שבועדת האיבחון בכוונה לא שיתף פעולה כדי להציג יכולת מופחתת". ב-7.3.00 קבעה ועדת אבחון נוספת כי הנאשם אינו מפגר בשכלו. הוועדה ציינה, כי: "ניכר היה שמושקע מאמץ רב מצידו להראות מפגר". עוד ציינה הועדה את הפער המשמעותי בין צורת תפקידו של הנאשם בעת שהותו בכפר נחמן "עצמאי לחלוטין בכל התחומים", לבין תאורו של אביו את הנאשם כ"תלותי ביותר בכל התחומים ההסתגלותיים". עוד הדגישה הוועדה, כי בהופעת הנאשם בפני הועדה, במרץ 1999 "ביטא עצמו מילולית בעברית, באביו (כך במקור!) דווח על עצמאותו ועזרתו של ג'מאל בפרנסת המשפחה. ואילו היום התנהגותו של ג'מאל ודווח עליו ע"י אביו תפקודו מונמך משמעותית". ב- 12.9.02, לאחר ביצוע המעשים נשוא כתב האישום הנדון, הופנה הנאשם שוב לועדת איבחון. הועדה קבעה כי תשובותיו מניפולטיביות וכי: "הועדה לא יכולה להגיע להחלטה לגבי רמת תפקודו של הנ"ל עקב אי שיתוף פעולה מצידו, חשד להתנהגות מגמתית מתוחכמת". ועדת האבחון המליצה איפוא על הסתכלות ממושכת במסגרת המאפשרת זאת. בעקבות ההמלצה דלעיל, נשלח הנאשם למעון הנעול "נווה מנשה" וועדת האבחון בחדרה קבעה כאמור כי אינו מפגר בשכלו. בעת הדיון בועדה זו דיווח עו"ס המעון הנעול על התנהגות מתוחכמת ומניפולטיבית של הנאשם. למקרא חוות הדעת הנ"ל (שקובצו יחדיו כ-ת/46) ולאחר שעיינתי ביתר הראיות והעדויות, כולל עדות אבי הנאשם, הגעתי לכלל דעה, כי הנאשם אינו סובל מפיגור שכלי וכי ככל הנראה הטעה, בהתנהגות מניפולטיבית, את ועדות האבחון שדנו בעניינו עד שנת 1997. מסקנתי דלעיל מבוססת בעיקר על משקלם המצטבר של הראיות הבאות: (1) (1) החל משנת 1999 קבעו 3 ועדות אבחון כי הנאשם אינו לוקה בפיגור שכלי. (2) (2) כחוט השני, לאורך חוות הדעת, של כל ועדות האבחון, משנת 1999, עוברת התנהגותו המניפולטיבית והמתוחכמת של הנאשם. ככל הנראה, נועדה התנהגות זו לגרום להטעיית ועדות האבחון. (3) (3) הנאשם עצמו התוודה בשנת 1999, בפני ועדת אבחון, כי הציג בכוונה יכולת מופחתת. (4) (4) בחקירתו במשטרה (ת/9, ת/11, ת/24 ו-ת/25) כפר הנאשם במיוחס לו והשיב תשובות הגיוניות שבלשון המעטה אינן מעידות על פיגור. (5) (5) גם בעת הדיון במעצרו של הנאשם ב- 29.7.02 (ת/41), התבטא הנאשם בפני השופט בדברי חכמה וטעם שלא היו מביישים אף טיעון דומה ע"י עו"ד: "לא עשיתי שום דבר. אני לא מחפש צרות. אני לא מבין למה מבקשים לעצור אותי, כאשר הטענה על השוד היא כבר מתחילת החודש... אני רוצה לשכור שירותי עו"ד...". ובהמשך: "אני מצטער על התפרצותי במהלך היום. אני מבקש לאפשר לי לשהות בבית אבי עד שיגמר המשפט ואני מוכן לא לצאת מהבית ואני מתחייב לא לעשות שום דבר עד שיגמר המשפט ואם הפר (כך במקור!) את התנאים אקבל כל החלטה". המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל היא, כי הנאשם אינו סובל מפיגור שכלי וכי הוא הצליח, בהתנהגות מניפולטיבית, להטעות ועדות קודמות לסבור כי הוא סובל מפיגור שכלי קל. ב. האם הנאשם סובל ממחלת נפש? נראה לי, כי במחלוקת שבין ד"ר צינובוי לבין ד"ר קראקרה, מן הראוי להעדיף את חוות דעתו של ד"ר צינובוי, הזהה לחוות דעתו של ד"ר קונין ולקבוע, כי ב"כ הנאשם לא הצליח לעורר אצלי ספק באשר לשפיותו של הנאשם. מסקנתי זו מבוססת על משקלם של הנימוקים הבאים: (1) ד"ר צינובוי (וד"ר קונין) הגיעו למסקנתם, כי אין הנאשם סובל ממחלת נפש על סמך בדיקות והסתכלות של כשבועיים, במהלך כל אותה תקופה אושפז הנאשם תחת עיניהם הפקוחות של הפסיכיאטריים ועוזריהם. מטבע הדברים, יש ליחס משקל רב יותר להסתכלות שכזו מאשר לשיחה בת כשעה וחצי אותה ערך ד"ר קראקרה עם הנאשם. (2) במהלך אשפוזו של הנאשם להסתכלות יכלו הרופאים הפסיכיאטריים ליתן משקל של ממש להתנהגותו של הנאשם, לתגובותיו, ולנטרל, ביתר קלות, תלונות שווא או התנהגות מניפולטיבית הנועדת להטעות את הפסיכיאטר. מטבע הדברים, בבדיקה בת שעה וחצי יכול הפסיכיאטר להתרשם בעיקר מתלונותיו של הנאשם. כך למשל, יכלו ד"ר צינובוי וחבריו לצוות הרפואי כמפורט לעיל, להגיע למסקנה כי לתלונות הנאשם בדבר הקולות הפונים אליו אין כל ביטוי אוביקטיבי בהתנהגותו ובתגובותיו. למסקנה כזו קשה מאד להגיע בשיחה קצרה. יצוין, כי בחוות דעתו מציין אמנם ד"ר קראקרה כי אצל הנאשם "נצפו הפרעות בתוכן החשיבה...", אך בחקירתו הנגדית הסביר כי לא צפה בהפרעות, אלא שמע על כך בשיחות עם הנאשם. האמור לעיל יפה שבעתיים במקרה כמו זה, הנדון בפניי, שבו הוכח, כי התנהגותו של הנאשם הינה מניפולטיבית והוא ניסה כבר בעבר להטעות ועדות אבחון שדנו בעניינו. גם ד"ר קראקרה הודה (עמ' 102 ש' 6-9), כי אנשים עם הפרעות אישיות אנטי סוציאליות הם מניפולטיביים ומסוגלים להטעותו. (3) ד"ר צינובוי (וד"ר קונין) עבדו במחלקה המשפטית של המרכז לבריאות הנפש. מחלקה זו מתמחה בשאלת האחריות של נאשמים למעשיהם ו/או בשאלת מסוגלותם לעמוד לדין ו"אדם שפחות מתעסק עם הפסיכיאטריה המשפטית יותר קל לעבוד עליו במקום אדם שעושה את זה יום יום" (עדות ד"ר צינובוי עמ' 85 ש' 10-11). בהקשר זה מן הראוי לצטט שוב את עדותו של ד"ר צינובוי בעמ' 89 ש' 7-11: "לשאלתך, אני אומר שהאדם משקר. מי שמשקר אז המצב שלו לא מצב פסיכוטי. אי אפשר להציג משהו שאתה לא מכיר. אם אתה לא מכיר אתה מציג רע, אתה שחקן רע. במקרה שלנו, מישהו שמכיר מצב פסיכוטי הוא מכיר את הדקויות של המצב ויודע מה להציג. אצלנו הוא התנהג בצורה שלא מתאימה לאף הפרעה הקיימת בספרות. כלומר, הוא לא הכיר מהו מצב של פסיכוזה". (4) ד"ר קראקרה הסתמך בחוות דעתו, בין השאר, על תמונה עובדתית שנפרשה בפניו ע"י הנאשם ואביו - מר אחמד סוויטאת. כבר תיארתי לעיל את הסיכון בהסתמכות על דברי הנאשם, בגין התנהגותו המניפולטיבית והמטעה בפני ועדות האבחון. גם לדברי אבי הנאשם יש להתייחס בכבדהו וחשדהו. עד זה שהעיד בפניי הוכרז כעד עויין והתרשמתי כי הוא מנסה לעזור לבנו הנאשם - אף במחיר של עיוות האמת. כך למשל, העיד במשטרה, כי אין לו כל טענות אודות מסדר הזיהוי שנערך לבנו, בנוכחותו, מה שלא הפריע לו להעיד בביהמ"ש אודות עריכת מסדר הזיהוי בצורה המעוותת את האמת (עמ' 54 ש' 16-18). יצוין בהקשר זה, כי בעדותו במשטרה לא טען אבי הנאשם כל טענה בדבר מצבו הנפשי (או השכלי) של בנו. לראשונה העיד על מצבו הנפשי והשכלי בביהמ"ש. נראה איפוא, כי גם להצגת התמונה בפני ד"ר קראקרה, ע"י מר אחמד סוויטאת, יש להתייחס בחשדנות. (5) ד"ר קראקרה טעה לסבור, כי מסקנת ד"ר צינובוי (וד"ר קונין) ניתנה בהתעלם מהרקע הסוציואקונומי של הנאשם, ללא שיחה עם מי מהוריו ותוך התעלמות מהסימנים הפסיכוטיים שאודותם נכתב בחוות דעת מעון "נווה מנשה". הסתבר כאמור לעיל, כי מסקנתו של ד"ר קראקרה היתה מוטעית. (6) (6) ד"ר קראקרה טעה לחשוב, כי את העובדה שד"ר צינובוי (וחבריו) לא צפו בסימנים אוביקטיביים "למחשבות השווא" של הנאשם יש לזקוף לכך שרוב הזמן שהה בחדרו. מעדות ההזמה של ד"ר צינובוי המקובלת עלי עולה, כי הנאשם שהה רוב הזמן עם כל המטופלים האחרים במוסד ולא בחדרו. יש איפוא ליחס משקל של ממש למסקנות ד"ר צינובוי בדבר העדר סימנים אוביקטיביים ל"מחשבות השווא" של הנאשם, מה שלא נעשה ע"י ד"ר קראקרה. לא נעלמו מעיני אמירות "ועדת חדרה" (ועדת האבחון) בדבר החשד הסביר כי הנאשם עבר גל פסיכוטי חריף. נראה, שאמירה זו מבוססת על סמך הסתכלות שנעשתה לנאשם במוסד הנעול "נווה מנשה". לא הובאה בפניי כל עדות בדבר הדרך והסיבה שבגינה הגיעו במעון נווה מנשה למסקנה עליה חתום פסיכולוג קליני, ולפיכך לא אייחס משקל של ממש למסקנה זו. מכל מקום, מסקנות "ועדת חדרה" וחוות דעת מעון "נווה מנשה" היו בידיעת ד"ר צינובוי והסבריו וחוות דעתו מדוע אין הוא מקבל מסקנה זו ומדוע אין הנאשם לוקה במחלת נפש, מקובלים עלי. 9. המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל היא, כי הנאשם אינו לוקה בפיגור שכלי או במחלת נפש ואף לא התעורר בליבי ספק בקשר לשפיותו של הנאשם. קל וחומר שהסניגוריה לא הצליחה להוכיח במאזן ההסתברויות, כנדרש, את קיומה של מחלת הנפש אצל הנאשם. כיוון שהגעתי למסקנה, כי הנאשם אינו חולה כיום במחלת נפש וכיוון שלא הובאה בפניי ראיה כי לקה במחלת נפש בעת ביצוע העבירה, לא הצליחה הסניגוריה לעורר ספק בלבי באשר לשפיות הנאשם בעת ביצוע העבירה. כאמור לעיל, אף לא נטען בפניי שהנאשם היה חולה במחלת נפש בעת ביצוע העבירות. 10. ב"כ הנאשם הודה בשמו, בביצוע במעשים המתוארים בכתב האישום. טענתו היחידה התיחסה למצבו הנפשי. משדחיתי טיעון זה לא נותר לי אלא להרשיע הנאשם במיוחס לו בכתב האישום. הגנות משפטיותפריצהמקרקעיןהגנות במשפט הפליליהגנת אי שפיות