פתח דבר זהו ערעור של המדינה (להלן - המערערת) על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב מיום 15.7.08 (בשא 6385/07, השופטת נטע רות), במסגרתה התקבלה בקשת המשיב להארכת מועד להישפט (להלן - הבקשה) לפי סעיף 13(ב) לחוק העבירות המנהליות, תשמ"ו-1985 (להלן - החוק או חוק העבירות המנהליות). הרקע העובדתי על המשיב, מנהל מאפיה, הוטל, ביום 19.6.06, קנס מנהלי בסך 75,000 ₪ בגין עבירה מיום 20.4.05 מכוח חוק העבירות המנהליות (להלן - הקנס או הקנס המנהלי). זאת בגין העסקה שלא כדין המהווה עבירה על חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א- 1991 (להלן - חוק עובדים זרים). הודעת הקנס נשלחה אל המשיב בדואר רשום לכתובת המשיב ונתקבלה אצלו ביום 28.6.06. ביום 8.8.06, נתקבלה אצל המערערת בקשת המשיב להפחתת הקנס המנהלי וכן בקשתו להישפט. במסגרת בקשתו להפחתת הקנס המנהלי הודה המשיב בעבירות המיוחסות לו מכוח חוק עובדים זרים. כך כתב בא כוח המשיב בפסקה 6 לבקשה להפחתת הקנס: "6. בנסיבות אלה ולאור העובדה כי מרשי נאלץ להעסיק העובדים הזרים עקב חוסר יכולתו למצוא עובדים ישראליים שמוכנים לעבוד את העבודה במאפייה שלו, ולאור העובדה שלשלושת העובדים הזרים ניתנו תנאים הוגנים לחלוטין בעת העסקתם ואף יותר מכך, הינכם מתבקשים להפחית את הקנסות שהוטלו על מרשי ולהעמידם על סך כולל של 30,00 ₪". בתשובתה מיום 7.9.06 הדגישה המערערת בפני המשיב כי לא ניתן להגיש בקשה להישפט במקביל לבקשה לביטול הקנס, וכי על המשיב להמתין לתשובת התובע המוסמך טרם הגשת הבקשה להישפט. במכתבה אל המשיב, הנושא תאריך 7.9.06, השיבה המערערת את האמור להלן: "1. מאשרת קבלת מכתביך בהם ביקשת במקביל את ביטולו של הקנס ולחילופין להישפט בגינו. 2. בהתאם לסעיף 8א לחוק העבירות המנהליות, התשמ"ו-1985, בקשתך לביטול הקנס שבנדון מועברת להחלטת התובע המוסמך, והחלטתו תשלח אליך בדואר רשום לכתובת שלעיל. 3. עד לקבלת החלטת התובע המוסמך, אינך רשאי להגיש בקשה להישפט (ההדגשה במקור - ע.ר.) על העבירה נושא הודעת הקנס. 4. לתשומת לבך - חוק העבירות המנהליות התשמ"ו -1985 קובע במפורש, כי עליך לשלם את הקנס, זולת אם ברצונך להישפט בגינו. (ההדגשה במקור - ע.ר.)..". 5. ביום 1.2.07, ניתנה בעניינו של המשיב החלטת התובע המוסמך, לפיה נדחתה בקשתו להפחתת הקנס, מאחר שלא נמצאה עילה לביטול הקנס (להלן - החלטת התובע המוסמך). לטענת המערערת, החלטת התובע המוסמך נשלחה למשיב ביום 5.2.07 בדואר רשום (שמספרו RA210730923IL). לביסוס טענתה זו הציגה המערערת בפני בית הדין האזורי תדפיס של רשות הדואר שכותרתו: "מידע על פריט רשום עם אישור מסירה", בו נכתב כי דבר הדואר הנזכר בו "התקבל למשלוח בתאריך 5.2.07 באמצעות יחידת הדואר מקווה ישראל ונמסר ליעדו בתאריך 6.2.07" (להלן - תדפיס רשות הדואר). 6. כאמור, דחתה החלטת התובע המוסמך מיום 1.2.07 את בקשתו של המשיב לביטול וקבעה: "להלן החלטתי בבקשה שבנדון: הקנס המנהלי על עבירה לפי סעיף 2(א), 2(ב)(2), 2(ב)(3) ו- 2(ב)(7) לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), תשנ"א-1991 (להלן - החוק), הוטל כדין ולא נמצא עילה לביטולו לאחר שנבחנו נסיבותיו של העניין, העובדתיות והמשפטיות ואף העילות הנטענות בהנמקת הבקשה לביטול הקנס. מבדיקת התיק עולה כי נכון ליום ביצוע העבירה הנקנס העסיק את העובדים ללא היתר ומבלי שהיתה לעובדים אשרת עבודה על שם המעסיק, ללא חוזה התקשרות, לא ביטח את העובדים בביטוח רפואי ולא מסר לעובדים פירוט שכר העבודה אשר שולם להם. במידה והקנס המנהלי שהוטל בגין העבירה שבנידון - טרם שולם (ההדגשהבמקור - ע.ר.), עומדת בפני הנקנס (לפי סעיף 8א לחוק העבירות המנהליות, תשמ"ו- 1985) האפשרות לבקש להישפט על העבירה שבגינה הוטל עליו הקנס כאמור, וזאת תוך שלושים יום (ההדגשה במקור - ע.ר.) מיום קבלת מכתב זה. אם תוגש בקשה כאמור לא יהיה עליו לשלם את הקנס המנהלי, עם זאת, יוגש כנגד הנקנס כתב אישום פלילי. יצוין כי העונש המרבי אותו יהיה בית הדין מוסמך להטיל במקרה של הרשעה הוא 104,400 ₪ (ההדגשה במקור - ע.ר.) (מאה וארבעה אלף וארבע מאות ₪) על כל עובד ועל כל עבירה שנעברה בגינו או מאסר עד ששה חודשים או עד שנה (כקבוע בחוק לפי העניין)... בכפוף לאמור בסעיף 2 לעיל, באם הנקנס מבקש להישפט על העבירה במקום לשלם את הקנס המנהלי, עליו לשלוח בקשתו למשרד התעשייה מסחר ותעסוקה, האגף לאכיפת חוקי עבודה (עובדים זרים), רח' שלמה 53 תל אביב. לתשומת לבכם - פניות נוספות חוזרות באשר לקנס שבנדון (למעט בקשה להישפט כמפורט לעיל) לא יטופלו ולא יענו (ההדגשה במקור - ע.ר.). "  7. ביום 20.3.07 שלח בא כוח המשיב פניה אל המערערת בזו הלשון: "אבקש לדעת מה עלה בגורלו פנייתי שבסימוכין, כאשר מאז מכתבך מיום 7.9.06 חלפה למעלה מחצי שנה" (נספח ה' לכתב הערעור). 8. ביום 6.5.07, שלח המשיב מכתב נוסף למנהל המחלקה המשפטית ונענה שנית, במכתב אשר אליו צורפה גם תשובת התובע המוסמך מיום 1.2.07. במכתבה, הנושא את התאריך 15.5.07, השיבה המערערת למשיב כדלקמן: "1. מאשרים קבלת מכתבכם שבסמך. 2. הבקשה לביטול הקנס שהוגשה ע"י הנקנס נדונה ע"י התובעת המוסמכת ונדחתה ביום 1.2.07. מכתב זה נשלח בדואר רשום (RA210730923IL) ונמסר כדין ביום 5.2.07. העתק התובעת המוסמכת מצ"ב למכתב זה. 3. יצוין כי בהתאם לחוק העבירות המנהליות, תשמ"ו - 1985, המועד להגשת בקשה להישפט חלף ואין לתובע המוסמך הסמכות להאריך מועד זה. 4. אשר על כן - ההליכים בתיק יימשכו כדין". 9. ביום 10.6.07, פנה המבקש לבית הדין האזורי בבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט. ההליך בבית הדין האזורי 10. לטענת המשיב הוא מעולם לא קיבל לידיו את ההחלטה בדבר דחיית בקשתו לביטול הקנס, ומכאן שאף לא יכול היה להגיש בקשה להישפט תוך 30 יום ממועד המצאתה (דהיינו עד לתאריך 6.3.07). 11. המערערת מנגד טענה, כי מכתב הדחייה של התובע המוסמך המתייחס לבקשה לביטול הקנס - הומצא כדין למשיב ביום 6.2.07, ומכאן שהמועד האחרון בו היה עליו להגיש בקשה להישפט חל ביום 6.3.07. משזכות זו לא מומשה על ידי המשיב בלא שניתן הסבר שמצדיק את מחדליו, הרי שאין להיעתר לבקשתו להארכת המועד להגשת בקשה להישפט. 12. בית הדין האזורי סיכם את המחלוקת המרכזית בין הצדדים כמתייחסת לשאלה - האם אכן הומצאה למבקש כדין ביום 6.2.07 החלטת התובע המוסמך לדחות את הבקשה לביטול הקנס, או שמא החלטה זו לא הומצאה למבקש מעולם. 13. בית הדין האזורי קבע כי "אין די במסמך שהופק על ידי רשות הדואר שעה שבגוף המסמך הנ"ל מוצגת הסתייגות מפורשת של רשות הדואר מתוקפו ומאמיתות תוכנו" וכי - "לא הוכח ברמה הנדרשת בהליך מעין זה, משלוח מכתב רשום עם אישור מסירה. מכתב שעניינו - הודעת הדחייה של הבקשה לביטול הקנס. מכאן שלא הוכחה אף ההמצאה של מכתב כאמור ביום 6.2.07 או בכל מועד אחר. אי לכך, הריני מקבלת את הבקשה להאריך את המועד להגשת הבקשה להישפט". דיון והכרעה 14. סעיף 8א(א) לחוק העבירות המנהליות מאפשר לאדם שהוטל עליו קנס מנהלי, להגיש בקשה לביטול הקנס לתובע המוסמך וזאת מכוח העילות המפורטות בחוק. כך קובע הסעיף: "8א.(א) הומצאה לנקנס הודעה לפי סעיף 8 רשאי הוא להגיש לתובע, שהיועץ המשפטי לממשלה הסמיכו לענין סעיף זה (להלן - התובע המוסמך) בקשה לביטול ההודעה בתוך 30 ימים מיום שהומצאה לו; נוכח התובע המוסמך כי התקיימה אחת מהעילות המפורטות להלן, רשאי הוא לבטל את ההודעה: (1) העבירה לא נעברה או שהיא לא נעברה בידי הנקנס; (2) בנסיבות המקרה אין ענין לציבור בהמשך ההליכים." 15. סעיף 8א(ה) מאפשר לנקנס, במידה ונדחית בקשתו לביטול הקנס על ידי התובע המוסמך, להודיע כי הוא מבקש להישפט על העבירה תוך 30 יום מהמועד בו הומצאה לידיו ההחלטה הדוחה את בקשתו. וזו לשון סעיף 8א(ה) לחוק: "מי שהגיש בקשה לביטול הודעה, כאמור בסעיף זה, אינו רשאי להודיע על רצונו להישפט לפני שהתובע המוסמך המציא לו את החלטתו; דחה התובע המוסמך את הבקשה לביטול הודעה, רשאי מגיש הבקשה להודיע כי ברצונו להישפט על העבירה בתוך 30 ימים ממועד המצאת ההחלטה אף אם שילם את הקנס לפני שהתובע המוסמך המציא לו את החלטתו הדוחה את הבקשה." 16. לבסוף, מסמיך סעיף 13(ב) לחוק, כנוסחו לאחר תיקון 11 לחוק, את בית המשפט לקיים הליך בעבירה מנהלית גם אם הודעת הנקנס על רצונו להישפט ניתנה באיחור, וזאת אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד "בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה" או "מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו" (הנוסח לאחר תיקון 11 לחוק, תש"ע 2010): "13(ב) בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם הודעת מקבל ההודעה לפי סעיפים 8 או 9 כי ברצונו להישפט ניתנה באיחור כל עוד התקיימו התנאים האמורים בסעיף 8א(ו), בשינויים המחויבים, או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו." (נוסח הסעיף לאחר תיקון 11, תש"ע 2010). נביא להלן גם את נוסח לשון הסעיף עובר לתיקון 11 לחוק: "בית המשפט רשאי, מנימוקים שיירשמו, לקיים את המשפט גם אם הודעת מקבל ההודעה לפי סעיפים 8 או 9 כי ברצונו להישפט ניתנה באיחור". 17. מועד המצאת החלטת התובע המוסמך על ידי המערערת הוא מועד מהותי, שכן הוא הפותח את מרוץ הזמן להגשת הבקשה להישפט המסתיים בחלוף 30 יום מיום ה"המצאה". המשיב שב וטען בפנינו, כי לא קיבל את הודעת התובע המוסמך ביום 6.2.07. 18. ההוראות המסדירות את עניין המצאת המסמכים בין הצדדים (הנקנס והמדינה), הנוגעות לענייננו, הן שתיים: האחת במסגרת סעיף 35 לחוק הקובע לאמור: "35. (א) הודעה או מסמך אחר שיש להמציאו לאדם לפי חוק זה, המצאתו תהיה באחת מאלה: (1) במסירה לידו; ובאין למצאו במקום מגוריו או במקום עסקו - לידי בן משפחתו הגר עמו ונראה שמלאו לו שמונה עשרה שנים, ובתאגיד ובחבר-בני-אדם - במסירה למשרדו הרשום או לידי אדם המורשה כדין לייצגו; (2) במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, התאגיד או חבר-בני-אדם, עם אישור מסירה; התאריך שבאישור המסירה ייראה כתאריך ההמצאה. (ב) היה לנמען עורך דין, דייה ההמצאה לעורך הדין או למתמחה שלו, או במסירה לעובד במשרדו. (ג) המצאה למפקח או לרשם, יכול שתהיה במסירה לעובד במשרדו. (ד) שר המשפטים רשאי, באישור הועדה, להתקין תקנות משלימות בענין המצאת מסמכים, והוא אף בסטיה מהוראות סעיף זה". והשנייה, במסגרת תקנה 15 לתקנות העבירות המנהליות, התשמ"ו- 1986 (להלן - התקנות) שהותקנה מכוח סעיף 35 לחוק, הקובעת לאמור: "15. הודעה או מסמך אחר שיש להמציאו לאדם לפי החוק, ניתן להמציאו במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, התאגיד או חבר בני אדם; היום העשרים לאחר המשלוח כאמור ייראה כתאריך ההמצאה, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או המסמך מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלם." 19. עינינו הרואות, כי מכוח הוראת סעיף 35 לחוק העבירות המנהליות, עצם משלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, בצירוף אישור מסירה הוא בבחינת "המצאה" לנמען כאשר התאריך שבאישור המסירה ייראה כתאריך ההמצאה. הוראת תקנה 15 לתקנות העבירות המנהליות מרככת קמעא את החזקה החלוטה הנ"ל שבחוק העבירות המנהליות, בכך שהיא מאפשרת לנקנס-הנמען להוכיח שלא קיבל את ההודעה או המסמך "מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלם", זאת בד בבד עם ריכוך הדרישה מאת המדינה לעניין קיום דרישת ה"המצאה" כדין, שכן תקנה 15 קובעת כי "המצאה" לנמען תיעשה במשלוח מכתב רשום לפי מענו כאשר היום העשרים לאחר המשלוח כאמור ייראה כתאריך ה"המצאה". 20. במאמר מוסגר נציין כי ההסמכה להתקין תקנות משלימות בעניין המצאת מסמכים בסטיה מן האמור בסעיף 35 לחוק נתונה מכוח הוראת סעיף 35(ד) לחוק לשר המשפטים, באישור הועדה. 21. מסקנת הדברים עד כאן היא, כי על המערערת מוטל הנטל להוכיח, שהיא שלחה אל הנמען מכתב רשום לפי מענו. היום ה- 21 לאחר המשלוח כאמור יחשב כתאריך המצאה לצורך החוק. לכשתרים המערערת את נטל ההוכחה כאמור, יעבור הנטל אל הנמען להוכיח כי "הוא לא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלם". היה והנמען לא ירים את הנטל ברמה המניחה את הדעת, תעמוד חזקת ההמצאה בעינה (ראו: עפ"א (ארצי) 54/06 מדינת ישראל - לאה בוקובזה (ניתן ביום 26.3.2007); עפ"א (ארצי) 44/06 שלום בוסקילה - מדינת ישראל (ניתן ביום 14.5.2007)). מן הכלל אל הפרט שוכנענו כי המערערת הרימה את הנטל המוטל עליה על מנת להוכיח כי היא שלחה אל הנמען בתאריך 5.2.07 מכתב רשום עם אישור מסירה לפי מענו. כמו כן שוכנענו כי ביום 6.2.07 נמסר המכתב ליעדו ומשכך עונה המערערת על דרישות ה"המצאה" אותן מורה סעיף 35(א)(2) לחוק לאמור: "35. (א) הודעה או מסמך אחר שיש להמציאו לאדם לפי חוק זה, המצאתו תהיה באחת מאלה: (ההדגשה הוספה ע.ר.) (1) במסירה לידו; ובאין למצאו במקום מגוריו או במקום עסקו - לידי בן משפחתו הגר עמו ונראה שמלאו לו שמונה עשרה שנים, ובתאגיד ובחבר-בני-אדם- במסירה במשרדו הרשום או לידי אדם המורשה כדין לייצגו; (2) במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, התאגיד או חבר-בני-אדם, עם אישור מסירה; התאריך שבאישור המסירה ייראה כתאריך ההמצאה. (ההדגשה הוספה ע.ר.)" נפרט להלן את הטעמים לכך: מתדפיס רשות הדואר עולה כי פריט דואר רשום שמספרו RA210730923IL התקבל למשלוח כדואר רשום עם אישור מסירה בתאריך 5.2.07 באמצעות יחידת הדואר מקווה ישראל ונמסר ליעדו בתאריך 6.2.07. אם קיים בליבנו עדיין ספק לגבי זהותו של אותו פריט דואר RA210730923IL ותוכנו הרי שאם נפנה לסקור את נספח ד' לכתב הערעור, הוא החלטת התובע המוסמך מיום 5.2.07 הממוענת אל המשיב, נבחין בנקל בשתי מדבקות ברקוד זהות הנושאות את מספר הזיהוי RA210730923IL והמודבקות על גביה. במדבקות הללו, המתנוססות על גבי החלטת התובע המוסמך מיום 5.2.07 שנשלחה אל המשיב ונושאות את מספר הזהות RA210730923IL, הזהה למספר הזיהוי המופיע בתדפיס רשות הדואר, יש בכדי לתמוך ולאמת גם כן את תוכנו של תדפיס רשות הדואר. 23. זאת ועוד. התכתובת האמורה בין הנמען למערערת אינה הראשונה במספר. כך נשלחה לפניה למשיב, מאת המערערת, הודעת הקנס גם כן בדואר רשום אל אותה כתובת וזו הגיעה ליעדה ונתקבלה על ידו (ביום 28.6.06). ודוק: ההודעה על החלטת התובע המוסמך נשלחה אל אותה הכתובת אליה נשלחה הודעת הקנס, לגביה אין מחלוקת כי המשיב קיבלה. 24. לעניות דעתנו שגה בית הדין האזורי משהתייחס לתדפיס רשות הדואר כשלעצמו כראייה היחידה בתיק וקבע כי "אין די במסמך שהופק על ידי רשות הדואר שעה שבגוף המסמך הנ"ל מוצגת הסתייגות מפורשת של רשות הדואר מתוקפו ומאמיתות תוכנו". על בית הדין היה לשקול את כל מארג הראיות הצריכות לעניין כמכלול. אמנם בתחתית התדפיס שהופק על ידי רשות הדואר נרשם בזו הלשון: "המידע המוצג במערכת זו הוא לידיעה בלבד ואינו מתאים לשמש אסמכתא תקפה לכל עניין שהוא ולכל הליך על פי דין, חברת דואר ישראל לא תשא בכל אחריות שהיא, מכל מין וסוג בגין הסתמכות על מידע המוצג במערכת. לקבל מידע רשמי ותקף אנא פנה למחלקת פניות הציבור באזורך", ובכך אולי יש בכדי להחליש את משקלה של הראיה הספציפית, אולם בהשתלבה בתוך מארג הראיות הכולל בתיק (הברקודים על גבי החלטת התובע המוסמך והודעת הקנס מאת המערערת שנשלחה אל המשיב לאותה הכתובת ונתקבלה על ידו) נגיע למסקנה הברורה כי המערערת הרימה את הנטל הנדרש ממנה בכדי להוכיח כי אכן ביצעה "המצאה" לנמען. 25. בהחלטתו בבר"ע 423/83 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוחה ורד סילברמן ז"ל ואח' פ"ד לז(4) 284, עמד הנשיא שמגר, בעמ' 286-287, על ההתפתחות האמורה: "...המגמה, אשר באה לידי ביטוי בהתפתחותו של המשפט כהשתקפותה בחקיקה ובפסיקה בישראל כמו גם בארצות בהן נוהג המשפט האנגלו-אמריקאני היא של צמצום הסייגים, החלים על קבילותן של ראיות, כדי להותיר בידי בית המשפט את הסמכות להחליט על משקלה של הראיה. הווה אומר, במקום המחסום, שהיקפו הולך אט אט ומצטמצם, מתפתחת גישה, המבכרת בדיקה עניינית של הראיה על ידי הערכאה השיפוטית. בעקבות הגשת הראיה ולאור אופיה ומהותה יכול, כמובן, להישלל ממנה משקל כלשהו, אך איננו נמצאים אז בתחום הקבילות אלא בתחום הערכת הראיות." לא למותר לציין, כי גם המשיב לא פנה למחלקת פניות הציבור כדי לנסות לסתור את האמור בתדפיס רשות הדואר. 26. מנגד, בבואנו לשקול את "ראיות הנגד" שיש בידי המשיב, נגיע למסקנה הברורה כי אין בידי אלה בכדי להטות את הכף לטובתו. שכן מנגד עומדים תצהירו של המשיב עצמו במסגרתו הוא המצהיר כי - "לאור העובדה כי מעולם לא נתקבלה לידי ו\או לידי בא-כוחי החלטת התובעת על דחיית בקשתי לביטול הקנס, מסיבות אשר אינן תלויות בי ו\או בבא כוחי, ואשר מנעו מעמנו להגישה במועד, מתבקש בית הדין הנכבד לקבוע כי הודעתי על רצוני להישפט במועד ולחילופין, להאריך המועד להגשת הבקשה להישפט." ו"מכתב בירור" קצר ולקוני מתאריך 20.3.07 שנשלח על ידי בא כוחו של המשיב שכל כולו מסתכם בשתי השורות הבאות: "1. אבקש לדעת מה עלה בגורל פנייתי שבסימוכין, כאשר מאז מכתבך מיום 7.9.06 חלפה למעלה מחצי שנה. 2. לתשובתכם העניינית והחיובית אודה. " 27. המשיב טען, כי מאחר והוא נושא בנטל להוכיח, כי לא קיבל את מכתב הדחייה של בקשתו להפחתת הקנס, ואין לו כל דרך להוכיח אלא באמצעות תצהיר כי לא קיבל את מכתב הדחייה של בקשתו להפחתת הקנס וכי לא בוצעה מסירה כדין לידיו - כך עשה. עוד טוען המשיב, כי משנמנעה המערערת מלהציג אישור מסירה כלשהו להוכחת טענתה על ביצוע המסירה ולאור העובדה כי הוא לא נחקר על תצהירו, צריך בית הדין לראות את העובדות כפי שהן מפורשות בתצהירו כעובדות שאין חולקים עליהן. ככלל, כאשר עד לא נחקר על תצהירו, יש לייחס משקל להיעדר החקירה הנגדית ולקבל את דברי העד כנכונים, וזאת בכפוף לחריגים שונים שנקבעו בפסיקה. למשל, מקום בו עדותו של העד נסתרת על ידי ראיות חד משמעיות אחרות, כאשר נמנעה החקירה עקב מעשה של העד, או עקב סיבה אובייקטיבית כלשהי. יפים לענייננו דבריו של י' קדמי בעמ' 1708 לספרו על הראיות (חלק ג'): "הימנעות התביעה מלחקור את הנאשם, אינה יוצרת חזקה לפיה דבריו מהימנים ונכונים. ברם - זהו שיקול במסכת שקילת מכלול הראיות, והמשקל שייוחס לשיקול זה תלוי בנסיבות המקרה." הכלל לפיו הימנעות מלחקור עד גוררת איסור לטעון כנגד עדותו במסגרת הסיכומים סויג על ידי בית המשפט העליון (עפ 90\2603 אליאס אלפר - מדינת ישראל, מה(3) 806), וכך גם בענייננו, שעה שמול עדות הנאשם, עליה לא נחקר בחקירה נגדית, עומדות עדויות רבות ושונות הנוגדות את גרסתו. 28. כאמור, משהגענו למסקנה כי לא נפל פגם בהליך ההמצאה של המסמכים לידי המשיב, נפנה אל השאלה השנייה והיא - האם הרים המשיב את הנטל המוטל עליו להראות כי המסמך לא הגיע לידיו, "מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלם" או "מנימוקים מיוחדים אחרים" ? משלא נתן המשיב כל טעם או הסבר מספק לסיבה בגינה לא הגיע המסמך לידיו, לבד מהטענה שהנ"ל לא הומצא לו על ידי המערערת, הרי למעשה לא הרים את הנטל הרובץ עליו להוכיח כי החלטת התובע המוסמך לא הגיעה לידיו מסיבות שאינן תלויות בו או מנימוקים אחרים מוצדקים (ראו: עפ"א (ארצי) 32/06 מנשה ניאזוף - מדינת ישראל (ניתן ביום 15.2.2007)) בנסיבות אלה לא ניתן לראות את המשיב כמי שהרים את הנטל המוטל עליו לסתירת החזקה. נחזור ונדגיש גם בעניין זה כאמור את העובדה שההודעה על הטלת הקנס נשלחה אל אותה כתובת אליה נשלחה הדרישה לתשלום חוב, אותה אין חולק כי המערער קיבל. 29. לאור כל האמור, בנסיבות המקרה דנן, אין לראות את המערער כמי שהרים את הנטל המוטל עליו לסתירת החזקה, כאמור בסעיף 35 לחוק או בתקנה 15 לתקנות שהותקנו מכוחו. אשר על כן, יש לראות את החלטת התובע המוסמך מיום 1.2.07 הדוחה את בקשתו של המשיב לביטול, כהודעה שנמסרה כדין למשיב. מכאן שהמועד האחרון בו היה על המשיב להגיש בקשה להישפט חל ביום 6.3.07. משזכות זו לא מומשה על ידי המשיב במועד ואין נימוק מניח את הדעת לכך, הרי שאין להיעתר לבקשתו להארכת המועד להגשת בקשה להישפט. לא למותר לציין, כי המשיב למעשה מודה בביצוע העבירות המיוחסות לו אולם הוא רק מבקש להפחית מגובה הקנס שיושת עליו כך שלמעשה הבקשה להישפט, ספק רב אם תועיל לו. להיפך - היא עלולה לגרום להגדלת גובה הקנס שיושת עליו, באשר קנס לאחר הרשעה על פי כתב אישום גבוה בהרבה מהקנס המנהלי. 30. סוף דבר הערעור מתקבל. אנו ממליצים כי בנסיבות העניין תשקול רשות הגביה ביטול או הפחתה של תוספת ריבית הפיגורים, ותשלום לשיעורין של הקנס. משפט פלילימסמכיםעבירות מנהליותשאלות משפטיות