1. לפני תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, הפרשי שכר עבודה, דמי הבראה והפרשי שכר בגין עבודה בימי שישי. 2. ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו, כפי שהן עולות מחומר הראיות שהוצג לפנינו: א. התובע עבד אצל הנתבעת מחודש 4/98 ועד ליום 23.4.05. ב. התובע עבד 6 ימים בשבוע, ושכרו היה שכר המינימום לשעה. ג. התובע התפטר מעבודתו אצל הנתבעת. 3. בטרם נפנה לדון בתביעה לגופה נציין כי התביעה הוגשה נגד הנתבעת 1 בלבד. בכתב ההגנה ציין מנהל הנתבעת (הנתבע 2) בהגינותו כי התובע לא הועסק על ידי הנתבעת 1, וכי אינו מתנגד להיות נתבע. משום כך הוסף אף שמו כנתבע. 4. נדון בטענות הצדדים על פי הנושאים המפורטים להלן. 5. זכאות התובע לפיצויי פיטורים כאמור לעיל התפטר התובע מעבודתו אצל הנתבעת, אולם לטענתו התפטר בדין מפוטר, לאחר שגילה כי מנכים לו מספר שעות רב מידי חודש. התובע טוען כי אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו כאשר הוא אינו מקבל תמורה עבור כל שעות עבודתו, וכי זו הרעה מוחשית בתנאי עבודתו. התובע מוסיף עוד כי במכתב ההתפטרות שהוכתב לו לא נכתב כי הוא מוותר על פיצויי הפיטורים. מנגד טוענים הנתבעים כי התובע התפטר משום שמצא עבודה שהשכר המשולם בגינה גבוה יותר. 6. סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים) קובע כי: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי העבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין זה כפיטורים". התשובה לשאלה אם יש או אין הרעה מוחשית בתנאי העבודה תלויה בנסיבות כל מקרה, בתפקידו של העובד ובמעמדו אצל המעביד (ע"א 268/71 עזבון שמחה מרגוליס נ' מינה לינדר, פ"ד כד(2) 76). עם זאת, ההרעה צריכה להיות מוחשית עד כדי כך שאין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו או שניתן לייחס למעביד את הרצון להתפטר מן העובד (דב"ע נג/210-3 רביוב נ' נאקו שיווק בע"מ, פד"ע כז 514). עוד נפסק כי את השאלה האם התקיימו התנאים המפורטים בסעיף 11(א) הנ"ל יש לבחון לפי מצב הדברים עובר להתפטרות, עת נותנים את הדעת לנתונים שפעלו למעשה, ולא לנתונים רדומים אשר יכלו לפעול, אך לא הם היו אלה אשר מחמת קיומם התפטר העובד (דב"ע לו/123-3 מ"י - לבבי, פד"ע ח 261). 7. מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי התובע לא התפטר בדין מפוטר, שכן לא התפטר בשל הסיבות שהוא טוען להן עתה. כך עולה בבירור מעדויותיהם של עדי הנתבעת, אשר לא נסתרו, ואף מדברי התובע עצמו. כל עדי הנתבע ציינו בעדותם כי התובע התפטר משום שמצא עבודה אחרת משתלמת יותר (ע' 19 ש' 5, ע' 11 ש' 2-11, ע' 6 ש' 6-7, ע' 15 ש' 26-27). אף התובע עצמו ציין בכתב התביעה כי: "מצא עבודה משתלמת יותר" (סעיף 6 שורה אחרונה). פסקה זו הושמטה מכתב התביעה המתוקן. יתר על כן, מנהל הנתבעת הדגיש בעדותו כי התובע לא נענה לבקשתו להישאר ולעזור בעונה הבוערת (ע' 19 ש' 5-6). והעד מוחמד קיראת הוסיף כי: "שאלתי אותו מה קרה והוא אמר שהוא קנה דירה ואין לו כסף והוא חיפש עבודה" (ע' 14 ש' 5-6). גם עד זה ציין כי נעשה ניסיון לשכנע את התובע להישאר בעבודה, אך הוא סירב (ע' 14 ש' 23-25). טענת התובע כי התלונן על אי תשלום שכר מינימום לא הוכחה, מה גם שהתובע בחר שלא להציג את גרסתו לפני בית הדין, אף כי לא הוגשו בתיק זה תצהירים, והסתפק באמור בכתב התביעה (ע' 2 ש' 12-13). מכל מקום, לא עלה בידו לשכנענו כי התפטר בשל פגיעה כלשהי בזכויותיו. התובע הוחתם על מסמך שבו צויין כי התפטר בעבודתו אצל הנתבעת (נספח ד' לכתב התביעה). פרט לעובדה שהתובע אכן התפטר, ועובדה זו אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים, אין ללמוד מן המכתב דבר לענייננו. לפיכך אנו קובעים כי התובע לא התפטר בדין מפוטר, והוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים. 8. תביעה בגין הפרשי שעות התובע טוען כי משעות העבודה שעבד נוכו שעות, ובגינן לא שולם לו שכר. מנהל הנתבעת אישר בעדותו כי נעשה קיזוז של 10% שהם 50 דקות משעות העבודה של העובדים במפעלו, ובכלל זה התובע, בגין הפסקות (ע' 16 ש' 17-23). 9. בסעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן חוק שעות עבודה ומנוחה) מוגדר המונח "שעות עבודה" כדלקמן: "זמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואויר, חוץ מהפסקות על פי סעיף 20".   סעיף 20 לחוק שכותרתו "הפסקות" קובע כי:   "(א) ביום עבודה של שש שעות ומעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל-3/4 שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה של חצי שעה לפחות; ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג ההפסקה היא של חצי שעה לפחות. ... (ג) בעת ההפסקה לפי סעיף קטן (א) הנמשכת חצי שעה או יותר רשאי העובד לצאת ממקום העבודה בו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעובד נדרש על ידי מעבידו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה". 10. מלשונו של סעיף 20(ג) אנו למדים כי אם לא דרש המעביד מן העובד להישאר במקום העבודה בעת ההפסקה, לא תיחשב ההפסקה כחלק משעות עבודתו של העובד. מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי לעובדים ניתנו הפסקות, וכי בזמן ההפסקות יצאו העובדים מן המפעל (ע' 12 ש' 26). התובע אישר כי ניתנו 3 הפסקות לעישון ואחת לאוכל (ע' 4 ש' 7-18).משמע שהתובע אישר את טענת הנתבע כי היו 4 הפסקות ביום. אין לתת אימון בדברי התובע כי הפסקת עישון הינה דקה שתיים. עישון סיגריה אינו נמשך זמן כה קצר. לפיכך יש להסתמך לעניין זה על דברי עדת הנתבעים, מטר נאזי, אשר אמרה כי יש הפסקה מ-9:00 עד 9:10, מ-10:30 עד 10:45, מ-12:30 עד 12:40 והפסקת צהריים משעה 14:05 ועד 14:30 (ע' 8 ש' 9-10). משהוכח כי קיים במקום העבודה שבו עבד התובע דפוס קבוע של הפסקות, עובר הנטל אל התובע להוכיח סטייה מדפוס זה. התובע לא הרים נטל זה המוטל עליו. ההיפך הוא הנכון. התובע אישר כי אכן היו הפסקות מעין אלה, ולא טען כי לא יצא להפסקות. משכך, מנהל הנתבעת פעל כדין כאשר ניכה הפסקה בת 50 דקות משעות העבודה של העובדים, ויש לדחות את התביעה לתשלום שכר בגין שעות אלה. 11. עבודה בימי שישי התובע טוען כי עבד בימי שישי למרות התנגדותו לעשות כן, שכן מדובר ביום המנוחה השבועי לעדה המוסלמית, וכי משעבד ביום זה, הוא זכאי לגמול עבודה ביום המנוחה השבועי בסך של 150% משכרו הרגיל. מנהל הנתבעת לא חלק על כך שהתובע עבד 6 ימים בשבוע, וכי עבור עבודתו בימי שישי שולם לו שכר רגיל בלבד (ע' 20 ש' 1-4). משכך זכאי התובע לתשלום נוסף בסך של 50% עבור כל שעת עבודה ביום המנוחה השבועי, על פי הוראות סעיף 17(א)(1) לחוק שעות עבודה ומנוחה. הנתבעים לא חלקו על הסכום שהנתבע בגין רכיב זה בכתב התביעה. לפיכך על הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע גמול עבודה ביום המנוחה השבועי בסך של 12,240 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.2005. 12. דמי הבראה התובע טוען כי הוא זכאי לתשלום בגין 49 ימי הבראה עבור כל תקופת עבודתו. ואולם סעיף 7.א להסכם הקיבוצי הכללי בדבר תשלום קצובת הבראה קובע כי: "עובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם יחסי עובד- מעביד וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל דמי הבראה עבור אותה תקופה במהלך עבודתו". השאלה אם התובע בקי או שאינו בקי בדיני עבודה אינה רלבנטית כלל לענייננו, לנוכח האמור בהסכם הקיבוצי. מכאן שהתובע זכאי לכל היותר לתשלום עבור 14 ימי הבראה (סעיף 5.א להסכם), עבור שתי שנות עבודתו האחרונות. על כן על הנתבעת לשלם לתובע דמי הבראה בסך של 4,291 ₪ (306 X 7 + 307 X 7) עבור התקופה שמ-4/03 ועד 4/05. עיון בריכוז התלושים שצורף לכתב ההגנה מעלה כי בשנת 2005 לא שולמו לתובע דמי הבראה כלל. בשנת 2004 שולם לתובע סך של 1,544 בגין דמי הבראה, ובשנת 2003 שולם לו סך של 1,565 ₪. מנהל הנתבעת טוען כי חישוב דמי ההבראה נעשה על פי שעות עבודתו של התובע בפועל, כאשר נוכו ממנו היעדרויות ובכלל זה ההפסקות בעבודה. אולם בעדותו ציין מנהל הנתבעת כי התובע עבד במשרה מלאה (ע' 17 ש' 5). העובדה שלתובע ניתנו הפסקות במסגרת עבודתו, כמו גם היעדרויותיו, אינן הופכות אותו לעובד שאינו עובד במשרה מלאה. על כן החישוב שנעשה על ידי הנתבעת שגוי, ואין מקום להפחית מדמי ההבראה שלהם זכאי התובע בגין הפסקות והעדרויות אלה, ויש לראות את התובע כעובד במשרה מלאה לצורך חישוב דמי הבראה. לפיכך על הנתבעת לשלם לתובע את דמי ההבראה במלואם עבור התקופה שמ-4/03 ועד 4/05. עבור התקופה שמ-4/03 ועד סוף שנת 2003 שולמו לתובע דמי הבראה בסך של 1,174 ₪ (1,565 : 12 X 9 ). עבור שנת 2004 שולם לו כאמור סך של 1,544 ₪, ועבור שנת 2005 לא שולמו לו דמי הבראה כלל. לפיכך על הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע הפרש דמי הבראה בסך של 1,573 ש"ח (4291 - 2718) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.2005. סוף דבר - על הנתבעים לשלם לתובע ביחד ולחוד גמול עבודה ביום המנוחה השבועי בסך של 12,240 ₪ והפרש דמי הבראה בסך של 1,573 ₪. שני הסכומים ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.2005. מאחר שהתובע זכה רק בחלק קטן מתביעתו - ישא כל צד בהוצאותיו. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש, תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. ניתן היום 9/9/09 בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. נציג עובדיםמר פוסט ד. פרוז'ינין - שופטתאב"ד נציג מעבידיםמר חיות התפטרותשעות עבודה ומנוחה