פסק דין ההליך בבית משפט קמא והערעור א. המערער עבד בחברת "מולטי-מודלים - סחר ושירותי מכס בע"מ" (להלן: חב' מולטי) משנת 1987 ועד שנת 1998. בכתב אישום שהוגש נגדו לבית משפט השלום בתל-אביב (ת"פ 5325/99) נטען כי המערער, שבשנים האחרונות לעבודתו בחברת מולטי שימש כמנכ"ל, גנב באופן שיטתי מזומנים ושיקים שנמסרו לידיו עבור חברת מולטי מלקוחות החברה. המדינה טענה כי הגניבות התבצעו בין חודש אוקטובר 1995 ועד סוף חודש דצמבר 1997, כאשר סכום השיקים והמזומנים שגנב המערער הסתכם בסך 565,000 ₪. הגניבות כללו גם כסף מזומן שהגיע למערער והיה מיועד לחברה. את הכסף שגנב הפקיד המערער בחשבונות בנק שהיו על שמו (או על שמות מקורבים אליו) בשלושה בנקים שונים. כתב האישום מפרט את השיטה בה פעל המערער, איננו רואים לחזור על הדברים. נאמר רק, כי מדובר בשיטת פעולה מתוחכמת, מורכבת, שהצריכה מאות רישומים, בדיעבד כוזבים, בכרטסת הנהלת החשבונות של החברה ובמסמכים נוספים של החברה. למערער יוחסו 6 עבירות שונות המבוססות כולן על העובדות שפורטו לעיל. המערער הואשם בגניבה בידי עובד, עבירה על סעיף 391 לחוק העונשין, התשל"ז-1997 (להלן: החוק); קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, עבירה על סעיף 415 סיפא לחוק; מירמה והפרת אמונים בתאגיד, עבירה על סעיף 425 לחוק; רישום כוזב במסמכי תאגיד, עבירה על סעיף 432 לחוק; זיוף ושימוש במסמך מזויף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, עבירות על סעיפים 418 סיפא ו-420 לחוק. הדיון בבית משפט קמא התמשך על פני תקופה ארוכה, וכלל שמיעת עדים רבים, חקירות ממושכות והפרוטוקול משתרע על פני מאות עמודים. אנו רואים לנכון לציין, כי מעיון בפרוטוקול עולה שהחקירות הפכו להיות התנצחויות, הסניגור שייצג את המערער בבית משפט קמא (שאיננו הסניגור בפנינו) הרבה בהתנגדויות לשאלות ולמוצגים ובטענות כנגד התביעה, והפרוטוקול הפך עמוס ומסורבל. בהכרעת דין מפורטת ומנומקת הורשע המערער בכל העבירות שיוחסו לו. בדיעבד, ציין בית משפט קמא, ועל כך אין למעשה מחלוקת, כי חלק לא מבוטל מהדיון הארוך היה מיותר. בעמ' 15 להכרעת הדין אמר בית משפט קמא: "במשך חודשים ארוכים, עשרות ישיבות ארוכות של בית משפט עלו ובאו עדים לדוכן העדים כשמוצגים נערמים על שולחנם ומהם לתיק המוצגים שבפני ... התובעת העירה בכעס מופגן שמדובר בחקירות סרק, הואיל והעובדות, רובן ככולן, מוסכמות על הנאשם". בהמשך אומר כב' השופט קמא: "שמעתי עדותו הראשית, ואחריה ראשית חקירתו הנגדית (הכוונה לעדותו של המערער), ולא יכולתי שלא לומר לבאי כוח הצדדים 'אני מבין ששמונים אחוז מפרוטוקול בית המשפט לא רלוונטי'. להפתעתי הסכים הסניגור שאכן כך..." (עמ' 16 להכרעת הדין). נקודת המחלוקת בין הצדדים היתה מצומצמת ומוגדרת. המערער הודה בחקירתו, ובדיעבד גם בבית משפט בעת עדותו, בחלק לא מבוטל מהעובדות המבססות את העבירות המיוחסות לו וניתן היה לצמצם עד מאוד את היקף הדיון. כדי שהדברים לא יישארו סתומים נאמר מיד, כי המחלוקת היתה למעשה סביב השאלה, אם עבר המערער את העבירה של גניבה בידי עובד וכן קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, כאשר על עצם העובדה שהמערער נטל את הכספים, זייף, השתמש במסמך מזויף ורשם רישומים כוזבים במסמכי תאגיד לא היתה מחלוקת אמיתית. המערער הודה כבר בחקירתו במשטרה, כי הוא נטל לעצמו שיקים וכספים וכדי לכסות על כך ביצע רישומים כוזבים במסמכי התאגיד (ראה לענין זה למשל: ת/1 עמ' 6 ות/2 עמ' 4). טענתו היתה, כי המתלונן, זהבי גולדמן (להלן: גולדמן), שהוא אחד מבעלי החברה, התיר לו לעשות זאת, והיה ביניהם הסכם שמכוחו פעל המערער. הכספים שהתיר לו גולדמן לקחת היו כספים שהחברה אמורה היתה להחזיר ללקוחותיה, ובמקום זאת לקחה אותם, לטענתו, לעצמה. יוצא איפוא, שאפילו על-פי גירסת המערער, הוא כמנכ"ל החברה, היה שותף מלא לגניבת כספים מלקוחותיה של החברה. לו היו הצדדים מתמקדים בנושא זה בלבד, הדעת נותנת כי חלק הארי של הדיון בבית משפט קמא אכן היה נחסך. ושמא שורש הבעיה נעוץ בכך שלא קוימה הקראה כדבעי בתיק זה. כפי שעולה מהפרוטוקול (ראה עמ' 4 לפרוטוקול) נקבע התיק להוכחות טרם שניתנה תשובתו של הנאשם לכתב האישום. לא בכדי קובע סעיף 152 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ), כי נאשם צריך לתת את תשובתו לכתב האישום ורשאי הוא בתשובתו להודות בעובדות הנטענות בכתב האישום כולן או מקצתן, ובית המשפט רשאי לשאול אותו שאלות הבהרה. תשובה מפורטת ומדויקת של נאשם לכתב אישום מבהירה את הסוגיות הנתונות במחלוקת ואת העובדות שאין צורך להוכיחן, ומאפשרת לתביעה לשקול מראש אלו ראיות עליה להביא, איזה עדים עליה להעיד ואיזה מסמכים עליה להגיש. כן מאפשרת התשובה המפורטת לבית משפט, לתכנן את זמן הדיון, וגם לשלוט בדיון עצמו, כשהוא יודע את הרלוונטיות של העדים, השאלות והמוצגים. הערעור על ההרשעה ב. האם נכרת הסכם בין גולדמן לבין המערער המתיר למערער לשלוח ידו לשיקים ומזומנים המגיעים לחברה, ולהעביר אותם לחשבונותיו? בית משפט קמא השיב על שאלה זו בשלילה, תוך שהוא מפרט במספר רב של נימוקים מדוע אין לקבל את גירסת המערער בנקודה זו. הנימוקים נשענים לא רק על התרשמות מעדויות המערער וגולדמן - זו לעומת זו - אלא גם ובעיקר על בחינת הממצאים, המסמכים והגיון הדברים. כל נימוקיו של בית משפט קמא לענין זה מקובלים עלינו. בין היתר אמר בית משפט קמא כדלקמן: "הסכם בעל-פה זה כשלעצמו נראה תלוש ועקור מן המציאות. בעל חברה מסכם עם עובד בכיר בחברה, בעל-פה, על הסכם לפיו זה ייטול עשרות אלפי שקלים על פי בחירתו ויוזמתו. בעל חברה נותן בהסכם בעל פה לעובדו סמכות לבחור את הזמן, המקום והנסיבות בהן יעביר זה לאמתחתו סכומים העולים פי כמה וכמה על משכורתו החודשית" (עמ' 20 להכרעת הדין שורות 17 ואילך). האמור לעיל משקף את תמצית הדברים וכפי שאמרנו מקובלת עלינו לחלוטין מסקנתו של בית משפט קמא, כי טענתו של המערער בדבר קיומו של הסכם מעין זה היא משוללת כל היגיון, שעל כן משוללת גם כל מימד של אמינות. בקליפת אגוז נזכיר גם רק את הבולטים שבנימוקים לשלילת הגירסה. ביניהם אנו מונים את ההתפתחות הבאה: לא היתה מחלוקת על כך שהמערער עמד להקים חברה עם שותפו של גולדמן, יעקב הדר (להלן: הדר). בין גולדמן להדר היה הסכם "אי-יושר", דהיינו: הסכם שמכוחו רשאי כל אחד מהשותפים לקבל לידיו את מניות שותפו בחברה אם יתברר כי השותף נהג כלפיו בחוסר יושר. הדר פנה למערער כדי שיאשר בתצהיר את טענתו בדבר ההסכם הנטען בינו לבין גולדמן. המערער סרב למסור תצהיר ברוח זו חרף הרווח שעשוי היה לצמוח להדר ובעקיפין גם למערער עצמו מחתימה על תצהיר שכזה. מענין לענין באותו ענין - בית משפט קמא קבע, כי לא מתקבל על הדעת שגולדמן יסכים להעשיר את קופתו של המערער בלי ליידע את שותפו ומאחורי גבו של זה, שהרי אותו הסכם "אי-יושר", שהוזכר לעיל, מסכן את גולדמן, שעלול להפסיד את כל חלקו בחברה אם יתגלה דבר ההסכם הנטען עם המערער. ב"כ המערער טען לענין זה, כי יתכן שהדר ידע על ההסכם. אין לכך בדל ראיה בתיק. הדר לא הובא להעיד, ועל כן מסקנתו של השופט מבוססת כדבעי. לטענת המערער, ההסכם השתלם לגולדמן משום שאחרת כל תוספת למשכורת שאמור היה המערער לקבל היתה עולה בממון רב לחברה, שהרי צריך היה לגלם אותה לצורכי מס והפרשות סוציאליות. צדק כב' השופט קמא כאשר קבע שלא מתקבל על הדעת, כי כדי לעקוף מכשול זה יסכים גולדמן לתת למערער מנדט בלתי מבוקר לקחת לרשותו כל סכום שהוא ירצה, ובמועד שייבחר. תשובתו של המערער לענין זה היתה כי היה עליו לדווח לגולדמן על הסכומים שלקח. התשובה איננה תשובה: דיווח בדיעבד אינו דומה לפיקוח מראש, והמערער לא הסביר מה היה קורה אם גולדמן לא היה מסכים בדיעבד לסכום זה או אחר שהמערער ניכס לעצמו. בית משפט קמא התייחס גם לגידול בהיקף הכספים שנטל לעצמו המערער בהשוואה לגידול ברווחי החברה. מסתבר, כי בין השנים 96 ו-97 גדלו רווחי החברה בכ-15 אחוז. לעומת זאת היקף הסכומים שנטל לעצמו המערער עלו בכ-86 אחוז (ראה עמ' 36 להכרעת הדין). אכן הפער בין האחוזים זועק לשמיים. לו זו אף זו, על-פי הראיות שהובאו לפני בית משפט קמא (ס/10), שלא נסתרו, המערער הרוויח בשנת 1997 יותר משני בעלי המניות, גולדמן והדר גם יחד, בהתחשב עם "התנדבותו" של גולדמן (על-פי טענת המערער) לגלם מתוך חלקו שלו ברווחים את המס על הכספים שנטל המערער. בית משפט גם סבר שלא מתקבל על הדעת, שגולדמן הסכים לגלם את המס על הכספים הרבים שהמערער נטל לעצמו מתוך חלקו שלו ברווחים. גולדמן אכן הגיב בתדהמה רבה כאשר האפשרות הזו הוצגה לו בבית המשפט (עמ' 110 לפרוטוקול). עוד מסתבר, כי לאחר שהמערער כבר הודיע על פרישתו מחברת מולטי הוא נטל לעצמו סכום של כ-200,000 ₪ מכוח אותו הסכם כביכול. באותה תקופה היחסים בין המערער ובין גולדמן כבר היו עכורים, על רקע הודעת הפרישה ועניינים נוספים. אין כל היגיון בכך שגולדמן יאפשר לו, בנסיבות הללו, לקחת בתקופה זו סכום של 200,000 ₪, כאשר במחצית השנה הקודמת, טרם שהודיע המערער על רצונו לעזוב את החברה, הוא נטל סכום של כ-100,000 ₪ בלבד. כפי שציין בית משפט קמא (בעמ' 37 להכרעת הדין): "האם לאחר שהודיע על התפטרותו ועזיבתו את החברה, הסכים זהבי להכפיל את העברות הכספים, וליתן לנאשם להעשיר את קופתו, בדרך לא דרך, בסכום נוסף, ניכר ונכבד...?". בית משפט קמא ציין, שלמערער לא היתה תשובה עניינית ומניחה את הדעת כשנתבקש להסביר תמיהה זו (שם). כאמור לעיל, אלו אינם כל הנימוקים שבשלהם נדחתה גירסת המערער, בדבר קיומו של הסכם בינו ובין גולדמן, אלא רק מידגם. כפי שאמרנו כבר, נימוקיו - ומסקנותיו - של בית משפט קמא מקובלים עלינו. ג. כנגד כל הנימוקים הללו מציג הסניגור למעשה נושא אחד והוא תאריך גילוי הגניבות על-ידי המערער. גולדמן טען בבית משפט כי הגילוי היה רק ביוני 98. לטענת הסניגור, מהראיות והמסמכים שהיו בפני בית משפט קמא עולה כי הגילוי של הגניבות היה כבר בפברואר-מרץ 1998. לדעת הסניגור העובדה כי גולדמן ידע על המירמה, לפחות מפברואר-מרץ 1998, ובכל זאת השתהה בתלונתו כנגד המערער עד ביוני 1999, מצביעה על כך שטענתו של המערער בדבר קיומו של ההסכם משקפת את האמת, שעל כן נמנע גולדמן מפנייה מיידית לרשויות ובחר לנסות להסדיר את הענין בדרך אזרחית. רק לאחר מכן, כאשר הניסיון לא עלה יפה, פנה גולדמן לרשויות, ובשלב זה, לאחר הפניה, יצאה הפרשה משליטתו ואילצה אותו להעלות טענות הגנה, "אשר חייבו בעיקר הטלת רפש במערער" (ראה עמ' 14, סעיף 5.8 להודעת הערעור). בית משפט קמא קבע כממצא, כי "הגניבות התגלו לראשונה לא מוקדם מחודש יוני 98" (עמ' 40 להכרעת הדין). לא מצאנו כי נפלה שגגה במסקנתו זו של בית משפט קמא. כל המסמכים שאליהם הפנה הסניגור אינם מצביעים על כך כי גולדמן ידע, לפני יוני 98, על הגניבות. הסניגוריה הפנתה בהקשר זה, בין היתר, לס/34 (ראה עמ' 3 שורה 11 לפרוטוקול הדיון בפנינו). ס/34 הוא מכתב שנכתב על-ידי משרד עו"ד ש' הורוביץ בשם חברת מולטי אל חברת הביטוח בענין פוליסת ביטוח המנהלים של המערער. בסעיף 2 למכתב הנ"ל נאמר כדלקמן: "עקב מעשים ומחדלים חמורים אותם ביצע מר שמעון מואטי כלפי מולטי ואחרים ביטלה מולטי ...". מכאן מבקש הסניגור ללמוד כי למולטי כבר היה ידוע על מעשי הגניבה אחרת על איזה מעשים ומחדלים חמורים מדבר סעיף 2 בס/34. איננו סבורים כי זוהי המסקנה המתבקש. ס/34 נכתב לאחר שלגודלמן כבר התברר שהמערער מנסה להתחרות בו, באותו תחום ממש, ופונה ללקוחות של מולטי כדי להעבירם אליו. גם אלה מעשים ומחדלים חמורים, ולא ניתן להסיק מכך כי גולדמן ידע כבר על הגניבה (בוודאי לא על היקפה). בית משפט קמא ציטט לענין תאריך גילוי הגניבות את דבריו של המערער עצמו (ראה עמ' 42 להכרעת הדין). חרף טיעוניו של ב"כ המערער, לא ברור לנו מדוע אין לתת משקל מלא לדבריו של המערער עצמו, אשר אמר שגולדמן עיכב את הכסף (שהמערער היה צריך לקבל בעקבות פרישתו) "ב-1.3 ... לפני שהוא גילה את הגניבות" (עמ' 250). ועל כל אלה - אפילו היינו יוצאים מנקודת ההנחה, כי לגולדמן נודע על נטילת הכספים על ידי המערער חודשים ספורים לפני שפנה לרשויות, עדיין לא היינו רואים בכך משום גורם מכריע בתיק הנוכחי. הדעת נותנת, כפי שהוסבר על-ידי המתלוננים, כי גולדמן רצה בראש ובראשונה לקבל את כספו בחזרה, ודרך פעולה שבה הוא מנסה קודם להשיג את כספו ורק אחר כך לפנות למשטרה היא דרך הגיונית וסבירה שאיננה מטילה שום צל על גירסתו. ד. אחת הטענות המרכזיות היתה, שהמערער פעל למעשה כפי שלמד וכפי שמקובל היה בחברת מולטי, והגניבות מכספי הלקוחות היו בגדר "נורמה עסקית". לטענת המערער, חברת מולטי (כמו גם חברות אחרות בתחום זה), נהגה שלא להחזיר ללקוחות כספים שהיו למעשה כספי הלקוחות, ואשר הוחזרו למולטי על ידי שלטונות המכס. על כן, גם אם גניבה היתה כאן, הרי גניבה ממעביד לא היתה כאן, שכן הכספים היו כספי לקוחות. כפי שהערנו לב"כ המערער, הרי שגם לפי תיזה זו, מודה למעשה המערער בשותפות בביצוע גניבות מלקוחות החברה (אם גם לא בגניבה ממעביד). אלא שמכל מקום, לא מצאנו ממש בטענה זו. נתחיל ונאמר, כי המערער הודה ששלח ידו גם בכספים של חברת מולטי עצמה. שיקים שלפי כל אמת מידה היו צריכים להיחשב כרווחי החברה. המערער נטל אותם לעצמו וכבר בכך הוכחה הגניבה ממעביד: "אני לא טענתי שרק מכספים של לקוחות לקחתי. אני לקחתי גם מהכנסות שוטפות של החברה כדי לכסות את ההסכם שלי" (עמ' 268). כשנשאל המערער, מה אחוז הכספים שנטל "מהבשר של החברה, מהכנסות החברה", השיב: "משהו בסביבות חצי" (עמ' 270). מעבר לכך, חרף טיעוניו של המערער, לא הוכח כי היתה קיימת 'נורמה עסקית' כלשהי שלפיה כספים המגיעים ללקוחות משולשלים לכיסיהם של בעלי חברת מולטי. כל שהוכח הוא שלחברת מולטי היו הסכמים עם חברות בונדד (מחסני ערובה) או חברות אחרות, שהחברה מפנה אליהן לקוחות לצורך אחסון טובין ומקבלת על כך עמלה, מתוך הכספים ששילמו הלקוחות. כספים אלה אכן הועברו לרווחי החברה ולא הוחזרו לידי הלקוחות, שאף לא היו זכאים להם. מאידך, תשלומי מכס ששולמו בייתר והוחזרו על ידי המכס, אמורים לחזור לחשבונותיהם של הלקוחות. לא ראינו הוכחה בתיק זה שלא כך נעשה בפועל. לפיכך, כל הטענה בדבר 'נורמה עסקית', של שליחת יד בכספים שצריך היה להחזיר ללקוחות, לא הוכחה, וכל הורתה ולידתה מפיו של המערער. ה. איננו רואים לנכון לחזור על יתר הנימוקים המצויים בהכרעת הדין של בית משפט קמא, ודי לנו באמור לעיל, כדי להביא לכלל מסקנה שאין ממש בערעור על ההרשעה, ואנו דוחים אותו. איננו רואים לנכון לקבל את ערעור המדינה ולהרשיע את המערער בעבירה על סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א-1961, וגם לענין זה מקובלת עלינו עמדתו של בית משפט קמא. אכן הנושא של עבירה על פקודת מס הכנסה עלה בעקיפין, ובאופן דקדקני ניתן לומר שלמערער היתה אפשרות להתגונן גם כנגד עבירה זו. יחד עם זאת, הדיון בבית משפט קמא התנהל, רובו ככולו, סביב השאלה של עצם הגניבה והמירמה. המערער התמקד בהגנתו בעבירות אלו. העבירה על-פי פקודת מס הכנסה היא עבירה שונה אופיה, שאולי מצריכה קו הגנה שונה, או לפחות התייחסות ספציפית בחקירתם של העדים ובטיעונים המשפטיים. משום כך לא נוכל לומר, ששגה כב' השופט קמא כאשר לא נעתר לבקשה. נ' אחיטוב, שופטת ז' המר, שופט ד' ברלינר, שופטתאב"ד הערעור על העונש השופטת ד' ברלינר ונ' אחיטוב: בית משפט קמא הטיל על המערער 52 חודשי מאסר מהם 40 חודשים לריצוי בפועל, כמו כן הוטל על המערער קנס כספי בסך 25,000 ₪. על העונש מונחים לפנינו שני ערעורים: המדינה טוענת, כי בעונש המאסר יש משום סטיה "ממדיניות הענישה המחמירה כלפי עבריין 'הצווארון הלבן' בעל מעמד רם ונישא, שמעל באמון ללא סייג שניתן בו ולקח לכיסו - במשך תקופה ארוכה של למעלה משנתיים ימים סכומי כסף עצומים תוך שהוא עושה במסמכי החברה כבתוך שלו להסתרת מעשיו" (ראה סעיף 5 להודעת הערעור של המדינה). המדינה מפנה בהודעת הערעור לעונש המאסר המקסימלי בגין עבירה של גניבה ממעביד, זאת לצד העבירות הנוספות בהן הורשע, שגם הן נושאות אתן עונש של 5 שנות מאסר לגבי כל אחת מהן. עוד מלינה המדינה על גובה הקנס, או ליתר דיוק על "נומך" הקנס, וכן על כך שהמערער לא חוייב לשלם פיצוי למתלונן. המערער טוען, כי בית משפט החמיר עמו יתר על המידה, וכי העונש חורג מאמות המידה שהותוו בפסיקה. ב"כ המערער מנה בהודעת הערעור מספר מקרים (מהם פסקי דין שניתנו בבית המשפט העליון ומהם בבית המשפט המחוזי) אשר בהם, בגין עבירות חמורות וקשות יותר, נקצבו עונשי מאסר לתקופות קצרות במידה נכרת מהתקופה שהוטלה על המערער. עוד טען הסניגור, כי המערער הביע חרטה; המערער הוא אדם שבנה עצמו מאפס; הקריירה שלו, כמובן, ירדה לטמיון; המתלונן לא יינזק כיוון שהכסף נמצא והוא יקבל אותו בחזרה (טיעון שלא ירדנו לסופו, שהרי המתלוננים נאלצו להגיש תביעה אזרחית נגד המערער); המערער לטענתו מוכן גם "להסתדר עם מס הכנסה" - ומכל הנימוקים הללו גם יחד הוא מבקש כי בית משפט זה יקצר את תקופת המאסר שהוטלה על המערער. בדומה להכרעת הדין גם גזר הדין ארוך ומפורט, יש בו התייחסות לכל אחת מהטענות שהועלו בפנינו, כמו גם בפני בית משפט קמא. לא שוכנענו, כי יש מקום להתערב בענישה, לפחות לא לענין תקופת המאסר. באשר לערעורו של המערער, המתייחס לתקופת המאסר: תקופת מאסר של 40 חודש איננה תקופה קצרה. כך לגבי כל אדם, במיוחד כך לגבי מי שזו הסתבכותו הראשונה עם החוק ומעולם לא ריצה עונשי מאסר. עדיין, איננו סבורים כי בית משפט קמא החמיר עם המערער יתר על המידה. מדובר בפעילות מתמשכת ושיטתית שהצריכה תכנון וביצוע המשתרעים על פני אלפי פעולות של רישום, כאשר כל רישום כזה הוא רישום כוזב במסמכי תאגיד. כל שלב כזה ברישום הוא הזדמנות נוספת למערער להתעשת, להבין את חומרת מעשיו, ולחדול מהדרך שהלך בה. בפועל, כל רישום כזה היה צעד נוסף והמערער הלך בו בהחלטיות, בנחישות ובחוסר חרטה עד כמה שהדבר מוצא ביטוי בפעולותיו. המערער לא נרתע גם בשלב שבו עמד לעזוב את החברה, אדרבא, בשלב זה הגדיל את הסכום שנטל לעצמו. נראה גם, כי עם האכילה גדל התאבון, והיחס בין רווחי החברה לסכומים שנטל המערער לכיסו -מדבר בעד עצמו. בנוסף לנזק הכספי פגע המערער קשות הן באמון שניתן בו והן במוניטין של החברה. לא צריך דמיון רב כדי להבין איזה נזק נגרם לחברה כאשר בין לקוחותיה מתפשטת השמועה כי כספים שהגיעו להם מצאו דרכם לכיסיו של מנכ"ל החברה. צודקת המדינה גם בהפניותיה לאסמכתאות הדנות בעברייני הצווארון הלבן והיחס הראוי אליהם. משקל רב יש גם לאורך התקופה של ביצוע העבירות, שבוצעו בשיטתיות ובהתמדה. את מעשי הגניבה ניסה המערער להסתיר באמצעות רישומים כוזבים וזיוף מסמכי החברה, שהוא שימש כמנכ"ל שלה. כל הגורמים האלה גם יחד מצביעים על כך שבית משפט קמא לא החמיר עם המערער יתר על המידה לענין תקופת המאסר. באשר לערעור המדינה, בנושא תקופת המאסר: האמור לעיל מהווה למעשה תשובה גם לערעור המדינה. כפי שפתחנו ואמרנו, תקופה של 40 חודש היא תקופה ארוכה. גם אם בפני עצמן, ריבוי העבירות, העונש המקסימלי שלצד כל אחת מהן, וכל יתר הגורמים המחמירים יכלו להצדיק ענישה מחמירה יותר, לא נוכל לומר כי מדובר בסטיה מנורמת ענישה סבירה וראויה שמצדיקה את התערבות ערכאת הערעור. התוצאה היא, כי אנו מותירות בעינה את החלטתו של כב' השופט קמא לענין תקופת המאסר. נראה לנו, כי יש ממש בערעור המדינה באשר לקנס שהוטל על המערער. מדובר בהתנהגות שמשקפת תאוות בצע שלא ידעה שובעה מצדו של המערער, ואשר הביאה אותו, כפי שצויין לעיל, לשלוח יד הן ברכוש החברה והן ברכושם של הלקוחות. לצד תקופת המאסר נראה לנו שהתנהגות זו צריכה לקבל ביטוי גם בגובה הקנס. המערער נטל לכיסו סכום של למעלה מחצי מליון ₪ וקנס של 25,000 ₪ איננו נותן לכך ביטוי; מה עוד שהמערער טרם השיב אגורה מן הגזלה והמתלוננים נאלצים לנהל נגדו הליכים אזרחיים. גם העובדה שהמערער יהיה צפוי להליכים (אזרחיים בלבד) במס הכנסה איננה יכולה להוות משקל נגד לצורך לבטא את היקף העבירה באמצעות קנס הולם. אנו בדעה שיש להעמיד, איפוא, את הקנס על סך 100,000 ₪ או שנה וחצי מאסר תמורתן. איננו רואות לנכון להוסיף פיצוי למתלונן, ובענין זה נראה לנו כי יש מקום להתחשב בקיומם של הליכים אזרחיים. ייתר חלקי גזר הדין יישארו בעינם. ד' ברלינר, שופטת אב"ד--נ' אחיטוב, שופטת השופט ז' המר: 1. לענין העונש, דעתי היא שיש לקבל את ערעור המדינה, לא רק לגבי הקנס אלא גם לגבי המאסר. לא בכדי קבע המחוקק ענישה מחמירה של שבע שנות מאסר בצדה על עבירת הגניבה ממעביד. עבירה זו נושאת עמה גם יסוד קשה של הפרת אמון. "בעבירות אלה נוספת לפגיעה בזכות ההחזקה של בעל הנכס גם הפרה של חובת הנאמנות שחב הגנב, מכוח מעמדו, לבעליו" (ע"פ 6350/93 מ"י נ' גולדין, פ"ד מט(4) 281). אפשר וצריך לדרוש ממעסיק שינקוט באמצעי הגנה מירביים כדי לשמור על רכושו, כנגד גנבים "מן החוץ" - אך קשה אם לא בלתי אפשרי, להתגונן מראש כנגד עובד "מבפנים", שבתוקף תפקידו ומכוח האמון שהמעביד רוכש לו - יש לו גישה טבעית לרכושו של המעביד. על כן, מתחייבת ענישה מחמירה ומרתיעה. 2. גם העבירות הנוספות שביצע המערער, אינן עבירות של מה בכך, ואף בצדן עונשים מחמירים של חמש שנות מאסר. 3. את העבירות ביצע המערער, לא כעובד מן המניין "סתם", אלא כמנכ"ל, שהאמון שניתן בו היה רב מאוד. הוא ניצל אמון זה, בשיטתיות, במשך למעלה משנתיים, בתדירות הולכת וגוברת, כשהוא מסווה את הגניבות על-ידי זיופים ורישומים כוזבים במסמכי החברה שהוא אחראי להם. 4. המערער לא הביע שום חרטה - מה שעולה מטיעוניו ומדרך ניהול משפטו - ולא השיב עד היום סכום כלשהו. הסכומים שלקח מצטברים לסכום עצום של כ-570,000 ₪. יפים לעניינו של המערער, דברים שנאמרו בעש"מ 4/80 בן-חמו נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד לה(1) 225, 226: "יש להצטער על כך שהמערער, כמו עבריינים רבים אחרים כדוגמתו, לא נתן דעתו מראש לסיכונים הכרוכים בביצוע מעשי פשע ... הוא עבד בעבודה קבועה אשר שכר הוגן בצדה ונהנה מאמון הממונים עליו, ואם בעט בכל אלה מתוך שגברה עליו תאוות הבצע, עליו להלין בראש ובראשונה על עצמו...". 5. בע"פ (ת"א) 70482/01 אלי בן אמו נ' מ"י, אישרנו עונש של 40 חודשי מאסר, שנגזרו בבית משפט קמא, בשל שש עבירות של קבלת דבר במירמה, עבירה אחת של גניבה בידי מורשה ושתי עבירות של הוצאת שיק ללא כיסוי. המערער דשם הונה מספר אנשים, בסכום כולל של 570,000 ₪ (כמו המערער שלפנינו). הבקשה לרשות ערעור נדחתה (רע"פ 6658/01). לדעתי, מעשיו של המערער חמורים יותר, וסבורני שיש ממש בגישתה של המדינה, בדבר הצורך במדיניות ענישה מחמירה כלפי עברייני הצווארון הלבן. 6. לו דעתי נשמעה, הייתי מקבל את ערעור המדינה ומטיל על המערער עונש מאסר בפועל של 50 חודשים, בצרוף המאסר על תנאי שנגזר עליו בבית משפט קמא. ז' המר, שופט לפיכך הוחלט: א. לדחות פה אחד את ערעורו של המערער (ע"פ 71136/01), לענין ההרשעה ולענין העונש; ב. לדחות פה אחד את ערעור המדינה (ע"פ 71141/01) לענין ההרשעה הנוספת בעבירת מס הכנסה; ג. לקבל פה אחד את ערעור המדינה לענין הקנס הכספי ולהעמידו על סך 100,000 ₪ או 18 חודשי מאסר תמורתו; ד. לדחות בדעת רוב את ערעור המדינה לענין עונש המאסר. שיקיםגניבה