התפטרות מהשב"ס

בפניי בקשה לסילוק תביעה על הסף בשל העדר עילה ובשל חוסר ניקיון כפיים. רקע עובדתי 1. המשיב (להלן - "התובע"), יליד 1959, עבד כסוהר בשירות בתי הסוהר (להלן - "השב"ס"). התובע החל את דרכו בשב"ס בדרגת סוהר, שירת במגוון תפקידים, השתתף בקורסים שונים, והתקדם לדרגת כלאי. תקופות עבודתו של התובע בשב"ס היו כדלקמן: מיום 28.7.80 ועד ליום 15.3.87 וכן מיום 3.2.89 ועד ליום 16.7.03, בסה"כ כ-21 שנים. (תקופת ההעסקה הראשונה נסתיימה בשל התפטרות התובע, וביום 3.2.89 שב לעבודתו בשב"ס). 2. ביום 16.7.03, לאחר שהגיש בקשה להתפטר, סיים התובע את עבודתו בשב"ס וקיבל פיצויי פיטורים. 3. ביום 7.7.08 הגיש התובע לבית הדין תביעה כנגד המבקשת (להלן - "הנתבעת"), שבה טען כי הוא זכאי לקבל גמלת פנסיה. לטענתו, נאלץ להתפטר כיוון שלא הועלה לדרגת רב-כלאי "ולאור העובדה כי סבל מניכור מתמשך מצד הממונים". התובע טען בתביעתו כי עמד בדרישות הסף לקידום מבחינת השכלה ומכל הבחינות האחרות, ועל רקע זה ובשל אי קידומו (שמנע ממנו גם העלאה בשכרו) מהווה התפטרותו התפטרות מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה או מחמת נסיבות אחרות שבהן אין לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו, ועל כן יש לראות את התפטרותו כפיטורים. עוד טען התובע בתביעתו, כי מלבד פיצויי הפיטורים ששולמו לו כדין, על הנתבעת לשלם לו קצבת פרישה/פנסיה על פי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן - "החוק" או "חוק הגמלאות"). 4. ביום 18.12.08 הגישה הנתבעת "בקשה לסילוק התביעה על הסף לחילופין כתב הגנה", שבה התבקש בית הדין לדחות את התביעה על הסף בשל חוסר עילה ובשל חוסר ניקיון כפיים. לחלופין, נתבקש בית הדין לדחות את התביעה לגופו של עניין (להלן - "הבקשה"). טענות הצדדים 5. הנתבעת טוענת כי החוק אמנם מאפשר הוצאת סוהר לגמלה בתנאים מסוימים, אולם בענייננו לא הגיע התובע לגיל הפרישה המוקדמת לסוהר. לדברי הנתבעת, הוצאת סוהר לגמלה בטרם הַגיע? לגיל פרישה מתקיימת רק בנסיבות שבהן החליט נציב השב"ס על פיטוריו לפי סעיף 15 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 עד 1947 (להלן - "דבר המלך") או לפי סעיף 80 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב-1971 (להלן - "פקודת בתי הסוהר"), בנסיבות שבהן נמצא הסוהר בלתי יעיל או בלתי מתאים עוד לשרת בשב"ס. הנתבעת מציינת כי פרישות מוקדמות מוקצות לשב"ס במכסה מסוימת מדי שנה, וכי למשיב לא עומדת זכות קנויה להיכלל בין אותם עובדים שנציב השב"ס החליט על פיטוריהם או על הוצאתם לגמלה. לדברי הנתבעת, התובע השתמש בזכותו להתפטר מהשב"ס ואף קיבל פיצויי פיטורים במלואם. לטענתה, דווקא תשלום פיצויי הפיטורים למשיב הופך את טיעוניו ללא רלוונטיים: ראשית, אם יש לקבל את הטענות בדבר התפטרות מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, הרי שהשלכת קביעה זו היא רק לגבי פיצויי פיטורים, שאותם קיבל התובע. שנית, האפשרויות הקיימות בחוק להקפאת הזכויות לגמלה, מותנות בכך שהעובד לא יקבל פיצויי פיטורים בגין שנות עבודתו. הנתבעת מוסיפה כי התובע דחה הצעה להשיב את פיצויי הפיטורים ולקבל קצבת פרישה בגיל 67. הנתבעת מדגישה כי לא היא שיזמה את פיטוריו של התובע, וכי היה יכול, אילו רצה, להוסיף ולשרת בשב"ס עד גיל פרישה ולקבל קצבה כחוק. אלא שהתובע בחר לא להמתין, התפטר בגיל שאינו מזכה אותו בקצבת פרישה, ואין לו להלין אלא על עצמו. הנתבעת טוענת כי התובע לא עמד בתנאי הסף הדרושים לקידום. כן טוענת הנתבעת כי פיטורים של סוהר בדרגת כלאי, דרגתו של התובע עובר להתפטרותו, טעונים אישור שר, וכי אישור כזה לא נדרש בעניינו, משום שהוא התפטר מרצונו ולא פוטר. הנתבעת מדגישה כי ראתה את התפטרותו כפיטורים לצורך מתן פיצויי פיטורים בלבד. לטענת הנתבעת, גם אם יוכחו כנכונות כל טענותיו של התובע, לא יוכל בית הדין ליתן לו את הסעד המבוקש על ידו, שכן החוק אינו מאפשר זאת, ועל כן יש לדחות את התביעה על הסף בשל חוסר עילה וכן בשל חוסר ניקיון כפיים, ולחלופין לדחותה לגופו של עניין. 6. ביום 29.12.08 הוגשה לבית הדין תגובת התובע לבקשה. לדברי התובע, ישנם שלושה סוגי פרישה המזכים בגמלה: פרישה מטעמי גיל, פרישה מטעמי בריאות לקויה וכן פרישה מסיבת אי התאמה. לדבריו, סוג הפרישה האחרון מפנה, בין היתר, להוראות סעיף 80(ג)(2) לפקודת בתי הסוהר, וסעיף זה חל עליו. התובע מַפנה בעניין זה לחוברת הסברה של השב"ס, הנושאת את השם "הפרישה לגמלאות משירות בתי הסוהר". התובע טוען כי במקרה של פיטורים "איש שב"ס זכאי הן לפיצויי פיטורים והן לקצבה" וכך גם הוא עצמו. התובע מוסיף וטוען כי מעולם לא הודיעו לו להשיב את פיצויי הפיטורים; כי שירת בשב"ס 25 שנים (מתוכן 3 שנות שירות סדיר); וכי בשב"ס לא עמדו בהבטחתם לקדמו. כן חוזר התובע על טענותיו כי עמד בדרישות הסף להעלאה בדרגה וכי לאור זאת שלא קוימו ההבטחות לקידומו - חש כי הגיעו מים עד נפש והחליט לעזוב. ההליכים בבית הדין 7. ביום 12.3.09 התקיים דיון מוקדם, שבמהלכו ביקשה באת-כוח התובע לדון בתביעה לגופה. בין יתר העניינים שעלו בדיון טען נציג השב"ס, כי לאור טענת התובע שמדובר בפיטורים, אין לבית הדין סמכות לדון בתביעה נוכח הוראת סעיף 129 לפקודת בתי הסוהר. החלטת בית הדין מאותו יום קבעה כי על באת-כוח התובע להודיע עמדתה בעניין קביעת התיק להוכחות. ביום 6.5.09 הגישה באת-כוח התובע הודעה לבית הדין, שבה ביקשה לקבוע מועד לשמיעת ההוכחות. 8. ביום 1.7.09, לאחר בקשות והחלטות שונות בעיקר בנוגע להגשת התצהירים, נתקבלה בבית הדין בקשת הנתבעת שלפיה היא עומדת על קבלת החלטה בבקשה דנן וציינה כי לדידה אין מקום להימשכות ההליכים בתיק. 9. ביום 6.7.09 ניתנה החלטת בית הדין המורה לצדדים כי אם ברצונם להשלים טענותיהם בבקשה, יעשו כן עד ליום 15.7.09. 10. ביום 15.7.09 הגיש התובע השלמת טיעונים, שבה הדגיש כי הבקשה נשענת על נימוקים של העדר עילה וחוסר ניקיון כפיים ולא על טעם של העדר סמכות. כן ציין התובע כי תביעתו הינה "עניין עבודה טהור" ועל כן יש לדון בה בבית הדין לעבודה, שהוא הטריבונל הבקיא והמצוי בתחום זה. עוד טען התובע כי אין מקום להעלאת טענת הסמכות בשלב זה, כיוון שקבלת הטענה תחייב העברת הדיון לערכאה המתאימה ולדיון מח?דש תוך התעלמות מאיבוד זמן שיפוטי יקר ומהימשכות הדיונים. המסגרת הנורמטיבית 11. סעיף 15 לדבר המלך קובע כי הממשלה רשאית לפטר אדם המכהן במשרה ציבורית. סעיף 80 (ג) לפקודת בתי הסוהר, שכותרת השוליים שלו היא "תפקידי הנציב" קובע - "(ג) רשאי הנציב ... (1) למנות סוהרים... (2) להשעות, לשחרר או לפטר סוהר, אם הוכח להנחת דעתו שהסוהר מתרשל או בלתי יעיל במילוי תפקידו או אינו מתאים לתפקידיו מסיבה אחרת... ובלבד שסוהר בכיר לא יושעה, וסוהר מדרגת מישר ומעלה לא יפוטר, אלא באישור השר..." 12. ההוראות הרלוונטיות לענייננו מחוק הגמלאות הן אלה: "17. עובד רשאי לצאת לקצבה - (1) לאחר ששירת עשרים וחמש שנים, אם הגיע לגיל הקבוע לגביו ...; (2) לאחר ששירת עשר שנים, אם הגיע לגיל ששים או אם ועדה רפואית קבעה כי בגלל נכותו אין הוא מסוגל לעבוד בשירות המדינה; (3) ... 17א. (א) עובד שנסתיים שירותו לאחר ששירת עשר שנים, ואינו זכאי לקצבת פרישה על פי הוראות אחרות של חוק זה, יחול עליו סעיף 46(ג) ... (ב) סעיף זה אינו חל על מי שקיבל פיצויים עקב סיום שירותו ... 72א. סעיף 17 ייקרא כאילו בסופו בא: "(4) אם הוא שוטר - לאחר ששירת עשרים וחמש שנים, מהן לא פחות מחמש-עשרה שנה במשטרה, ואם הגיע לגיל פרישה מוקדמת לשוטר והמפקח הכללי של המשטרה הסכים לפרישתו." (סעיף זה חל גם על סוהרים מכוח סעיף 81 לחוק - י.א.ש.). סעיף 18 (א) לחוק הגמלאות קובע, בין היתר, כי - "עובד ששירת עשר שנים לפחות, רשאי נציב השירות להחליט על יציאתו לקצבה אם הגיע העובד לגיל 60 והוא חייב לעשות כן בתום החודש שבו הגיע העובד לגיל פרישת חובה..." וסעיף 73 לחוק קובע כך - "סעיף 18 לא יחול על שוטר, אולם שוטר ששירת עשר שנים לפחות, רשאי המפקח הכללי של המשטרה להורות על יציאתו לקצבה, אם הגיע השוטר לגיל הפרישה לשוטר." (סעיף זה חל גם על סוהרים מכוח סעיף 81 לחוק - י.א.ש.). 13. סמכותו של בית הדין לעבודה מצויה בסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969. להלן החלקים הרלוונטיים לענייננו: "24(א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון - (1) בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; (1א) בתובענה שעילתה במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד, בתובענה שעילתה בחוזה כאמור לפני שנוצרו יחסי עובד ומעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור, או בתובענה שעילתה בקבלת אדם לעבודה או באי- קבלתו;..." סעיף 129 לפקודת בתי הסוהר מסייג את סמכותו של בית הדין לעבודה בעניינים מסוימים: "129. (א) תובענה הבאה להתנגד לשימוש בסמכויות הנתונות לפי פקודה זו לענין מינויו של סוהר בכיר, קביעתו של סוהר לתפקיד, העברתו מתפקיד לתפקיד או ממקום למקום בתפקיד, העלאתו בדרגה או הורדתו מדרגתו, השעייתו מתפקידו או פיטוריו או שחרורו מהשירות, או עיסוקו בעבודה מחוץ לתפקידיו במסגרת שירות בתי הסוהר - לא תיחשב כתובענה הנובעת מיחסי עובד ומעביד לענין סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969." 14. פסק הדין המנחה בסוגיית סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בתביעות של סוהרים ניתן בעניין חלמיש (בג"ץ 1214/97 חלמיש נ' בית הדין האזורי לעבודה, פ"ד נג(2) 647). בית המשפט הגבוה לצדק - בהרכב של חמישה שופטים - בחן את סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בתביעת שכר של מי שמונה בזמנו לכהונת הרב הראשי של שירות בתי הסוהר ודן ב"תחרות" בין סעיף 129 לפקודת בתי הסוהר לבין סעיף 76 לחוק בתי המשפט, המתיר לערכאה משפטית לדון בשאלות אגב, וקבע - "כולנו נסכים - למצער, לכאורה - כי תביעתו של חלמיש לקבלת שכר מן המדינה הינה תביעה הבאה בגדרי סמכותו של בית-הדין לעבודה. המדובר הוא בתביעה בין עובד למעביד; בעילת התביעה מקורה ביחסי עובד ומעביד והכול כדבר סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה. "אגב" תביעה זו מתעוררת שאלה שעניינה חוקיות השעייתו של חלמיש, וכמותה שאלה שעניינה חוקיות פיטוריו מן השירות. לו עלו שאלות אלו לפני בית-הדין לעבודה כשאלות-מישרין, לא היה בית-הדין בן-סמך להידרש להן. על כך מסכימים הכול. ומכאן השאלה - היש בכוחה של הוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] לשאת על כתפיה הכרעה בשאלות אלו אף-הן - כ"שאלות-אגב" - או שמא נאמר יש לפרש את סעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש] - בהיותו חוק מאוחר - כמכוון לשלול מבית-הדין לעבודה את "סמכות האגב" שקנה (לכאורה)?" (בעמ' 657 לפסק הדין) (הדגשות שלי - י.א.ש.). ובהמשך פסק הדין, מזכיר כב' הש' מ' חשין כי בזמנו הוחלט בבית המשפט הגבוה לצדק כי בית הדין לעבודה מוסמך לדון בפיטורי שוטרת כיוון שהוא נושא הנמנה עם יחסי עובד ומעביד. אלא שהמחוקק לא ראה בעין יפה החלטה זו ומכאן הגיעה לעולם הוראת סעיף 129 לפקודת בתי הסוהר (וכך גם הוראת סעיף 93א לפקודת המשטרה). הש' חשין מצטט ארוכות מדברי ההסבר להצעת החוק, וקובע לגבי הוראת סעיף 129 כך: "תכלית ההוראה שקופה וצלולה: שלילת סמכותו של בית-הדין לעבודה בענייני סטטוס או "מעין-סטטוס" של סוהר. דברים אלה עולים מפורשות מגלגולו-של-חוק, והארכנו לדבר בכך. חקר תכליתו של החוק חייב להוליכנו למסקנה כי שלילת סמכותו של בית-הדין לעבודה - בעניינים המנויים בסעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש] - הינה שלילה מכול-וכול, שלילת-מישרין וכמותה שלילת-עקיפין. אכן, לעניין תכלית החוק - להרחיק נושאים מסוימים מבית-הדין לעבודה - ומטעמים מפורשים ומפורטים כפי שראינו, נתקשה להבחין בין תקיפת-מישרין לבין תקיפת-עקיפין. ... ודוק: אין אנו מדברים בדיכוטומיה של עיקר-טפל, ולא עליה נִבְנֶה. מדברים אנו בתכלית החוק, במטרה שנתכוון החוק להשיג. ודומה עליי, כי פירוש הוראת סעיף 129(א) כמו מתירה היא הקנייתה של סמכות-עקיפין לבית-הדין לעבודה (באמצעות סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]), יש בה כדי לחתור עמוקות תחת תכלית ההסדר שקבע החוק." (בעמ' 668-669 לפסק הדין בעניין חלמיש) (הדגשות שלי - י.א.ש.). בסופו של יום דחה בית המשפט העליון את העתירה פה אחד וקבע כי - "בית-הדין לעבודה נעדר סמכות לדון בתביעות שהוגשו לו. הכרעה בתביעתו של חלמיש - על כל עילותיה - מחייבת הכרעה בתוקפו של מעשה שחרורו מן השירות או בתוקפה של השעייתו מן השירות, וכהוראת סעיף 129(א) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש] נעדר בית-הדין לעבודה סמכות להידרש לשאלות אלו. כך הוא באשר לתביעת השכר וכך הוא באשר לתקיפת החלטתה של הוועדה הרפואית (אשר בעקבותיה שוחרר חלמיש מן השירות). החלטתה של הוועדה הרפואית מהווה חלק בלתי נפרד מן ההחלטה לפטר את העותר מן השירות, והרי על יסוד החלטתה של הוועדה הרפואית החליט נציב בתי הסוהר, כסמכותו בסעיף 87 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], לפטר את העותר מן השירות. משנשללה סמכותו של בית-הדין לעבודה להידרש לנושא הפיטורין, נשללה ממילא סמכותו להידרש להחלטתה של הוועדה הרפואית אף-היא." (671-672 לפסק הדין) (הדגשה שלי - י.א.ש.). הכרעה 15. בניגוד לנטען על ידי ב"כ התובע, רשאי בית הדין - ואף חייב - לדון בשאלת הסמכות בכל שלב, ואף מיוזמתו. 16. בענייננו טוען התובע בתביעתו כי יש לקבוע שהתפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתו - בכך שלא העלוהו בדרגה על אף שעמד בתנאים הדרושים (ומפרט רבות וארוכות לעניין זה). על פי גישת ב"כ התובע על מנת לפסוק לתובע גמלאות כבקשתו, יש לקבוע כי הוא נכנס בגדר סעיף 15 לדבר המלך או בגדר סעיף 80 לפקודת בתי הסוהר, היינו, כי נציב השב"ס החליט על פיטוריו משום שנמצא בלתי יעיל או בלתי מתאים עוד לשרת בשב"ס. כן יש לקבוע ממצאים שונים באשר להחלטת השב"ס שלא לקדם את התובע לדרגת רב-כלאי תוך בניית קונסטרוקציה משפטית שלפיה אי העלאתו של התובע בדרגה מהווה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו. קביעות אלה אינן בסמכותו של בית-הדין לעבודה. דיון בכל אחד מהעניינים שמעלה התובע כרוך באופן בלתי נפרד בדיון בעניינים הנקובים בסעיף 129 לפקודת בתי הסוהר, לאמור: "קביעתו של סוהר לתפקיד, העברתו מתפקיד לתפקיד או ממקום למקום בתפקיד, העלאתו בדרגה או הורדתו מדרגתו, השעייתו מתפקידו או פיטוריו או שחרורו מהשירות". לאור החלטת בג"ץ בפרשת חלמיש, אין בית הדין מוסמך לדון בעניינים אלה. בג"ץ בפרשת טויטו, חזר ואישר את ההלכה לפיה, אין בית הדין לעבודה מוסמך לדון בתביעת סוהר הנובעת ממעשה הפיטורים (בג"ץ 753/08 דוד טויטו נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 11.5.08). 17. אשר על כן - דינה של התביעה להידחות על הסף מחוסר סמכות. 18. מעבר לשאלת הסמכות ומעבר לצורך, אוסיף כי אין מקום לקיים הליכים נוספים בתיק זה, שכן כפי שיפורט להלן, גם אם יוכיח התובע את טענותיו לעניין נסיבות התפטרותו, ואף אם יוכיח כי היה זכאי לקבל העלאה בדרגה, אין בכך כדי ליתן לו את הסעד המבוקש על ידו. 19. לטענת התובע, ביום 1.11.95 הועלה לדרגת כלאי. ביום 14.1.99 התמנה לתפקיד מ"מ קצין ביטחון של בית הסוהר "אוהלי קידר", וביום 13.10.99 הוצא לו כתב מינוי לתפקיד קצין ביטחון בבית הסוהר. דרגות התקן של שני תפקידים אלה היא דרגת רב-כלאי. כשבוע לפני כן, ביום 5.10.99, הומלץ התובע להעלאה בדרגה, אולם ביום 3.1.00 ציינה רע"נ קידום קצינים בשב"ס כי התובע אינו עומד בדרישות הסף לקידום משום שהשכלתו אינה כוללת 12 שנות לימוד ו-5 בחינות בגרות. בהמשך מונה התובע לתפקידים שונים, שדרגת התקן שלהם למינוי היא דרגת כלאי. התובע מוסיף כי במהלך חודש 6/03, בסמוך להתפטרותו, שוחח עם אחד מקציני הסגל בבית הסוהר על עניין היציאה לפנסיה מוקדמת. הלה פעל בעניין זה לטובת התובע, אולם לבסוף הודיע? כי ההקצאות לשב"ס לאותה שנה "נגמרו", ועל כן לא יוכל לצאת לפנסיה מוקדמת. בעקבות זאת שוחח התובע גם עם מנהל בית הסוהר, אך גם הוא השיבו כי "החלוקה לשנת 2003 הסתיימה" וכי לא יוכל לצאת לפנסיה מוקדמת. על אף האמור, משלא קודם ומשלא נתאפשר לו לפרוש לפנסיה מוקדמת, בחר התובע להתפטר מעבודתו עוד באותה השנה. 20. מכל מקום, העובדות הבאות אינן שנויות במחלוקת: התובע שירת בשב"ס כ-21 שנים; גיל הפרישה לסוהרים הוא 57 (ראה דבריו של נציג השב"ס בדיון המוקדם); התובע סיים את עבודתו בהיותו כבן 44; התובע קיבל פיצויי פיטורים במלואם. לאור נתונים אלה, התובע אינו נכנס לאף אחת מהחלופות הרלוונטיות בחוק הגמלאות. התובע טוען כי סעיף 80(ג)(2) לפקודת בתי הסוהר חל עליו, אלא שסעיף זה קובע כי נציב השב"ס מוסמך, בין היתר, לפטר סוהרים, ובענייננו לא השתמש נציב השב"ס בסמכותו זו (וכאמור, דיון בעניין זה אינו בסמכותו של בית הדין). התובע התפטר מעבודתו על דעת עצמו ומרצונו, וכפי שעולה מהמסמכים שצורפו לכתבי הטענות - לאחר שהממונים עליו אף ניסו לשכנעו שלא יעשה כן. 21. גם אם נכונות טענות התובע - ואיני קובעת ממצאים לעניין זה - כי התפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה או מחמת נסיבות אחרות שבהן אין לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו, הרי שאין בכך כדי להשליך על נושא זכאותו של התובע לפנסיה. הקביעה כי אדם "התפטר בדין מפוטר" יפה לעניין חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 בלבד, ואין בכוחה להפוך את הדברים באופן כזה שמעתה יש לומר כי המתפטר למעשה ייחשב כ"מפוטר" לכל דבר ועניין. וודאי שלא ניתן לומר כי נסיבות העניין דנן נכנסות בגדר סעיף 80(ג)(2) לפקודת בתי הסוהר, וכי התובע פוטר על ידי נציב השב"ס בנסיבות המזכות אותו בתשלום גמלה. נכונה גם טענת הנתבעת, כי פיטורים כאמור בסעיף 80(ג)(2) טעונים אישור שר, ואישור שכזה לא היה בעניינו של התובע. די בכל אלה כדי לקבוע כי דין התביעה להימחק על הסף בשל העדר עילה. סוף דבר 22. התביעה נדחית הן בשל חוסר סמכותו של בית הדין לדון בה, הן בשל העדר עילה. הדיון הקבוע להוכחות הצדדים - בטל. התובע ישלם למבקשת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 5,000 ש"ח אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן, ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום. ניתן היום י"ח באלול, תשס"ט (7 בספטמבר 2009) בהעדר הצדדים. נציג עובדים - יעל אנגלברג-שהם נציג מעבידים- שופטתהתפטרות