גזר דין נאשמים 1 עד 3 הורשעו, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות כדלקמן: סרסרות למעשי זנות,לפי סעיף 199(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן-החוק); החזקת מקום לשם זנות, לפי ס' 204 לחוק, במכון, שברח' העליה 34, ת"א (להלן-המכון). נאשם 4 הורשע,לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של סרסרות למעשי זנות לפי ס' 199(א)(2) לחוק. [נאשמים 1-3 זוכו מהעבירות של שידול למעשה זנות, סחיטה באיומים ועיכוב דרכון (ראה החלטתי מיום 17.3.99). נאשם 4 זוכה מעבירה של החזקת מקום לשם זנות, לפי סעיף 204 לחוק; (ראה לגבי השתלשלות ההליך בתיק זה-בהכרעת הדין, בעמ' 164 לפר', שו' 24-28); כל ההדגשות שבגזר הדין, לעיל ולהלן, הן שלי-ג'נ']. גם לענין גזר הדין (כמו בהכרעת הדין): 1. לא הסתמכתי על דבריהן של בחורות שמסרו הודעה ב- 29.7.98 (נ/ 1 - נ/ 7), ולא העידו לגביה בבית משפט (בהמשך להחלטתי מ - 17.3.99). כן הסתמכתי על עדותן של בחורות שהעידו בבימ"ש, ולא מסרו ביום 29.7.98 הודעה במשטרה. כאמור בהכרעת הדין, עדותן של בחורות אלה, שהעידו בפני, היתה ברורה ומהימנה, ואמינותן של העדות האלה, איננה מוטלת בספק (בהכרעת הדין, בעמ' 165 לפר', שו' 23). 2. לא הסתמכתי על דברי נאשם/ים בהודעותיהם במשטרה, שהם "לרעת" הנאשם/ים האחר/ים בכתב האישום שבפני, כאשר הנאשמים לא העידו ולא נחקרו נגדית. כמו כן, הדיון של הנאשמים לא הופרד זה מזה. 3. לא הסתמכתי על ראיות המתייחסות לעבירות שמהן זוכו הנאשמים כל אחד לפי עניינו. התביעה ביקשה שעל הנאשמים יוטל עונש מאסר בפועל משמעותי, מאסר על תנאי ארוך וקנס (בעמ' 184 לפר'). ההגנה ביקשה שעל הנאשמים יוטל עונש מאסר על תנאי וקנס, ולחלופין, מאסר בפועל שירוצה בעבודת שירות (בעמ' 201 לפר'). שקלתי לנאשמים לקולא: הודאתם בחלק מעובדות כתב האישום המתוקן במ/ 1 כל נאשם לפי עניינו (ראה פירוט בע' 156 לפר'), גם אם הודאתם ניתנה לאחר סיום פרשת ההגנה (בעמ' 155). לנאשמים 1, 2, ו- 4, אין עבר פלילי. לנאשמת 1: מתוך טיעון הסניגור: היא עובדת היום כעוזרת בית. היא נמצאת בארץ לבדה. היא עברה ניתוחים בברכה, ואין מי שיטפל בה (בעמ' 198-199 לפר'). לנאשם 2: הוא עובד במאפיות אנג'ל מ - 3.1.99, לשביעות רצון מעסיקיו (נ/ 11). מתוך טיעון הסניגור: הוא עלה ארצה בשנת 1972, שירת בצבא שירות מלא וכן שירות מילואים במשך 23 שנה כחובש קרבי, נשוי, ואב ל- 4 ילדים. [ראה לגבי קורותיו, ומצבו הכלכלי-בע' 199, ו - 202 לפר']. הנאשם הביע חרטה [בע' 202 לפר']. לנאשם 3: המידע שנמסר לגבי נאשם 3, בעדויות בדלתיים סגורות (ראה פירוט: בעמ' 152-154 לפר', בעמ' 192-194 לפר', ובע' 196 לפר'). ואולם: אין קשר בין ענין זה, לבין הפעלת המכון, והפעילות בו (עה/ 1, בע' 193 לפר', ש' 12-14). לא זו אף זו: לכל בעל מכון שמציע את שירותיו, יש אינטרסים משלו מדוע הוא עושה כן (עה/ 1, בע' 193, ש' 7-8). נאשם 3 גם קיבל הטבות ספציפיות לו, כמו שיחרור בנות שעבדו במכון ונעצרו (עה/ 2, איפרגן, בע' 196), ואי סגירת המכון [עה/ 1, בע' 194, ש' 7-8]. מתוך טיעון הסניגור: הנאשם הוא אב ל - 6 ילדים, שניים מהם בני 5.5 שנים, והוא גם סב [ראה: קורותיו של הנאשם, נסיבותיו המשפחתיות והכלכליות, ומעשי צדקה-בעמ' 200 לפר']. אמו של הנאשם נכה 100%. הנאשם עוזר למשפחתו המורחבת. הנאשם לא עוסק יותר במכון, הוא נכנס לעסקים באפריקה. 6. לנאשם 4: אומנם נאמר שפעם אחת הוא נתן מכות לבחורה במכון בגלל בעיה עם קליינט (עת/ 1, בע' 8 לפר', ש' 6-8, ובע' 17 לפר', ש' 4 - 10), ואולם, הוא לא הכריח בחורות לקיים יחסי מין בניגוד לרצונן, והוא לא הרביץ לבחורות (ת/ 5, בעמ' 1, ש' 27-28; בע' 2, ש' 24-26); הוא נתן לבחורות לצאת החוצה, והוא היה בסדר במכון. הוא היה ה"אבא", אדם "טוב", "10" (עת/ 1, בע' 7 לפר', ש' 7-8, בע' 17 לפר', ש' 12; עת/ 8, בע' 69 לפר', ש' 6; בע' 70 לפר', ש' 16; ת/ 5, בע' 1, ש' 21-25). אין ראיות שנאשם 4 היה מעורב ביבוא בנות מברזיל לעבודה במכון. כאמור, נאשם 4 זוכה מהעבירה של החזקת מקום לשם זנות. עדותו של ישראל אייכר: נאשם 4 עובד בחברת מנופי אבי כשנה. אין איתו בעיות משמעת. עונש של מאסר בפועל עלול להפריע להמשך העסקתו בחברה (בע' 177 לפר'; נ/ 12). מצבו הכלכלי של נאשם 4 - יש לו הלוואות להחזיר (נ/ 10). מתוך טיעון הסניגור: אמו של נאשם 4 חלתה בסרטן. הוא בן יחיד. נאשם 4 נשוי, ואב ל- 3 ילדים [ראה לגבי נסיבותיו האישיות והכלכליות של הנאשם-בעמ' 199 לפר'; ראה גם את דברי הנאשם-בעמ' 202 לפר']. ואולם: על אף השיקולים לקולא, הרי שמשקל הראיות והשיקולים לחומרא שיפורטו להלן, רב, עדיף ומכריע, להטלת עונש מאסר בפועל על הנאשמים, ועונשים נוספים. גם לא מצאתי עילה או הצדקה-לא כל שכן שלא מצאתי "נסיבות מקלות מיוחדות" שבהן נעברו העבירות (סעיף 35א לחוק)-להטיל על הנאשמים עונש קל מעונש החובה הקבוע בסעיף 207 לחוק לגבי העבירה לפי סע' 199 לחוק, או להאריך את תקופת התנאי של המאסר על תנאי ת/ 26, המתייחס לנאשם 3. אלה נימוקיי: שקלתי לנאשמים לחומרא: 1. עצם העבירות שביצעו הנאשמים, כמפורט לעיל: העבירה לפי סעיף 199(א)(2) לחוק, והעבירה לפי סעיף 204 לחוק, הן עבירות מסוג פשע, שהמחוקק קבע בצד כל אחת מהן, עונש של עד 5 שנות מאסר. לגבי העבירה לפי סעיף 199(א)(2) לחוק, המחוקק אף קבע בסעיף 207 לחוק, עונש מאסר בפועל, כעונש חובה. כבר נאמר, ש: "סרסרות למעשי זנות עבירה בזויה ומבזה היא" [ע"פ 3520/91 תורג'מן נ' מ"י, פ"ד מז (1) 441, 447, מול האות ה' - להלן - פרשת תורג'מן]. 2. נאשם 3 ביצע את העבירה לפי סע' 204 לחוק, על אף עונש מאסר על תנאי של 9 חודשים שכנגדו, שהוטל עליו בת.פ. 5981/94 - ת/ 26, בגין אותה עבירה. זאת כאשר גם בתיק דלעיל שבו הוטל על נאשם 3 המאסר על תנאי דלעיל, המקום שהנאשם החזיק לשם עיסוק בזנות היה אותו מקום נושא תיק זה - ברח' העליה 34, ת"א (ת/ 14, בעמ' 2, ש' 15-18). לא זו אף זו, אלא שגזה"ד בתיק ת/ 26 דלעיל, ניתן נגד הנאשם ביום 5.10.95, ובחלוף זמן קצר בלבד, בשנת 1995, שב הנאשם והחזיק את אותו מקום לשם עיסוק בזנות, כאמור (סע' 1 בכתב האישום המתוקן). 3. החזקת המכון והסרסרות במשך תקופה ארוכה: נאשמים 2 ו - 3 החזיקו את המכון לשם עיסוק בזנות נושא כה"א, במשך תקופה ארוכה של כ- 3 שנים (בסע' 1 לכתה"א המתוקן-נאשמים 2 ו- 3 הודו בעובדה זו-בעמ' 156 לפר'). נאשמת 1 עשתה כאמור במשך כחצי מהתקופה האמורה (ת/ 25, בעמ' 2, שו' 8 ואילך). בנוסף, הנאשמים סירסרו למעשי זנות, בתקופות כאמור. 4. ישנו אינטרס ציבורי-חברתי מובהק של הרתעה, הן של הנאשמים (ובפרט נאשמים 1-3), והן של אחרים, מלבצע עבירות כגון דא, בנסיבות ביצוען של העבירות הללו, כפי שביצעו נאשמים 1 - 3. גזר הדין צריך לשקף מסר חד משמעי שלפיו, מי שמחזיק מקום לשם זנות ומסרסר למעשי זנות תוך שהוא "מייבא" בנות לעבודה בזנות במכון, ונוהג בהן בצורה חמורה, מחפירה ומבזה כפי שנהגו נאשמים 1 - 3, צפוי לתגובה עונשית חמורה, משמעותית ומכאיבה. 5. "יבוא" הבחורות מברזיל, לצורך עבודתן בזנות במכון: לגבי נאשמת 1: נאשמת 1 אמרה במשטרה: היא הביאה בחורות ארצה בשביל זיון (ת/ 12, בעמ' 2, שו' 14-18). היא הביאה בנות לעבוד במכון (ת/ 25, בעמ' 2, שו' 5 - 10, 14, 21 - 28; בעמ' 3, שו' 1 - 22; ראה גם: עת/ 3, בעמ' 29 לפר', שו' 26-27 ). עת/ 5 -העידה: היא שוחחה עם נאשמת 1 בטלפון, ונאשמת 1 אמרה לה שמדובר על עבודה בארץ במסעדה ברזילאית. היא נסעה לשדה תעופה בפריז. שם היא פגשה גם את נאשמת 1 שחיכתה לה שם. מפריז היא טסה איתה לישראל, והן נסעו למכון (בעמ' 46 לפר', שו' 6-16; בעמ' 50 לפר', שו' 16-17; בעמ' 49 לפר', שו' 5-6). עת/ 7 - העידה: היא יצרה קשר עם נאשמת 1. נאשמת 1 אמרה לה שהיא תעבוד כבייביסיטר, ונקבע שהיא מקבלת עבודה. היא נסעה לקבל את הכרטיסים, ואח"כ היא פגשה את אביה של נאשמת 1 בשדה התעופה, הוא סידר את כל הפרוצדורה של הטיסה, והיא קיבלה ממנו 700 דולר, וטסה לפריז (בעמ' 62 לפר', שו' 27-29; בעמ' 63 לפר', שו' 4-5). עת/ 8 - העידה: היא דיברה בטלפון עם נאשמת 1, ונאשמת 1 אמרה לה שהיא תעבוד במסעדה ברזילאית.היא החליטה לבוא לישראל (בעמ' 68 לפר', שו' 19-21; בעמ' 70 לפר', שו' 12). עת/ 1 - אמרה במשטרה,שנאשמת 1 הביאה אותה,ואבא של נאשמת 1, סידר לה את תעודת העולה (ת/ 4, בעמ' 2, שו' 1-2; ובעמ' 6 לפר', שו' 9-10). לגבי נאשם 2: נאשם 2 אמר במשטרה: הוא הלך למשרד נסיעות וסידר מקומות טיסה לבחורות שבאות מברזיל, ליעד באירופה, ומשם לארץ, לעבוד בזנות במכון (ת/ 11, בעמ' 2, שו' 18-21; בעמ' 4, ש' 11-13). לפעמים הוא נסע לפריס לפגוש את הבחורות בדרכן לארץ (ת/ 11, בעמ' 2, שו' 23-24). עת/ 7 - קטיה פרסירה, העידה: בדרכה ארצה, בפריז, היא פגשה את נאשם 2 [(שביקש ממנה את דרכונה וכספה) (בע' 63 לפר', ש' 6-7;עת/ 8, בע' 70, ש' 12-13)]. לגבי נאשם 3: נאשם 3 אמר במשטרה: הבנות הובאו לארץ, למכון שלו, מברזיל. היה לו, כמשכיר המקום, הסדר כספי עם מי שהביאה את הבנות למכון שלו (ת/ 15, בע' 1, ש' 32-64). מהראיות שעליהן ניתן להסתמך כאמור, מסתבר, שנאשם 3 - שהיה בעל המכון במלוא מובן המילה - ידע, והיה מעורב, ביבוא הבנות מברזיל, למכון שלו. 6. נסיבות נוספות לחומרא בביצוע העבירות, ע"י נאשמים 1 עד 3: לגבי נאשמת 1: עת/ 1 - העידה: נאשמת 1 אמרה לה שהיא תיקח אותה לעבודה, ושהיא תעבוד בשבילה (בעמ' 6 לפר', ש' 14-15, 21). נאשמת 1 גם היתה בעלת הבית של המכון (בע' 7 לפר', ש' 4; בע' 14 לפר', ש' 19-20). אסור היה לבנות לצאת לבלות, ואם נאשמת 1 גילתה שהן יצאו, היא היתה נותנת להן קנס. אם העדה עשתה בלאגן בגלל זה, היא היתה מקבלת מכות (בע' 6 לפר', ש' 25-28; בע' 7 לפר', ש' 15; עת/ 5, בעמ' 47 לפר', שו' 4-7; עת/ 7, בע' 66 לפר', ש' 20 - 23). אם העדה לא היתה מצטלמת כפי שנאשמת 1 רצתה (ראה בתמונות ת/ 1 את "סוג" הצילום), היא היתה מקבלת מנאשמת 1 מכות (בעמ' 8 לפר', שו' 19-28; התמונות ת/ 1). עת/ 5 העידה: כשהיא הגיעה למכון עם נאשמת 1, נאשמת 1 אמרה לה שתחליף בגדים, שתסתום את הפה ותשתוק, כי עבודתה תהיה במכון. העדה בכתה מאוד, אך נאשמת 1 לא אמרה לה דבר, והלכה (בעמ' 46 לפר', שו' 19-21). נאשמת 1 התנהגה אליה בגסות (בעמ' 47 לפר', שו' 16). היא אמרה לנאשמת 1 שהיא רוצה לעזוב, ונאשמת 1 אמרה לה שהיא לא יכולה לעשות שום דבר (בעמ' 47 לפר', שו' 27-28). נאשמת 1 היתה במכון כל הזמן (בעמ' 48 לפר', שו' 7-8). עת/ 7 - העידה: כשהיא נחתה בישראל היא פגשה את נאשמת 1 שלקחה אותה, בין השאר, למכון. נאשמת 1 אמרה לה שזה מקום עבודתה ולא יעזור לה לבכות. כשהיא בכתה, תגובתה של נאשמת 1 היתה חוסר אכפתיות, ולא היה איכפת לה מה היא מרגישה. נאשמת 1 אמרה לה שאין דרך חזרה (בעמ' 63 לפר', שו' 8-17). נאשמת 1 אמרה במשטרה: תנאי העבודה במכון היו, בין השאר, כאלה: בחורות היו צריכות לעשות 10 קליינטים. גם אם בחורות היו עושות את ה"נורמה" (10 קליינטים), הן לא יכלו לעזוב באמצע. היא לא היתה נותנת לבנות לצאת החוצה (ת/ 25, בעמ' 4, ש' 10-17). הבחורות היו צריכות לעשות את העבודה (לקיים יחסי מין) עם כל קליינט שבוחר אותן. הבחורות לא היו מרוצות, ורצו לחזור (ת/ 25, בעמ' 4, שו' 21-23). לגבי נאשם 2: מתוך עדויות של בחורות שעבדו במכון: לפעמים נאשם 2 הכריח בחורה לקיים יחסי מין עם לקוחות, ואמר לה, שאם היא לא תיכנס עם הקליינט, הוא יעשה לה קנס (ת/ 4, בע' 2, ש' 5-6; ת/ 8, בע' 1, ש' 21-28, בע' 2, ש' 1-5). נאשם 2 גם ידע שהיא מקבלת מכות, ולא עזר לה (ת/ 4, בע' 1, ש' 18-19). גם נאשם 2 היה בעל הבית של המכון (עת/ 1, בע' 7 לפר', ש' 5; עת/ 8, בע' 69 לפר', שו' 5), המנהל של המקום (עת/ 7, בעמ' 63 לפר', שו' 28). נאשם 2 היה גם הבעלים של המקום היכן שהבנות גרו ברח' החשמל 6 (בדו"ח עימות - ת/ 21, בעמ' 4, שו' 1-4). עת/ 1 - העידה: אסור היה לבנות לצאת לבלות. אם נאשם 2 היה מגלה שהן יצאו, הוא היה נותן להן קנס. אם העדה עשתה בלאגן בגלל זה, היא היתה מקבלת מכות (בע' 6, שו' 25-28; בעמ' 7 לפר', שו' 15; וראה גם: עת/ 3, בעמ' 31 לפר', שו' 6-10; עת/ 5, בעמ' 47 לפר', שו' 4-6; עת/ 7, בעמ' 66 לפר', שו' 20-23). עת/ 3 - העידה: נאשם 2 היה מנהל המכון (בעמ' 30 לפר', שו' 29). נאשם 2 היה איום כלפיה. נאשם 2 היה מעליב אותן ומכריח אותן להיכנס ולעשות את העבודה (בעמ' 31 לפר', שו' 24-25). נאשם 2 כל הזמן אמר, שהנאשמים הם מהמאפיה (בעמ' 34 לפר', שו' 22 - 24; ת/ 8, בעמ' 2, שו' 4-5). עת/ 5 - העידה: אם קליינט היה רוצה פעמיים, והיא לא רצתה, היא היתה חייבת לעשות פעמיים כי נאשם 2 לא הסכים שהיא לא תעשה פעמיים (בע' 47 לפר', ש' 11-13; וראה גם: עת/ 7, בע' 64, ש' 8-10). נאשם 2 התנהג אליה בגסות. הוא היה מכנה אותה זונה, זבל, בזבוז זמן. כשהיא לא רצתה להיכנס עם קליינטים נאשם 2 תמיד היה אומר שהיא בזבוז זמן (בעמ' 47, שו' 16, 20-22). עת/ 7 - העידה: היא כל הזמן ביקשה ללכת, אבל נאשם 2 היה אומר לה, חבל על הזמן ברזיל (בעמ' 64 לפר', שו' 14). עת/ 8 - העידה: כשהיא הגיעה למכון, היא בכתה ואמרה שהיא רוצה לחזור לברזיל, ונאשם 2 אמר לה שאין שום ברירה, ואין דרך חזרה (בעמ' 68 לפר', שו' 25-27). אם קליינט רצה פעמיים זיון, והיא רצתה פעם אחת, אז נאשם 2 היה מכריח אותה לעשות פעמיים והוא התעקש (בעמ' 69 לפר', ש' 15-16). לגבי נאשם 3 - : מתוך עדויות של בחורות שעבדו במכון: נאשם 3 היה בעל הבית במכון (ת/ 4, בע' 1, ש' 28, ובעמ' 2, שו' 1; עת/ 1, בעמ' 7 לפר', שו' 4; עת/ 5, בעמ' 46 לפר', שו' 26; עת/ 7, בעמ' 63 לפר', שו' 27; וראה גם: ת/ 15, בעמ' 1, שו' 9). הוא הבוס הגדול (עת/ 8 , בעמ' 69 לפר', שו' 4; ובעמ' 63 לפר', שו' 21; עת/ 3, בעמ' 30 לפר', שו' 20, 27). עת/ 1 - העידה: אם היא לא רצתה לקיים יחסי מין עם קליינט בלי גומי, נאשם 3 אמר לה שאם היא לא תעשה בלי גומי, היא תקבל קנס (בעמ' 7 לפר', שו' 26-28). היא אמרה לנאשם 3 שהיא רוצה לחזור לברזיל, אך הוא אמר לה שהיא לא יכולה (בעמ' 8 לפר', שו' 11-12). אם היא לא עשתה מה שבעל הבית רצה, הוא היה נותן לה קנס, ולפעמים גם מכות (בעמ' 7 לפר', שו' 15). עת/ 3 - העידה: נאשם 3 אמר לה שעכשיו כבר מאוחר לחזור לברזיל, ולא יעזור לה להתייאש כי היא לא חוזרת לברזיל (בעמ' 30 לפר', ש' 20-21; בעמ' 31 לפר', שו' 26-27). נאשם 3 כל הזמן היה אומר שהוא מהמאפיה (בעמ' 34 לפר', שו' 22-24). עת/ 5 - העידה: נאשם 3 היה מתנהג בגסות. הוא תמיד היה מסרב לבקשות שלה, ואומר לה חבל על הזמן. הוא כינה אותה זונה, זבל, בזבוז זמן (בע' 47 לפר', שו' 16-21). נאשם 3 הגיע למכון כל יום (בעמ' 48 לפר', שו' 9-10). היא אמרה לנאשם 3 שהיא רוצה ללכת משם והוא אמר לה שלא (בעמ' 47 לפר', שו' 24). מול כל הראיות הללו, לרבות עדויותיהן האמינות של עדות התביעה דלעיל, נשמעה עדותה של עדת ההגנה מס' 1, סוזאנה דקושטה סווארס, תמוהה, ובלתי מתקבלת על הדעת. למשל: "היינו יכולות לצאת כל יום" !? (בע' 120 לפר', ש' 27). "היחס היה טוב" ?! "הבנות שהיו אף פעם לא התלוננו" ?! (בע' 121, ש' 9-11). כל הבנות היו נסערות מההודעה שהן חוזרות לברזיל הביתה ?! (בע' 121, ש' 25 26). אם קליינט היה רוצה פעם שניה, "אף פעם" לא הכריחו אותן לעשות כן ?! (בע' 122, ש' 10). "אף אחד" לא קיבל קנסות במכון ?! (בע' 122, ש' 11-12, 18-20). אם היא לא רצתה לקיים יחסים עם קליינט, "היא היתה יכולה לסרב" ?! (בע' 123, ש' 17; בעמ' 125, ש' 20-23). היא לא ידעה מה היה תפקידו במכון של נאשם 3 ?! (בעמ' 125 לפר', שו' 23). עדותה של העדה נשמעה מופרכת, ותלושה מהמציאות לגבי המכון. אולי העדה זכתה ליחס מיוחד במכון, כמשתמע מדבריה: "...אותי לא הכריחו אף פעם לעשות משהו נגד רצוני או לשכב עם מישהו" (בעמ' 125 לפר', שו' 22-23). 7. מענה לטענות ההגנה: 7.1. בביקורי המשטרה במכון, עם או בלי אנשים נוספים, אין כדי לאיין את האיסור הפלילי שבחוק, או כדי להכשיר את העבירות הפליליות שביצעו הנאשמים. 7.2. הביקורים במכון נועדו ללמד על היקף התופעה של מכוני הליווי, לצורך טיפול בתופעה (בעמ' 194 לפר', ש' 13-14). ממש כמו ביקורים אחרים, בהקשר לתופעות אסורות אחרות, כגון: סמים, עובדים זרים, קטינים שעוסקים בזנות, ועוד (עה/ 2, סנ"ץ חיים איפרגן - בעמ' 196 לפר'). 7.3. כמסתבר מעדויות, אותו אינטרס של המשטרה שהמכון יעבוד (בע' 114 לפר', ש' 14; בע' 115, ש' 27-28), או הפעילות של נאשם 3 במכון שהיתה בהסכמת המשטרה (בע' 192 לפר', ש' 27-28), היו בהנחה שמדובר במכון "רגיל", שאין בו דבר חריג מעבר לקיום יחסי מין ע"י בחורות בגירות מרצונן החופשי, תמורת תשלום. אין כל ראיה, שהמשטרה ידעה על אופן התנהגותם המחפיר של הנאשמים כלפי הבחורות שעבדו במכון, או על מצבן האמיתי, לא כל שכן לאורך תקופה ארוכה, כאמור. המשטרה ביקרה במכון, מספר ביקורים (בע' 113 לפר', ש' 23), ובזמן הביקורים לא היו בעיות במכון (בעמ' 114, שו' 3-5). המשטרה סברה, שמדובר בעוד מכון ליווי, כמו מכונים רבים אחרים, שכאשר המשטרה לא יודעת על פעילות פלילית "נלווית" במכון, אז אין לה ענין אם המכון ישאר פתוח או סגור (עה/ 1, בעמ' 192 לפר', שו' 28-29; בעמ' 193 לפר', שו' 3-4, 25-28; בעמ' 194 לפר', שו' 3). לו ידעה המשטרה על פעילות פלילית שמעורב בה בעל המכון, היא היתה פועלת לסגירת המכון (עה/ 1, בעמ' 193 לפר' , שו' 13-14). לא היה גיבוי לבעלי המכון, אם מעבר לעובדה שהמכון פתוח ועובד, יש במקום פעילות פלילית (בעמ' 193 לפר', שו' 19-21). 7.4. טענות הנאשמים, ל"לגיטימציה" כביכול, מכל סוג שהוא, מצד המשטרה לפעילות המכון, לא נטענה כלל ע"י הנאשמים, בהודעותיהם במשטרה. 7.5. ביקורי המשטרה ואחרים במכון, בוודאי לא נתנו לנאשמים 1-3 "לגיטימציה" לאופן התנהגותם החמור והמחפיר כלפי הבחורות שעבדו במכון במשך תקופה ארוכה. 7.6. לאור הראיות, טענת הנאשמים שהם חשבו שהמכון מנוהל באישור ובאופן חוקי, היא לכל הפחות היתממות, ולמעשה זהו ניסיון כושל ונואש, להתכחש להתנהגותם החמורה והמבזה של נאשמים 1 - 3 כלפי הבחורות במכון במשך תקופה ארוכה, לצורך בצע כסף גרידא, וזאת "על גבן" החרוש של הבחורות מברזיל שעבדו במכון. 7.7. הטענה לגבי מציאות פגומה, שבה נערכים ביקורים של אנשים מטעם גופים ציבוריים שונים במכון, איננה מצדיקה הוספת פגם על פגם ע"י הקלה בעונשם של הנאשמים, כשמידת הדין והצדק, תקנת היחיד והציבור, מחייבות להשית עליהם את העונשים שהם ראויים להם [ פרשת תורג'מן דלעיל, בעמ' 449, מול האותיות ד' - ה']. סוף דבר: לפי הראיות: הנאשמים סירסרו למעשי זנות, ונאשמים 1 - 3 גם ניהלו מקום לשם עיסוק בזנות, במשך תקופה ארוכה. נסיבות ביצוע העבירות של החזקת מקום לשם זנות וסרסרות למעשי זנות שביצעו נאשמים 1-3, חמורות: בחורות "יובאו" לעבודה במכון ע"י נאשמת 1. נאשם 2 היה פעיל גם הוא ב"ייבוא" הבנות האמור. נאשם 3 -"הבוס הגדול" במכון, ידע, ואף היה מעורב, ב"יבוא" האמור. זאת ועוד: נאשמים 1 עד 3 החזיקו את המכון לשם זנות, כשהבחורות היו חייבות "לספק תפוקה", כאובייקט מיני שמייצר הכנסה כספית לפי "נהלי העבודה" שבמכון. במכון היה משטר עבודה שוטף רודני. הבנות היו נתונות תחת פיקוח קפדני, ללא יחס אנושי או פתחון פה של ממש, תוך העלבה, ביזוי ואטימות מצד נאשמים 1-3 כלפי הבחורות. הבחורות נשאו בעונשים כספיים, ולעיתים בעונשים פיזיים על אי ציות להוראות, או סטייה מ"נהלי העבודה" שבמכון. זאת כאשר הבחורות שוהות בארץ זרה, כשהן למעשה חסרות אונים, ונתונות למרותם המוחלטת ולגחמותיהם של הנאשמים. לנאשם 4: לפי הראיות: אכן, נאשם 4 סירסר למעשי זנות, במשך תקופה ארוכה, והוא ייענש על כך. ואולם: דמותו של נאשם 4 אינה כשל אותו סרסור שיש להיפרע ממנו במלוא חומרת הדין [השווה: פרשת תורג'מן דלעיל, בעמ' 458, ג']. בנוסף, נאשם 4 לא התגלה בכיעורו כאדם ביחסו אל הבחורות שעבדו במכון, והתנהגותו כלפיהן לא היתה מחפירה ובזוייה כזו של נאשמים 1 - 3 [פרשת תורג'מן דלעיל, בעמ' 463, ה'], אלא בעיני הבחורות נאשם 4 היה טוב (למעט מקרה בודד, לא חד משמעי), הוא היה "אבא" עבורן, וזאת כחריג בולט להתנהגות הנאשמים האחרים. נאשם 4 גם לא היה מעורב ביבוא בחורות. לאור העבירות שביצע כל אחד מהנאשמים, ולאור הראיות, המידע, והשיקולים שפורטו, תיעשה אבחנה בענישה, בין נאשמים 1 עד 3, לנאשם 4, ובין נאשמים 1 ו- 2 לנאשם 3, לפי הענין (למשל: נאשמת 1 ביצעה את העבירות במשך תקופה קצרה יותר מנאשם 2, אך מאידך היא היתה יותר פעילה ב"יבוא" ממנו; נאשם 3 היה "הבוס הגדול", וגם ביצע את העבירות על אף מאסר מותנה, ועוד שיקולים לאבחנה ולהשוואה, כמסתבר מהאמור לעיל). השיקולים והמידע לקולא, ימתנו את הענישה שתוטל על הנאשמים, לפי הענין. אני גוזר איפוא על הנאשמים את העונשים הבאים: עונשים לנאשמת -1 ולנאשם 2: 18 חודשי מאסר בפועל, כל אחד. קנס בסך של 30,000 ש"ח לכל אחד, או 6 חודשי מאסר במקום הקנס לכל אחד, למקרה שהקנס כולו או מקצתו, לא ישולם במועדו. הקנס ישולם תוך 60 יום מהיום. עונשים לנאשם 3 : אני מפעיל את המאסר על תנאי של 9 חודשים שהוטל עליו בת.פ. 5981/94 - ת/ 26. בגין העבירות נושא גזר דין זה, אני מטיל על נאשם 3, 20 חודשי מאסר בפועל. 3. בהתחשב בשיקולים לקולא, אני מורה ש - 4 חודשים מתוך המאסר על תנאי שבסע' 1 לעיל יהיו חופפים למאסר בפועל שהוטל בסעיף 2 לעיל, והיתרה - 5 חודשים, תצטבר לו. סך כל תקופת המאסר בפועל שיישא בה הנאשם תהיה איפוא - 25 חודשים. 4. קנס בסך של 40,000 ש"ח או 8 חודשי מאסר במקום הקנס, למקרה שהקנס כולו או מקצתו לא ישולם במועדו. הקנס ישולם תוך 60 יום מהיום. עונשים לנאשם 4 -: 6 חודשי מאסר בפועל. קנס בסך של 10,000 ש"ח או 3 חודשי מאסר במקום הקנס למקרה שהקנס כולו או מקצתו לא ישולם במועדו. הקנס ישולם תוך 60 יום מהיום. עונש נוסף לכל אחד מהנאשמים: 10 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שכל אחד מהנאשמים לא יישא את עונשו זה אלא אם עבר תוך תקופה של 3 שנים - לנאשם 4 - מהיום, ולנאשמים 1-3 - מיום שיחרורם ממאסרם - עבירה לפי סימן י' לפרק ח' לחוק העונשין, תשל"ז- 1977. הוסברה לנאשמים זכותם לערער על פסק הדין תוך 45 ימים מהיום. משפט פליליסחר בבני אדם