פסק דין 1. התובע, יליד 1929, נפגע ביום 13.9.2001 לאחר שהחליק ונפל בעת שצעד במורד שביל הכניסה המוביל ממלון דן כרמל בחיפה לשדרות הנשיא (להלן:"התאונה"). לטענת התובע, אירעה התאונה בשל כך שהשביל שבו מדובר היה מרוצף בחלוקי נחל חלקלקים. בעקבות התאונה נחבל התובע ונגרמו לו נזקי גוף בגינם הוגשה תביעתו בתיק העומד בפניי. 2. השאלה הראשונה העומדת להכרעה הנה שאלת החבות, שכן עצם התרחשותה של התאונה במקרקעין השייכים לנתבעת, אין בה לבדה כדי להקים חבות ולהטיל אחריות על הנתבעת לכל נזק, יהא אשר יהא מקורו (ראו: ע"א 683/77 ברוק נ' עיריית ת"א, פד"י לד(1), 157). 3. הצדדים נחלקו בשאלה עובדתית פשוטה למדי, הנוגעת לריצופה של המדרכה, עליה הילך התובע בעת התרחשות התאונה. התובע מחד טען כי המדרכה רוצפה בחלוקי נחל חלקים ואילו הנתבעת טענה מאידך כי מדובר במדרכה סלולה המיועדת להולכי רגל ובצמוד אליה חלוקי נחל אשר שימשו לנוי בלבד שלא היה כל צורך לדרוך או ללכת עליהם. ברי כי בהעדר כל טענה לקיומו של מפגע או ליקוי אחר בשביל הגישה למלון, ההכרעה בסוגיית החבות תלויה בשאלה מה חיפה את המדרכה - האם חלוקי נחל חלקלקים או שמא אספלט סלול. 4. הנטל להוכחת קיומה של חבות מוטל על התובע בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". במסגרת זו רובץ לפתחו הנטל להוכיח כי שביל הגישה היה מרוצף בחומר מחליק היוצר סיכון להולכי רגל ועוברי אורח. לאחר שבחנתי את גרסאות הצדדים ושקלתי את מכלול הנסיבות, הגעתי לכלל דעה כי לא עלה בידי התובע להרים נטל זה המוטל על שכמו. אנמק את טעמיי. 5 לבד מהתובע, העידה בפניי גם רעייתו הגב' אסתר מוזס. בתצהיריהם (ת/1 ו- ת/2) העידו שניהם כי באותה תקופה היה השביל מרוצף חלוקי נחל חלקים. יאמר מייד כי עדותם עשתה עלי באופן כללי רושם חיובי ואיני מאמין כי העלו גרסה שקרית במכוון רק כדי לזכות בכספים במעשה רמיה ולהתעשר על חשבונה של הנתבעת. נראה לי יותר כי התובע ואשתו לא דייקו בגרסתם ולא זכרו את תיאור המקום כהווייתו, בסברם כי חלוקי הנחל שהונחו לצד המדרכה לצרכי נוי, כיסו את כלל שטח המדרכה. בכל מקרה לא היה די בעדותם כדי להרים את נטל ההוכחה. התובע לא הציג בפניי כל תצלום של המקום על מנת לאושש טענתו, על אף שניתן היה לעשות כן על נקלה. על מנת להוכיח גרסתו, יכול היה התובע לדוגמא לחקור ולקבל מסמכים ותיעוד מאת הנתבעת לגבי המועד שבו שופצה המדרכה ונסללה או לחילופין לזמן עדים נוספים כדי לתמוך בטענתו כי המדרכה היתה מרוצפת חלוקי נחל. התובע לא נקט בכל אותן פעולות ובחר להסתפק בעדותו שלו יחד עם אשתו. לדעתי, אין בכך די על מנת להרים את נטל ההוכחה. לעניין המחלוקת בשאלה זו, עדיפה בעיניי עדותו של קצין הבטיחות של המלון מר דני קנציורק אשר העיד כי המדרכה היתה מכוסה באספלט. עד זה אשר הועסק במלון, וסביר להניח כי עבר במקום מספר רב של פעמים, עשה עלי בעדותו רושם חיובי וטוב. 6. למעלה מן הצורך אוסיף כי התרשמותי החיובית הכללית מן התובע אין בה די על מנת להרים את נטל השכנוע, באשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, במשמעות סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971. סעיף זה מחייב טעמים מיוחדים לקבלת תביעה על סמך עדותו היחידה של בעל דין שלא ניתן לגביה סיוע. נכון הוא שאשתו של התובע חיזקה את גרסתו ותמכה בדבריו אלא שמדובר בעדותם של בני זוג אשר עליה נאמר כי "אם כי למעשה שתי עדויות נפרדות הן שלו ושלה, להלכה אין הן אלא עדות אחת הניזונה ממקור אחד, אף שהיא באה משתי פיות; לא משום שהאיש ואשתו היו לבשר אחד, כי אם משום שסיפורם סיפור אחד הוא המשותף לשניהם והמתואם ביניהם (בדרך הטבע ולא בדרך הקנוניה) (ע"א 761/79 פינקל נ' הדר , פד"י לה(2), 48). 7. יתר על כן, לא הוצגה מטעם התובע כל ראיה שניתן לראות בה סיוע כמשמעות הדיבור בסעיף 54 הנ"ל. "יש הגורסים כי משמעות הדיבור 'סיוע' ראיה ממקור נפרד ועצמאי המצביעה גם היא - בנוסף לעדות העיקרית - על חבותו של בעל הדין היריב . . . ויש הגורסים כי משמעות הדיבור 'סיוע' . . . המדובר אך בתוספת ראיה שיש בה כדי לתמוך ולחזק את העדות היחידה באופן שזו שוב אינה עומדת לבדה" (מתוך ספרו של כב' השופט י' קדמי "על ראיות" חלק שלישי, דיונון, תשנ"ט - 1999, 1037). בענייננו, אין למצוא, למצער, לעדות התובע כל סיוע לא לפי בית הלל ולא לפי בית שמאי, וללא סיוע כאמור, מצויים אנו בגדרו של סעיף 54. 8. על יסוד האמור, הנני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום אחרת יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. בית מלוןתאונות במלוןבתי מלון (תביעות)נפילה