בקשה למשפט חוזר

לבית המשפט הוגשה בקשה למשפט חוזר, המבקש הביע את הדעה כי בהרשעתו כרוך עיוות דין כמשמעותו בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. השגותיו של המבקש מופנות כנגד מסקנתן של שתי הערכאות בדבר קיומו של היסוד הנפשי בעבירות. המבקש טען, כי הממצא באשר למודעותו אשר נקבע על ידי בית המשפט המחוזי ואושר על ידי בית המשפט העליון, מבוסס על טעויות רבות, שכל אחת לבדה וכולן במצטבר, מקימות את העילה לפי סעיף 31(א)(4) לחוק לקיומו של משפט חוזר. נטען, כי לטעויות המהותיות התווספו כשלים בחקירה, כמו פגיעה בזכותו של המבקש לשמור על שתיקה, וכן התעלמותה של המשטרה ממעורבים אחרים בפרשה, או כאלה שהיו עשויים לסייע בחקר האמת, בית המשפט ציין כי שני עקרונות עומדים לנגד עיניו של בית המשפט בבואו להכריע בבקשה לקיומו של משפט חוזר. מחד, זהו העיקרון בדבר סופיות הדיון, ומאידך, ניצב הצורך לאפשר למערכת המשפט דרך לתקן טעות שנפלה בהרשעתו של אדם. מטבע הדברים, הרצון להביא התדיינויות לסופן מחייב, שככלל, לא ישוב בית המשפט לדון בפסק דין שהפך לחלוט. לפיכך, קיומו של משפט חוזר אינו הכלל אלא החריג, ועל כן נדרש ממי שמבקש סעד מכוח סעיף 31 לחוק בתי המשפט, להוכיח כי עניינו נכנס לגדרה של אחת העילות אותן קבע המחוקק ואלו הן: "(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון; (2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון; (3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה. (4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין". על עילה אחרונה זו בדבר גרימתו של עיוות דין, מתבססת בעיקרה הבקשה להלן: להלן דוגמא להחלטת בית משפט בנושא בקשה למשפט חוזר: החלטה מבוא 1. זוהי בקשה לקיומו של משפט חוזר בת"פ 10320/98 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בו יוחסו למבקש עבירות של זיוף מסמכים בנסיבות מחמירות בכוונה לקבל באמצעותם דבר, שימוש במסמכים מזויפים, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ומתן שוחד. לאחר שמיעתן של ראיות הצדדים הורשע המבקש במרביתן של העבירות אשר יוחסו לו, ובית המשפט המחוזי גזר לו 12 שנות מאסר בפועל, שלוש שנים מאסר על-תנאי, וכן הופעל, במצטבר, מאסר מותנה בן שנתיים שעמד נגדו. על פסק הדין המרשיע הוגש ערעור לבית המשפט העליון, ומשנדחה, הוגשה הבקשה הנוכחית. הרקע העובדתי וההליכים בבית משפט קמא 2. בשנת 1997 פתח המבקש חשבון בסניפו של בנק דיסקונט לישראל בע"מ בשדרות עמנואל בתל-אביב, על שם חברת "עתיד בתוך הזהב" בע"מ (להלן: "עתיד"). המבקש היה בעל זכות החתימה היחיד בחשבון. נטען, כי את העבירות אותן ביצע המבקש במהלך שנת 1998, אפיינה שיטה שעיקריה הובאו בכתב האישום: א) המבקש פנה וקיבל מבנק דיסקונט מספר כתבי ערבות, מרביתם לטובת חברת אברת סוכנות לביטוח בע"מ (להלן: "אברת"), ושניים לטובת חברת ד.ד. גולדשטיין (להלן: "גולדשטיין"). ב) כתבי הערבות הוסבו ברוב המקרים לבנק המזרחי המאוחד בע"מ, אשר שילם כנגדם כספים שבסופו של דבר הגיעו לחשבונה של עתיד בבנק דיסקונט. ג) בהמשך בוטלו כתבי הערבות על ידי הצגתם של מסמכים מזויפים בפני בנק דיסקונט, והכוונה למכתבים אשר נחזו ככאלה שנכתבו בשמה של אברת ובשם בא-כוחה של חברת גולדשטיין, ובהם הובעה הסכמה לביטולם של כתבי הערבות עקב ביטולן או סיומן של העסקאות בגינן הוצאו. למכתבים אלה צורפו בעת מסירתם לבנק דיסקונט כתבי הערבות, אשר לעתים היו המסמכים המקוריים ולעתים היו אלה העתקים מזויפים. ד) בעקבות ביטולה של כל ערבות חזר המבקש וקיבל מבנק דיסקונט ערבות נוספת. בדרך זו הוציא המבקש במרמה מן הבנקים סכום של למעלה מ-30 מיליון ש"ח. כאן המקום להוסיף, כי בטרם היה מזכה את חשבונה של עתיד על סמך הערבויות, נהג בנק המזרחי לבקש מבנק דיסקונט אישור לכך שהערבויות תקפות. לאור זאת, דאג המבקש להגיש את הבקשה המזויפת לביטול הערבות רק לאחר שהסתיימה אותה בדיקה, אולם, תכנונו השתבש משהגיעו הדברים לכתב ערבות, שהוצא ביום 18.8.98. הפעם ביקש בנק המזרחי אישור מבנק דיסקונט רק לאחר שהעביר את הסכומים לחשבונה של עתיד - ולאחר שהמבקש כבר הגיש את הבקשה המזויפת לביטול הערבות. או-אז נמסר לבנק המזרחי כי כתב הערבות בוטל מספר ימים קודם לכן. מבירור שנערך בעקבות גילוי זה עלה, כי בידי בנק המזרחי עוד תשע ערבויות אשר לפי הרישום בספריו של בנק דיסקונט בוטלו זה מכבר. בחקירה שהתנהלה נתגלו מקרי הזיוף הנוספים שיוחסו למבקש, ואז נמצא כי המבקש חטא גם במתן שוחד לשמשון יצחק, מי ששימש כמנהלו של סניף הבנק בו התנהל חשבונה של עתיד. 3. בפני בית משפט קמא אישר המבקש, כי הוא היה זה שפנה לבנק דיסקונט וביקש את הוצאתם של כתבי הערבות, והוא אף היה זה שהציג את המכתבים לביטולן של הערבויות בפני הבנק. עם זאת, טען המבקש, כי לא היתה לו יד בזיופם של המסמכים והוא לא ידע כלל על היותם מזויפים. לגרסתו, את פעולות המרמה הגו וביצעו שני שותפיו אשר נמלטו לחו"ל - יורי דורי (להלן: "דורי") ועופר ארביב (להלן: "ארביב"). לטענתו, הוא ביקש את הערבויות בשם שותפיו, הואיל והאמין כי המרתן נועדה להשיג בטוחות חלופיות במטבע-חוץ, אשר תשמשנה להלבנת הון שחור, שיובא מחוץ לישראל. לגרסתו, האמין שבפעולות אלו - אשר בוצעו בטרם נחקק החוק לאיסור הלבנת הון התש"ס-2000 - לא היה פסול. ועוד נטען, כי היו אלה דורי וארביב אשר יצרו תעתיקים של כתבי הערבות, בעוד שהמבקש, אף שידע על כך, סבר כי הכנת התעתיקים נעשתה על פי בקשת הבנק, וכי כתבי הערבות המקוריים הם שהוחזרו לבנק. כן נטען, כי מכתבי הביטול נמסרו למבקש בפתח סניף הבנק, סמוך לשעת הגשתם, על ידי אדם בשם גדעון בן-ישי, שליחם של דורי וארביב, כך שלמבקש עצמו לא היתה אפשרות לבחון את טיבם בטרם מסרם לאנשי הבנק. המבקש הודה כי במקרה אחד, שאינו נזכר בכתב האישום, הוזמן לשיחה אצל מנהל הסניף אשר הציג בפניו מכתב ביטול מזויף של כתב ערבות בנקאית. בירור שערך המבקש העלה, כי היה זה ניסיון נוסף שעשו שותפיו להוצאתם של כספים במרמה, ובשיחתו עמם הבטיחו השניים כי המעשה לא יישנה. באשר לאישום בשוחד, הודה המבקש, כי העניק למנהל הסניף מתנות, בין היתר בקבוק שמפניה ועט יקר, וכן עזר לו לקבל הנחה בסך 10,000 ש"ח בעת שרכש רכב חדש. עם זאת, הכחיש המבקש כי היתה לו כוונה לקבל בתמורה טובת הנאה. לפי גרסתו, חלק מהמתנות הוענקו מתוך הערכה למנהל הסניף, ואת ההנחה ברכישת הרכב הוא סידר לו על פי הוראותיהם של שותפיו. 4. בית המשפט המחוזי דחה גרסה זו וקבע, כי למבקש היה תפקיד מרכזי בתכנון מעשי המרמה וביצועם, ועל כן גם אם אחר זייף את המסמכים, ידע המבקש על כך וממילא הוא היה ער לפסול שבמעשיו. את ממצאו זה ביסס בית המשפט על השילוב שבין ראיות חפציות לבין עדותם של עדי התביעה. על הראשונות נמנות אלו (ראו עמוד 17 ואילך להכרעת הדין): במשרדו של המבקש נתפסה חותמת של חברת אברת, אשר שימשה ב"דרגה גבוהה של סבירות" (כהגדרתו של בית המשפט המחוזי) לזיוף מכתבי הביטול שהוצאו כביכול על ידי חברה זו; המבקש נמצא מחזיק בצילומיהם של כתבי ערבות, אשר הוצאו לבקשתו לטובת חברת אברת; כמו כן נמצאו ברשותו טופס לוגו ריק של חברת אברת וטופס מזויף לביטול ערבות. את הראיות הללו השלימו בעדותם מספר עדי תביעה, וביניהם, מנהליהן של חברות אברת וגולדשטיין; עדה שראתה את המבקש נוטל ללא רשות דפים עם לוגו של חברת אברת; ועדותם של קציני משטרה, אשר חקרו את המבקש ושמעו מפיו ראשית הודאה במעשים אשר יוחסו לו, וכוונה לבקש מגורמי התביעה לחתום עמו על הסכם טיעון. כמו כן, נקרא להעיד אדם אשר היה קורבנו של מעשה תרמית דומה שביצע המבקש (יחזקאל לאור), מעשה אשר לא נכלל בכתב האישום הנוכחי. על פי גרסתו של עד זה, אשר אומצה על ידי בית המשפט המחוזי, משגילה את מעשה התרמית פנה למבקש וזה הודה בפניו כי כשל, ובעקבות כך גם השיב לעד את כספו. פרשה זו סתרה את גרסתו של המבקש לפיה נוצל לרעה על ידי שותפיו מבלי שהיה מודע למעשי המרמה שלהם. עובדה נוספת אשר עלתה מהעדויות, היתה כי המבקש היה הגורם היחידי מטעם חברת עתיד אשר בא במגע עם החברות והבנקים אשר הולכו שולל. בית המשפט המחוזי הוסיף ומנה לחובת המבקש את שקריו, ובעקבות כל אלה החליט להרשיעו בעבירות של זיוף מסמך בנסיבות מחמירות בכוונה לקבל באמצעותו דבר, עבירה לפי סעיף 418 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); שימוש במסמך מזויף, עבירה לפי סעיף 420 לחוק העונשין; קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין; ושוחד, עבירה לפי סעיף 291 לחוק העונשין. 5. כאמור, ערעור שהוגש לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחה, לאחר שנקבע כי ממצאיו של בית המשפט המחוזי מעוגנים היטב בחומר הראיות. כן נדחו השגותיו של המבקש כנגד קבילות ההודעות אשר נרשמו מפיו במהלך חקירתו במשטרה. נמצא, כי המבקש הוזהר כדין, וכי ניהל משא ומתן לגיבושו של הסדר טיעון תוך ידיעה שאמרותיו עשויות לשמש כראיה נגדו, כפי שמשתקף מסירובו לענות על חלק מהשאלות. כמו כן, לא נמצאו פגמים בניהול משפטו של המבקש אשר היו עשויים לשמש עילה להתערבות בהכרעת הדין. במסגרת הערעור הגיש המבקש בקשה להתיר לו להביא ראיות נוספות. האחת היא עדותו של "אלמוני", אשר לטענתו הוא עצמו זייף את המסמכים בהם עוסקת פרשה זו, על פי בקשתו של אחד, יורם, מפיו גם שמע כי הזיוף היה חלק מתרגיל "עוקץ" שבנק דיסקונט היה קורבנו, ושהמבקש לא היה שותף לו. על פי גרסה זו, לא ידע המבקש כי המסמכים מזויפים, ולמעשה שישמש שליח תמים של יורם. אותו "אלמוני" העמיד תנאי למסירתה של עדות בבית המשפט - התחייבות שלא להעמידו לדין - אולם לכך לא נתנה המשיבה את הסכמתה. הראיה השנייה אותה עתר המבקש להתיר לו להגישה היא תצהירו של חוקר פרטי, קצין משטרה לשעבר, אשר לטענתו הועסק על ידי "אלמוני" כדי לעקוב אחר המבקש. נטען, כי "אלמוני" אמר לאותו חוקר שהמעקב נעשה על רקע "קומבינה" כלשהי שהמערער עתיד להיות אחד מקורבנותיה, אולם החוקר הוסיף כי פרטיה של אותה קנוניה לא ידועים לו. על פי גרסה זו, ראה החוקר במהלך המעקב את "אלמוני" נפגש עם המבקש ומוסר לו מעטפות, ועם אלו נכנס המבקש לבנק מבלי שהקדים ובדק את תוכנן. החוקר הוסיף, כי הוא עצמו לא נכנס לסניף הבנק בעקבות המבקש, ועל כן הוא אינו יודע מה אירע בפנים. בית המשפט העליון דחה את הבקשה. נקבע, כי בראיות שהתבקשה הגשתן גלומה סתירה פנימית, שהרי "אלמוני" טען כי תפקידו הצטמצם לביצועם של מעשי הזיוף בלבד, ואילו מתצהירו של החוקר עולה כי פעילותו היתה ענפה במידה ניכרת. יתרה מזו, בקיומם של המפגשים בין "אלמוני" לבין המבקש יש כדי לסתור את טענתו של האחרון לפיה רק לאחר סיום המשפט הגיעה לידיעתו העובדה כי עדותו של "אלמוני" עשויה לסייע לו בהגנתו, ועל כן נכון להתיר את השמעתה בשלב הערעור. יותר מכך, בית המשפט קבע כי אף אם היה מתיר את הגשתן של הראיות, לא היה באלו כדי להפריך את ממצאיו של בית המשפט המחוזי, לפיהם היה המבקש מודע להיות המסמכים מזויפים, ובלשון המקור (ראו פסקה 14 לפסק הדין): "גם אילו קיבלנו את עדותו של אלמוני כראיה נוספת בערעור, לא היה בה כדי להועיל למערער. אפשר שניתן היה להסיק ממנה, כי מי שזייף את המסמכים איננו עופר, כפי שבית המשפט המחוזי נכון היה להניח בהסתמכו על דברי המערער עצמו בשלב החקירה, אלא האדם המסתתר מאחורי הכינוי "אלמוני", שביצע את מלאכת הזיופים תמורת שכר ובהתאם להזמנותיו של יורי ("יורם"). אך את עיקרה של ההכרעה, שהמערער היה מודע היטב למהות מעשיו, אין עדותו של אלמוני עשויה לשנות. לא רק מפני שידיעתו אודות חוסר מודעותו של המערער נובעת, כדבריו, מדברים שנאמרו לו על-ידי יורי, ועל כן הינה בגדר עדות-שמיעה; אלא גם, ובעיקר, מפני שמודעותו של המערער למהות המעשים נלמדת הן מן הראיות הישירות והנסיבתיות, שהובאו נגדו על-ידי התביעה, והן משלל אמירותיו בשלב החקירה, בהן הודה - לעתים בחצי-פה ולעתים בפה-מלא - בביצוע המעשים הפליליים שבעטים הובא לדין". הבקשה לקיום משפט חוזר 7. בבקשה מפורטת שהוגשה לבית משפט זה, הביע המבקש את הדעה כי בהרשעתו כרוך עיוות דין כמשמעותו בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "החוק"). השגותיו של המבקש מופנות כנגד מסקנתן של שתי הערכאות בדבר קיומו של היסוד הנפשי בעבירות. המבקש טען, כי הממצא באשר למודעותו אשר נקבע על ידי בית המשפט המחוזי ואושר על ידי בית המשפט העליון, מבוסס על טעויות רבות, שכל אחת לבדה וכולן במצטבר, מקימות את העילה לפי סעיף 31(א)(4) לחוק לקיומו של משפט חוזר. נטען, כי לטעויות המהותיות התווספו כשלים בחקירה, כמו פגיעה בזכותו של המבקש לשמור על שתיקה, וכן התעלמותה של המשטרה ממעורבים אחרים בפרשה, או כאלה שהיו עשויים לסייע בחקר האמת, וביניהם יורי דורי, עופר ארביב, עו"ד אבי מאיר, ומנהל סניף הבנק שמשון יצחק. טיעונו של המבקש באשר ל"מודעותו" מופנה כנגד המסקנות שהסיק בית המשפט מן העדויות והראיות החפציות. לעניין הראיה בדבר "מעשה דומה", נטען, כי בית המשפט ייחס חשיבות-יתר למעורבותו של המבקש ב"פרשת ליאור", ומנגד התעלם מהצעדים שהוא נקט כדי לוודא שמעשי הזיוף של שותפיו לא יישנו. עוד נטען, כי לא הוכח שהמבקש היה זה שלקח או החזיק בפריטים באמצעותם בוצעו מעשי הזיוף, וכן לא הוכח כי נעשה בפריטים אלה שימוש למטרת הזיוף. בנוסף, טען המבקש, כי בית המשפט המחוזי התעלם מסתירות שנתגלו בעדויותיהם של עדי תביעה מרכזיים, ומאידך, מיהר לפסול את עדותו של עד ההגנה גדעון בן ישי, לפיה לא ידע המבקש על הפגמים במסמכים שמסר לבנק דיסקונט. המבקש חזר על השגותיו כנגד קבילותן של הודעותיו במשטרה. נטען, כי הוא לא הוזהר כדין, חקירתו הוקלטה באופן חלקי בלבד, ושוטרים השתמשו בתחבולות ובהבטחות שווא כדי לטעת בלבו את התחושה כי הוא ביצע עבירות. על פי גרסה זו, למבקש נאמר כי קיימת נכונות של גורמי החקירה ללכת לקראתו ולהסתייע בו כ"עד מדינה" נגד שותפיו, ובכך יש להסביר את נכונותו לבחון את האפשרות לחתום על הסכם טיעון. ועוד טען המבקש, כי החוקרים מנעו ממנו את הזכות להיוועץ בסנגורו אודות עסקת הטיעון הנרקמת, ואף שכנעו אותו לשקר לסנגורו בעניין זה. מקור נוסף לעיוות דין עליו הצביע המבקש, היא הדרך בה נוהל משפטו והיחס העוין, שלטענתו, שגילה כלפיו בית המשפט. וכך, לדוגמה, לאחר שסנגורו שוחרר מן הייצוג, סירב בית המשפט לדחות את המשך הדיון כדי לאפשר למבקש למנות לעצמו סנגור אחר. כתוצאה מכך נאלץ המבקש, שאינו בעל השכלה משפטית, לנהל בעצמו את החקירה הנגדית של שלושה מעדי התביעה, וביניהם מנהל סניף הבנק שמשון יצחק, שהיה עד מרכזי. על פי גרסת המבקש, היחס שהפגין כלפיו בית המשפט נבע מכך שהתגבשה אצלו דעה מוקדמת בדבר אשמתו, והדבר התבטא גם בהתערבותו של בית-המשפט בחקירות העדים עד כדי סיוע למשיבה, וכן בכך שהוא לא נתן את דעתו לעדותו של המבקש. המבקש סבור, כי נכון להורות על קיומו של משפט חוזר גם מכוח העילה הנזכרת בסעיף 31(א)(2) לחוק, היינו, "הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנדון". לעניין זה הפנה המבקש לראיות הנוספות שאת הגשתן מנעה ממנו ערכאת הערעור. תגובת היועץ המשפטי לממשלה לבקשה 8. היועץ המשפטי לממשלה (להלן: "המשיב") סבור, כי אין מקום לקיומו של משפט חוזר. בחוות דעת שהוגשה מטעמו, הובעה הדעה כי נכון לדחות את הבקשה ולו מן הטעם שטענותיו של המבקש חוזרות על השגות שנדחו על ידי שתי ערכאות. המשיב סבור, כי הבקשה בעצם חותרת לכך שהממצאים העובדתיים, וביניהם קביעות בדבר מהימנותם של העדים, יישקלו שוב מבלי שהוצגה עילה המצדיקה זאת. לגופו של עניין נטען, כי מודעותו של המבקש למהות מעשיו הוכחה בחומר הראיות שהונח בפני הערכאה הדיונית. לעניין הפגמים הדיונים אשר נפלו, לכאורה, בחקירת המשטרה ובניהול המשפט, מסתמך המשיב על קביעותיהן של שתי הערכאות, אשר מצאו כי המבקש נפגש עם סנגורו מספר פעמים במהלך החקירה, הוא הוזהר כדין, והיה מודע בפועל לאפשרות כי דבריו ישמשו כראיה נגדו בשלב מאוחר יותר של ההליכים. כן סבור המשיב, כי המבקש לא הצליח להצביע על פגיעה קונקרטית בהגנתו אשר נבעה מהיעדר הייצוג בשלב מסוים של משפטו. לעניין הראיות החדשות אותן ביקש המבקש להגיש בשלב הערעור, חזר היועץ המשפטי על הנמקתו של המותב אשר דן בערעור, תוך הדגשה כי בית המשפט שקל את הראיות כאילו הוגשו ונתקבלו, ונמצא כי אין בהן לשנות מהתוצאה המרשיעה. מן הכלל אל הפרט 10. בבקשה שבפני מנה המבקש לא פחות מ-18 טענות אשר לטעמו בכל אחת מהן כרוך "עיוות דין" כמשמעותו בסעיף 31(א(4) לחוק. אולם בחינתן של טענות אלו מעלה, כי מדובר בהשגות "ערעוריות" מובהקות, אשר לא נעלמו מעיניו של בית המשפט העליון, ומפאת חשיבותן הן נדונו בהרחבה בפסק דינו. כך הן לדוגמה הטענות בדבר אי-חקירתם של מעורבים אחרים בפרשה (ראו עמוד 10 לפסק הדין בערעור); הטענה בסוגיית הייצוג בפני בית המשפט המחוזי (עמוד 13 לפסק הדין בערעור); הטענה בדבר הבטחות ותחבולות בהן נקטו החוקרים (עמודים 10 ו-13 לפסק הדין בערעור); וכך היא גם הטענה כנגד ההחלטה למנוע מהמבקש להגיש ראיות נוספות בשלב הערעור. העולה מכך הוא, כי בפסק דינה של ערכאת הערעור נדונו טענותיו של המבקש אחת לאחת, ומה אעשה כאשר נקבע כי גרסתו אינה ראויה לאמון הואיל והיא מעוררת תמיהות רבות לאור הראיות החד-משמעיות לפיהן, היה המבקש, למצער, מודע להיות המסמכים מזויפים, ובלשון בית המשפט: "...אין זה מעלה או מוריד, לעניין שורת אחריותו של המערער לביצוע עבירות הזיוף והמרמה, שהיה זה מי משותפיו של המערער - ולא המערער עצמו - אשר זייף את הערבויות ואת מכתבי הביטול. אפילו נכון היה, כי חלקו של המערער התבטא רק בהגשת המסמכים המזויפים לבנק, הוכח נגדו, מעבר לספק סביר, כי היה מודע להיותם של המסכמים מזויפים" (עמ' 8-7 לפסק הדין בערעור). בבקשה הנוכחית אין איפוא חדש, ולמעשה מזמין המבקש את בית המשפט לשוב ולדון בסוגיות אשר הוכרעו, ולא משום שבהכרעה נתגלתה טעות או נפל בה פגם הכרוכים ב"עיוות דין של ממש", אלא משום שגרסתו-שלו והשגותיו נדחו והוא מתקשה להשלים עם כך. אולם, לא לתכלית זו נועד ההליך של משפט חוזר (מ"ח 3201/03 טופז נ' מדינת ישראל, לא פורסם; מ"ח 2051/02 בן עמי נ' מדינת ישראל, לא פורסם), ומכל מקום, אין די בהצעתן של מסקנות חלופיות למסקנה המרשיעה, אף אם הן סבירות, כדי להצדיק את הפגיעה בעקרון סופיות הדיון הכרוכה בעריכתו של משפט חוזר. אכן, אפשר שטענות בעלות אופי ערעורי תשמשנה חיזוק לראיות אחרות המצדיקות את קיומו של משפט חוזר, אולם הלכה פסוקה היא שטענות אלו לבדן אינן עונות על הדרישות שקבע המחוקק בסעיף 31 לחוק (מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529, 571). גם בטענתו הנוספת של המבקש בדבר קיומן של ראיות חדשות התומכות בגרסת חפותו לא מצאתי ממש. במ"ח 6/84 מאמא נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3), 498, הבהיר בית המשפט מהו המבחן להיותן של ראיות חדשות עילה לקיומו של משפט חוזר, ובלשון המקור (שם, בעמוד 501): "למותר להדגיש כי על ידי נקיטת לשון "עובדה חדשה" או "ראיה חדשה" לא נתכוון המחוקק לכל טענה אשר בעצם השמעתה הופכת כביכול לראיה חדשה אלא הכוונה לעובדה או לראיה אשר יש בה אמינות לכאורית. הרי מדובר על הליך שיפוטי שנסתיים כבר ואשר ההכרעה בו מעוגנת במערכת ראיות שהיתה אמינה בעיני בתי המשפט בפניהם היא נפרשה. כאשר מבקשים לחדש את הדיון מראשיתו לא די בהשגה על התוצאה או בהעלאת טענה המצביעה על אפשרות קיומה של מערכת עובדות חילופית. אין גם להסתפק בכך שמי שמעורב בעניין מעלה תזה עובדתית חדשה; צריך להיות בהקשר או בנסיבות דבר כלשהו המעניק לעובדות או לראיות החדשות בהן מדבר סעיף 31(א)(2) אמינות לכאורית המצדיקה שקילתן מחדש ליד מערכת הראיות הקודמת. הווה אומר, מי שמחליט על המשפט החוזר איננו פועל פעולה אוטומטית המעוגנת אך ורק בקיומה או העלאתה של טענה עובדתית אלא עליו גם לבחון אם העובדה או הראיה כאמור בסעיף 31(א)(2) שוקלות דיין, על מנת להצדיק ביטולו של הליך שנסתיים כדי להחזיר את הגלגל אחורה". הראיות עליהן הצביע המבקש אינן עונות על המבחנים שנקבעו במ"ח 6/84 באשר אין בהן חדש, הואיל, וכאמור, חרף ההחלטה שלא להתיר את הגשתן, הן זכו להתייחסותו של בית המשפט לגופן. דא עקא, מחמת אי-אמינותן נמצא כי הן נעדרות אותו משקל סגולי אשר עשוי לשנות את התוצאה המרשיעה, וממילא הן גם אינן מהוות עילה לקיומו של משפט חוזר. 11. לנוכח כל האמור דינה של הבקשה להדחות, וכך אני עושה. משפט חוזר