בקבוק תבערה - פסק דין בעבירת ניסיון הצתה

פסק-דין השופטת ד' ביניש: 1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ג'ורג' קרא) בעבירות של הכנה ונשיאה של כלי נשק לפי סעיף 144(ב) ולפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין" או "החוק"), כן הורשע בעבירה של ניסיון לגרום חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(2) לחוק, ובעבירה של ניסיון הצתה לפי סעיף 448 סיפא ביחד עם סעיף 25 לחוק. בגין הרשעתו נגזר על המערער עונש של 30 חודשי מאסר, מחציתם בפועל ומחציתם על-תנאי, וכן הופעל עונש מאסר על-תנאי של תשעה חודשים בחופף. ברקע המעשים שבביצועם הורשע המערער מצוי הפיגוע המחריד שאירע בליל שבת 1.6.01 בדולפינריום בתל-אביב. למחרת אותו אירוע, במוצאי השבת, ראה המערער בטלוויזיה קהל רב תוקף באבנים ובצעקות את מסגד חסן בק הסמוך למקום האירוע. המערער הגיע למקום, ובהיותו בקרבת המסגד, הכין עשרה בקבוקי תבערה על ידי מילוי בקבוקים ריקים בדלק שקנה לשם כך וסגירת רוב הבקבוקים בפיסות בד. לאחר סיום הכנת בקבוקי התבערה הטמין המערער שמונה מהבקבוקים במקום סמוך, ונטל בכיסיו שניים מהם. כשבקבוקי התבערה בכיסיו, פנה המערער לכיוון המסגד, אולם לדבריו, משנוכח לדעת כי המקום מכותר בשוטרים ואין בו ערבים, החליט שאין טעם לזרוק את הבקבוקים שם והוא החל פונה לעבר יפו. בראשית דרכו נעצר על ידי שוטרים אשר עקבו אחרי מעשיו במקום. עם מעצרו, נחקר המערער במשטרה ביחס למעשיו ולכוונותיו. בהודעתו במשטרה מיום 3.6.01 (ת/1) נרשם מפי המערער כי: "אני החלטתי לבוא לת"א למקום של הפיגוע, והגעתי למקום הפיגוע והיו הרבה אנשים במקום שאמרו כולם הולכים ליפו לערבים, והיו הרבה שוטרים שלא נתנו לנו להיכנס ליפו וחזרנו למקום הפיגוע, כולם התפזרו כל אחד הלך למקום אחר, ברגע שכולם הלכו אני עשיתי בקבוקים ומילאתי דלק בבקבוקים ולקחתי שני בקבוקים בכיס והלכתי לכיוון יפו כי הבניין של הערבים היה מלא שוטרים ובבניין לא היו ערבים אז אמרתי, סתם אני אזרוק אותם, ואז החלטתי ללכת ליפו להסתכל מה הולך ביפו, ואז תפסה אותי המשטרה באמצע הדרך וזהו אני פה". (שורות 15-22) ובהמשך: "ש: התכוונת לזרוק את הבקבוקים? ת: לא יודע אולי כן אולי לא, עשיתי את זה בלחץ, אי אפשר להסביר. פשוט רציתי להיות מוכן. ש: איך עלה לך הרעיון למלא בקבוקים עם דלק? ת: ראיתי בטלוויזיה מתי שיש בלגן משתמשים עם בקבוק עם בנזין ואז עשיתי גם ככה, אי אפשר כל דבר להסביר, הכל בגלל הפיגוע." (שורות 54-60) ולאחר מכן: "ש: על מי התכוונת לזרוק את הבקבוקים? ת: בגלל הפיגוע באתי לשם ורציתי לזיין את הערבים במדינה." בנוסף, במזכר מיום 2.6.01 (ת/9) רשם השוטר לאחר ששמע דברים מפי המערער כי: "התכוון לזרוק את הבקבוקים לעבר מסגד חסן בק, וכי בכוונתו להפר את הסדר בעקבות הפיגוע ובנוסף הוא אמר שזה הפתרון, וזה מה שצריך לעשות." 2. בבית המשפט קמא נחקר המערער אודות אמירות אלה, אולם סיפק הסברים שלא הניחו את דעתו של בית המשפט. בית המשפט קמא קבע, כי מאמירותיו של המערער עולה כי התקיים בו היסוד הנפשי הנדרש כדי להרשיעו בעבירות של ניסיון לגרום חבלה בכוונה מחמירה, וניסיון להצתה. באשר להתקיימות היסוד העובדתי הנדרש להרשעה בעבירות ניסיון, קבע בית המשפט קמא, כי מעשיו של המערער - הגעה למקום האירוע, הכנת בקבוקי תבערה, הסתרתם ולכתו לכיוון יפו - יוצאים מגדר מעשי הכנה בלבד, ומהווים תחילת ביצוע, ובכך ממלאים הם אחר היסוד העובדתי הנדרש לעבירת הניסיון. נוכח קביעותיו אלה, הרשיע בית המשפט קמא את המערער בשתי עבירות הניסיון שבהן הואשם בכתב האישום. כן הרשיע בית המשפט קמא את המערער בעבירה נוספת בה הואשם שעניינה ייצור ונשיאה של נשק, בקבעו כי בקבוקי התבערה שיוצרו בידי המערער, והיו מצויים בחזקתו, עונים להגדרת "נשק" המופיעה בסעיף 144 לחוק. 3. בערעורו, טוען בא-כוח המערער הן כנגד הכרעת הדין, והן כנגד חומרת העונש שהוטל על מרשו. באשר להכרעת הדין, העלה בא-כוח המערער מספר טענות משפטיות; ראשית, טען הוא, כי הבקבוקים שמולאו בדלק, אינם מהווים "נשק" כהגדרת מונח זה בחוק. עוד טען בא-כוח המערער, כי לא ניתן היה להרשיע את מרשו בעבירות הניסיון, שכן בשלב שבו נעצר, מעשיו לא עברו את שלב ההכנה, ואף היסוד הנפשי טרם התגבש. מעבר לכך, לטענת בא-כוח המערער, בחיפוש בכליו של המערער לא נתגלו כלל מצת או גפרורים, כך שלא היו בידו האמצעים המתאימים לביצוע העבירה. לטענת בא-כוח המערער, מעשיו של המערער עולים לכל היותר כדי עבירה לפי סעיף 497 לחוק שכותרתו "הכנת עבירה בחומרים מסוכנים", אף כי מוסיף וטוען הוא, שלא הוכח היסוד הנפשי הנדרש על-פי סעיף זה. באשר לגזר הדין, טען בא-כוח המערער, כי היה מקום להתחשב במרשו נוכח העובדה שהורשע בעבירות של ניסיון לאלימות בלבד, וכי לא היה מקום להפעיל את המאסר על-תנאי שנגזר עליו בעבר. במרכז הערעור עומדות, אפוא, שתי שאלות עיקריות: האחת, האם בקבוקי התבערה שנמצאו בידי המערער מהווים "נשק" כהגדרתו בסעיף 144(ג) לחוק. והשנייה, האם מעשיו של המערער יצאו משלב ההכנה ועולים כדי ניסיון, והאם הוכח היסוד הנפשי שבגינו ניתן להרשיעו בשתי עבירות הניסיון המיוחסות לו בכתב האישום. נדון בהן כסדרן. 4. תנאי להרשעת המערער בעבירות לפי סעיף 144(ב) ו- (ב2) לחוק, הוא כי בקבוקי התבערה אותם ייצר ואף נשא בכיסו, מהווים נשק כהגדרתו בסעיף 144(ג) לחוק. לענייננו, ראוי להביא את ההגדרה של "נשק" על-פי סעיף 144(ג)(2), החלופה לפיה הורשע המערער, ובה נקבע כך: (ג) בסעיף זה, 'נשק' - (1) כלי שסוגל לירות כדור, קלע, פגז, פצצה או כיוצא באלה, שבכוחם להמית אדם, וכולל חלק, אבזר ותחמושת של כלי כזה; (2) כלי שסוגל לפלוט חומר הנועד להזיק לאדם, לרבות חלק, אבזר ותחמושת לכלי כאמור ולרבות מכל המכיל או שסוגל להכיל חומר כאמור ולמעט מכל גז מדמיע כהגדרתו בחוק כלי היריה, התש"ט-1949. (3)... (ההדגשה הוספה)-עבירות בנשק-144. הטענה כי אין מדובר בנשק נטענה גם בפני בית המשפט המחוזי, אשר דחה אותה. הפרשנות אשר ניתנה על ידי השופט קמא לסעיף 144(ג)(2) עולה בקנה אחד עם נוסח החוק, עם תכליתו ועם פסיקתו של בית משפט זה. כעולה מנוסח החוק, ההגדרה המצויה בו היא רחבה ונועדה להגשים את התכלית של איסור נשיאה והחזקה של כלי פוגעני שיכול להיות אף קטלני. כלי כזה אינו בהכרח כלי שיוצר מלכתחילה, ועל פי טבעו המקורי, לתכלית האמורה. משום כך, הקפיד המחוקק בחלופות (ג)(1) ו-(ג)(2) של הסעיף, להתייחס לכלי ש"סוגל" לירות, או לפלוט חומר. אמנם, כל אחד ממרכיביו של בקבוק התבערה כשהוא לעצמו, יכול וישמש לצרכים תמימים שמטבעם לא נועדו לפגוע או להזיק לאדם. אולם אין ספק שבהרכבם כפי שנעשה על ידי המערער, מהווים הבקבוקים כלי שסוגל על-פי עצם טיבו להזיק לאדם ולפגוע בבריאותו ובשלמות גופו. בצדק קבע השופט קמא כי הבקבוק הוא בבחינת מיכל ריק, שהוכנס לתוכו חומר דליק ובד המשמש כפתיל השהייה, כך "שבמצב שבו יוצת הפתיל הטבול בבנזין יוצת גם החומר הדליק שבבקבוק, כאשר השלכתו והתנפצותו של הבקבוק העשוי מזכוכית תביא להתלקחותו של הנוזל שבו, לרבות העצם שלעברו יושלך או יתנפץ אותו בקבוק". לעניין החומר המזיק הנפלט מכלי הנשק, אמר השופט קמא כי הפליטה לצורך העניין תיגרם כתוצאה "מהשלכתו של הבקבוק ... פעולת הפליטה היא פועל יוצא של השלכת הבקבוק והתנפצותו כאמור". מזה שנים מוכרים כלי נשק מאולתרים המשמשים בעיקר לפעילות טרוריסטית, אך גם לפעילות לוחמנית אחרת. הוצאתם של כלים אלה מסעיף 144 תהיה מנוגדת ללשון הסעיף ולתכליתו. כך הדבר לגבי כל כלי שסוגל למעשה פגיעה באדם, גם אם הרכבו ומבנהו הוא ייחודי וחד-פעמי. האלתור כשלעצמו והשימוש ברכיבים תמימים באופיים, אינו שולל מן המוצר המוגמר את אופיו ככלי נשק אם סוגל לכך ואם במבנהו הסופי הוא נועד להזיק לאדם. כאשר מדובר בבקבוק תבערה, אין מדובר בכלי ייחודי או מקורי אלא בכלי בעל מאפיינים מוכרים שתכליתו המקובלת הינה לשמש נשק פוגעני ואף קטלני, שהרכבו הסופי מעיד על אופיו הפוגעני ועל תכלית ייצורו (ראו: הגדרתו המילונית של בקבוק תבערה במילון ספיר (מהדורה שנייה, 1997) - "פצצה מאולתרת תוצרת בית"). פרשנותו של בית המשפט קמא בעניין זה אף מתיישבת עם הפרשנות שניתנה לסעיף ההגדרה האמור בפסיקתו של בית משפט זה (ע"פ 398/82 שטרית נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 668) עת נדונה שאלת היותו של מיכל גז מדמיע כלי נשק כמשמעותו בסעיף הנ"ל (לפני תיקון החוק בו הוצא במפורש מיכל גז מדמיע מן ההגדרה). וכך נאמר בפסק הדין הנ"ל, מפי השופט ד' לוין: "..אין לנו עניין בחומר מסוים שמעצם טיבו ועל פי מרכיביו הכימיים מסוגל הוא לגרום לדמע או לנזק לאדם. עניין לנו במקרה דנן בכלי שסוגל [הדגשה במקור] לכך, הווי אומר כלי שיוצר במודע ובמכוון כך שהתכונות והסגולות שהוקנו לו יאפשרו למשתמש בו לפלוט חומר שנועד להזיק לאדם." (שם, בעמ' 670-671) מהטעמים האמורים, לא ראינו להתערב בהרשעתו של המערער בעבירות של ייצור נשק ונשיאתו לפי סעיפים 144(ב) ו-144(ב2) לחוק העונשין. 5. אשר להרשעתו של המערער בעבירות של ניסיון להצתה וניסיון לגרימת חבלה בכוונה מחמירה, הרי ההרשעה בעבירות אלה מעוררת קושי כפול: הן בשאלה הנוגעת לשלב תחילת הביצוע מבחינת היסוד העובדתי של העבירות, והן בשאלה הנוגעת לגיבוש היסוד הנפשי אשר בשתי העבירות הוא יסוד של כוונה. לעניין ההרשעה בניסיון לגרימת חבלה חמורה, הורשע המערער לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, הקובע: (א) העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה, או להתנגד למעצר או לעיכוב כדין, שלו או של זולתו, או למנוע מעצר או עיכוב כאמור, דינו - מאסר עשרים שנים:(1)...(2) מנסה שלא כדין לפגוע באדם בקליע, בסכין או בנשק מסוכן או פוגעני אחר חבלה בכוונהמתחילה 329. עבירת הניסיון מתאפיינת בהעדר השלמת המעשה הפיזי ובגילוי ברור של היסוד הנפשי של כוונה. עבירת הניסיון מושלמת אם ליסוד הפיזי של תחילת ביצוע נלווה יסוד נפשי כאמור. אשר לטיבו של היסוד הפיזי הנדרש בעבירת הניסיון, הרי שזה אינו ניתן להגדרה ממצה. אין חולק כי לשם ביצוע עבירת ניסיון נדרשת פעולה של אדם המהווה תחילת הוצאת הכוונה הפלילית לפועל במעשה גלוי לעין ובאמצעים המתאימים להגשמת המטרה. השאלה עד כמה יש בפעולה הגלויה כדי להוות תחילת ביצוע, תלויה בנסיבותיו המיוחדות של כל אירוע עברייני. (ראו: ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (תשמ"ד, כרך ב) 104; ע"פ 5447/93, 5150 פאיז סריס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(2) 183, 186-187). בכל מקרה, השאלה הטעונה הכרעה היא האם ההתנהגות יצאה מגדר הכנה, ועברה להתנהגות המעשית לקראת השלמת הביצוע, ולו במידה המינימלית. אשר ליסוד הנפשי הנדרש בעבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק, הרי הוא יסוד של כוונה מיוחדת - כוונה להטיל באדם נכות או מום או לגרום חבלה חמורה. בדונו בעניינו של המערער ניתח בית המשפט המחוזי את יסודות עבירת הניסיון האמורה, והגיע למסקנה כי בכך שהמערער הכין את כלי הנשק המיועד להצתה ויצא לדרכו ממסגד חסן-בק לכיוון יפו בו קיווה למצוא ערבים, נתמלא היסוד הפיזי של העבירה. על פי אמירותיו המפורשות של המערער, וכן בהתחשב בנסיבות, ובחזקה כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו, קבע בית המשפט כי נתמלא היסוד הנפשי של העבירה. אכן, במקרים רבים ניתן ללמוד על היעד הסופי של המבצע, ועל קיומו של היסוד הנפשי הנדרש, מתוך ההתנהגות כשהיא לעצמה. כך למשל, הנפת סכין, או כיוון כלי-נשק לעברו של אדם יכולה ללמד על כוונה לבצע עבירת רצח או חבלה חמורה. כך גם תקיפה בעלת אופי מסוים מלמדת על כוונה לבצע אינוס. אולם גם שלב פחות ברור וחד-משמעי בהתנהגות החיצונית יכול לעלות כדי עבירת הניסיון, אם הכוונה הנלווית למעשה היא ברורה וחד משמעית. הכוונה יכולה להילמד מהמעשה עצמו או מנסיבות חיצוניות ואף מהתבטאותו של המבצע בעת ההתנהגות המהווה תחילת ביצוע. הנה כי כן, בעבירת הניסיון בולט הקשר המתחייב בין ההתנהגות הגלויה לבין היסוד הנפשי. לשון אחר, ככל ששלב הביצוע הוא ראשוני יותר ובמיוחד כאשר הוא מוביל למספר התנהגויות אפשריות, כך נדרשת הוכחה ברורה יותר המלמדת על התקיימותו של היסוד הנפשי המייחד את ההתנהגות לקראת מטרה עבריינית קונקרטית. בעניינו של המערער, ספק אם ניתן לקבוע כי ההליכה לעבר יפו כשבקבוקי תבערה בכיסיו מהווה תחילת ביצוע עד כדי קיום היסוד הפיזי של העבירה. שאלה זו אינה פשוטה נוכח השלב המיקדמי בו נעצר המערער. מכל מקום, הצהרותיו של המערער מרגע שנעצר על-ידי המשטרה, היה בהן רק כדי ללמד כי קרוב היה לגיבוש הכוונה להשתמש בבקבוקי התבערה, אך כי טרם גיבש כוונה סופית באשר לעצם השימוש הקונקרטי בבקבוקים. כפי שהראנו לעיל, למערער הייתה תוכנית כללית לפגוע בערבים ולכן הלך לכיוון יפו. בלשונו שלו: "...בבניין לא היו ערבים אז אמרתי, סתם אני אזרוק אותם, ואז החלטתי ללכת ליפו להסתכל מה הולך ביפו, ואז תפסה אותי המשטרה באמצע הדרך...". בהמשך, בתשובה לשאלה: "התכוונת לזרוק את הבקבוקים?", ענה המערער: "לא יודע, אולי כן אולי לא, עשיתי את זה בלחץ, אי אפשר להסביר. פשוט רציתי להיות מוכן". מצירופם של יתר ההתבטאויות של המערער, ברור כי המערער רצה לפגוע בערבים בדרך כלשהיא, אולם טרם הספיק לגבש תוכנית קונקרטית למימוש כוונתו. נראה מדבריו, כי רצה לראות כיצד הדברים יתפתחו בשטח, כלומר: הוא היה בשלב של סיום ההכנה לקראת ביצוע עבירה, אשר טיבה המדויק ונסיבות ביצועה לא היו מגובשים עדיין. בנסיבות אלה, אין לומר כי הוכח מעבר לספק סביר, כי המערער ביצע ניסיון לחבול חבלה חמורה כמשמעותה של העבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק. הדברים האמורים נכונים גם באשר להרשעתו של המערער בניסיון להצתה לפי סעיף 448 סיפא לחוק העונשין, הקובע לאמור: (א) המשלח אש במזיד בדבר לא לו, דינו - מאסר חמש עשרה שנים; עשה כן במטרה לפגוע בנכס של המדינה, בנכס המשמש את הציבור, באתר טבע, בצמחיה או בבטחת דרי הסביבה או במטרה לפגוע בבני אדם, דינו - מאסר עשרים שנים. (הדגשה הוספה)-הצתה-448. החזקת בקבוקי תבערה עשויה להצביע על הכנת פעולה של הצתה כנגד ערבים, אך כוונה כללית זו אינה עולה כדי כוונת הצתה כדי לפגוע בבני אדם או כוונה לבצע עבירה פלילית מסוימת מסוג העבירות שהורשע בהן. מהודאותיו של המערער ומהשלב המקדמי של הביצוע עולה, כי פעולתו של המערער נקטעה בטרם הייתה לו מחשבה מגובשת ביחס לדרך הפעולה ולאופן ביצוע המעשה. על כן, אין לקבוע מעבר לספק סביר כי החל לבצע ולו בשלב הראשוני, מעשה הצתה במטרה לפגוע בבני אדם. 6. בא-כוחו של המערער טען כי השלב המקדמי של הביצוע בו נעצר המערער, הוא בגדר עבירת הכנה שהיא ענישה לפי סעיף 497 לחוק העונשין, אלא שלטענתו אין להרשיע את מרשו בעבירה לפי הסעיף האמור מכיוון שגם לפי סעיף זה נדרש יסוד נפשי של כוונה שלא הוכח. סעיף 497 לחוק העונשין קובע לאמור: העושה, או מחזיק ביודעין, חומר נפץ, או מכונה, מכשיר או כל דבר שהם מסוכנים או מזיקים, בכוונה לעשות בהם פשע או עוון או כדי לאפשר לאחר שיעשה בהם פשע או עוון, דינו - מאסר שלוש שנים. הכנת עבירהבחמרים מסוכנים 497. עיון בהוראת החוק האמורה ובפרק בו היא מצויה (פרק י"ד הדן בעבירות הכנה וקשר), מלמד כי נוכח החומרה המיוחדת והסיכון שבהחזקת חפצים וחומרים בעלי פוטנציאל מסוכן שיש כוונה לעשות בהם שימוש עברייני, ראה המחוקק לקבוע עבירה בגין התנהגות שאינה עולה אפילו כדי עבירת ניסיון לבצע עבירה כלשהיא והיא נותרת בגדר הכנה. אין ספק כי הכנת בקבוקי תבערה והחזקתם על-ידי המערער, היתה מיועדת לפגיעה בדרך כלשהיא באוכלוסיה ערבית. אמנם המערער העיד על עצמו כי טרם גיבש את פרטי התוכנית הפלילית, וכאמור על-פי הנסיבות, קיימת אפשרות כזו, שכן בהשלכת בקבוקי תבערה ניתן היה לבצע עבירות מסוגים שונים שיש בהן פגיעה ברכוש או באדם; אולם כל שימוש שהיה בוחר המערער לעשות בבקבוקי התבערה שהכין על רקע רצונו לבצע פעולת נקם, היה עולה כדי עבירה, קרוב לוודאי עבירת פשע, ומכל מקום ללא ספק עוון. על כן, בהחזקת בקבוקי תבערה ונשיאתם בכוונה עבריינית, נתמלאו יסודות העבירה האמורה. המערער אמנם לא הועמד לדין בעבירה לפי סעיף 497 לחוק, אולם יסודותיה של עבירה זו, שהיא פחותה בחומרתה מן העבירות שיוחסו למערער בכתב-האישום, נבלעים בעבירות בהן הורשע המערער בבית המשפט מחוזי. כזכור, סעיף 216 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) קובע לאמור: בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו, אף אם היא שונה מזו שהורשע בה בערכאה הקודמת, ואף אם אותן עובדות לא נטענו בערכאה הקודמת, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן; אולם לא יוטל עליו עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום. -הרשעה בעבירה שונה-216. אין כל ספק כי למערער ניתנה הזדמנות מלאה להתגונן מפני הרשעה בסעיף האמור, בהתחשב בכך שהעבירה נבלעת בעבירות שיוחסו למערער, והיא מבטאת שלב מוקדם יותר של ההתנהגות הפלילית. (השוו: ע"פ 293/89 מרדכי סוקולובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3) 92, 138-142). סיכומם של דברים, מן הטעמים שפורטו לעיל, אנו מזכים את המערער מעבירה לפי סעיף 329(2) לחוק העונשין ומעבירה לפי סעיף 448 לחוק בצירוף סעיף 25 לחוק. על-פי הסמכות הקבועה בסעיף 216 לחוק סדר הדין הפלילי, אנו מרשיעים את המערער בעבירה לפי סעיף 497 לחוק העונשין, בנוסף להרשעתו בעבירה לפי סעיף 144(ב) ו-(ב2) לחוק. 7. העונש אשר נגזר על המערער על-ידי בית המשפט המחוזי הוא 30 חודשי מאסר מהם 15 בפועל ו-15 על-תנאי וכן הפעלת עונש מאסר על תנאי של 9 חודשים מתיק קודם שהופעל בחופף. בבואנו לשקול אם העונש הנגזר הולם את העבירות שהורשע בהן המערער על-פי פסק-דיננו, יש להביא בחשבון כי העונש המקורי שנגזר על המערער הינו קל ביחס לעבירות בהן הורשע בבית המשפט המחוזי. לכך יש להוסיף כי למערער הרשעה קודמת בעבירה של סחיטה באיומים ובתקיפה הגורמת חבלה ממשית, ובעת ביצוע העבירות היה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי. המעשים שבגינם הורשע המערער, יש בהם חומרה מיוחדת. הכוונה לערוך פרעות באוכלוסיה חפה מפשע מתוך מניעי נקם, מעוררת חלחלה וחרדה. המערער הצטייד בבקבוקי תבערה אותם הכין מראש והתכונן לעשות בהם שימוש עברייני, כשהוא מצהיר על כך שלדעתו יש לפגוע בערבים במדינה, וכי כאשר המדינה לא עושה כן יעשו זאת האזרחים. אלה דברים שטמון בהם פוטנציאל סיכון רב. מעשה הטרור אשר הביא לתגובה האמורה היה מעשה זוועה, אך אין בו כדי לתת היתר לאנשים לעשות דין לעצמם בדרך של אלימות העלולה לפגוע באנשים חפים מפשע. מהעבירות בהן הורשע המערער, ומעברו הפלילי עולה כי המערער הוא אדם אלים ומסוכן. אשר על כן, גם בגין המעשים שבהם הורשע בערעור, לאחר התערבותנו בהרשעה, ראוי הוא לעונש חמור. עם זאת, משמצאנו לזכות את המערער משתי עבירות הניסיון שהן עבירות חמורות מאלה שהורשע בהן לפנינו, מתחייבת הקלה מסויימת בעונש שנגזר עליו. לפיכך, אנו רואים להתערב בעונש שנגזר ולהעמידו על עונש של 24 חודשי מאסר מהם 12 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, כפי שפורט בבית-המשפט המחוזי. נוכח שינוי סעיפי ההרשעה עונש המאסר על-תנאי שהופעל בחופף אינו בר הפעלה. ש ו פ ט ת השופט א' מצא: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש. משפט פלילישריפהעבירת הניסיוןהצתה