טענת ערב כי ערבות לשכירות לא תקפה לפניי תביעה למימוש כתב ערבות שניתן כבטחון לקיום חוזה שכירות בלתי מוגנת. רקע התובעת השכירה דירה לנתבעים 1 ו- 2 כמפורט בשלושה חוזי שכירות (להלן: "הדירה" "החוזה" "בני הזוג" או "השוכרים"). לפי כתב התביעה, ערב הנתבע 3, שהוא אביו של הנתבע 1, לקיום כל התחייבויות השוכרים בחוזה, כמפורט בכתב הערבות, נספח ב' לכתב התביעה (להלן: "הערב" או "הנתבע", "כתב הערבות"). התובעת הגישה תביעה בסדר דין מקוצר לפינוי וסילוק יד מהדירה ולתשלום 42,231 ₪ בגין חוב דמי שכירות והוצאות. ביום 1.7.07, ניתן פסק דין נגד שלושת הנתבעים על מלוא סכום התובענה. לבקשת הערב, בוטל פסק הדין נגדו ביום 25.12.07, בכפוף לתשלום הוצאות. הערב קיים את ההחלטה ונשמעו ההוכחות. טענות התובעת (בכתב התביעה) השוכרים פיגרו בתשלום דמי השכירות, הפרו את התחייבותם לשלם את ההוצאות השונות החלות עליהם בגין החזקת המושכר. ביום 20.7.06 היא פנתה אליהם במכתב והודיעה להם על סיום תקופת השכירות ודרשה את פינוי הדירה עד ליום 15.10.06. השוכרים סרבו לחדש את השכירות, והפרו אותו בשיטתיות והיא החליטה למכור את הדירה, והודיעה על כך לשוכרים. ביום 28.2.07, נחתם הסכם למכירת הדירה. ביום 1.3.07, הודיעה בכתב לשוכרים כי הדירה נמכרה והם מתבקשים לפנותה מכל אדם וחפץ עד ליום 1.7.07. מרגע קבלת ההודעה הפסיקו השוכרים לשלם את דמי השכירות (עבור חודשים אפריל, מאי, יוני 2007 בסך 1,800 דולר ארה"ב המהווים 7,200 ₪). כמו כן, התברר לה, כי הם לא שילמו גם את הארנונה החלה על המושכר תקופה ארוכה וחובם עומד על 7,974 ₪, את חשבון הגז 6 חודשים רצופים וחובם הצטבר ל- 2,236 ₪ והותירו 821 ₪ חוב לחברת החשמל. טענות הנתבע ביולי 2002, הוא חתם על כתב הערבות להבטחת מילוי התחייבויות השוכרים על הסכם השכירות הראשון (ת/1), ולכל היותר עד למועד חתימת החוזה שני ביום 8.10.03. לאחר מכן, נחתמו בין התובעת לשוכרים שני הסכמי שכירות נוספים להם לא ערב. הוא נימק את סירובו לערוב להסכם השכירות השני והשלישי בכך שמערכת היחסים בין השוכרים השתבשה. כשפנתה אליו התובעת בבקשה לחתום כערב, הודיע לה כי הוא מסרב ושבין השוכרים מתנהל הליך גירושין. העובדה שבכתב הערבות מופיעה כתובתו הקודמת, רח' ישראל זרחי 36 בשכונת רמות ולא כתובתו המעודכנת, מחזקת את טענתו שכתב הערבות ניתן להבטחת חוזה השכירות הראשון בלבד. כיוון שבני הזוג מילאו את כל התחייבויותיהם על פי הסכם השכירות הראשון, פקעה ערבותו. הארכת תקופת השכירות בחוזה השני והשלישי הצריכה קבלת הסכמתו כערב מראש. לחילופין, היה על התובעת להודיע לו על כך שמכח הסכמתו מוארכת ערבות זו כך שתחול גם על תקופת השכירות השנייה והשלישית כך שיכול היה להסכים או לשלול את המשך ערבותו. בנסיבות אלה אינו ערב. המחלוקת 18. האם כתב הערבות ניתן להבטחת החוזה הראשון בלבד, כטענת הנתבע, או נועד להבטיח את החוזה השני והשלישי ונועדה להבטיח את התקופה שלאחריה, כטענת התובעת. דיון והכרעה תקופת השכירות 19. ביום 25.7.02, נחתם הסכם שכירות בין השוכרים לבין התובעת לתקופה של 12 חודשים, מיום 1.9.02 ועד ליום 30.8.03 (להלן: "החוזה הראשון"). לאחר שההסכם הראשון הגיע לסיומו, נחתם ביום 8.10.03, הסכם שכירות לתקופה נוספת של 12 חודשים, החל מיום 1.9.03 ועד ליום 31.8.04 (להלן: "החוזה השני"). ביום 9.9.04, נחתם חוזה שכירות לתקופה של 12 חודשים נוספים, החל מיום 1.9.04 (להלן: "החוזה השלישי"). 20. שלושת חוזי השכירות אינם מכילים אופציה להארכת החוזה. כאמור, בתום כל תקופת שכירות, חתמו הצדדים על חוזה שכירות חדש. א. מועד חתימת כתב הערבות 21. התובעת מבססת את תביעתה נגד הערב על כתב הערבות. לגרסתה, ערבותו של הנתבע משתרעת על כל תקופות השכירות. 22. בכתב הערבות, לא מופיע תאריך חתימה. הוא נספח לחוזה שכירות שפרטי השוכרים המושכר והתקופה אינם מוגדרים בו וזהו נוסחו: "אני הח"מ שמואל X ת.ז...מרח' ישראל זרחון 36 רמות מצהיר בזאת כי לאחר שקראתי את ההסכם ואת התחיבויות השוכרים שבו, אני מסכים בחתימתי מטה להיות ערב לכל התחיבויות השוכרים כאמור בהסכם זה, ולמלא במקום השוכרים כל חיוב בהסכם, אם השוכרים לא ימלאו את התחיבויותיהם שבהסכם" (נספח ב' לכתב התביעה). 23. בעדותה, סיפרה התובעת לראשונה, שכתב הערבות נחתם רק במעמד חתימת חוזה השכירות השני. לאמור, רק "לאחר כשנה של שכירות" (עמ' 6, ש' 5). לטענתה, אמנם בחוזה השכירות הראשון (ת/1) נקבע בסעיף 16 כי עם חתימתו "מופקד שטר חוב לבטחון ע"ס ____ ₪ בחתימת השוכרים+ ערב להבטחת כל התשלומים לפי הסכם זה ושלמות הדירה....". אולם, "שטר חוב לא ניתן" (עמ' 7, ש' 19). 24. אציין, שהתובעת צרפה לכתב התביעה מכתב מיום 20.7.06, ששלח בא כוחה עו"ד מוטי שיטרית, לשוכרים עם העתק לתובעת בלבד, בו הודיע להם על סיום תקופת השכירות בקשר למושכר וביקשם לפנות את הדירה מכל אדם וחפץ לא יאוחר מיום 15.10.2006. עובדה זאת מלמדת כי תקופת השכירות הוארכה גם לאחר תום חוזה השכירות השלישי, קרי; לאחר 1.9.05 ושגם בא כוחה לא פנה במכתב התראה לערב. 25. יודגש, שהתובעת לא טוענת ולא הציגה כל ראיה כי נחתם חוזה נוסף לאחר תום חוזה השכירות השלישי. 26. גירסת התובעת באשר לנסיבות חתימת הערב, לרבות גירסתה בדבר נסיבות דרישתה למתן ערבות להבטחת חוזה השכירות, השתנתה בעת מתן עדותה. בעוד שבכתב התביעה טענה כי הנתבעים החלו לפגר בתשלומי דמי השכירות, והפרו את התחייבותם לשלם את ההוצאות החלות על המושכר ולכן פנתה אליהם ביום 20.7.06 והודיעה על סיום תקופת השכירות. לעומת זאת, בעדותה כשנדרשה להסביר מדוע רק בחוזה השכירות השני דרשה כתב ערבות סיפרה, כי "כבר מהתחלה התחילו בעיות תשלומים, קיבלתי את התשלומים בצורה מאוחרת והייתי צריכה לשמוע כל מיני סיפורים ובעיות" (עמ' 6, ש' 6- 7). ובהמשך "הוא חתם על ערבות כשנה לאחר מכן כי התחילו להיווצר בעיות, כי הם היו צריכים להתגרש, התשלומים לא היו משולמים כסדרם" (עמ' 6, ש' 11 - 12). משכך, היא דרשה שהנתבע יחתום ערבות להבטחת חוזה השכירות. 27. מאחר ואין חולק כי תקופת השכירות הוארכה מעבר לתקופת חוזה השכירות השני ואף מעבר לתקופת חוזה השכירות השלישי ולנוכח העובדה כי לא הוכח כי החובות הנטענים בכתב התביעה הינם בגין התקופה של חוזה השכירות השני כפי שאפרט בהמשך הרי אין חשיבות לקבוע שכתב הערבות ניתן להבטחת החוזה הראשון כטענת הנתבע או להבטחת החוזה השני כטענת התובעת. זאת כיוון שאין בקביעה כאמור כדי לשנות את התוצאה אליה הגעתי. לכן אני מוכן להניח לנוחות התובעת שהערבות נחתמה בהתייחס לתקופת השכירות של החוזה השני. ב. האם נותר חוב לתקופה שעד לתום החוזה השני 28. התובעת טוענת כי הנתבע ערב לחוזה השכירות השני. אפילו נכון הדבר הרי שגם בהתאם לעדותה לא נותר חוב לתקופה זו. היא אישרה כי בתקופה זו שולמו דמי השכירות במלואם (עמ' 8, ש' 25-26). לגבי ההוצאות השוטפות כאמור בכתב התביעה נטען כי נותר חוב לגבי הארנונה החשמל והגז. אבל, לא הובאה ראיה לכך שהחובות בגין רכיבים אלה מתייחסים לתקופה שעד לתום תקופת השכירות השניה. "ש.כל ההתחייבויות של הסכם השכירות השני מולאו. ת. היום בדיעבד כן, יש דברים ששילמתי, גז הייתי צריכה להשלים, חשמל הייתי צריכה להשלים". ובהמשך: "ש. שאלתי אם בתוך פירוט לחברת הגז נותרו חובות לתקופת השכירות השניה מאוקטובר 2003. ת. מה זה משנה 2003 כנראה שאין כי אם היה היו מנתקים את הגז. הם שילמו את החובות ל- 2004 כנראה" (עמ' 9, ש' 9 - 19). אמנם תחילה טענה התובעת שארנונה לא שולמה עבור תקופה זו. המסמך הנושא תאריך 17.5.07, שצורף להוכחת התביעה, מפרט את היתרה לתשלום אבל לא ניתן ללמוד ממנו כי החוב כולו או חלקו מתייחס לתקופה של החוזה השני. כלומר, התובעת לא הצביעה על חוב שמתייחס לתקופה האמורה. משכך, מסקנתי היא כי לאור עדותה של התובעת והמסמכים שצורפו לכתב התביעה החובות הנטענים מתייחסים לתקופה שלאחר תום תקופת השכירות השניה. ג. הסכמתו של הערב להמשך מתן ערבותו 29. לטענת הנתבע ערבותו הוגבלה לשנה אחת בלבד. הוא לא התבקש להסכים להארכת הערבות עליה חתם ומעולם לא נתן הסכמה שכזו. 30. מכאן שגם בהנחה כי הערבות ניתנה לתקופת החוזה השני עדיין לא הוכח שנותר חוב בגין תקופה זו ויש לחייב את הערב. 31. התובעת העידה, כי הנתבע לא היה נוכח בעת חתימת הסכם השכירות שלהבטחתו ניתנה הערבות קרי; חוזה השכירות השני (עמ' 7, ש' 20-23). 32. התובעת אינה חולקת על כך שבמועד חתימת חוזה השכירות השלישי היא לא דרשה וממילא לא קיבלה כתב ערבות מעודכן אלא התבססה על הבטחת השוכרים שבמקרה הצורך לא תהיה בעיה והערב ישא בתשלומים- "ש. כשנחתם החוזה מס' 3 האם טרחת לקבל כתב ערבות מעודכן. ת. לא כיוון שהילדים אמרו לי שהערב נשאר בתוקף, וכל חודש שמעתי מפי הבן וכלתו שאין לי מה לדאוג שהוא עוזר לנו והוא ישלם לנו, אלא שמעתי במשך מספר שנים" (עמ' 8, ש' 10 - 13). 33. התובעת לא טענה כי הנתבע הסכים להמשך ערבותו ואף אישרה כי לא עידכנה אותו כי בני הזוג ממשיכים לשכור את הדירה וחתמו על חוזה נוסף אליו צורף כתב הערבות- "ש. למה לא טרחת לשלוח הודעה בכתב לערב שאת עומדת להאריך את החוזה. ת. כי מבחינתי לא היו בעיות. הוא לא התקשר ולא אמר ולא מסר דרך הילדים, להיפך הילדים חיזקו אותי שהאבא הוא הערב" (עמ' 8, ש' 26, עמ' 9 ש' 1 - 2). 34. ב"כ התובעת טוען בסיכומיו כי "ההסכמה בין הצדדים הייתה כזאת שכל עוד לא מבוטל כתב הערבות היא נשארת בתוקף" טענה זו הושמעה לראשונה בסיכומים אבל לא הוכחה. לטענתו, העובדה "שהנתבע טרח לשוחח עם התובעת מספר פעמים ודאג שהחוב ייסגר פעמיים, מעידה על כך שהוא בעצמו ידע על כך שמדובר על ערבות מתמשכת". אולם, התובעת לא הביאה כל ראיה שהנתבע שילם את החוב עבור בני הזוג למרות שיכלה לעשות זאת בנקל שכן בהתאם לעדותה "הוא הפקיד כסף לחשבון" (עמ' 6, ש' 19). כמו כן, הנתבע גם לא נחקר על כך בחקירתו הנגדית. 35. אני דוחה את טענת התובעת כי ניתן ללמוד מהעובדה שהשוכרים פנו אליה וביקשו להחליף ערב, שהערבות נשארה בתוקף. ההפך הוא הנכון העובדה שבני הזוג חיפשו ערב אחר מעידה כי לא ברור היה שערבותו של הנתבע תקפה ושהוא מסכים לכך. אם הערבות תקפה מדוע יחפשו ערב אחר? "גם פעם כשהעלו רעיון להביא ערב אחר אמרתי שאין בעיה להחליף, הם אמרו בסדר כרגע אין והאבא נשאר" (עמ' 8, ש' 24 - 25). 36. למרות ש"כל פעם ההסכם נחתם מחדש" (עמ' 8, ש' 5), התובעת בחרה לצרף אליו את כתב הערבות ללא הסכמתו וידיעתו של הערב אלא בהסתמך על דברי בני הזוג. 37. מנוסח כתב הערבות עולה במפורש כי הוא ניתן להבטחת חוזה השכירות הספציפי "...אני מסכים בחתימתי מטה להיות ערב לכל התחיבויות השוכרים כאמור בהסכם זה..." וברור לכל שערבות שניתנת לחוזה ספציפי כלשהו כאמור לעיל. משהערבות אינה ניתנת להעברה ולהבטחת חוזים נוספים ואחרים. 38. למעלה מהצורך אומר, שהטענה דומה למקרה שפלוני ערב לאלמוני להבטחת החזר הלוואה. לאחר פרעון ההלוואה נוטל האלמוני הלוואה שנייה בתנאים זהים לאלה של הראשונה. איש לא יקבל את הטענה שניתן להחיל את ערבותו של פלוני שנתנה להבטחת ההלוואה הראשונה גם על הלוואה הנוספת. 39. כבוד השופט רומנוב התייחס לעניין הפרשנות המצמצמת אותה יש לייחס לערבויות בת.א 12376/04 יחזקאל נ' עזרא, תק-של 2006(2) 12625 "ת"א (שלום יר') 12376/04 בועז יחזקאל נ' עקיבא חי עזרא, תק-של 2006(2), 12625, 12628 (2006) "גישתי העקרונית בסוגיה זו היא, שיש לנקוט בגישה פרשנית שתביא להגברת הוודאות והבטחון המשפטי של כל המעורבים בעניין: משכיר, שוכר וערב. לפיכך אני סבור, כי בעת שבאים לפרש כתב ערבות, יש "להיצמד" ללשונו הכתובה ולקבוע כלל ולפיו, תקופת השכירות לגביה חלה ערבותו של הערב, היא רק תקופת השכירות הנקובה בהסכם שכתב הערבות נספח לו, גם אם בהסכם השכירות יש "אופציה" להארכתו או לחידושו, וזאת אלא אם כן נאמר בכתב הערבות אחרת. אני סבור, כי יש לשאוף לכך, שהצדדים לחוזה השכירות בכלל, והערב לחוזה בפרט, ידעו לאשורם את היקף התחייבויותיהם מבחינת תוכנן ומִשכן. יש לזכור, כי האינטרס בקיומה של ערבות אפקטיבית וממשית להסכם שכירות, הנו בראש ובראשונה של המשכיר. מכאן, גם ראוי וסביר, שעליו תוטל האחריות לוודא את קיומה התקין של הערבות. במסגרת זו, מצופה, כי המשכיר ידאג להחתים ערב על ערבות לתקופת שכירות נוספת, אם תהייה כזו, בין מלכתחילה, ובין במסגרת חידוש או הארכת ההסכם בו מדובר". ובהמשך: "אני סבור, כי יש לסייג את הכלל ולקבוע, כי הוא לא יחול במקרים בהם עולה מנסיבות העניין, באופן מובהק, כי במעמד החתימה על כתב הערבות היה ברור לנוגעים בדבר, שהערב הסכים לכך, שאם בתום תקופת השכירות לא יחולו שינויים רלבנטיים, כי אז ערבותו תחול גם על תקופת שכירות נוספת, אם תהייה כזו...". 40. יפים לענייננו גם דברי בית המשפט המחוזי בע"א 4099/96 מנדל צבי נ' לנגזם אליעזר, תק-מח 97(2), 408 , 409 "ערבות יכולה להיות לחיוב "קיים או לעתיד לבוא, מתחדש או מותנה, קצוב או בלתי קצוב" כאמור בסעיף 1 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967. כשמדובר בערבות נמשכת או מתחדשת או לעתיד לבוא יש לבטא במפורש את כוונת הערב להתחייב בערבות שכזו. ניתן לומר כי משנפרע החיוב, ולגבי החיובים על פי החוזה המקורי אין הוכחה לקיומו של חיוב, הרי שהערבות בטלה" ובהמשך: "העקרון הוא שערב אחראי רק אם קיבל על עצמו את הערבות בלשון ברורה, ובמקרה של אי בהירות יש לפרש את העובדות על דרך הצמצום. אילו רצה הנושה-המשיב כי הערבות תחול גם על חוב שיווצר, במידה ויפעילו את זכות האופציה להמשך שכירות, היה עליו להתנות זאת במפורש, וכיון שלא עשה כן יש להצמיד את הערבות להסכם המקורי". 41. כפי שדאגה התובעת להחתים את השוכרים כל פעם מחדש על חוזה חדש היה עליה לדאוג ולהחתים את הערב על כתב ערבות חדש ולקבל את הסכמתו להמשיך ולערוב לשוכרים "הודעה זו נדרשת מכוח חובת תום הלב על מנת שהמערער יוכל להבטיח את האינטרסים שלו ולכלכל את צעדיו בהתאם, ובפרט נדרשת הודעה שכזו כאשר לפי תנאיו של חוזה השכירות הראשון, התעורר קושי לחזות ולצפות שניתן יהיה להאריך את תקופת השכירות, שהרי סעיף האופציה להארכת השכירות נמחק" (ראה: ע"א 2106/05 הרוש נ' רוזנברג תק-מח (2) 12766). סיכום 42. העובדה שהנתבע הינו אביו של הנתבע 1 וסביר להניח כי ידע שבני הזוג האריכו את תקופת השכירות וממשיכים להתגורר בדירה ואף שילם במקומם ועבורם סכומי כסף, אינה מלמדת כי הסכים לערוב לחוזה השכירות השלישי ולתקופה שלאחריו. נדגיש שאף אחד מהחוזים לא כולל אופציה להארכת השכירות. מששוכנעתי שהערבות ניתנה רק למשך תקופת שכירות של שנה אחת בלבד ולא הוכח שנותר חוב בגין תקופת השכירות הראשונה או השנייה, אינני נזקק כלל לשאלה אם הערבות הייתה רק לחוזה השכירות הראשון או השני. הוא בודאי לא היה לתקופה מאוחרת יותר. 43. סופו של דבר, אני דוחה את הטענה שהערבות חלה גם על תקופות השכירות הנוספות. אני דוחה את התביעה ומחייב את התובעת לשלם לנתבע הוצאותיו ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. ערבים (ערבות)שכירותערבות