נימוקים לפסק-דין 1. זהו ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית, מחוז מרכז, (להלן -"הוועדה") שב10.10.00- החליטה להאריך את אשפוזו הכפוי של המערער בשלושה חודשים נוספים. (מוצג "א" למוצגי המערער). הערעור הוגש על ידי המערער בעצמו ורק לאחר שהופיע בפני ונראה היה כי מלאכת ייצוגו קשה עליו המלצתי לו כי ייוצג על ידי עורך דין, במיוחד לנוכח טענותיו על אלימות מופרזת, שהופעלה כלפיו בעת שהמשטרה הגיעה לבצע את צו הפסיכיאטר המחוזי. בישיבה, שנקבעה כעבור ימים אחדים, ב30.11.00-, כבר יוצג המערער על ידי עו"ד אילן יעקובוביץ, שכדרכו ייצגו במקצועיות וברגישות הראויה לתיקים מסוג זה. הערעור התקבל ואילו נימוקי. 2. בטרם אדון לגופו של הערעור, ברצוני להתייחס לענין, שהועלה מטעם ב"כ היוע"מ, עת שביקשה לדחות את הדיון כדי להשיב בצורה מנומקת בכתב לטענות הערעור, כפי שהועלו ע"י ב"כ המערער, וזאת בהסתמך על תקנה 9 לתקנות הטיפול חולי נפש (ערעור בפני בית המשפט המחוזי) התשי"ז1957- (להלן - "התקנות") המאפשרת למשיב להגיש לבית המשפט תוך 15 יום מהיום, שבו נמסר לו העתק מכתב הערעור, תשובה מנומקת לערעור. תקנה זו איננה מתיישבת עם דחיפות הנושא, נשוא הערעור, והוא, שלילת חירותו של אדם כנגד רצונו. כשם שאין איש מעלה בדעתו לאפשר תגובה בתוך פרק זמן כה ארוך לבקשה לשחרר עצור ממעצרו והמחוקק קבע דיונים דחופים בתוך פרקי זמן קצרים כדי למנוע מעצרו של אדם, שלא על פי תנאי החוק, כך גם נראה לי, היה ראוי לנהוג כלפי אשפוזם הכפוי של בני אדם, בין השאר בקביעת דרכים מהירות ומואצות לדון בערעוריהם של מי שאושפז ובכפייה. ראוי להדגיש כי המחוקק קבע פרק זמן קצר של חמישה ימים לדון בערר על אשפוז המוגש לוועדה פסיכיאטרית (ר' סעיף 12(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש התשנ"א1991-, להלן - "החוק לטיפול בחולי נפש") והיה נדיב פחות בעת שקבע את כללי הדיון לגבי ערעור על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית. לדוגמא, תקנה 11 לתקנות קובעת את מועד שמיעת הערעור לא לפני חמישה עשר יום מעת הגשתו. נראה לי כי ראוי היה לתקן תקנות אלה באופן שיותאמו לשינויים, שחלו בחוק מאז שתוקן ב1991- ולשינויים המחוייבים מחקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. עלי לציין, כי זו הפעם הראשונה, שנתבקשה דחייה מטעם המדינה מטעם פרוצדוראלי, דחייה, שלה סירבתי. בסופו של דבר, ב"כ היוע"ש הכינה את טיעוניה בעל פה כראוי ובזמן. בדרך כלל אין המדינה עומדת על קוצו של יוד ואיננה מדקדקת בדקדוקי פרוצדורה, כאשר מדובר בערעור של אדם המאושפז באשפוז כפוי, וראוי שתמשיך בדרך זו. לא שמעתי טענה זו מפי ב"כ היועמ"ש בעת שהמערער הופיע לראשונה כשאינו מיוצג והטענה הועלתה רק משהופיע ב"כ המערער וטען לו. תיקון נוסף, שראוי לתקנו בהקדם, ואשר יש בו כדי להביא לזרוז הליך שמיעת הערעור, הוא, במתן אפשרות לחולה המערער לצרף לערעורו הסכמה על ויתור לחסיון רפואי על מנת שהיוע"מ יוכל להכין בהקדם את תשובתו. לתיקון זה יש חשיבות כל עוד אין הוראה בחוק המחייבת את ייצוגם המשפטי של חולי נפש בערעורים בפני ביהמ"ש. בהעדר עורכי דין, הערעור המוגש לבית המשפט, לא רק שאין בו ניסוחים משפטיים אלא שהוא חסר פעמים רבות את התשתית העובדתית המינימלית לקיומו של דיון הוגן, ואפילו לצורך הקביעה אם יש בכלל בסיס משפטי להגשת הערעור. 3. ובאשר לעניין שבפני. אין מחלוקת כי מדובר בעניינו של אדם, שהינו חולה נפש כהגדרת החוק, המוכר למערכת בריאות הנפש מאשפוזים קודמים, ואין גם מחלוקת כי מדובר בחולה, שאין לו תובנה למצבו. נימוקי הערעור מושתתים על כך, שלא התמלאו התנאים הקבועים בחוק לאשפוזו הכפוי הדחוף, כמו גם למה שקדם לכך בבדיקתו הכפוייה ובהוראת האישפוז של הפסיכיאטר המחוזי, וכי הוועדה הפסיכיאטרית לא קיימה את כללי הצדק הטבעי לגביו, כמו גם את התנאים הקבועים בחוק להארכת הוראת אישפוז. לטענת המערער, הוראת האשפוז וכל הנדבכים הנוספים, שבאו אחריה, ניתנה אך ורק על יסוד שיקולים רפואיים וללא כל בחינה משפטית של חוקיות האשפוז והמשכו. 4. התשתית העובדתית ואתחיל מהנדבך הראשון של האשפוז הכפוי, תוך הדגשת העובדה, כי מדובר בחולה נפש וכי אין מחלוקת לגבי מחלתו ולגבי שקול הדעת הרפואי אשר קבע כי הוא חולה. 4.1 ב26.9.00- פנה הפסיכיאטר דר' איגור אופה אל הפסיכיאטר המחוזי, מחוז מרכז, דר' קליאן וביקש כי תוצא הוראה לבדיקה פסיכיאטרית כפויה דחופה, בטענה, כי לאחרונה ניתק המערער כל קשר טיפולי, וכי "התקבלו דיווחים מבני משפחתו וגם מעו"ס ממשרד הרווחה על התנהגות חסרת שיפוט, תוקפנות פיזית כלפי חפצים, ואיומים ולפגוע באנשים. לא הגיב להזמנה לבדיקה במרפאה" (מוצג ב' למוצגי המערער). 4.2 על סמך אותה בקשה נתנה באותו יום סגן הפסיכיאטר המחוזי, דר' מרינה לבל, הוראה לבדיקה פסיכיאטרית כפויה דחופה של המערער, וזאת לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש (מוצג ג' למוצגי המערער), כאשר היא מצטטת את דברי ד"ר אופה ומוסיפה כי היסטוריית האשפוזים הקודמים מעידה על התנהגות תוקפנית ואלימה בעת החמרה פסיכוטית וכי לפיכך, המערער עלול לסכן במסוכנות מיידית את סובביו. 4.3 עם מתן ההוראה, ב26.9.00-, הובא המערער בכפייה לבית חולים לב השרון, שם נבדק, ולמחרת, ב27.9.00- פנתה הפסיכיאטרית, דר' סוזאנה אלפיסי, לסגן הפסיכיאטר המחוזי וביקשה ממנו הוראה לאישפוז כפוי דחוף של המערער (מוצג ד' למוצגי המערער). גם כאן מצויין הסיכון הפיזי המיידי לזולת בכך שהמערער "מסתובב ברחובות וברך אנשים, במטרה לברך נגע בילדים ברחובות ונישק אותם, גם גילה תוקפנות כלפי חפצים...". 4.4 ב27.9.00- ניתנה הוראת אשפוז כפוי דחוף, על יסוד סעיף 9 (א) לחוק לטיפול בחולי נפש, על ידי הפסיכיאטר המחוזי, דר' קליאן (מוצג ה' למוצגי המערער), אשר קבע, כי "לאור התמונה הקלינית הנוכחית ולאור נסיבות הבאתו לבדיקה, הנ"ל מסוכן לסביבתו וזקוק לאשפוז ולטיפול דחוף." 4.5 ב2.10.00- התבקש הפסיכיאטר המחוזי להאריך את אשפוזו הכפוי של המערער בשבעה ימים נוספים (מוצג ו' למוצגי המערער) וב4.10.00- אכן ניתנה הוראה להארכת אשפוז, על יסוד סעיף 10 (ב) לחוק לטיפול בחולי נפש (מוצג ז' למוצגי המערער),שבה חזר ד"ר קליאן על תוכן החלטתו הקודמת. 4.6 ב8.10.00- פנתה דר' אלפיסי לוועדה הפסיכיאטרית המחוזית וביקשה להאריך את אשפוזו הכפוי של המערער ב3- חודשים נוספים (מוצג ח' למוצגי המערער), וזאת על יסוד הטעמים המופיעים במסמך קודם בחתימתה (מוצג ד' למוצגי המערער), כאשר נוסף לכך הנימוק של סכסוך עם מטופלים אחרים המזמין תוקפנות פיזית מצידם כלפיו. ב10.10.00- נידונה הבקשה בפני הוועדה הפסיכיאטרית (פרוטוקול הדיון וההחלטה - מוצג א' למוצגי המערער). הוועדה החליטה על הארכת האשפוז למשך 3 חודשים נוספים. 5. טענות המערער בפי ב"כ המערער טענות באשר להליך כולו, מתחילתו ועד סופו. בטענות כלולות טענות על הפרה של כללי הצדק הטבעי בדיוני הוועדה, וכן, טענות הקשורות בפרוש החוק, הן על ידי הפסיכיאטר המחוזי והן על ידי הוועדה, כאשר כל הטענות, כל אחת מהן בנפרד, וכולן יחדיו, יש בהן לדעתו כדי להביא לבטלות החלטת הוועדה, ומכאן לבטלות האשפוז הכפוי הדחוף. ואלה הטענות בקצרה: 5.1 אין בפרוטוקול מאומה אודות עמדת המערער, שהיה נוכח בדיון מבלי שהיה מיוצג, ומכאן שכלל הצדק הטבעי בדבר זכות השימוע והטיעון לא קויים. 5.2 לא נבחנה ההצדקה המשפטית למתן הוראת אשפוז כפוי דחוף או להארכתה. 5.3 אין כל איזכור בפרוטוקול על ראיות המעידות על האירועים הנזכרים, ואשר מהן ניתן להסיק על קיומו של סיכון פיזי מידי מצד המערער כלפי מאן דהוא, בין אם עובר למתן הוראת האשפוז הכפוי ובין אם ביום הדיון עצמו. הוועדה לא בדקה מי הם המתלוננים כנגד המערער ואף לא בחנה ראיה כלשהן. 5.4 הוועדה לא הפעילה את סמכותה לבדוק את חוקיות האשפוז מיוזמתה. 5.5 הנמקת הוועדה הינה לקונית-סתומה, ואיננה מגלה כל הצדקה משפטית להארכת האשפוז, לבד מאבחנה רפואית. 5.6 לא הוכח בשום שלב כי המערער אכן סרב להיבדק בבדיקה פסיכיאטרית, כהגדרתה בחוק. 5.7 לכל אורך הדרך נעשה שימוש במונח של "התנהגות חסרת שיפוט" מבלי שנעשה ההקשר הדרוש לקיומה של מסוכנות. 5.8 בשום שלב לא הובאו נימוקים לקיומו של סיכון פיזי מיידי. 5.9 ההליך כולו, כולל הדיון בפני הוועדה, מצביע על כך, כי האמירות הסתמיות הראשונות מפי דר' אופה, מוחזרו בכל פעם, מבלי שנבדקו, ולכן כל שלב בהליך היה למעשה שכפול או מיחזור של השלב הקודם מבלי שמישהו טרח להפעיל את שיקול דעתו. 6. טענות ב"כ היועץ המשפטי ב"כ היועץ המשפטי טוענת כי לא נפל כל פגם מהותי או דיוני בהליך כולו, מתחילתו ועד סופו, ואלו טענותיה בקצרה: 6.1 די היה בפנייה למערער מטעם המרפאה המטפלת לבוא למרפאה מבלי שתצויין סיבת ההפנייה, היינו, הבקשה לבדיקה, ודי היה באי הגעתו למרפאה כדי להוות סירוב לבדיקה פסיכיאטרית, כאמור בסעיף 6 לחוק לטיפול בחולי נפש. אין צורך בהזמנה מאת הפסיכיאטר המחוזי או מטעמו. אין גם כל הוראה בחוק לטיפול בחולי נפש, שהזמנה צריכה להיות בכתב ויכולה היא להינתן גם בעל פה. הזמנה לבדיקה יכולה לבוא מטעמו של כל רופא, שהינו בעל תואר של "פסיכיאטר". 6.2 גם אם אין בהוראת הבדיקה, בהוראת האשפוז הכפוי ובהוראת הארכת האשפוז הכפוי פירוט עובדתי רחב, היו מקורות מספיקים בפני הפסיכיאטר המחוזי והוועדה, דהיינו: בני משפחה ועו"ס משרד הרווחה, כדי להצביע על מהות "ההתנהגות חסרת השיפוט, התוקפנות הפיזית כלפי חפצים והאיומים לפגוע באנשים". ב"כ היועמ"ש סבורה כי גם אם לא מדובר במישהו ספציפי, אלא בבני משפחה של החולה, ילדים ברחוב, שכנים, די במידע זה כדי לשמש ראיה לפני הוועדה והפסיכיאטר המחוזי, במיוחד כאשר יש בידי המערכת הפסיכיאטרית מידע קודם, לפיו, כאשר המערער מצוי במצבים פסיכומניפורמיים, הדבר מלווה בתוקפנות פיזית כלפי הסובבים אותו. 6.3 לעניין הטענה כי הביטוי 'התנהגות חסרת שיפוט' לא פורש על ידי הוועדה בהסתמך על ראיות, שהוצגו בפניה, סבורה ב"כ היועמ"ש, כי ביטוי זה הינו ביטוי משפטי רווח וכי אם המערער נישק ילדים ברחוב ניתן היה לראות בהתנהגותו התנהגות חסרת שיפוט. 6.4 מנוסח תקנה 18 לתקנות ניתן ללמוד גם, כי אם נראה לביהמ"ש הדן בערעור, שהחלטת הוועדה לוקה בפגמים מהותיים של כללי הצדק הטבעי, מוסמך ביהמ"ש להורות על החזרת העניין לדיון בפני הוועדה, או להחליט, על סמך העובדות, שנקבעו על ידי הוועדה, החלטה אחרת במקומה. לפיכך, עותרת ב"כ היועמ"ש להחזרת העניין לוועדה, אם ביהמ"ש יהיה סבור כי בדיון בה נפלו פגמים. 6.5 לעניין קיומה של מסוכנות פיזית מיידית - טוענת ב"כ היועמ"ש כי הפסיכיאטר המחוזי הסתמך על בדיקתה של דר' אלפיסי, שציינה כי המערער הטריד ילדים ברחובות במטרה לברך אותם, נגע בילדים ונשקם וגילה תוקפנות פיזית כלפי חפצים. יש בכך כדי להצביע על מסוכנות פיזית - מיידית בהווה. 6.6 לעניין אי שמיעת המערער בפני הוועדה, טענה ב"כ היועמ"ש, כי נוכחותו צויינה בפרוטוקול וכי בעת שהיה בפני הוועדה נמצא במצב פסיכוטי מאני פעיל, והוועדה ציינה בפירוש כי הוא חסר תובנה ושיפוטו לקוי. לדבריה, די בכך כדי לקיים את חובת השימוע. 7. ואתחיל מהחלטת הוועדה הפסיכיאטרית, שעליה מוגש ערעור זה. זכות השימוע והטיעון 7.1 כל המעיין בפרוטוקול הדיון בפני הוועדה לא ימצא זכר למימוש זכות השימוע והטיעון של המערער. המערער, גם אם נכח פיזית בדיון, לא התבקש להגיב לדברים, שהועלו במכתבה של ד"ר אלפיסי, או אם נתבקש והגיב, דבריו כלל לא נרשמו. הזכר היחיד לנוכחות המערער בדיון מצוי במימצאי בדיקת החולה, המציינים כי דיבר בשטף. מבלי שנשמעה תגובתו לטענות, שהושמעו ובהסתמך רק על מכתבה של ד"ר אלפיסי החליטה הוועדה בזו הלשון: "החולה אושפז בביה"ח לאחר (צ"ל - שהיה) תוקפן כלפי ילדים ברחובות והיה תוקפן כלפי הוריו. גם במהלך אשפוזו היה תוקפן כלפי חולים המאושפזים עמו. החולה נמצא במצב פסיכוטי-מאני פעיל. בוחן מציאות לקוי שיפוט לקוי כתוצאה ממחלתו...כתוצאה ממחלתו עדיין מסוכן לסביבתו ולעצמו סיכון פיזי מיידי...". במימצאי בדיקת החולה נאמר כי הוא מדבר בשטף, אך לא נמסר תוכן דבריו. אין בכך כדי לבטא את מימוש זכותו להביע את דעתו באשר לטענות המועלות כנגדו. נוכחות פיזית בעת דיוני הוועדה אין בה כשלעצמה כדי להצביע על כך, שניתנה לחולה זכות הטיעון והשימוע, אלא אם כן משתכנעים חברי הוועדה, שהחולה איננו מסוגל כלל להביע את דעתו ושכנוע זה חייב לבוא לידי ביטוי בפרוטוקול, במיוחד לנוכח היעדר ייצוג של החולה. יש לזכור כי דווקא בשל היותו של המערער חולה ודווקא בשל היותו בלתי מיוצג בעת שמיעת הערר, מן הראוי היה להביא לידי ביטוי את זכותו להישמע שהיא, כידוע, אחת מהזכויות הבסיסיות של כללי הצדק הטבעי (ר': רע"פ 2060/97 וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי ת"א, פ"ד מב(1) 697, 714; ע"ש (ת"א) 2372/99 פלונית נ' היועמ"ש (לא פורסם); ע"ש (ת"א) 142/00 פלוני נ' היועמ"ש (טרם פורסם) ע"ש (ת"א) 3362/98 ניאזוב נ' היועמ"ש (טרם פורסם), ע"ש( ת"א) 689/98 (ת"א) פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית (טרם פורסם), מ"א (ת"א) 1762/94 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"מ תשנ"ו(1) 163). ניסיונה של ב"כ היועמ"ש להביא עובדות, שלא בא זכרן בפרוטוקול, כגון שהחולה דיבר בשקט או מהר מידי, מוטב היה שלא היו נטענות על ידי המדינה, שכן מחובתה של הוועדה לציין את הסיבות לאי שמיעת החולה, במידה שאכן הוא לא נשמע בפועל. גם העובדה, שתוך כדי בדיקת חולה, הוא מדבר בשטף, אין בה כדי לרפא את הפגם בדבר אי רישום תוכן דבריו בפני הוועדה. יש להפריד ולאבחן בין דברי חולה הנשמעים במהלך "הבדיקה" לבין דבריו בעת הדיון האמורים לכלול את תגובתו לעובדות המועלות כטיעון להצדקת אשפוזו הכפוי. חובת ההנמקה 7.2 פגם נוסף מהותי, העולה מתוך החלטת הוועדה, הוא, כי הוועדה לא העמידה במבחן הביקורת השיפוטית את החלטות הפסיכיאטר המחוזי והסתפקה בחזרה על תוכן כל המסמכים הקודמים להוראת האשפוז, כאשר היא משתמשת במונחים, שהחוק קובע כתנאים לאשפוז כפוי, מבלי שתנמק את ההצדקה המשפטית לכפיית האשפוז על המערער. נראה כי המינימום הנדרש מהוועדה היה לשמוע את הוריו של המערער, שלפי מכתבה של דר' אלפיסי התלוננו, וכן לבדוק מה תוכן תלונת עו"ס במשרד העבודה והרווחה (אף לא ברור מכל החומר, שהוצג, אם מדובר בעובדים סוציאליים או בעובד סוציאלי אחד, שהרי שמו/שמם כלל לא הוזכר). גם הסוגיה של נישוק ילדים ברחוב מוצגת פעם כמסוכנות פיזית לילדים ופעם בעלת אלמנט מיני, אך לא הובא כל זיק של ראייה, לכאן או לכאן, לפני הוועדה. 7.3 לו בדקה הוועדה כראוי את כל החומר, שהוצג בפניה, היתה לבטח מעלה ספקות באשר לתוכן מכתבה של דר' אלפיסי, המציין, לדוגמא, כי המערער התאשפז בהסכמה אך כעבור יום אחד סירב להמשיך את אשפוזו. מסמך ההסכמה לאשפוז בחתימת המערער, שהוגש לפני ע"י ב"כ היועמ"ש, מצביע על כך כי, דר' כץ, החתום גם על מכתבה של דר' אלפיסי, הוא זה שביטל את הסכמת החולה, ולפיכך לא מדובר בסירוב כלל וכלל. 7.4 הוועדה גם הייתה שואלת את עצמה בודאי מהי אותה תוקפנות כלפי חפצים, המובאת כנימוק המצדיק קיומה של מסוכנות פיזית מיידית. הוועדה החליטה כי המערער מסכן את עצמו ואת סביבתו ברמה הגבוהה ביותר (רמה ארבע מתוך ארבע רמות), בעוד שלא הוצגה בפניה ראיה כלשהי, או אפילו רמז, לגבי מסוכנות עצמית. האם לא מוטלת חובה על הוועדה להימנע מקביעה כה גורפת, ללא כל אבחנה בין סיכון עצמי לבין סיכון לסביבה, והאם בקביעה שכזו יש כדי להצביע, כי הראיות לא נבדקו והוועדה הסתמכה רק על מכתבה של ד"ר אלפיסי, שכלל עדויות שמיעה, שאף אחת מהן לא נבדקה? 7.5 הוועדה לא מצאה לנכון לפרט בנימוקיה כיצד "שוכנעה" בדבר נחיצות המשך האשפוז הכפוי ומהן העובדות עליהן הסתמכה בקובעה, כי המערער היה תוקפן כלפי ילדים וכלפי הוריו. הפסיקה, מאז 1991, עקבית וקובעת, כי לשון "השכנוע" שבסעיף 10 לחוק לטיפול בחולי נפש מחייבת, שהוועדה תצביע על עובדות ספציפיות, שיש בהן כדי לחייב את המסקנה, שמדובר באדם המסכן את עצמו או את זולתו ובהיעדר ציון עובדות שכאלה, אין לבית המשפט כלים לבדוק אם אכן "שוכנעה" הוועדה בקיומן של אותן עובדות (ר': ע"ש (י-ם) 81/92 פלונית נ' היועמ"ש, פ"מ תשנ"ג (3) 221, 226; מ.א. (ת"א) פלונית נ' היועמ"ש, פ"מ תשנ"ו(1) 163, 173; ע"ש (ת"א) 142/00 פלוני נ' היועמ"ש (טרם פורסם); ע"ש (ת"א) 372/99 פלונית נ' היועמ"ש (טרם פורסם)). 7.6 אשר על כן אני סבורה כי הוועדה פעלה שלא כהלכה גם בנתנה הנמקה לקונית וסתומה, החוזרת כמעין חותמת גומי על החלטות הפסיכיאטר המחוזי, ומסתמכת בעיקר על אבחנה רפואית מבלי לנמק כדבעי את הקשר שבין העובדות, שהוצגו בפניה, לבין היותו של המערער מסוכן לעצמו ולסביבתו. הצדקה רפואית לאשפוז אין בה די כדי להורות, לאשר או להאריך אשפוז כפוי, החייב להיות מעוגן בנימוקים משפטיים בהתאם להוראות החוק לטיפול בחולי נפש. אין די בציון הקביעה כי חולה מגלה "התנהגות חסרת שיפוט", שכן על פי החוק אין די במחלה כשלעצמה, ואין די בהתנהגות חסרת שיפוט כדי להצדיק בדיקה כפויה או אשפוז כפוי, שכן בכל מקרה צריך שאותה התנהגות חסרת שיפוט תנבע מהמחלה וכי יתווסף לה, בין היתר, תנאי המסוכנות, שאותו חייבת הוועדה לנמק, תוך הסתמכות על ראיות המובאות בפניה. 7.7 אינני נזקקת לבדיקת כל הטענות האחרות, שכן די בשלילת זכות הטיעון ובהיעדר הנמקה כדי לקבוע, שהחלטת הוועדה לקתה בפגמים מהותיים היורדים לשורש החלטתה ואינני רואה צורך להיכנס לבדיקת כל הליך האשפוז מתחילתו על אף שיש טעם בחלק גדול מטיעוני ב"כ המערער. ברצוני להתייחס רק לסוגיה אחת, והיא - נושא משמעות סירובו של אדם להיבדק בידי פסיכיאטר, שהוא תנאי לעריכת בדיקה כפויה דחופה, על פי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, כמו גם בדיקה כפויה לא דחופה על פי סעיף 7(3) לחוק לטיפול בחולי נפש. במקרה הנוכחי, חתם ד"ר אופה מהמרכז לבריאות הנפש לב השרון, על מכתב המיועד לפסיכיאטר המחוזי ד"ר קליאן מ26.6.00- (מוצג א' למוצגי המערער), שבו צויין כי המערער "לא הגיב להזמנה לבדיקה במרפאה" ולפיכך התבקשה הוראת בדיקה דחופה. אותה הזמנה לא הוצגה לא בפני הוועדה ולא בפני ואינני יודעת אם היא ניתנה בכתב או בעל-פה ואם הובהר לחולה, שהיה מטופל באותה מרפאה, כי מדובר בהזמנה לבדיקה, בהבדל מהזמנה להמשך טיפול רפואי. הנוסח המופיע בחוק של "סירוב להיבדק בידי פסיכיאטר" אכן מאפשר, לכאורה, בדיקה בידי כל פסיכיאטר המוגדר בסעיף ההגדרות לחוק לטיפול בחולי נפש כ"רופא בעל תואר מומחה בפסיכיאטריה". נוסח זה, יש בו סכנה מובהקת לאפשרות שלילת חירותו של אדם, שאיננו מודע לנפקות סירובו. החוק איננו מפרט כיצד צריכה להינתן לו הזמנה לבדיקה. החוק אף איננו מסדיר קביעת אמצעים מרסנים, שימנעו משלוח הזמנה לבדיקה על ידי פסיכיאטר כלשהו, שאליו יכול לפנות גורם המעוניין באשפוזו הכפוי של אדם, כאשר אותו פסיכיאטר עשוי להיות לא מודע לאפשרות "ניצולו" על ידי אותו גורם ובתום לב יזמין את אותו אדם לבדיקה במרפאתו. היעלה על הדעת, שסירוב לבדיקה שכזו, שאיננה נעשית בהזמנת גורם פסיכיאטרי מוסמך מטעם החוק ומבלי שבאותה הזמנה לבדיקה מוזהר ה"חולה" על משמעות ונפקות סירובו, יהיה בו די כדי למלא אחר אחד התנאים המצטברים הקבועים בחוק לכפיית בדיקה פסיכיאטרית? משום כך, וכל עוד לא יובהר העניין בחקיקה, נראה לי, כי יש מקום לפרש את "הסירוב" של החולה באופן דווקני, ההולם מצב, שבו עלולה להיפגע זכות יסוד של אדם. כבר קבעתי בעניין אחר, כי: "אני סבורה, כי מאחר שסירוב להיבדק בידי פסיכיאטר הוא אחד משלושת התנאים המצטברים, שאי קיומם עשוי להביא לבדיקה פסיכיאטרית כפויה דחופה, שהינה פעולה קיצונית מבחינת כבוד האדם וחירותו, יש לפרש אותו פירוש, שיפגע פחות ככל האפשר בזכויות החולה כאדם, ומצד שני, יאפשר למלא את תכלית החוק, שנועד לטפל בחולי נפש וגם להגן על החברה מפניהם (רע"פ 2060/97, שם, בעמ' 707)." (ע"ש 2372/99 פלונית נ' היועמ"ש (לא פורסם). נראה לי, שכאשר הפסיכיאטר המחוזי מקבל הודעה על סירוב להיבדק בידי פסיכיאטר, מן הראוי, שתיבדק זהות הפסיכיאטר, הגורם שפנה אליו, האם הובהר לאדם, שסירובו להיבדק עלול להביא לידי בדיקה כפויה דחופה או לא דחופה, אשר עלולה אף להביא לאשפוזו הכפוי. את אותה בדיקה מן הראוי שתעשה גם הוועדה כדי לוודא, שהתנאי הקבוע בחוק, של סירוב להיבדק בידי פסיכיאטר, לא נוצל לרעה בידי גורם כלשהו. במקרה הנוכחי, מאחר שאינני נזקקת לצורך הערעור בהכרעה לעניין הסירוב, ומאחר שמבחינה עובדתית לא הובהר עניין זה די צורכו, הסתפקתי בהערות אלה, שאולי יש בהן כדי להביא לידי שינוי בחקיקה אשר יפרש את הנוהל הראוי לאותו סירוב לבדיקה בידי פסיכיאטר, תוך שמירה על זכויות אדם. 8. בשל הפגמים המהותיים שנפלו בהחלטת הוועדה הפסיכיאטרית החלטתי לקבל את הערעור ואני מטילה הוצאות על המדינה בסך 5,000 ש"ח, אשר ישולמו לידי ב"כ המערער בתוך שלושים יום. רפואהאשפוז כפוי