אונס טרמפיסטית - פסק דין

פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. המערער הובא לדין באשמת ביצועה של עבירת אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז1977-, ותמציתן של העובדות אשר יוחסו לו היא זו: א) באחד הימים של חודש אוגוסט 1997, הבחין המערער בבת המושב בו הוא גר אותה עת, כשהיא עושה את דרכה רגלית. הוא הציע להסיעה למושב, והמתלוננת עלתה לרכבו. במהלך הנסיעה, ולשאלת המערער השיבה המתלוננת שהיא רווקה. ב) בשלב כלשהו סטה המערער לדרך צדדית, ושם כפה את עצמו על המתלוננת, הפשיטה ממכנסיה ותחתוניה, ובעל אותה, חרף התנגדותה. ג) לטענת המשיבה, לאחר שביצע המערער את זממו, הוא איים על המתלוננת שאם תספר לאחרים את הקורות אותה, יהרגנה. תגובתו של המערער לכתב האישום היתה משולבת: הוא לא הכחיש את קיומם של יחסי-המין, אך לטענתו נעשה הדבר בהסכמתה של המתלוננת וללא הפעלת כוח או אלימות. המערער הוסיף ואישר, כי הוא אכן ביקש מהמתלוננת שלא תספר על האירוע לאיש, וטעמו עמו: הוא איש נשוי. 2. במרכז ראיותיה של המשיבה עמדה עדותה של המתלוננת, וביחס להתרשמותו מאישיותה של זו, אמר בית המשפט (עמ' 5 להכרעת הדין) שהאינטליגנציה שלה נמוכה למדי, ובנוסף בולטים אצלה גם תמימותה הרבה, העדר כל תחכום וחוסר בטחון בסיסי. בדרך זו התרשמו גם אחרים שפגשו אותה, ובית המשפט ציטט מדבריה של גב' יהודית פטלוק, מתנדבת במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, לאמור: שהמתלוננת נראתה "... חסרת בטחון, באופיה נראית לי מאד חלשה, דימוי עצמי נמוך ושפתה מאד פשוטה". המתלוננת העידה בבית המשפט קמא שהמערער נעל את דלתות הרכב, החל לנשקה, ואחר כך השכיב את משענת מושבה ועלה עליה, על אף שנאבקה עמו. היא מסרה עוד, שלאחר שהמערער חדר לתוכה, היא ביקשה ממנו תוך שהיא בוכה להניח לה, ותחילה הוא לא נעתר לה והמשיך במעשיו, אך לבסוף עזב אותה וחזר לכיסאו. בהמשך דרכם למושב הוסיפה המתלוננת לבכות, והמערער שביקש להרגיעה אמר לה, שהוא לא יגרום לה להריון וש"הכל יהיה בסדר". המתלוננת מסרה, ולראשונה בעדותה בבית המשפט, כי כאשר הוריד אותה המערער מרכבו, איים עליה עם אקדח, והזהיר אותה לבל תספר על הקורות אותה לאיש, ולא - הוא יהרוג אותה. המתלוננת העידה עוד, שכאשר הגיעה לביתה התקלחה, ובהמשך אותו ערב יצאה לצעוד עם חברתה א' ח'. לטענתה, תוך כדי הליכתן, הגיע המערער עם רכבו, אמר להן "שלום יפהפיות", ולטענתה ניסה לדרוס אותן. לאחר שהמערער נסע לדרכו, ובעודן צועדות, סיפרה המתלוננת לחברתה "שאלי הזה התחיל אתי ותוך כדי זה אנס אותי" (בלשון המתלוננת בעמ' 13). א' ח' הציעה למתלוננת להכניס את הוריה לסוד העניין, אך דווקא מכך ביקשה המתלוננת להימנע, ועל כן העידה: "השבעתי את א' לא לספר להם בחיים כי אני לא רוצה לספר לאף אחד", וא' התחייבה לנהוג כך. אותו לילה נדדה שנתה של המתלוננת, ולטענתה "כל הלילה פחדתי שא' תספר לבעלה, בכיתי כל הלילה ולא ידעתי מה לעשות" (עמ' 13). בפני בית המשפט היו ראיות על כך שבעקבות האירוע היה מצבה הנפשי של המתלוננת קשה. היא עצמה העידה כי ביום המחרת, בעת ששהתה במפעל בו הועסקה, היו לה התפרצויות תכופות של בכי, עד שאחת העובדות אשר הבחינה בכך חקרה אותה לסיבת הדבר, והיא סיפרה כי נאנסה. חברותיה לעבודה עמדו על כך שהיא תיסע לביתה ותספר על העניין להוריה, וכך עשתה. 3. כאמור, הגנת המערער התבססה על הטענה שקיומם של יחסי-המין היה בהסכמתה של המתלוננת, ועל מנת ליישב את העובדה שהיא פנתה לו עורף, והציגה את המעשה כאינוס, הציע בא-כוחו את ההסבר הבא: המתלוננת סיפרה על קיומם של יחסי המין לחברתה א' ח', וביקשה ממנה להימנע מלספר על כך לאיש. בדיעבד, עלה בלבה חשש שא' לא תנצור את הסוד בלבה, והדבר יגיע לידיעתה של אמה, ועל כן החליטה ביום המחרת, לספר בעצמה על האירועים לאמה, תוך שהיא בודה מלבה את יסוד הכוח והאיום שכביכול הופעל כלפיה, וזאת על מנת להציג מצג לפיו המעשה נכפה עליה, ולא נעשה מרצונה ובהסכמתה. את ההסבר הזה דחה בית המשפט המחוזי, והעדיף על פניו את גרסת המתלוננת, אשר נתמכה בראיות נוספות, ובלשונו: "לאחר שבחנתי את חומר הראיות, הגעתי לידי מסקנה כי המתלוננת העידה אמת. גרסתה מקובלת ומהימנה עלי ללא כל סייג, אין לי כל ספק בכך שהדברים התרחשו כפי שהיא תיארה אותם. כל שהיא ביקשה זה להגיע לביתה ותו לא. היא ציפתה כי הנאשם כאדם שאותו הכירה כמתגורר במושב ייקח אותה בדרך שבה הוא נוסע ממילא. היא לא העלתה על הדעת כי אותו אדם יטמין לה מלכודת. למרבה הצער, הנסיעה תמימה מבחינתה, הפכה לסיוט. היא לא היתה מעונינת ולא רצתה בכל מגע עם הנאשם. היא הביעה את התנגדותה לכך והוא הבין זאת היטב. אולם הוא התעלם מהתנגדותה וכפה עליה את רצונו". בעקבות כל אלה, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירה אשר יוחסה לו, וגזר לו 8 שנות מאסר, שמתוכן ב6- שנים הוא ישא בפועל, והיתרה על-תנאי. 4. הערעור מופנה כנגד הרשעתו של המערער, ולחילופין, כנגד חומרת העונש. באת-כוח המערער היתה מודעת להלכה לפיה אין בית משפט של ערעור נוהג להתערב בממצאים של עובדה ומהימנות הנקבעים בערכאה הדיונית, וכזהו המקרה הנוכחי, אך על פי השקפתה עניינו של שולחה נמנה על המקרים החריגים בהם ההתערבות מתחייבת וגם נדרשת לעשיית הצדק. על פי השקפתה, לא זו בלבד שבעדותה של המתלוננת נתגלו סתירות רבות, אלא שגרסה זו גם מעוררת תהיות, עליהן לא נתן בית משפט קמא את דעתו, או ביטלן כחסרות משקל. אמנה להלן חלק מאותן טענות : א) על פניו וגופו של המערער, וגם על גופה של המתלוננת, לא נמצאו סימנים של אלימות או חבלה, דבר שיש בו לשלול את טענת המתלוננת בדבר מאבק שהתפתח ברכב, והתנגדותה האקטיביות למעשה שלגרסתה נכפה עליה. ב) למערער עומדת ההגנה של טעות בעובדה, הואיל והמתלוננת נתנה למערער להבין כי היא מחפשת את קירבתו, אך נראה שבשלב כלשהו תקפה אותה חרטה, ואז ביקשה מהמערער לחדול וכך הוא עשה. לעניין זה הפנתה באת-כח המערער לדבריה של הגב' יהודית פטלוק בנ5/, לפיהם המתלוננת שידרה "כמיהה לקשר גברי". ג) המשטרה לא חקרה וגם לא העידה את מי שיכלה לשפוך אור על האירועים, והכוונה לא' ח', חברתה של המתלוננת. ד) התרשמותו של בית משפט קמא, כי בעקבות האירוע נקלעה המתלוננת למצב נפשי קשה, אינה נסמכת על חוות דעת של גורמים מקצועיים. ה) באת-כוח המערער אימצה את ממצאו של בית משפט קמא, בדבר היות אמה של המתלוננת "דומיננטית וחזקה", ועל רקע זה טענה, כי דווקא עקב כך, ומשנודע לאם דבר קיומם של היחסים בין בתה למערער, שוב לא יכלה המתלוננת לחזור בה מהגרסה אשר בדתה מלבה, גם משום תגובתה הקשה של אמה בשעה ששמעה את גרסתה לראשונה. ו) לבסוף הפנתה באת-כוח המערער לכך, שהמתלוננת לא הזכירה במהלך חקירתה איומים באקדח, ורק משנקראה להעיד בבית המשפט, שילבה רכיב זה בגרסתה. 5. ההכרעה בתיק זה היא בסופו של דבר, הכרעה בשאלות של עובדה, שבסיסה הוא בדרך בה התרשמה הערכאה הדיונית מהעדים אשר הופיעו בפניה, ובראש ובראשונה מהמתלוננת מחד, והמערער מאידך. והרי הלכה היא, שבית משפט של ערעור אינו נוהג להתערב בסוג זה של ממצאים, למעט מקרים חריגים בהם נמצא כי "ממצאים אלה הם בלתי סבירים בעליל או נטולים כל אחיזה בחומר הראיות" (בלשונו של כב' השופט קדמי בע"פ 6236/97, חיג'אזי נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 408; וכן ראה ע"פ 4977/92, חליל ג'ברין נ' מדינת ישראל, פד"י מז(2), 690, 695; 2439/93, אלן זריאן נ' מדינת ישראל, פד"י מח(5), 265, 280; ע"פ 9352/99, פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3), 1841). אינני סבור כי המקרה הנוכחי הוא מאותם מקרים חריגים בהם התערבותה של ערכאת הערעור נדרשת. אדרבא, בחנתי היטב את הראיות שהובאו על ידי בעלי הדין בבית המשפט המחוזי, ואף שבעת המפגש הגורלי בין שתי הדמויות המרכזיות בתיק זה, המתלוננת והמערער, לא נכח אדם שלישי אשר היה יכול לתרום לחקר האמת, הגעתי למסקנה כי אותן ראיות הניחו תשתית איתנה להרשעת המערער בעבירה אשר יוחסה לו. להלן אבהיר את דברי: א) התרשמותו של בית המשפט מאישיותה המוגבלת של המתלוננת, לא הייתה נחלתו-שלו בלבד, אלא גם של הגב' פטלוק יהודית. זו פגשה את המתלוננת יום לאחר האירוע, בעת שהגיעה להגיש את תלונתה במשטרה. את רשמיה סיכמה העדה בדו"ח נ5/, לאמור "באופיה נראית לי מאד חלשה דימוי עצמי נמוך ושפה מאד פשוטה". העדה הוסיפה את אותו משפט שבהמשך הפך לכלי לנגח בו את גרסת המתלוננת, היינו, שהיא שידרה "כמיהה לקשר גברי ותשומת לב", ועל כך היא חזרה גם בבית המשפט. אך העדה ליוותה אמירה זו בתשובה חשובה נוספת, לאמור, היא הבינה שהמערער ניצל לצרכיו את תמימותה של המתלוננת וכמיהתה לקשר גברי, תוך שהוא משתמש נגדה גם בכוח (ראה עמ' 54). ב) כידוע, מצבה הנפשי של מתלוננת בעבירת מין, יכול לשמש ראייה התומכת במהימנותה (ע"פ 950/80, משה כהן נ' מדינת ישראל, פד"י לו(3), 561; ע"פ 814/81, אל שבאב נ' מדינת ישראל, פד"י לו(2), 826, 830). בפני בית משפט קמא העידה גב' אילת ויינשטוק, עובדת סוציאלית אשר פגשה את המתלוננת שלושה ימים לאחר האירוע, והיא תארה אותה כמי שהיתה "מאוד מדוכאת... בוכה כל הזמן. קשה היה לדבר איתה. היא הייתה מפוחדת מכווצת כזאת" (ראה עמ' 55). הקשר בין העדה למתלוננת נמשך כשנה, ובתחילת הדרך נהגה העדה להגיע לביתה של המתלוננת, הואיל וזו חששה לצאת מביתה. על התרשמותה ממנה באותה תקופה, העידה גב' ויינשטוק (ראה עמ' 56): "...היתה מאוד מפוחדת, התקשתה להרדם בלילה, היו לה פחדים היא היתה רואה את הדמות שלו בעיקר בלילות ולא יכלה לישון. היא אבדה את התאבון. היא פחדה להפגש עם אנשים. היא לא יכלה אפילו לדבר בהתחלה. הייתי צריכה לשאול אותה המון שאלות ולדובב אותה כדי שתגיד משהו. היא בכתה המון... בלילה שהיא מתקשה להרדם והדמות שלו מופיעה לנגד עיניה היא זכרה את ריח הזעה שלו, והתקשתה להרדם". בא-כוח המערער בחר שלא לחקור עדה זו בחקירה נגדית, ועל כן מותר היה להניח כי התרשמותה מהמתלוננת היתה התרשמות-אמת. כמובן, ניתן לטעון שהמתלוננת הציגה בפני העדה מצג-שווא, על מנת לחזק בה (בעדה) את התחושה כי הייתה קורבן למעשה אינוס; אך יש לשוב ולזכור את התרשמות הכל מאישיותה הדלה של המתלוננת, ומותר לתהות לנוכח מגבלותיה, אם היו לה הכישורים לאלתר מעשה אינוס שלא היה, ולהתמיד בגרסתה ותגובותיה הקשות לאורך זמן. ג) על פי גרסת המערער (ראה עמ' 68), נמשכו האירועים, מרגע שהמתלוננת עלתה לרכבו ועד שהורידה במושב, כרבע שעה עד 20 דקות. חלק מזמן זה היה דרוש לנסיעה עצמה, ועל כן, ואם גרסת המערער נכונה, הספיקו לו דקות ספורות בלבד על מנת לנהל שיחה עם המתלוננת כדי להעמיק את היכרותו עמה, לשכנעה לקיים עמו יחסי מין, ולקיימם בפועל. גרסה זו, גם בתקופה המתירנית בה אנו חיים, נשמעת תמוהה, אך לא עניין זה לבדו מעורר תהיות ביחס לגרסת המערער לאירועים. סמוך לאחר שהמתלוננת הלכה עם אמה לתחנת המשטרה, נודע הדבר למערער, ועל פי עדותם של עדי ראייה (יהודית פטלוק, ואמה של המתלוננת), הוא מיהר להגיע אחריהן כשהוא יחף. בחקירתו, טען המערער כי עשה זאת כדי "לפגוש את אמה של [המתלוננת] ולגמור את הסיפור בלי משטרה" (ראה ת2/). מי שצפה בחלק מהאירוע הזה היה השוטר איציק סאלם, ובעדותו סיפר כי במקום התפתחה מהומה בעקבות ניסיונה של האם לפגוע במערער. באשר למצבו של המערער התרשם העד, כי היה "קצת נסער ולחוץ" (עמ' 59). הוא חקר אותו לפשר העניין, והמערער השיב כי בא לתחנת המשטרה על מנת "לחפש את אחותו", והוא כלל אינו יודע מה רוצה אמה של המתלוננת ממנו. בהמשך, אישר המערער שאת "סיפור האחות" בדה מלבו, והודה שהסיע את המתלוננת, אך הכחיש את הטענה כי קיים איתה יחסים כלשהם, ומטרתו בהגעתו לתחנה היתה רק כדי "לסגור את הענין בלי משטרה" (עמ' 60). בהמשך, ולאחר שהודה גם בקיום יחסי המין, העלה המערער באוזניו של השוטר השערה, שאת התלונה נגדו הגישה המתלוננת משנודע לה, בדיעבד, שהוא נשוי, ואז החליטה לטעון שנאנסה. דא עקא, שבהודעה ת2/ טען המערער כי כבר במהלך הנסיעה הוא אמר למתלוננת שהוא נשוי, וגם הוסיף ושאל אותה אם "היא מפחדת להתעסק עם אדם נשוי" (עמ' 68), ולטענתו, היא השיבה על כך בשלילה. כאשר נתבקש המערער, במהלך גבייתה של ההודעה ת2/, להסביר את פשר השינוי בגרסתו, טען כי מעולם לא אמר את הדברים שהשוטר איציק סאלם ייחס לו, אך הערכאה הראשונה העדיפה בעניין זה את עדותו של השוטר, ולא ראיתי מקום להתערב בממצא זה. וכאן ראוי להדגיש, כי שקריו של המערער במהלך שיחתו המקדימה עם השוטר סאלם, הם בבחינת התנהגות מפלילה, ויש בהם כדי להצביע על תחושת אשם, ובתור שכאלה לתמוך בגרסה אשר הציגו עדי המשיבה (ע"פ 258/83 מדינת ישראל נ' אהרוני, פד"י מ(1), 617, 621; ע"פ 1275/95, נסים נ' מדינת ישראל, פד"י נא(5), 359, 373). אך אין להפריז במשקלם של שקרים אלה, הואיל וניסיון החיים לימדנו, שלעתים מגיב באותה דרך גם מי שלא חטא אך נקלע למצוקה עקב החשש שהכחשתו את המעשה הפלילי המיוחס לו, לא תזכה לאמון, ואז הוא מחליט לפנות להסברים כוזבים. לפיכך, ולו עמדו לחובת המערער שקריו בלבד, לא הייתי מציע לחברי להשאיר את ההרשעה על כנה, אך אעשה זאת נוכח העובדה כי יש בהתנהגות המתוארת של המערער, כדי להוסיף נופך של אמון לגרסתה של המתלוננת, שהיא הבסיס להרשעה בתיק זה, ובה דבקה, בשינויים חסרי משקל, לאורך כל הדרך. דברים אלה נאמרים גם לנוכח "סוגיית האיום באקדח" בה עסקה באת-כוח המערער, וממנה ביקשה ללמוד על חוסר אמינותה של המתלוננת. בעניין זה אעסוק להלן. ד) כאמור, רק במהלך עדותה טענה המתלוננת, כי בעת שעמדה לרדת מרכבו של המערער, הוא דרש ממנה להימנע מלספר על האירועים לאיש, ואותה שעה הוא החזיק בידו אקדח. כאשר נתבקשה המתלוננת להסביר מדוע אמירה זו נעדרת מהגרסה אשר נרשמה מפיה במהלך חקירתה במשטרה, השיבה "הייתי בלחץ" (עמ' 11). מטבע הדברים, שאיום באקדח אינו מסוג העניינים שמתלוננת אמורה לשכוח, גם אם קדם לו מעשה אינוס שהייתה קורבנו. מאידך, אתה מתקשה לקבל את הטענה שהמתלוננת בדתה טענה זו מלבה, הואיל ועל פי עדותו של המערער (עמ' 72), הוא אמנם החזיק אותה עת באקדח, אך נשא אותו עמו רק כשנקרא לשרות מילואים. המערער הוסיף והעיד, כי ביום האירוע נשקו לא היה עמו, ועל כן מותר היה להניח, כי המתלוננת לא ידעה כלל על קיומו של נשק זה. לאור זאת מצאתי את עצמי תוהה, מדוע תטרח המתלוננת להוסיף בעדותה פרט כוזב וכזה שאיננו בתחום ידיעתה, כאשר היה נהיר לה שאם יוכח כי למערער אין כלל נשק, תתמוטט גם גרסתה בעניין האינוס. על מנת ליישב תמיהה זו הסביר המערער, שאמנם ביום האירוע האקדח לא היה עמו, אך בעבר שרת במשטרת ישראל, ועל כן היה ידוע לכל בני המושב שהוא מחזיק באקדח. דא עקא, שאותו שרות הסתיים בשנת 1993, 4 שנים לפני האירוע נשוא תיק זה, ומכאן שהמתלוננת לא יכלה לדעת אם הוא ממשיך להחזיק באקדח, שהרי אפשר שמכר אותו, או החזירו לבעליו (המשטרה) אם היה זה אקדח שרות. ושוב, אין מנוס מלחזור ולתהות אם יתכן שהמתלוננת החליטה להסתכן במסירתו של נתון כוזב, רק על מנת להוסיף נופך של חומרה למעשיו של המערער, כאשר מנגד קיימת הסכנה שאם פרט כוזב זה ייחשף, תתמוטט גרסתה גם בעניין האינוס. תהיות אלו אינן תומכות בגרסת המערער בסוגיית האקדח, אדרבא, הן מערערות אותה, ומשזו נופלת, נותרת גרסתה של המתלוננת לבדה, לאמור, המערער אכן נשא עמו נשק בעת האירוע, והשתמש בו כדי לאיים עליה. המסקנה הנוספת המתחייבת במצב זה היא, שיחסי המין נכפו על המתלוננת, שהרי לו אלה התקיימו בהסכמתה, לא היה נדרש המערער לאיים עליה בנשק על מנת שתנצור את הסוד בלבה. ה) עניין אחרון שראיתי מקום לעסוק בו, היא סוגיית אי-חקירתה ואי-העדתה של א’, חברתה של המתלוננת. הכל מסכימים כי א’ יכלה לשפוך אור על האירועים, ובעיקר להביא לבית המשפט את גרסתה הראשונה של המתלוננת, על מנת ללמוד ממנה אם מעשיו של המערער נכפו עליה או נעשו בהסכמתה. את המחדל הזה, וכך ראוי לכנותו, פטרה עדת המשיבה השוטרת ריקי שחר בהשיבה בחקירתה הראשית: "קראתי לה גם למתן עדות. היא אמרה שאינה מוכנה למסור עדות במשטרה ולהתערב בספור" (עמ' 57). השוטרת לא עמדה על כך שא’ תתייצב במשטרה למסירתה של עדות, ונדמה שלו כך נהגו גופי חקירה אחרים, היו רוב החקירות מסוכלות בעודן באיבן. השאלה הנוספת היא, כמובן, אם אין במחדל זה כדי לפגום בראיות המשיבה, וליצור מצב בו הרשעתו של המערער שוב לא תהיה נקיה מספקות. החלטתי להשיב על כך בשלילה. ראשית, מבחנן של ראיות התביעה אינו מותנה בשאלה "אם ניתן היה להשיג ראיה טובה נוספת, אלא אם הראיות שבאו לפני בית המשפט מספיקות לביסוס הרשעה; שהרי הדין הוא שדי בראיה 'מספקת', ואין כלל המחייב את התביעה להציג את הראיה 'המקסימלית' שניתן להשיג" (ע"פ 804/95, גרינברג נ' מדינת ישראל, פד"י מט(4), 200, 208). באשר לעניינו של המערער, כבר הבהרתי, שעל שולחנו של בית משפט קמא הונחו ראיות רבות, שהיה בהן כדי לבסס, ומעבר לספק סביר, את גרסת האינוס שנשמעה מפיה של המתלוננת. שנית, לו סבר המערער, באמת ובתמים, כי עדותה של א’ עשויה לסייע לו, יכול היה לזמנה כעדה מטעמו, ועובדה היא שלא נהג כך. ו) לנוכח המסקנות במישור העובדתי אליהן הגיעה הערכאה הראשונה (יחסי המין נכפו על המתלוננת תוך הפעלת כוח), מתייתר הצורך לדון בטענתה הנוספת של באת-כוח המערער, בדבר טעות במצב דברים. בצילה של הגנה זו לא יכול לחסות מי שהוכח כי פעל כפי שפעל, לא מתוך "טעות" או הבנה שגויה של המצב, אלא משום שהחליט לכפות את רצונו על המתלוננת חרף התנגדותה, מחאותיה ובכיה. 6. לסיכום, בחינתה של הכרעת הדין, לא העלתה כי נפל בה פגם כלשהו המחייב את התערבותנו, וכך היא השקפתי גם ביחס לעונש. על המערער נגזר עונש מאסר, שאף כי אורכו אינו מבוטל, הוא מתון ביותר בהשוואה לרמת הענישה הנהוגה בתחום זה של עבריינות. אני מציע, איפוא, לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. משפט פליליעבירות מין