רקע 1. למשיב, מר אלון מעיין (להלן: "מעיין") מגרש בכרם מהר"ל (להלן גם: "המושב") עליו בנה הוא את ביתו (להלן: "החלקה"). בכתב תביעתו בבית המשפט קמא, טען מעיין כי בשנות ה-90' היה בנוי בצידה האחד של חלקתו בית מגורים, ומיתר צדדיה של החלקה היו שטחים שיועדו לשימוש חקלאי, וכי בשנת 2004, בעת שבוצעו בחלקתו עבודות לבניית ביתו, התגלה לו לפתע כי בחלקה הסמוכה לחלקתו מבוצעות עבודות עפר להקמת מגרש כדורגל.   בכתב התביעה שהגיש מעיין בפני בית המשפט קמא (ת"א 3213/05, בבית משפט השלום בחדרה), טען הוא כי חרף העובדה שמגרש הכדורגל נבנה ללא היתר, וחרף העובדה שהוצא צו הפסקה מינהלי שאסר על המשך ביצוע עבודות הבנייה, בכל זאת נמשכו עבודות הבנייה עד להשלמת מגרש הכדורגל, וכי כתוצאה מכך נגרמו לו הנזקים הבאים: מטרדי עבר ובכללם רעש, תאורה ותנועה שנגרמו לו עד למועד הגשת התביעה (אותם העריך בסך של 20,000$) ; ירידת ערך ביתו (אותה העריך בסך של 105,000$) ; וכן עוגמת נפש בשל התנהגות בלתי חוקית של הרשות ואי-אכיפת החוק על ידי הגורמים המוסמכים (אותה העריך בסך של 50,000$). לצרכי אגרה העמיד מעיין את סכום התביעה על 150,000$.   2. בית המשפט קמא (השופטת הדסה אסיף) דחה בפסק דינו מיום 25.8.08 את טענותיו של מעיין בדבר מטרדי העבר וירידת ערך ביתו, אך קיבל את טענתו האמורה בדבר זכאותו לפיצוי בגין עוגמת נפש, ופסק לו בגין נזק זה סכום של 50,000$. בנוסף לכך, נפסק לטובתו של מעיין שכר טרחת עו"ד בסך של 40,000 ₪, וכן הוצאות משפט, אשר נישומו על ידי המזכיר הראשי בבית המשפט קמא, בהחלטתו מיום 6.11.08, בסך של כ- 50,968 ₪. יצויין כי בהחלטת בית המשפט קמא מיום 10.9.08 תוקן פסק הדין, ונקבע כי הפיצוי הנ"ל, בגין עגמת נפש, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל, וכן כי סכום ההוצאות שנקבע יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.   3. על פסק דינו הנ"ל של בית המשפט קמא הוגשו שני הערעורים שבפנינו (ע"א 08-11-6931 וע"א 08-11-6341), אשר הדיון בהם אוחד בהחלטתנו מיום 5.1.10.   פסק דינו של בית משפט קמא 4. כאמור, בית משפט קמא קיבל את טענתו של מעיין, בנוגע לזכאותו לפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לו, תוך שהוא מציין כי ישנה חשיבות מכרעת לעובדה שהעבודות לבניית מגרש הכדורגל בוצעו בניגוד לחוק ותוך התעלמות מצו ההפסקה שהוצא, וכי רק לאחר הגשת התביעה ניאותו הנתבעים לפעול ל"השבת המצב לקדמותו", אף שבפועל, כך נקבע, לא פורקו העבודות שבוצעו לגמרי, והוכח שלמעשה נותר מצב המגרש כמעט כפי שהיה בעת הגשת התביעה.   נקבע כי המערערים 1-4 בע"א 08-11- 6931 [המושב, ועד ההנהלה, גב' בלהה איילון- שהייתה ראש וועד המושב במועדים הרלוונטיים לתביעה, ומר אלי שחר- שהיה חבר היישוב שעסק בפיקוח ותיאום ביצוע העבודות בפועל] - ביצעו את עבודות הבנייה במגרש ללא היתר ובניגוד לייעודו החוקי של המגרש, והם גם לא נעתרו לפניותיו של מעיין בעניין זה, ואף לא צייתו לצו ההפסקה המנהלי שהוצא בנוגע לבנייה. התנהלות זו, כך ציין בית המשפט קמא, יש בה משום זלזול בהוראות החוק, והיא מקוממת במיוחד כאשר מדובר בגופים ציבוריים ובפעולות שנעשות על ידי נבחרי ציבור, ובשל התנהלות כושלת זו של הנתבעים, זכאי מעיין לפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לו, וכי על בית המשפט לסייע בעקירת תופעת הבנייה הבלתי חוקית, בין היתר בדרך של פסיקת פיצוי משמעותי למי שנפגע ממנה. נקבע כי אחריותם של היישוב ושל ועד ההנהלה נובעת, כאמור, מכך שעבודות הבנייה בוצעו בפיקוחם, ובהוראתם ובמימונם של הללו, ולכן נוצרה יריבות בינם לבין מעיין.   בנוסף מצא בית המשפט קמא, כי יש להטיל אחריות אישית על הנתבעים בלהה איילון, אלי שחר וכרמל סלע (שהיה יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חוף הכרמל וראש המועצה האזורית חוף הכרמל). בימ"ש קמא קבע כי גב' בלהה איילון, (כאמור, ראש ועד היישוב במועדים הרלוונטיים לתביעה) הייתה, מתוקף תפקידה זה, שותפה מלאה בקבלת ההחלטות בעניין מגרש הכדורגל, וכי היא ידעה על העבודות הבלתי חוקיות ולא הפסיקה אותן גם לאחר שראתה את צו ההפסקה המנהלי בעצמה. התנהלות זו של גב' איילון, כך נקבע, הסבה למעיין נזקים ותרמה להשלמת הבנייה הבלתי חוקית של המגרש, ויש בה כדי ליצור יריבות בינה ובין מעיין, ולהטיל עליה אחריות אישית לנזקיו.   עוד נקבע כי מר אלי שחר, (כאמור, חבר המושב שביצע בפועל פיקוח על ביצוע העבודות, תכנון העבודה ועמידה בקשר עם הקבלנים ואנשי המקצוע), המשיך לסייע לביצוע העבודות תוך התעלמות מוחלטת מהצו, למרות שקיבל לידיו את צו ההפסקה המנהלי, וכי בהתעלמותו מצו ההפסקה הוא הסב למעיין נזקים ועל כן יש מקום להטיל גם עליו אחריות אישית.   כמו כן נקבע, כי הועדה המקומית לתכנון ובניה חוף הכרמל, לא אכפה את צו הפסקת העבודה שהוציאה ולא פעלה בדרכים שהעמיד החוק לרשותה על מנת לאכוף אותו. צויין כי הועדה אמנם הוציאה צו הפסקת עבודה מינהלי ומכתב התראה, ובדקה שבוע לאחר מכן האם הצו קויים, אך כשהתברר לה כי הצו אינו מקויים היא לא נקטה בהליכים נוספים כגון הגשת כתבי אישום או פניה לבית המשפט בבקשה להוצאת צו הריסה.   בנוסף נקבע כי גם על הועדה המקומית לתו"ב חוף הכרמל וגם על מר כרמל סלע, כיו"ר הועדה המקומית לתכנון ובנייה, מוטלת חובה לשמור על שלטון החוק ולשם כך מסורות להם סמכויות אכיפה שונות, ואולם הם נמנעו מלנקוט הליכי אכיפה כנגד הנתבעים ולא פעלו על פי הנהלים שעמדו לרשותם מכוח החוק, חרף פניות מר מעיין אליהם, ובכך גרמו למעיין נזקים. נקבע כי מר כרמל סלע היה מוסמך לפי חוק תכנון ובנייה להוציא צו הריסה מינהלי, ואולם הוא לא השתמש בסמכות זו המוענקת לו, ולא היה מעורב בנושא האכיפה לאחר הוצאת מכתב ההתראה וצו ההפסקה המנהלי.   עיקר טענות הצדדים בערעור   5. המערערים בע"א 6931-11-08, טוענים כי לא נגרם למעיין כל נזק ממוני או נזק שאינו ממוני, בגין הפעולות שביצע המושב במגרש הכדורגל, הגם שפעולות אלו בוצעו ללא היתר בנייה, ולפיכך היה על בית המשפט לדחות את תביעתו של מעיין לפיצוי בגין עגמת נפש. המערערים טוענים כי הפיצוי בגין עגמת נפש, שפסק בית המשפט קמא לטובת מעיין, אינו נשען על בסיס "מרפא" או "מתקן" או על הערכה כנה של הנזק שנגרם לו, אלא מדובר, למעשה, בחיובם בפיצויים עונשיים, שאין זה המקרה המתאים לפסיקתם. זאת מכיוון שעל פי הפסיקה, פיצויים עונשיים ייפסקו רק במקרים חריגים וקיצוניים שבהם קיימת דרישה של "מעין כוונה" או אף התנהגות הגובלת בזדון מצד המעוול, וברור שהפעולות שביצע המושב במגרש הכדורגל נעשו על ידו מתוך רצון לאפשר לתושבים להנות ממגרש כדורגל משופץ ומשופר, ולא מתוך "זדון" או כוונה להזיק למעיין. עוד טוענים המערערים כי על פי הפסיקה, במקרים כגון המקרה בו עסקינן, של תביעה נזיקית בגין הפרה של דיני התכנון והבניה, אין מקום לפסוק פיצוי עונשי מכיוון שניתן להשית על המזיק סנקציה פלילית.   בנוסף, המערערים טוענים כי טעה בית המשפט קמא בקובעו כי הם רשויות מינהליות ונבחרי ציבור הממונים על אכיפת החוק. נטען כי המערערת 1, כרם מהר"ל, הינה אגודה שיתופית- חקלאית בע"מ הפועלת בתחום המשפט הפרטי, וגם אם חלות על אגודה שיתופית חובות מהמשפט הציבורי, הרי שאין בכך כדי להפוך אותה לרשות מינהלית, לא כל שכן רשות הממונה על אכיפת החוק. כמו כן נטען כי המערער 2, ועד הנהלה של האגודה, איננו אישיות משפטית והוא אינו יכול להיתבע בבית משפט. נטען כי תפקידו של ועד ההנהלה הוא לנהל את ענייניה של האגודה בתחום המשפט הפרטי בלבד ואין לו סמכויות סטטוטוריות מוניציפאליות, כפי שמשתמע מטענותיו של מעיין כלפיו.   באשר למערערת 3, גב' בלהה איילון, נטען כי היא אדם פרטי, וכי היא מילאה את תפקידה בהתנדבות וללא שכר, והיא איננה "נבחרת ציבור", ואינה אחראית באופן אישי לנזקיו הנטענים של מעיין. נטען כי מעיין לא הוכיח מעורבות אישית של גב' איילון בביצוע העבודות במגרש או בפיקוח עליהן ואישורן - וכי פעולות אלו בוצעו על ידי מזכיר האגודה ואילו גב' איילון לא הייתה מעורבת בהן בכלל.   גם לגבי המערער 4, מר אלי שחר, נטען כי הוא אדם פרטי אשר לא נשא תפקיד כלשהו, וכי הסיבה לכך שהוא שורבב לתביעה הינה כי הוא חובב כדורגל שהתנדב לעזור למזכיר האגודה בתיאום העבודות שבוצעו לשיפוץ המגרש. צויין כי במועד הרלוונטי לתביעה מר שחר לא שימש בשום תפקיד רשמי או ציבורי כלשהו בוועד ההנהלה של האגודה, לא היו בידיו סמכויות כלשהן, לרבות בעניין ביצוע העבודות במגרש הכדורגל, והוא לא ידע ולא יכול היה לדעת האם העבודות במגרש נעשות בהיתר אם לאו, ועל כן אין להטיל עליו אחריות אישית לנזקיו הנטענים של מעיין.   בנוסף, טענו המערערים כי חיובם בשכר טרחת עו"ד והוצאות בסך של כ- 100,000 ₪ הינו מוגזם ובלתי סביר, נוכח העובדה שתביעתו העיקרית של מעיין בגין נזקי ממון (מטרדי העבר וירידת ערך ביתו) נדחתה על ידי בית המשפט קמא ועל כן לא הייתה הצדקה לפסוק הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום גבוה שכזה. המערערים טוענים כי מעיין הקטין את סכום תביעתו ולכן גם הפיצוי שניתן היה לפסוק בגין עגמת הנפש היה צריך להיות קטן באותו שיעור.   6. המערערים בע"א 6341-11-08 טוענים כי הועדה המקומית לתכנון ובניה חוף הכרמל לא התעלמה מעבודות הבניה במגרש הכדורגל, והיא פעלה באמצעים העומדים לרשותה כנגד המושב על מנת להביא לסילוק חריגות הבנייה. כך למשל, הועדה ערכה ביקורות ודוחות פיקוח, הוציאה צו הפסקה מינהלי להפסקת הבניה, שלחה מכתבי התראה, ודרשה מהמושב בכתב להפסיק את השימוש החורג. כמו כן הועדה דרשה מהמושב להגיש בקשה להיתר בניה להתאמת הבניה להוראות התב"ע המלווה בתכנית על פי החוק, אישרה את הבקשה להיתר בנייה לפירוק עמודי התאורה, פירוק גדר קיימת והקמת גדר חקלאית בתנאים, ועמדה על מילויים של התנאים עד שבסופו של דבר הוצא היתר בניה כדין להסרת החריגה ביום 28.2.07.   המערערים טוענים כי טעה בית המשפט קמא כשקבע שלא נעשה שינוי ממשי להסרת חריגות הבנייה במגרש הכדורגל, שכן הוסרו שני עמודי תאורה, העמוד שנותר נותק מחשמל, וכן הגדר שנבנתה הונמכה. לטענתם של המערערים, מה שנדרש מבחינתה של הועדה הוא שמצב השטח יחזור להיות תואם את המצב החוקי התקף (קרי, שטח חקלאי), וכך היה. המערערים טוענים כי אין מניעה בקיומם של דשא, מערכת השקייה , וגדר בקר במגרש על פי ייעודו החקלאי, ואין בהם משום מפגע אשר יש בו כדי להטיל חבות כלשהי על הועדה. המערערים טוענים כי פעולותיה האמורות של הועדה היו סבירות בנסיבות העניין, ולא נפל פגם בשיקול דעתה של הועדה בהחלטתה שלא להגיש כתב אישום בקשר לעבודות הבנייה שבוצעו במגרש הכדורגל.   עוד טוענים המערערים כי אין להטיל אחריות אישית על מר כרמל סלע (כאמור, יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה). לטענתם, הוכח כי פעולות הועדה והעומד בראשה לא חרגו ממתחם הסבירות באשר ננקטו הליכים כנגד המושב, ובסופו של יום ולנוכח דרישת הועדה, הוצא היתר בניה להריסת החריגות ולאחרונה אף הוגש כתב אישום משאלו טרם הוסרו עד תום. בנוסף טוענים המערערים כי ביהמ"ש קמא התעלם מקיומה של הודעת צד ג' שהוגשה על ידם כנגד המושב, האחראי על ביצוע חריגות הבנייה, ובנסיבות אלו אם תיוותר חבות של המערערים כלפי מעיין, הרי שיש מקום לקבל במלואה את הודעת צד ג'.   כמו כן טוענים המערערים כי החיוב של 50,000$ בגין עגמת נפש אינו מידתי בנסיבות העניין ולא שיקף עגמת נפש שכביכול נגרמה למעיין, והיווה למעשה "הענשה" של המערערים. כן טוענים המערערים כי שגה בימ"ש קמא כאשר פסק לטובת מעיין שכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪ ואת מלוא הוצאות המשפט שלו, כאשר עיקר תביעתו, בגין מטרד וירידת ערך ביתו, לא נתקבלה.   7. המשיב, מעיין, מצדד בפסיקת בית המשפט קמא, וטוען כי שני הערעורים הנ"ל תוקפים רק את ההכרעות העובדתיות שנקבעו בבית המשפט קמא, ואת ממצאי המהימנות שלו, אשר מעוגנים היטב בחומר הראיות, ועל כן יש לדחות את הערעורים.   דיון והכרעה   8. דעתי היא כי דינם של הערעורים להתקבל באופן חלקי, כך שתתקבלנה הטענות המתייחסות לחיובם האישי של המערערים 3-4 בע"א 08-11-6931, בלהה איילון ואלי שחר, וייקבע כי הם אינם אחראיים באחריות אישית כלפי המשיב. כמו כן, אני סבור כי יש לקבל את ערעורם של המערערים בע"א 6341-11-08,דהיינו הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חוף הכרמל, ויו"ר הוועדה כרמל סלע ,ולבטל את חיובם על פי פסק הדין קמא. כמו כן דעתי היא כי יש להתערב אף בגובה הפיצוי שנפסק לטובתו של מר מעיין בגין עגמת נפש ,ובסכום ההוצאות ושכר טרחת עו"ד שנפסק לטובתו, כך שסכומים אלו יופחתו כפי שיפורט להלן.   9. נראה כי אין מחלוקת כי מר אלי שחר הוא אדם פרטי אשר לא נשא תפקיד רשמי או ציבורי כלשהו בוועד ההנהלה של המושב, ולא היו בידיו סמכויות כלשהן, לרבות בעניין ביצוע העבודות במגרש הכדורגל, והוא לא ידע, ולא יכול היה לדעת, האם העבודות במגרש נעשות בהיתר אם לאו. התנדבותו של מר שחר לעזור בתיאום העבודות שבוצעו לשיפוץ המגרש, בהיותו חובב כדורגל, אין בה כדי להטיל עליו אחריות לנזקיו של מר מעיין, ולפיכך שומה היה על בית המשפט קמא לדחות את התביעה כנגדו, ויש לקבל את ערעורו בעניין זה.   10. באשר לאחריותה של הגב' בלהה איילון, אני סבור כי על אף שהיא מילאה תפקיד של ראש וועד המושב, אין לחייבה באחריות אישית כלפי מר מעיין. בעניין זה ראוי להבהיר כי אף שוועד ההנהלה במושב, אשר הגב' איילון עמדה בראשו בזמנים הרלוונטיים, עסק בענייני עסקיו של המושב ואילו הועד המקומי עסק בכל העניינים המוניציפאליים של האגודה, אין בכך, על דרך העיקרון, כדי לשלול אחריותו של העומד בראש הוועד להתנהלותו של הוועד באשר לעבודות שיקום מתקני המושב, ובכללם מגרש הכדורגל. יחד עם זאת, מחומר הראיות שהיה בפני בית המשפט קמא לא עולה כי הגב' איילון הייתה פעילה בכל הקשור לעבודות שנעשו במגרש הכדורגל, או כי אישרה את ביצוען למרות צו הפסקת העבודה שהוצא. במצב דברים זה, חיובה האישי של הגב' איילון לנזקיו של מעיין הינו, לטעמי, מרחיק לכת, ויש לבטלו.   11. באשר לוועדה המקומית, אין מחלוקת כי הועדה ערכה דוחות פיקוח בהם ניתן ביטוי לחריגות הבניה שבוצעו, היא הוציאה צו הפסקה מינהלי ושלחה מכתבי התראה ודרישות להפסקת השימוש החורג. המחדל היחיד המיוחס לוועדה הינו אי הגשת כתב אישום כנגד האגודה. השאלה הראויה להישאל היא האם הימנעותה של הוועדה מעשות כן חורגת ממתחם הסבירות או מהווה מעשה בלתי חוקי, במידה כזו המצדיקה הקמת עילת תביעה בנזיקין,לטובת מעיין, כנגדה וכנגד העומד בראשה. לדעתי, בנסיבות העניין, יש להשיב על שאלה זו בשלילה. אני סבור כי אף אם נאמר שהוועדה המקומית לתכנון ובנייה, שגתה בכך שהסתפקה בהוצאת צו הפסקה מנהלי, ובשליחת מכתבי התראה על הפסקת השימוש, ולא מצאה לנכון לנקוט בהליכי אכיפה כנגד האחראים לבנייה הבלתי חוקית, אין הכרח כי תוצאת מחדל זה תקנה למעיין סעד בנזיקין כנגדה. בשאלה זו של היחס שבין הפרת כלל מנהלי של רשות לבין תוצאת ההפרה והסעד בגינה עסק בית משפט זה בת.א.(מחוזי-חיפה) 653/02 ח. יעקובי בניה והשקעות נ. עירית חדרה. תוך שהוא דן בשאלה האם ניתן לחייב רשות מקומית בתשלום פיצויים בשל נזק שנגרם ליזם עקב העדר פיתוח סביבתי ואי סלילת כביש, סוקר כבוד השופט עמית את הספרות וההלכה הפסוקה בעניין זה, וכך הוא אומר:   "הפסיקה הטילה אחריות נזיקית על המדינה או על הרשות המקומית, בשל העדר פיקוח ובקרה שוטפים - ע"א 2055/99 פלוני נ' הרב ניסים זאב , פ"ד נה(5) 241; העדר פיקוח נאות של העיריה על תקינות בנייתו של מבנה או על מבנים בתחומיה - ע"א 684/76 איל נ' פוקסמן, פ"ד ל"א(3) 349; ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' אהרון ואח' , פ"ד לז(3) 757; תחזוקה לקויה של מערכת ביוב עירונית - ע"א 73/86 שטרנברג נ' עירית בני ברק , פ"ד מ"ג (3) 343; אי אכיפה של הוראות בטיחות בגן ציבורי - ע"א 343/74 גרובנר נ. עירית חיפה , פ"ד ל(1) 141; הגשת תביעה רשלנית וצו מעצר בעקבותיה - ע"א 243/83 גורדון נ' עיריית ירושלים , פ"ד לט(1) 113; אי מניעת יציאה מן הארץ למרות שהוצא צו עיכוב יציאה - ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן , פ"ד מב(3) 733; התעלמות המשטרה מהתנכלויות חוזרות ונשנות כלפי מתלונן - ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס ואח' , דינים סח 37; ואף אי מניעת פשע בנסיבות קונקרטיות בהן נדלקו "נורות אדומות" שהתריעו על הסכנה מצד העבריין - ת.א. 2555/00 מרגלית נ. מדינת ישראל, דינים מחוזי לד(6) 317. בתחום ההגנה על האזרח מפגיעה בגופו וברכושו ניכרת מגמה של הרחבה ונקבע כי "אין לשלול אפשרות כי המדינה תמצא אחראית בנזיקין בגין אי-מניעת מעשים פליליים או אף מעשי איבה שנעשו על-ידי אחר" - ע"א 6970/99 אבו סמרה נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(6) 185, 188. סקירת כל המקרים דלעיל, מצביעה על סוג של "אשם" או "אשם חברתי" בהתנהגות הרשות. אך המונח "שלא כדין" אינו מגלם בהכרח אשם, והוא מונח סל אליו אנו משליכים את כל המרעין בישין של המשפט המנהלי: אי סבירות, העדר מידתיות, הפרה של כללי הצדק הטבעי, הפליה, שרירות, חריגה מסמכות וכיו"ב. כאשר בית המשפט מתערב במעשה או במחדל המנהלי בשל אחת מעילות אלו, הוא מכריז בכך שהרשות המנהלית פעלה "שלא כדין". אך מונח זה אינו מושג נרדף ל"רשלנות". "רשלנות" לחוד ו"שלא כדין" לחוד, וכפי שנאמר בע"א 1842/97 עיריית רמת גן נ. מנחמי מגדל דוד רמת גן בע"מ, פ"ד נד(5) 15, 22-23 (שם נדונה נפקות אי משלוח דרישת תשלום על פי חוק הביוב): "עלינו להבחין בין חובתה של הרשות המנהלית לבצע פעולה פלונית לבין התוצאות הנובעות מאי-ביצועה של אותה פעולה... עלינו להבחין בין הפרת הכלל לבין הסעד בגין הפרתו..'בין הפגם לבין הנפקות'...".  ודוק: איני בא לומר, כי לא ייתכנו מקרים שפעולה שנעשתה שלא כדין תהווה גם עוולה נזיקית. קשה להצביע על "מבחן אצבע" בעניין זה, ולא אתיימר למצות את מגוון השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להטיל חבות בנזיקין על הרשות, בשל מעשה "שלא כדין".  במישור המנהלי. פגיעה בקניין או באינטרס מוגן אחר, עשויה להיחשב כעוולה בנזיקין שהיא בת-פיצוי, תוך בחינה של מידת הפגיעה, סוג האינטרס המוגן וטיבו, אופי הסמכות שהופעלה, היקף שיקול הדעת במסגרת הסמכות, טיב הפגם שנפל בהפעלת הסמכות, מידת חומרתו של הפגם או מידת החומרה של הפרת החובה המוטלת על הרשות, ההשלכות על התובע ועל כלל הציבור, וכיו"ב שיקולים." 12. בענייננו, אינני סבור כי ככל שנפל פגם בהתנהלותה של הוועדה בכך שהסתפקה בהוצאת צו הפסקה מנהלי ונמנעה מלהוציא צו הריסה, או להגיש כתב אישום כנגד המושב, הדבר מקנה למעיין עילת תביעה כנגד הוועדה , בין בגין רשלנות, ובין בגין הפרת חובה חקוקה. אין המדובר כאן במעשים בלתי חוקיים של הוועדה או בהתעלמות מכוונת, משיקולים זרים, של הוועדה מן ההפרה, ואין לומר שליבה היה גס בה, שהרי הוציאה צו הפסקה וא ף דאגה לעקוב אחר ביצועו. המדובר , ככל הנראה, בהפעלת שיקול דעת בתום לב , ולא במקרה של עיוות מהותי או חוסר סבירות קיצוני.   13. בעניין זה, ראוי להוסיף כי גם במשפט המינהלי לא על נקלה יתערב בית המשפט בשיקול דעתן של רשויות אכיפת החוק בסוגייה של העמדה לדין, והוא אכן יעשה כך במקרים חריגים בהם לוקה ההחלטה בעיוות מהותי או בחוסר סבירות קיצוני (ראה, למשל: בג"צ 8749/06 עמותת אומ"ץ - אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי ומשפטי נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 27.12.06)).   במסכת העובדתית שנפרשה בפני בית המשפט, בעל הדין הנכון והטבעי כנגדו קמה למעיין עילת תביעה נזיקית הינו המושב וועד ההנהלה שלו, והטלת אחריות אף על הוועדה המקומית לתכנון ובנייה איינה במקומה. משכך הם פני הדברים, דעתי היא, כאמור, כי דין ערעורה של הוועדה המקומית ושל יו"ר הוועדה כרמל סלע להתקבל, ועל חיובה , על פי פסק הדין, להתבטל.   14. בנוסף, לדעתי סכום הפיצוי שנפסק לטובתו של מעיין בגין עגמת הנפש שנגרמה לו כתוצאה מהתנהלותן של הרשויות בכל הנוגע לבניית מגרש הכדורגל ללא היתר, הינו סכום גבוה יתר על המידה וראוי להפחיתו. כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט קמא, לא עלה בידי מעיין להוכיח את תביעתו, ככל שהיא נגעה לפיצוי בגין מטרדי העבר וירידת ערך ביתו, ופרט לראש הנזק של עגמת נפש, נקבע כי לא נגרם למעיין כל נזק אחר, ממוני או שאינו ממוני. עוד יש לציין, כי במועדים הרלוונטיים לתביעה מעיין כלל לא התגורר בביתו שבמושב, אלא השכירו לשוכר פלוני. אני סבור כי בית המשפט קמא לא נתן את המשקל הראוי לעניין זה, בבואו לפסוק למעיין פיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לו. בנסיבות העניין אני סבור כי ראוי שהפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה למעיין יועמד על סך של 60,000 ש"ח, וכך אציע לחברותי לפסוק.   15. בהתחשב בכך שלא עלה בידי מעיין להוכיח את תביעתו ביחס לנזקים של מטרדי העבר וירידת ערך ביתו, ובכך שלמעשה חלקה הארי של תביעתו נדחה בפסק דינו של בית המשפט קמא, אני סבור כי אף הסכום שנפסק לו בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד הינו מוגזם, ולדעתי יש להעמידו על סך כולל של 40,000 ₪ בלבד.   סיכומו של דבר, לדעתי סכום הפיצוי הכולל שיש לפסוק למר מעיין הינו 100,000 ₪ בלבד.   16. יתר חלקי הערעור, המתייחסים לאחריות המושב וועד ההנהלה שלו - דינם להידחות. פסק דינו של בית המשפט קמא בנוגע למערערים הנ"ל הינו, לטעמי, מנומק היטב ולא מצאתי טעמים להתערב בו. האחריות שהוטלה על המושב ועל ועד ההנהלה, בצדק הוטלה, שכן הם ביצעו ביודעין פעולות בנייה בלתי חוקיות, אשר קיים צו הפסקה לגביהן.   17. התוצאה הסופית הינה אם כן, שפסק הדין יעמוד כנגד המושב וכנגד וועד ההנהלה בלבד, וסכום הפיצוי הכולל יעמוד על סך של 100,000 ₪ ,כאשר סכום זה כולל כבר הוצאות ושכ"ט עו"ד. בקשר להוצאות בערעור, אציע לחברותי לפסוק כי מעיין יחוייב בתשלום סך 5000 ₪ בתוספת מע"מ לכל אחד מן המערערים : הוועדה המקומית, כרמל סלע, בלהה איילון ואלי שחר. עוד אציע כי ביחסים שבין המושב וועד ההנהלה ובין מעיין, ישא כל צד בהוצאותיו.       ע. זרנקין, שופט השופטת ברכה בר-זיו: אני מסכימה.     ב. בר-זיו, שופטת  השופטת שושנה שטמר - אב"ד: אני מסכימה. ש. שטמר, שופטת[אב"ד] לפיכך הוחלט ככתוב בפסק דינו של כב' השופט, דר' עדי זרנקין, וכדלקמן: הפיצויים המגיעים למעיין מופחתים לסכום של 60,000 ₪. אנו מעמידים על הסכום המגיע למעיין בגין הוצאותיו על סכום כולל של 40,000 ₪. חלקי הערעור, המתייחסים לאחריות המושב וועד ההנהלה שלו - נדחים. אנו מחייבים את מעיין לשלם לכל אחד מהמערערים ששמותיהם להלן, הוצאות ושכ"ט עו"ד בערעור בסך של 5000 ₪ בתוספת מע"מ: הוועדה המקומית, כרמל סלע, בלהה איילון ואלי שחר. ביחסים שבין המושב וועד ההנהלה ובין מעיין, ישא כל צד בהוצאותיו בערעור. ניתן היום, כ"ח ניסן תש"ע, 12 אפריל 2010, בהעדר הצדדים. ש. שטמר, שופטת[אב"ד] ב. בר-זיו, שופטת ע. זרנקין, שופט כדורגלדיני ספורטבניהקרקעות