תשלום קנס בגין חציית כביש שלא בבטחה ומבלי שבדק את מצב התנועה ואפשרות החצייה עבירה על תקנה 110(א) לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961. הנאשם כפר באישום המיוחס לו וביום 10.6.13, נשמעו הראיות בתיק. מטעם המאשימה, העידו רס"ר תומר אללי, עורך הדו"ח, מטעמו הוגשו הדו"ח שסומן ת/1 ומזכר, שסומן ת/2 ורס"ר אלי עוזיאל, מטעמו הוגש זכרון דברים, שסומן ת/3. כמו כן, הוגש מכתב ששלח הנאשם אל המאשימה, שסומן ת/4 מטעם ההגנה, העידו הנאשם ושני עדי הגנה מטעמו והוגשו המסמכים הבאים: נ/1 - זכרון דברים של חוקרת מח"ש נ/2 - נ/6 תמונות נ/7 - דו"ח פעולה שערך ע"ת 1 נ/8 - מזכר שערך ע"ת 1 נ/9 - מזכר שערך פקד רונן סולמה כמו כן, הוצג סרטון של דין ודברים בין הנאשם לעדי התביעה, שמחמת טעות לא סומן ויסומן כעת כ-נ/10 על פי גרסת המאשימה, ביום 24.6.12, בסמוך לשעה 12:10, בגבעתיים, נצפה הנאשם, על ידי עד תביעה מספר 1, עת שנהג בניידת משטרה ופנה שמאלה, מרחוב בן גוריון, לרחוב סירקין, כאשר הוא חוצה את הכביש לעבר משאית שעמדה בצד הדרך, בסמוך לחנות מכולת המצויה במקום ועומד ליד דלת המשאית, שהייתה פתוחה, כך שהוא מסכן את הרכבים בנתיב הנסיעה ואת עצמו, שכן הוא מוסתר על ידי המשאית ולא ניתן היה להבחין בו כאשר חצה ועבר מהמשאית למדרכה. העד ציין כי היה בקשר עין רצוף עם הולך הרגל מרגע ביצוע העבירה ועד שעצר לידו. העד ציין בדו"ח כי הנאשם עוכב, אך לא הוגש דו"ח עיכוב ולא הוסברה הסיבה לעיכוב. לעומתו, העיד עד תביעה מספר 2, כי לא ראה את הנאשם, עד לשלב בו עמד כבר על הכביש, בסמוך למשאית אשר חנתה באמצע הכביש, חסמה את הכביש והיוותה הפרעה לתנועה, לרבות לניידת המשטרה. העד העיד כי ע"ת 1 הורה לנאשם לעלות על המדרכה, אך הנאשם סירב ונשאר על הכביש ואז ביקש ממנו ע"ת 1 להזדהות, הנאשם סירב, עוכב ולבסוף נעצר. העד נחקר והשיב כי לא ביקש מנהג המשאית להזיז את המשאית, אף שכאמור, חסמה את הכביש, אבל ע"ת 1 ביקש מהנהג להזיזה והנהג לא נעתר לבקשה. בתום פרשת התביעה, ביקשה ב"כ המאשימה להזהיר את הנאשם, כי עולה חשד לעבירה נוספת שעניינה שהייה בכביש, בניגוד לתקנה 112 לתקנות התעבורה וכי עליו להתגונן גם מפני הרשעה בעבירה זו והנאשם הוזהר כמתבקש. הנאשם העיד להגנתו ועל פי גרסתו כל האירוע נבע מהיתקלות קודמת שהייתה לו עם ע"ת 1, בגינה נחקר העד במח"ש, כעולה מ- נ/1. באשר לנסיבות המקרה, סיפר הנאשם כי הגיע לחנות המכולת המצויה בצומת שבנדון, על מנת לפגוש את בעליה, שהוא חברו ולקוחו, מר אמיר שמעוני, עד הגנה מספר 2. במהלך השיחה ביניהם, אמר העד לנאשם כי חבר ילדות שלו, מר רועי דותן, עד הגנה מספר 1, הגיע למכולת עם משאית אספקה והנאשם יצא לקראתו. ע"ה 1, חנה את המשאית בסמוך למכולת, דהיינו, בסמוך למדרכה השמאלית של רחוב סירקין, כאשר חזית המשאית לכיוון רחוב בן גוריון. כאשר הבחין ע"ה 1 בנאשם, פתח את דלת המשאית וירד לקראתו. לגרסת הנאשם, בשום שלב לא ירד מהמדרכה לכביש והמפגש בינו לבין העד, התרחש על המדרכה. לטענתו, בשלב זה, הגיעה ניידת המשטרה ובה עדי התביעה ונעצרה בנתיב הימני. ע"ת 1 הביט לכיוון הנאשם ואז ביקש ממנו תעודת זהות. הנאשם שאל את העד אם הוא מחפש אותו ומתנכל לו בגלל אירוע קודם והעד השיב לו בשלילה. בשלב זה, ירדו שני עדי התביעה מן הניידת ונמשך דין ודברים בין הנאשם לשוטרים, על גבי המדרכה. כפי שניתן היה לראות ב- נ/10, השיחה התקיימה על המדרכה, הנאשם נדרש להזדהות, על יד ע"ת 2, שאמר לו כי רוצים לרשום לו דו"ח בגין הפרעה לתנועה ומשהמשיך הנאשם וטען כי כלל לא הפריע לתנועה ואין לו כל קשר למשאית החונה, הוציא ע"ת 1 זוג אזיקים והחל להניעם מעלה מטה. בהמשך, שלח ע"ת 1 יד לעבר הנאשם ובשלב זה, אמר הנאשם כי יתלווה אל השוטרים לתחנת המשטרה והצדדים פנו לעבר הניידת. איני נדרשת לכל שאירע מרגע שהנאשם נכנס לניידת המשטרה ועד ששוחרר מתחנת המשטרה, שכן אינם רלונטיים לדו"ח שבפני. עד הגנה מספר 1 סיפר, בניגוד לגרסת הנאשם, כי הנאשם בא לקראתו ואז "עלינו על המדרכה" (ראה עמוד 22, שורה 2), דהיינו, הנאשם אכן שהה פרק זמן כלשהו על הכביש. העד אישר גרסת הנאשם לפיה השוטרים ביקשו גם ממנו תעודה מזהה, אך לא רשמו לו דו"ח בגין האופן בו חנתה המשאית. עד הגנה מספר 2, סיפר אף הוא, בניגוד לגרסת הנאשם, כי הנאשם ניגש "לתא הנהג או לקדימה של המשאית" (ראה עמוד 23, שורות 9-10). כעולה מ- ת/4, הנאשם עצמו, במכתב שכתב למאשימה, כתב באילו המילים:"כלל לא חציתי את הכביש אלא ירדתי לכיוון המשאית מהמדרכה הסמוכה למשאית". דיון והכרעה לאחר ששמעתי עדויות הצדדים ובחנתי ראיותיהם, מצאתי כי יש לזכות את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום מחוסר ראיות ולא מצאתי לנכון להרשיעו בעבירה על תקנה 112 לתקנות התעבורה, לאחר שמצאתי כי עומדת לו ההגנה של "זוטי דברים", כאמור בסעיף 34יז לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, הקובע: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך". בנוגע לעבירה על תקנה 110(א) לתקנות התעבורה, הרי שאני קובעת כי עדויות עדי התביעה באשר לנסיבות העבירה, לא עשו עלי רושם אמין ולצערי, התרשמתי כי יש ממש בטענת הנאשם בדבר מניעים אישיים שהובילו לאירוע שהחל כעבירה קלה יחסית והסתיים במעצרו של הנאשם. אחד מיסודותיה של עבירה על תקנה 110(א) לתקנות התעבורה, הנו חציית הכביש. פירוש המילה חציה, על פי מילון אבן שושן, הנו:" צליחה, מעבר מצד אל צד". מ- ת/1, לא עולה כי הנאשם חצה את הכביש, אלא גם לגרסת המאשימה, הנאשם, לכל היותר, ירד מהמדרכה אל חזית המשאית החונה. יסוד נוסף של העבירה, הוא שהנאשם "לא בדק את מצב התנועה ואפשרות החצייה" ב- ת/1, אין כל התייחסות של ע"ת 1 למצב התנועה. ע"ת 2, העיד כי לא הבחין כלל בנאשם חוצה את הכביש ומכאן, שאין בעדותו כל תימוכין לגרסת המאשימה בדבר ביצוע העבירה המפורטת בדו"ח. בנוסף,סתרו עדי התביעה זה את זה באשר לנסיבות ביצוע העבירה, מיקום המשאית החונה, האופן בו חסמה או לא חסמה את הכביש ועוד. אני קובעת כי עדי התביעה הפעילו שיקול דעת לקוי ביותר כאשר החליטו לרשום דו"ח לנאשם, בגין עבירה, שלכאורה, נעברה והסתיימה, במקום לרשום דו"ח לנהג המשאית, בגין עבירה מתמשכת של חניה תוך חסימת נתיב נסיעה ולגרסת ע"ת 2, תוך חסימת הכביש כולו, מקום בו, לגרסת ע"ת 2, התבקש נהג המשאית להזיז את רכבו, אך לא עשה כן. ע"ת 2 נחקר והשיב כי לא נרשם דו"ח לנהג המשאית, בשל הפרובוקציה שיצר הנאשם במקום. לא ברור לי כיצד מדוע לא יכלו שני העדים להתפצל למספר דקות, על מנת שאחד מהם ירשום דו"ח לנהג המשאית והשני, ימשיך בטיפול מול הנאשם, כאשר על פי סרטון הווידיאו, ניתן לראות כי הפרובוקציה הסתכמה בשיחה בטונים גבוהים על המדרכה. בחירת העדים להתמקד דווקא בנאשם, מהווה תימוכין נוספים לטענת הנאשם בדבר מניעים אישיים של השוטרים. מכל האמור, הרי שאני קובעת כי המאשימה לא הוכיחה את האישום המיוחס לנאשם בדו"ח. באשר לעבירה על תקנה 112 לתקנות התעבורה, הרי שכאמור לעיל, אף שאני קובעת כי הנאשם אכן עמד לפרק זמן קצר ביותר על הכביש, לפני חזית המשאית החונה, הרי שמצאתי כי עומדת לו ההגנה של "זוטי דברים", כפי שפורט לעיל. בספרו "על הדין בפלילים - חוק העונשין", חלק ראשון, עמוד 555, כותב כבוד הש' קדמי ביחס לסעיף האמור:"זו הוראה.. שבאה להעניק לבית המשפט סמכות...ליטול ממעשה את פליליותו, בשל היותו "חסר משמעות" מן ההיבט של "האינטרס הציבורי וזאת - על אף שפורמלית, נתקיימו יסודות העבירה ומן ההיבט הטכני, העבירה נעברה...העבירה נעברה אך ה"נזק" הכרוך בה ל"עניין הציבורי" הוא כה פעוט, שפליליות המעשה "נאלמת" . בהמשך, בעמוד 556, כתב כבוד הש' קדמי: "התנאים ליישום הסייג מפורטים בגוף ההוראה והם: אם "טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי" מלמדים כי "המעשה הוא קל ערך והגישה הרווחת היא, שמדובר בתנאים מצטברים, כאשר האחרון שבהם - "האינטרס הציבורי" הוא המכריע". לאורך כל הדרך פסקו בתי המשפט כי הגנת "זוטי דברים" תחול על עבירת תעבורה רק בנסיבות מאד מיוחדות וזאת בשל האינטרס הציבורי הברור בהסדרת התנועה בדרכים. לאחר ששמעתי ראיות הצדדים, מצאתי כי העבירה שבפני, בנסיבות הכוללות של האירוע, הנה מאותם מקרים מיוחדים, בהם יש מקום להחיל את הגנת "זוטי דברים", כפי שטען הנאשם. אני קובעת כי הנאשם עמד פרק זמן קצר ביותר על הכביש, לפני חזית המשאית, באופן שאינו מהווה סיכון לאיש ובחלוף אותו פרק זמן, עלה על המדרכה. התרשמתי, כי מדובר בפרק זמן זהה לזמן הנדרש מנהג לגשת לדלת רכבו, אם חנה כאשר דלת הנהג פונה לעבר הכביש, פעולה יומיומית ושכיחה ביותר, שאינה מצדיקה רישום דו"ח כנגד אותו נהג וקל וחומר, שאינה מצדיקה עיכובו לתחנת המשטרה. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי קיים אינטרס ציבורי בהרשעת הנאשם, קל וחומר נוכח הנסיבות הנלוות לאירוע והפגמים החמורים שמצאתי בהתנהלות השוטרים. לטעמי, בנסיבות המקרה, עומד מעשהו של הנאשם, בכל התנאים המצטברים של סעיף 34 יז האמור, שכן שהיה על הכביש לפרק זמן קצר כל כך, הנה קלת ערך בכל פרמטר ומתגמדת אל מול האינטרס הציבורי. הנאשם טען גם ל"הגנה מן הצדק", בשל אכיפה בררנית, אך לא הביא בפני כל נתונים באשר לאכיפה של עבירות דומות לזו בה הואשם ולכן, לא מצאתי כי הוכחה אכיפה בררנית, שכן לא ניתן ללמוד, לטעמי, על "אכיפה בררנית" מתוך השוואה בין שתי עבירות שונות. לאור כל האמור לעיל, החלטתי לזכות את הנאשם מהמיוחס לו בכתב האישום. משפט תעבורהתקנות התעבורהקנסכביש