בקשה לפסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדה, בהתאם לסעיף 46ב לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א - 1961. 2. נגד המשיבה הוגש כתב אישום בו יוחסו לה עבירות של גרימת מוות ברשלנות וביצוע פניית פרסה תוך סיכון משתמשי דרך. 3. עפ"י כתב האישום, בתאריך 13/10/12 בשעה 15:20 בערך, עמד רכב פורד אחוד בחניה מוסדרת, צמוד למדרכה הימנית בכיוון הנסיעה, היינו ממזרח למערב, בכביש שברח' זלמן שזר בנתניה. המשיבה שנהגה ברכב, החלה לבצע פניית פרסה ממקום חנייתה על מנת לסובב חזית הרכב לכיוון מזרח. באותה עת נהג בכביש באופנוע, אופיר אלגוב ז"ל (להלן: "המנוח") ממזרח למערב. עם הגיע המשיבה למרכז הכביש, כאשר רכבה של המשיבה ניצב לכיוון נסיעת המנוח וחזיתו לכיוון דרום, ותוך שהיא חוסמת דרכו של האופנוע, התנגש המנוח ברכבה של המשיבה. כתוצאה מהתאונה, נגרמו למנוח פגיעו טראומה, שברים ודימומים פנימיים, אשר הביאו למותו באותו היום. 4. עם הגשת כתב האישום, הגישה המבקשת בקשה לפסילתה של המשיבה עד למתן פסק דין בעניינה, בהתאם לסעיף 46ב לפקודת התעבורה, וזו הבקשה דנן. טיעוני הצדדים: 5. בטיעוניו, טען ב"כ המבקשת לקיומן של ראיות לכאורה, הפנה לתיק החקירה והדגיש כי רשלנותה של המשיבה מתבססת על מס' אדנים. האחד, כי בהנחה שהמנוח נהג במהירות שאינה עולה על 130 קמ"ש (ואין כל עדות לכך שהוא נהג במהירות גבוהה אלא להיפך, במהירות סבירה (ר' הודעתו של לבאן דרור מיום 13.11.12, ש' 29), הרי היה בתוך שדה ראייתה של המשיבה שהינו 89 מ' בכיוון נסיעת המנוח, עוד טרם החלה בביצוע הפרסה. לפיכך, המשיבה הייתה יכולה להבחין בו שהוא מתקרב, ולתת לו זכות קדימה. שנית, עפ"י תקנה 44 לתקנות התעבורה, אין לבצע פניית פרסה סמוך לעקומה ובמקרה דנן המשיבה ביצעה הפרסה במרחק של 89 מ' בלבד מהעקומה. שלישית, המשיבה עצרה במהלך הפניה, השתהתה בסיום הפרסה ובאותה עת כבר היה רוכב האופנוע במרחק של כ-10 מ'. המשיבה החלה בנסיעה והתקדמה כמטר וחצי ובכך חסמה לחלוטין את דרכו של רוכב האופנוע. ב"כ המבקשת הוסיף, כי בהתחשב בחומרת העבירות דנן ולמרות שאין למשיבה עבר תעבורתי, אולם בשים לב לכך שמדובר בנהגת בעלת וותק נהיגה קצר, יש להורות על פסילתה עד תום ההליכים. 6. ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הבקשה. לטענתו, לא ניתן לחשב את מהירות נסיעתו של רוכב האופנוע, ולכן אי אפשר לקבוע, כי הוא היה בשדה ראייתה בעת שביצעה את פניית הפרסה. עוד טען לגבי רשלנותו התורמת של המנוח שנהג ביהותו תחת השפעת סמים ובמהירות גבוהה. ב"כ המשיבה הוסיף וטען, כי נפלו טעויות רבות ומשמעותיות בעבודת הבוחן, שיש בכוחן להביא לזיכויה של המשיבה. ב"כ המשיבה הוסיף, כי לא הוכחה מסוכנות בהמשך נהיגתה של המשיבה נוכח עברה הנקי. ביום 27.6.13 הגיש ב"כ המשיבה מסמך הנושא כותרת "חוות דעת ראשונית" שנערך על ידי מר רפי וולמרק , לפיה נפלו טעויות רבות בעבודת הבוחן, בין היתר, במדידת שדה הראיה ובקביעת מהירות נסיעתו של רוכב האופנוע. לפיכך, הוא סבור כי אין מקום להגיש כתב אישום נגד המשיבה. דיון: 7. בהתאם לסעיף 46ב לפקודת התעבורה, כאשר מוגש כתב אישום בגין עבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילתו של הנאשם מלהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן פסק דין, אלא אם שוכנע בית המשפט, מנימוקים שיפרש, כי אין בנהיגת הנאשם סכנה לציבור, שאז רשאי בית המשפט שלא להורות על פסילה כאמור. 8. סעיף 46ב לפקודה מקים, אפוא, חזקת מסוכנות, שהנטל להפריכה מוטל על כתפי הנאשם בש"פ 9588/07 משה טרבלסי נ' מדינת ישראל; בש"פ 8645/07 אליהו חדש נ' מדינת ישראל . 9. השיקולים שעל בית המשפט לשקול, בבואו לבחון האם נסתרה חזקת המסוכנות העומדת נגד הנאשם, הינם שניים: קיומן של ראיות לכאורה להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו ובחינת מסוכנותו לשלום ציבור המשתמשים בדרך, כפי שזו עולה מנסיבות התרחשות התאונה ומעברו של הנאשם. בש"פ 6757/09 דוד מזרחי נ' מדינת ישראל; בש"פ 7399/00 שמואל לחמי נ' מדינת ישראל; ב"ש 540/86 חמדאן דורי נ' מדינת ישראל; בש"פ 8161/06 אליעזר גבריאל נ' מדינת ישראל. ראיות לכאורה: 10. הבוחן מצא, כי המשיבה גרמה לתאונת הדרכים הנדונה ולתוצאותיה. הוא פרט את הממצאיו בדוח הבוחן כלהלן: נמצא שבר מראה שמאלית של רכב המשיבה תלוי ותפוס על כידון האופנוע שניתק בעת האימפקט. נמצאו השפרצות דם ורקמות, המצביעות כי בעת האימפקט רוכב האופנוע היה על האופנוע. ריכוז שברי שמשה שמאלית של הרכב מלמד על מקום האופנוע בעת האימפקט- מטר וחצי משמאל לקו הקטעים המקווקו ועל מקום הימצאו של הרכב- בניצב לנתיב ולאופנוע. הימצאות שברים מתחת לרכב מלמדת כי הרכב התקדם לאחר האימפקט לפנים ושמאלה. גלגלים קדמיים של הרכב היו בסטיה מירבית שמאלה , דבר המלמד כי הרכב היה במהלך ביצוע פרסה. לא נמצאו סימני בלימה. שדה הראיה לאחור 89 מ' כך שבכל מהירות שפחותה מ-123 קמ"ש, בעת היציאה לכביש של רכב המשיבה, האופנוע היה בשדה ראייתה. המהירות המירבית של האופנוע עפ"י בדיקת היצרן -100 קמ"ש. 11. מסקנות הבוחן, הן, כי רכב המשיבה בצע פניית פרסה במהלכה נסע כ-4 מ' ממקום החניה עד מקום האימפקט. הרכב חסם את האופנוע, שנסע בכביש ממזרח למערב כשהאופנוע מצוי מטר מימין לקו המקווקו. כתוצאה מהחסימה פגע האופנוע עם חזיתו בדופן שמאל של רכב הפורד שבלם תוך שהוא ממשיך בפניית פרסה והאופנוע נפל במקביל לדופן שמאל של הרכב. 12. בשלב הדיוני בו אנו מצויים על בית המשפט לבחון קיומן של ראיות לכאורה בלבד ואלו מצביעות כי הבוחן בדק את כל הנתונים הרלבנטים, לרבות תוואי השטח, הזירה, שדה הראיה, כלי הרכב, גבה עדויות ועל פיהם גיבש מסקנה מקצועית בדבר אופן התרחשות האימפקט ומקום האימפקט. השגות הסנגור והבוחן מטעמו, על מסקנת הבוחן מקומן במסגרת בירור האשמה בתיק העיקרי, מקום בו יעומת הבוחן עם היתכנות החלופות, בשים לב לכלל הנתונים. המסמך שהגיש הסנגור, אינו מהווה חוות דעת כמשמעותה בפקודת הראיות, על אף שהסנגור כינה אותו ככזה. עיינתי בו וסבורתני, כי אין בו כדי לערער את ממצאי הבוחן ומסקנותיו במידה כזו שמשמיט את הבסיס לאחריותה של המשיבה, ולו לכאורה, לקרות התאונה. 13. לא נטענה טענה ביחס להעדר קשר סיבתי בין התאונה לבין מות המנוח ולכן בעניין זה אסתפק בהפניה לתיעוד הרפואי. 14. לא התעלמתי מכך שהמנוח נהג באופנוע שאינו מורשה לנהיגה בכביש בישראל וללא ביטוח, וכשהוא נתון תחת השפעת סם. אולם, אין בכך כדי לשלול את רשלנות המשיבה, עליה יש ראיות לכאורה. 15. לאור כל האמור לעיל, המסקנה היא, כי קיימות בידי המבקשת ראיות לכאורה, שיש בכוחן בתום ההליך להוביל להרשעת המשיבה במיוחס לה בכתב האישום. האם נסתרה חזקת המסוכנות? 16. לחובת המשיבה, כמי שמואשמת בעבירות שגרמו לתאונת דרכים בה נהרג אדם, עומדת, כאמור, חזקת מסוכנות. לשם סתירת החזקה, על המשיבה לשכנע את בית המשפט כי נסיבות התאונה ועברה התעבורתי אינם מצביעים על כך שנהיגתה מסכנת את שלום ציבור עוברי הדרך. המשיבה לא הצליחה להרים נטל זה. א) באשר לנסיבות התאונה: נסיבות ביצוע העבירות הנן חמורות ביותר ומשקפות רשלנות וחוסר זהירות מן הרף הגבוה. המדובר בכביש עירוני, בו נוסעים כלי רכב במהירות שאינה גבוהה. התאונה התרחשה על נתיב נסיעת האופנוע . הבוחן קבע בניסוי נראות, כי האופנוע היה בתחום שדה הראיה של המשיבה ולכן יכלה להבחין בו בנקל טרם פנייתה, אך המשיבה לא הביטה כלל במראה השמאלית ובכביש, ואם כן הביטה- הייתה אמורה לראותו ולתת לו זכות קדימה. המשיבה יצאה מהחניה מבלי ליתן זכות קדימה למנוח, חסמה את נתיב נסיעתו וגרמה לתאונה. העובדה שיכלה להבחין באופנוע ובכל זאת יצאה מהחניה בלי לתת למנוח זכות קדימה, משקפים רשלנות מן הרף הגבוה. גירסת המשיבה תומכת בקביעות הבוחן, כי הייתה יכולה להבחין ברוכב האופנוע, כי החלה את פניית הפרסה וכשהגיעה לאמצע הכביש, שוב בדקה את שדה הראיה ואז המשיכה בביצוע הפרסה. על כן, גם אם תתקבל גרסת המשיבה, כי המנוח היה מחוץ לשדה ראייתה בעת שהחלה לבצע הפרסה, הרי שבהמשך ביצוע הפנייה, היא כבר הייתה יכולה להבחין במנוח ולמנוע את קרות התאונה. מסקנות הבוחן כאמור, נתמכות בגרסתו של עד הראיה הנייטרלי, דרור לבאן הנזכרת בסעיף 5 לעיל. ב) באשר לעברה התעבורתי של המשיבה: עברה של המשיבה נקי, אולם אין די בכך להפרכת חזקת המסוכנות, לאור גילה הצעיר ושעה שעד לתאונה צברה 5 שנות ניסיון בנהיגה בלבד. בית המשפט יכריע בשאלת המסוכנות בשים לב ל"תמונה הכוללת" בש"פ 7399/00 שמואל לחמי נ' מדינת ישראל. עבר נקי או קל יחסית, כשהוא לבדו, אין די בו לשם סתירת חזקת המסוכנות שבסעיף 46ב. כך למשל, נדחה ערר על החלטת פסילה בבש"פ 4224/10 הלנה שפוליאנסקי נ' מדינת ישראל , הגם שמדובר היה בעוררת שהנה מורה, ללא עבר תעבורתי וקיים אשם תורם מצד המנוחה שחצתה באור אדום. בנמקו החלטתו, קבע בית המשפט העליון כי יש לפרש את סעיף 46ב באופן מחמיר, כדי להגן על הציבור, להרתיע ולאותת כי לאחר תאונה קטלנית אין "עולם כמנהגו נוהג" וככלל אין אדם שהואשם בגרימת מותו של אחר יכול ליטול הגה ולנסוע בכבישים במהלך משפטו. בע"ח 10949-11-08 ירון אסף נ' מדינת ישראל, בית המשפט המחוזי מרכז הותיר על כנה החלטה על פסילת רישיון העורר עד תום ההליכים, למרות עברו הנקי, וזאת לאור וותק הנהיגה הקצר שצבר בנהיגה, 3 שנים, ולאור גילו הצעיר, ויפים הדברים גם לענייננו. 17. לאור כל האמור לעיל, הנני נעתרת לבקשה ומורה על פסילת רישיון הנהיגה של המשיבה עד למתן פסק דין בתיק זה, ואף מעבר ל-6 חודשים. משפט תעבורהרישיון נהיגה