טענה שנאלצה לעזוב את המושכר כתוצאה משיפוצים אגרסיביים שערכו הנתבעים ביחידה המרכזית של הנכס ואשר הפכו את חייה של התובעת בו לבלתי נסבלים. לטענת התובעת, היא ניהלה במקום עסק אשר היווה את פרנסתה ונפגע מכך שהתנהלו במקום שיפוצים נרחבים. לאחר מכן כאמור נאלצה התובעת לעזוב את המקום. משעזבה התובעת את המושכר ביום 30.6.2012, למעשה הפסידה את האפשרות לממש את האופציה המתייחסת לשנתיים נוספות. הפסד מימוש האופציה גרם לתובעת נזקים ישירים כדלקמן: דמי השכירות בהתאם להסכם השכירות עמדו ע"ס של 3,100 ₪ ואילו כיום משלמת התובעת סך של 4,500 ₪ דמי שכירות, דהיינו הפרש של 1,400 ₪ לתקופה של 24 חודשים. כמו כן, לצורך המשך ניהול העסק נאלצה התובעת לשכור לתקופה של שלושה חודשים נכס בעלות של 2,600 ₪ , הוצאה שהייתה נחסכת ממנה לו הייתה ממשיכה לשכור את היחידה בהתאם להסכם השכירות. בנסיבות אלו טוענת התובעת כי היא זכאית לפיצוי בסך של 40,000 ₪ רק בגין תשלום דמי שכירות עודפים. תמצית טענות הנתבעים: לטענת הנתבעים, אין הם אחראים להסכם השכירות שהיה לתובעת עם השוכר ששכר מהם את הנכס כולו, אלא רק ליחסים החוזיים שבינם לבין התובעת בגין הסכם השכירות מיום 28.6.2010. לטענת הנתבעים, הם הסכימו לחתום הסכם שכירות עם התובעת לבקשת שוכר הנכס הקודם, למרות שזה ציין בפניהם שמדובר בשוכרת בעייתית וזאת במיוחד לאור העובדה שהוא ציין גם שמדובר בשוכרת המקפידה על ביצוע תשלומי השכירות במועד. מכל מקום, לטענתם נחתם הסכם השכירות בפגישה שהייתה בינם לבין התובעת בסלון היחידה בה התגוררה, מבלי שהיו מודעים לכך שהיא מנהלת במקום עסק, והדבר אף לא בא לידי ביטוי בהסכם השכירות שנחתם בין הצדדים. הנתבעים הסבירו כי חזרו משליחות בחו"ל במועד מוקדם מן הצפוי וביקשו לשפץ את ביתם לצורך מגורים. לטענתם הם פנו לתובעת והציעו לה מספר אלטרנטיבות, אשר לטענתם היו עזיבת המושכר, עזיבת המושכר לתקופת השיפוץ או לחלופין להישאר במושכר בתקופת השיפוץ תוך הפחתה בדמי השכירות, כך שלא ישולמו דמי שכירות בגין חודש יולי. לטענתם, הם פנו לתובעת כבר בחודש אפריל 2012 אך זו התמהמה עם תשובתה והעמידה אותם בסופו של דבר בפני עובדה מוגמרת כאשר עזבה את הנכס באופן מפתיע ב-30.6.2012. לטענת הנתבעים נגרם להם נזק כספי רב כתוצאה מכך, שכן לו הייתה התובעת מודיעה לנתבעים על כוונתה לעזוב את הכנס, הם היו מתגוררים בו בזמן השיפוצים שכן ביחידה עצמה לא נעשה כל שיפוץ. מאחר והתובעת לא הודיעה על כוונתה לעזוב את היחידה, שכרו הנתבעים נכס חלופי ברעננה בעלות של 14,000 ₪ לחודש בהיות הנכס מרוהט ונשכר לתקופה קצרה. לטענת הנתבעים הם נהגו עם התובעת בהגינות כאשר אפשרו לה לבחור באחת משלושת האלטרנטיבות בזמן השיפוצים. דיון: כפי שכבר ציינתי, הדיון בתיק זה נסוב אך ורק על הסכם השכירות מיום 28.6.2010 ועל תקופת השכירות המשתמעת ממנו. אם אמקד את המחלוקת, הרי שהיא מתייחסת לתקופת האופציה המפורטת בסעיפים 14, 15 להסכם השכירות ולפיו "לשוכר ניתנת אופציה להאריך את החוזה ללא שינוי למשך 3 שנים נוספות, כאשר כל אחת מתקופת האופציות יתחילו בתאריכים 1.8.2011, 1.8.2012, 1.8.2013". התביעה שבפניי מתייחסת לאי מימוש האופציה בהתייחס לתקופה שמ-1.8.2012 ו-1.8.2013, דהיינו תקופה של שנתיים. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעים ביקשו לשפץ את היחידה המרכזית של הבית. לא יכולה גם להיות מחלוקת כי עבודת שיפוצים בקומות שמעל המרתף פוגעת באיכות החיים ביחידה הממוקמת במרתף, ואם מנוהל שם עסק קיים סיכוי סביר שקיימת גם פגיעה בעסק. לעניין העסק אציין כבר בשלב זה כי הוא לא מוזכר בהסכם השכירות, אלא הסכם השכירות קובע במפורש שמדובר בשכירות למטרת מגורים ולא לשום מטרה אחרת (סעיף 3 להסכם), ולכן ההתייחסות בפסק הדין תהיה אך ורק לדמי השכירות, או אך ורק להפסד שנגרם כתוצאה מתשלום דמי שכירות נוספים או גבוהים יותר. כשעמדו הנתבעים לחזור לארץ הם פנו לתובעת והודיעו לה על כך ועל כך שמבקשים הם לשפץ את הנכס כולו. בין הצדדים הוחלפו מיילים רבים כאשר עולה מהם שמלכתחילה ביקשו הנתבעים לסיים את הסכם השכירות ובהמשך ביקשו למצוא פתרון לתקופת השיפוץ באחת מהאפשרויות שפורטו לעיל. בסופו של דבר לא הגיעו הצדדים לעמק השווה. התובעת נשארה בנכס בזמן שהשיפוץ התחיל ורק אז הגיעה למסקנה שהיא איננה יכולה להישאר בו ועזבה את המקום. מבלי להיכנס בפירוט לכל מייל ומייל בהתכתבויות השונות שבין הצדדים, הרי שלאור מכלול הראיות והעדויות שהיו בפניי אני קובעת כדלקמן: בהתאם להסכם השכירות הייתה התובעת זכאית לתקופה של שנתיים נוספות בהתאם לסעיף האופציה. לא מצאתי כי בהסכם השכירות צוין כי הנתבעים יהיו רשאים לדרוש את פינוי השוכר באם יחליטו לחזור לנכס לפני תום תקופת השכירות, כפי שמצוין באחד המיילים שנשלחו בין הצדדים. אני מקבלת את טענת התובעת כי נאלצה לעזוב את הנכס כתוצאה מביצוע עבודות השיפוצים, ואני אף קובעת כי יש בכך הפרת סעיף האופציה להסכם השכירות. יחד עם זאת יש לבדוק מהו הנזק שנגרם בהתייחס לדמי השכירות והאם עמדה התובעת בחובת הקטנת הנזק. ראשית, אתייחס לעניין העסק. בהסכם יש מה שכתוב בו, מדובר בהסכם קצר הקובע את זכויות וחובות הצדדים האחד כלפי משנהו. לא מצאתי בהסכם כי יש התייחסות לניהול עסק במקום ולכן גם אינני מוצאת כי התובעת זכאית לכל פיצוי בגין נזק שנגרם לה כתוצאה מפגיעה בעסק שנבעה, לטענתה מהשיפוצים. נותר אם כן להתמקד בשאלת הנזק שנגרם לתובעת בגין דמי שכירות עודפים אשר נאלצה לשלם כתוצאה מאי מימוש תקופת האופציה. התובעת מבקשת בגין רכיב נזק זה פיצוי בסך של כ-28,000 ₪ המהווה את ההפרש שבין דמי השכירות שהיא משלמת היום, לטענתה, לדמי השכירות שהיה עליה לשלם בהתאם להסכם השכירות עם הנתבעים. בעניין זה אני סבורה כי התובעת יכלה להקטין את נזקה ולשכור מקום חלופילתקופת השיפוצים ולאחר מכן לחזור ליחידה ולהשלים את תקופת השכירות עד סופה במחיר הנמוך יותר. לעניין תקופת השיפוצים, הרי שהתובעת טענה שהם ערכו שבעה חודשים לפי המעקב שהיא בצעה, ואילו הנתבעים טענו שהיה מדובר בתקופה של שלושה חודשים בלבד בהם בוצעו עבודות שיפוץ מסיביות הפוגעות באיכות החיים של המתגוררים במקום. גם הנתבעים הודו למעשה שתקופת השיפוצים ארכה יותר משלושה חודשים, אך לטענתם רק שלושה חודשים היו שיפוצים המקשים על המגורים ביחידת המרתף. לאחר ששמעתי את הצדדים אני מעריכה את התקופה בה המגורים ביחידת המרתף היו לא נוחים לתקופה של שישה חודשים. כמו כן, יש להניח שלו הייתה התובעת שוכרת נכס חלופי לתקופה קצרה יותר, הרי היה עליה לשלם שכר דירה גבוה יותר ולכן אני מעמידה את ההפרש בדמי השכירות ע"ס של 2,000 ₪ וזאת לתקופה של שישה חודשים, דהיינו פיצוי בסך של 12,000 ₪. סוף דבר: לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת תוך 30 יום פיצוי בסך 12,000 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית, אם הוא לא ישולם תוך 30 יום כאמור. שכירותשיפוצניקשיפוצים