מהי מידת ההוכחה הנדרשת בתביעה אזרחית שעילתה הפרת חובה חקוקה ?

מהי מידת ההוכחה הנדרשת בתובענה אזרחית שעילתה הפרת חובה חקוקה ? זאת השאלה העומדת במרכז פסק דין זה. התובעת, תושבת חיפה, טענה כי יצאה ביום 7.2.2012 לבלות בפאב "הספריה" המופעל על ידי הנתבעת. לטענתה של התובעת, במקום היה מספר רב של מעשנים, אשר עובדת העישון הפריעה לתובעת מאוד, ובהתאם פנתה לעובד הבר מטעם הנתבעת, וביקשה כי יורה למעשנים הסמוכים, להפסיק לעשן, ואולם לדבריה, הלה דחה את בקשתה, ואמר לה כי במידה והדבר אינו מוצא חן בעיניה, היא יכולה לעזוב את המקום. בגין האמור לעיל, טוענת התובעת כי הנתבעת הפרה את החובה המוטלת עליה על פי דין, כהפרת חובה חקוקה (כאמור בחוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון תשמ"ג 1983) ולכן טוענת היא כי יש לחייב את הנתבעת 1 לפצותה בשיעור של 10,000 ₪. הנתבעת, מצידה, טענה כי לא כך הם פני הדברים. לטענת הנתבעת, היא אינה מתירה עישון במתחם המופעל על ידה, במקום תלויים שלטים האוסרים על עישון, אין מאפשרות בבית העסק, וכאשר מי מבאי בית העסק עובר על הוראות החוק או משתמש בחפץ מאולתר כמאפרה, עובדי בית העסק מונחים שלא להתיר דבר זה. יתר על כן, טוענת הנתבעת, כי מחוץ לבית העסק ישנו מתחם פתוח אליו מופנים מעשנים בכל עת. נקודתית לגבי המקרה הנטען בכתב התביעה, מציין מנהל הנתבעת, כי באותו מקרה פנה אליו אחד מעובדיו (ולא התובעת), ובהתאם מנהל הנתבעת פנה ללקוח המעשן וביקש ממנו כי יחדול מכך, וכך אכן אירע. נטל ההוכחה בתובענה מסוג זה, מוטל על התובעת. מרגע בו כל אשר ישנו הינו גרסה כנגד גרסה, ללא כל תימוכין מטעם התובעת, לא ניתן לומר כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה, קרי, הוכחת עילת התובענה בהסתברות של 51% או יותר. על תפקידו של נטל השכנוע עמד בית המשפט בע"א 6821/93 בנק המזרחי נ' מגדל כפר שיתופי פד"י מט (4) 221, 239, בקובעו: "תפקידו של נטל השכנוע הוא להכריע בתנאי אי וודאות כשכפות המאזניים מאוינות. על חלוקת הנטלים בין הצדדים המתדיינים חולשים מס' שיקולים. שיקול אחד הוא זה כי קיומם של עובדה או מצב ענייני מסתבר יותר או אז הנטיה היא להטיל על הטוען להפכו של אותו מצב את החובה להראות כי במקרה הנדון מצב הדברים שונה. שיקול אחר צומח מן ההכרה כי בתנאי אי וודאות יוטל נטל השכנוע באופן אשר יצמצם את הסיכון שבהחלטה בלתי נכונה... בהליכים אזרחיים מוטל הנטל על "המוציא מחברו" באשר הוא זה שטוען לשינוי המצב הקיים...". בע"א 642/61 טפר נ' מרלה פד"י ט 1005 נפסק: "דיני הראיות קובעים את נטל השכנוע במשפט אזרחי על יסוד העיקרון כי על בעל דין לשכנע את בית המשפט בקיום אותן העובדות בהן מותנית התוצאה המשפטית הנובעת מן ההלכה שהוא מסתמך עליה". בע"א 78/04 המגן נ' גרשון הובלות תק-על 2006 (4) 64, נפסק כי: "... נטל השכנוע להוכחת טענה מסויימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט, כאשר הכלל הבסיסי הינו 'המוציא מחברו - עליו הראיה' (קדמי, חלק שלישי, בעמ' 1508-1509). על התובע הנטל להוכיח את כל יסודיה של עילת התביעה החיוביים והשליליים, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה... ככלל בתחילת המשפט נטל הבאת הראיות רובץ על מי שנושא בנטל השכנוע (שם, 1512)..." ב-ע"א 941/05 אגודת הכורמים נ' חברת הכרם תק-על 2006 (4) 338, נפסק כי: "... הרמת נטל השכנוע אינה קרב משיכות בחבל שבו תוצאת המאמצים שמשקיע צד פלוני במשיכת החבל - לעולם שמורה לו והצד השני לא יהנה ממנה. התשובה אם הנטל הורם או לא, מצויה במכלול בלי קשר לשאלה כיצד הגיעה ראייה פלונית לתיק בית המשפט והיא נבחנת רק בסיומו של הדיון; הבדיקה הזאת נערכת בסוף המשפט והיא טעונה הערכת הראיות של התובע מבחינת מהימנותן ומשקלן ובהתחשב עם הראיות הנגדיות שהביא הנתבע (אם הביא) לעניין זה (ד"נ 4/69 נוימן נ' פסיה כהן פ"ד כ"ד (2)229, 262)...". כידוע, על התובעת מוטל הנטל הבסיסי והראשוני להוכיח את תביעתה. נטל זה ניתן להרימו באמצעות הבאת ראיות מתאימות או לפי מאזן ההסתברויות כי גרסת התובע היא הגירסה העדיפה, או כי הראיות שהובאו מטעם התובע לתמוך בטענותיו הינן ראיות עדיפות. מידת ההוכחה הנוהגת במישור האזרחי היא "הטיית מאזן ההסתברויות" לזכותו של הנושא בנטל השכנוע. "די לו במידת ההוכחה המקובלת במשפטים אזרחיים, כלומר עודף הראייה או מאזן ההסתברויות, עליו לשכנע את בית-המשפט כי העובדות שהוכחו מצביעות יותר לטובת גרסתו מאשר נגדה".ר': קדמי "על הראיות" , בעמ' 1506 ו-1508. ב-ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות תק-על 2005 (4) 3500, נפסק בין היתר כי: "... מידת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי היא אחת: מאזן ההסתברויות. כמובן יש תמיד לבדוק האם הראיות המונחות בפני בית המשפט מבחינת משקלן ו'איכותן' מקימות את מידת ההוכחה הזו...". כאשר ישנן שתי גרסאות נוגדות, ללא תימוכין חיצוניים, ומבלי שגרסת מי מהצדדים נסתרה באופן מהותי, הרי שכפות המאזניים מאוינות, ולא ניתן לקבל תביעה באופן שכזה, כמוכרעת לזכותה של התובעת. לתובעת במקרה זה, היו מספר דרכים בהם ניתן היה לחזק את תובענתה ולהוכיחה: תיעוד באמצעות תמונה, הבאת עדים אשר נכחו במקום יחד עמה, או עדותו של מפקח מטעם הרשות המקומית - ככל שהייתה פונה למפקח כאמור בסעיף 6 א' לחוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון. במקרה דנן, התובעת נמנעה מלתעד את דבר העישון בדרך של צילום, לא הביאה עדות של צדדי ג' אשר נכחו יחד עמה (לדבריה היו עמה עדים אך לא היה ביכולתם להגיע לדיון שבפני), ואף לא ידעה על קיום האפשרות לפנות לנציג הרשות המקומית בעל סמכות מפקח לפי סעיף 6 א' לחוק. אוסיף, כי מעדותם של מנהל הנתבעת ושל התובעת, עולה כי לא היה מגע ישיר ביניהם, אלא התובעת טוענת שפנתה למנהל והלה דחה את דבריה, בעוד מנהל הנתבעת טוען כי אחד מעובדיו פנה אליו להסדרת המצב; ושני הצדדים מסכימים כי לא היה מגע ישיר ביניהם, דבר המעמעם אף יותר את האמירה כי מנהל הנתבעת דחה בקשתה של התובעת. לאור כל אלו, אני קובע כי התובעת לא הוכיחה את עילת התובענה ברמה הנדרשת, ודינה של התובענה להידחות. העישון במקומות ציבוריים הינו רעה חולה, אשר החוק פועל בתקיפות למגרה, ואולם לא ניתן לראות את החובה החקוקה כמופרת, מבלי שהדבר מוכח ברמת ההוכחה הנדרשת להרמת הנטל. התובענה נדחית לפיכך. הואיל ועילתה של התובענה נוגעת לאינטרס ציבורי חשוב, הגם שהתביעה נדחית, איני עושה צו להוצאות. הפרת חובה חקוקהשאלות משפטיותתביעה אזרחית