1. א. א) לטענת התובע, נפגע החלק האחורי של רכבו על ידי רכב, שהיה נהוג בידי מר כהן יוסף (להלן:"מר כהן") ובעקבות כך, פנה התובע אל הנתבעת, שהיא המבטחת את רכבו של מר כהן (להלן:"הנתבעת") בדרישה לשלם לו את נזקיו בסך של 10,621 ₪, אשר כלל בחובו: נזק ממשי לרכב בסך 7,259 ₪, ירידת ערך בסך 2,492 ₪ ושכ"ט שמאי בסך 870 ₪. ב) הנתבעת שילמה לתובע סך של 6,162 ₪ ולכן, על פי חשבון פשוט, אפשר היה להגיע לתוצאה, שבפועל, היתרה הבלתי מסולקת היא בסך של 4,459 ₪, אך לסכומים אלה הוסיף התובע סך של 1,500 ₪ עבור הוצאות התביעה ושכ"ט, סך של 1,000 ₪ בגין עוגמת נפש וסך של 445 ₪ ריבית והצמדה עבור עיכוב בתשלום וכך הגיש התובע תביעה זו לחייב את הנתבעת לשלם לו 7,404 ₪. 2. הנתבעת, אשר אינה מכחישה את האחריות לאירוע, מסבירה בכתב ההגנה, מדוע החליטה לשלם לתובע הסכום ששולם בסך 6,162 ₪ ולא שילמה את כל הנזקים ובין היתר מסבירה הנתבעת את הסיבה לכך כדלקמן: א. א) בין נזקי רכב התובע נקבע נזק בתא המטען, כאשר לטענת הנתבעת, לא נגרם נזק זה באירוע נשוא תביעה זו. טענה זו, סומכת הנתבעת על חקירה שביצעה בנדון דנן ומהחקירה עלה, שרכב התובע נפגע אך ורק בפגוש האחורי ולא הגיע לתא המטען והשמאי העמיד את סכום תיקון דלת תא המטען לסך של 900 ₪, אשר קוזז מהסכום ששולם לתובע. ב) כמו כן, החליטה הנתבעת, שאין לשלם לתובע בגין ירידת ערך- זאת משום שמדובר בנזק ערטילאי שטרם התממש ומשום שהרכב לא תוקן ולא נבדק על ידי שמאי לאחר התיקון. ג) כמו כן נטען, שלתובע לא מגיע סכום המע"מ, משום שרכבו לא תוקן- למרות שהתובע קיבל אותו סכום ששולם לו על ידי הנתבעת. 3. א. בטרם אחליט לגופו של עניין ולמען הסדר, עלי לציין, שהתובע פרט בכתב התביעה את סכומי הנזק הממשי כדלקמן: עבור חלקים סך של 3,253 ₪ (כולל מע"מ) ועבור עבודה סך של 4,006 ₪ (כולל מע"מ) ובסה"כ 7,259 ₪, כאשר חישוב זה אינו נכון, שכן גובה הנזק הממשי - כפי שעולה מחוות הדעת של השמאי הוא סך של 6,204 ₪ בתוספת מע"מ בסך 993 ₪ ובסה"כ 7,197 ₪ (כולל מע"מ). אמנם ההפרש בין הסכומים הוא 62 ₪ בלבד, אך בבוא תובע לתבוע, עליו להיות צמוד לגובה הנזק כפי שנקבע בחוות דעת ואין מקום להוסיף אף סכום בלתי מוסבר. ב. א) באשר לסך של 2,492 ₪ הנתבע על ידי התובע בגין ירידת הערך, מסכים אנוכי לטענת הנתבעת, שקביעתו של השמאי בנדון דנן, היא קביעה סתמית, מבלי שהשמאי יטרח ויפרט מהם האלמנטים שלקח בחשבון בעת שהחליט לקבוע את שיעורי ירידת הערך. עם כל הכבוד לשמאים, אשר עורכים דו"חות המתייחסים לירידת ערך, עליהם לפרט מה גרם להם לקבוע שיעור ירידת ערך זה או אחר ואין לי ספק, ששמאים יודעים או צריכים לדעת, שאין לקבוע כך סתם ובצורה בלתי מוסברת מה הביא אותם לקבוע שיעור ירידת ערך. ב) השמאי בוודאי ידע, שאחד האלמנטים החשובים לקביעת שיעור ירידת הערך הוא אופן תיקון הרכב ולכן, מוטב לערוך דו"ח ירידת ערך לאחר תיקון הרכב ולאור תוצאות התיקון. במקרה זה, השמאי עצמו מציין בחוות דעתו, שעל פי בקשת התובע, הוא ערך את הדו"ח טרם התיקון בפועל ובנוסף לכך, מציין השמאי - בהגינותו- שסביר להניח, שאם הרכב יתוקן יתגלו נזקים נוספים. אם כך, הרי ברור מאליו שבשלב הכנת הדו"ח ובטרם תוקן הרכב, לא ניתן לקבוע סופית את שיעורי ירידת ערך ובמיוחד כאשר השמאי לא ציין בחוות דעתו, מה הוא כן לקח בחשבון בעת שקבע את שיעורי ירידת הערך כפי שקבע. ג) עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות, שעצם קרות התאונה והפגיעה ברכב התובע גרם או עשוי לגרום לרכב ירידת ערך, אך באין פרטים ומאחר והדו"ח הוכן בטרם תוקן הרכב וללא ציון אלמנטים אותם לקח השמאי בחשבון בעת שקבע שיעורי ירידת ערך ועל מנת שלא להוציא את התובע בחסרון כיס מלא בגין ירידת הערך, קובע בית המשפט על דרך האומדנא את ירידת הערך למחצית הסכום אותו קבע השמאי, קרי סך של 1,246 ₪. ג. א) גם טענת הנתבעת, השוללת את הענקת המע"מ לתובע היא טענה שיש לקבלה - זאת משום, שהתובע לא תיקן את הרכב, מאז קרות התאונה - 28.5.12- ועד יום הדיון בבית המשפט (7.7.13). ב) לעניין המע"מ, טוען התובע, שהחוק קובע, שגם אם לא מתקנים רכב, יש לשלם את המע"מ ואין הוא מחויב לתקן את הרכב על מנת לקבל גם את סכום המע"מ (ראה בעמ' 1 לפ',ש' 12- 13). התובע לא ציין מהו החוק הקובע כך, אך לתמיכה בטענה זו, הגיש התובע גזר עיתון בו פורסם פסק דין, שניתן על ידי בית המשפט בקרית גת, אשר העניק את סכום המע"מ - למרות שהרכב לא תוקן. (ראה ת/1). ג) עם כל הכבוד להחלטת בית המשפט הנ"ל, אין פסק הדין שניתן בנדון דנן פסק דין מחייב בתי משפט אחרים, אלא שיש לדון כל עניין לגופו. התובע גם לא הוכיח, שהנסיבות בהן קבע בית המשפט הנ"ל את שקבע, תואמות את הנסיבות שהוצגו בפני. אני מקבל את טענת הנתבעת, כי במקרה זה, קיבל התובע חלק הארי מגובה הנזקים שנגרמו לרכב ואם הייתה כוונת התובע לתקן את הרכב ולשלם גם את המע"מ, היה עושה זאת עם קבלת הפיצוי, ברם מהתנהלותו של התובע עולה, שעד היום הוא לא תיקן את הרכב ואין לדעת כלל, שיש בכוונתו לתקן אי פעם את הרכב ולכן, תביעת המע"מ בשלב זה - סכום שטרם שולם על ידו- מהווה תביעה מוקדמת מדי וכל עוד לא נשא התובע בהוצאה זו - אין מקום להעניק לתובע סכום עודף של מע"מ, אשר לא הוצא על ידו כלל. ד) לעניין זה עלי גם להביא מדברי הנתבעת בכתב ההגנה, הטוענת: " ...הנתבעת תדגיש כבר עתה, כי אם יתקן התובע את רכבו, יפוצה בגין רכיב זה". טענה זו, היא טענה סבירה, הוגנת ומתקבלת על הדעת ולכן אין מקום, בשלב זה לחייב הנתבעת לשלם סכום המע"מ- כאשר בפועל לא היה לתובע חסרון כיס בגין הוצאה זו. ד. באשר ליתר הקיזוזים אותם קיזזה הנתבעת, הן עבור הנזק בדלת תא המטען והן קיזוז בגין חיוב כפול עבור הפגוש, הרי שטענות אלו לא הוכחו. לא הוגשה חוות דעת הסותרת את חוות הדעת אשר צורפה על ידי התובע וטענות הנתבעת המתייחסות להצדקת הקיזוזים הנ"ל - לא הוכחו ונטענו אך ורק בכתב ההגנה מבלי לצרף חוות דעת כלשהי הקובעת את הממצאים שהועלו בכתב ההגנה. לכן, משאין בפני חוות דעת הסותרת את חוות דעתו של השמאי מטעם התובע - בכל הקשור לפריטי הנזק שנגרמו למכונית התובע- אני דוחה טענות הנ"ל של הנתבעת ועל הנתבעת להשלים לתובע הסכומים הנ"ל שקוזזו. 4. סוף דבר, לאור הנימוקים שפורטו בהרחבה לעיל, אני קובע, שהנזק המוכח על ידי התובע הוא בסך של 8,320 ₪, הכולל בחובו: סכום הנזק הממשי בסך של 6,204 ₪ (ללא מע"מ), שכ"ט שמאי בסך 870 ₪ וירידת ערך (כאמור בסעיף 3ב(ג) לעיל) סך של 1,246 ₪. מתוך סכום הנזק הכללי של 8,320 ₪, שילמה הנתבעת לתובע סך של 6,162 ₪ (ראה הסכום שציין התובע בכתב התביעה) והעולה מכך הוא, שהיתרה הבלתי מסוקלת שעל הנתבעת לשלם לתובע היא סך של 2,158 ₪. 5. על כן ולאור האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 2,158 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה - 5.2.13- ועד התשלום בפועל. כמו כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 500 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. אני דוחה את התביעה בגין הסכומים המתייחסים לעוגמת נפש, הוצאות תביעה ושכ"ט ועבור הריבית והצמדה בעיכוב התשלום - זאת מחוסר הוכחה. לכ"א מהצדדים הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים. ירידת ערךשמאות