תביעה לתשלום פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין הפרת הסכם למכירת רכב

תביעה לתשלום פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין הפרת הסכם למכירת רכב מסוג יונדאי שנת 2009. ע"פ כתב התביעה, בין התובע לנתבע 1 נחתם הסכם לפיו רכש התובע מהנתבע 1, בעלי הרכב בתמורה לסך של 40,000 ש"ח. לטענת התובע, נמסר לו ע"י הנתבע 1 כי הינו חייב כספים לנתבע 2 ועל כן, ע"פ הוראת הנתבע 1 שילם התובע את התמורה ב- 4 שיקים לפירעון מידי לידי הנתבע 2, וקיבל לידיו את רישיון הרכב ומפתחות הרכב ויפוי כוח להעברת הבעלות. ע"פ כתב התביעה, מסר התובע במועד הקניה, את מפתחות הרכב לנתבע 2 שהינו בעל מוסך ע"מ שיבצע טיפול לרכב. לטענת התובע, למחרת ביום 7.3.12, הודיע הנתבע 2 כי הרכב הובטח לאדם נוסף בשם יוסי, ואינו יודע מה לעשות בענין. התובע הודיע לנתבע 2 כי הינו מוכן לביטול העסקה תמורת קבלת פיצוי בסך 10,000 ₪. הנתבע 2 החזיר לתובע את השיקים שמסר ונאות לשלם פיצוי של 1,000 ₪ בלבד, דבר לו סירב התובע. הנתבע 1 טוען בכתב הגנתו, כי חתם על ההסכם בהיסח הדעת מבלי להבחין בתוכנו של ההסכם. לטענת הנתבע 1 הוסכם כי תשלום תמורה בסך 40,000 ₪ במזומן, התובע ביקש להעביר לנתבע 2 באמצעות גיסו 4 שיקים דחויים בניגוד למוסכם, וע"פ הוראת הנתבע 1, סרב הנתבע 2 לקבל שיקים דחויים ועמד על קבלת התמורה המלאה במזומן. כמו כן, השיק הרביעי לא היה תקין שכן תאריך הפירעון של השיק היה "מקושקש" ולא ניתן לקריאה. לנוכח סירוב התובע לשלם מלוא התמורה במזומן, הודיע הנתבע 1 על ביטול העסקה. לטענת הנתבע 1 לאחר חתימת ההסכם ביקש התובע מהנתבע 2 לערוך טיפול לרכב , הנתבע 1 הסכים להשאיר את המפתחות של הרכב אצל הנתבע 2 לצורך זה וביקש להמתין עם ביצוע הטיפול עד לביצוע תשלום התמורה. הנתבע 2 טוען בכתב הגנתו כי הינו חבר של הנתבע 1, כי ההסכם למכירת הרכב נערך בביתו ללא מעורבותו. לטענת הנתבע 2 ע"פ הוראת הנתבע 1 להימנע מקבלת שיקים דחויים שביקש התובע למסור, הבהיר לתובע כי עליו לשלם הסכום במזומן, ונמנע מלקבל את השיקים הדחויים. הצדדים אינם חלוקים כי בין התובע לבין הנתבע 1, בעלי הרכב, נחתם הסכם למכירת הרכב שצורף כנספח לכתב התביעה. התובע טוען בכתב התביעה כי שילם התמורה בגין הרכב ב- 4 שיקים לפרעון מידי שמסר ע"פ הוראת הנתבע1 לידי הנתבע 2. הנתבעים טוענים בכתבי הגנתם כי הוסכם כי התמורה תשולם במזומן בעוד שהתובע ביקש לשלם התמורה בניגוד להסכם ב-4 שיקים דחויים, דבר לו סירב הנתבע 1. בעדותו בבית המשפט העיד התובע כי השיקים שמסר לנתבע 2 ואשר הושבו לו חזרה, אינם מצויים בידו שכן נקרעו על ידו, ועל כן, לא יכול היה לצרפם לכתב התביעה. הנתבעים טוענים כי הוסכם כי התמורה במלואה תשולם במזומן, אולם מעיון בהסכם המכירה עליו חתום התובע והנתבע 1, אין כל איזכור מפורש או משתמע כי התמורה תשולם במזומן או בדרך אחרת אלא נרשם בהסכם כי הנתבע 1 מאשר : "...קבלתי את כל הסכום של הרכב מהרצל לוזון." בניגוד לטענת הנתבעים כי הנתבע 1 סירב לקבל את 4 השיקים שביקש התובע למסור מהטעם כי הינם שיקים דחויים, אזי שבעדותו של הנתבע 1 בבית המשפט, הודה הנתבע 1 כי התובע מסר 4 שיקים דחויים לשבועיים ימים בסך 40,000 ₪, ובאותו מעמד מסר הנתבע 1 לתובע את מפתחות הרכב, יפוי כוח חתום להעברת בעלות ברכב. הנתבע 1 העיד כי הנתבע 2 היה נוכח בעת חתימת ההסכם, קבלת השיקים ומסירת יפוי הכוח ומפתחות. (ראה: עמ' 1 לפרוטוקול ש' 19- עמ' 2 ש' 7). במסגרת עדותו של התובע בבימ"ש, הציג התובע לבימ"ש את רשיון הרעב, ספר הרכב, ויפוי כוח להעברת בעלות ברכב שמסר לו הנתבע 1 בעת חתימת הסכם הרכישה וביצוע התשלום. (ראה: עמ' 1 לפרוטוקול ש' 14-16). גרסת התובע בדבר מסירת 4 השיקים במועד חתימת ההסכם מתיישבת עם לשון ההסכם לפיו מאשר הנתבע 1 כי קיבל את התמורה. בנסיבות אלה נסתרה גרסת הנתבעים לפיה סרב הנתבע 1 לקבל את 4 השיקים שמסר התובע כתשלום התמורה בסלך 40,000 ₪ בגין רכישת הרכב. הנתבע 1 טען בעדותו בבית המשפט, כי במועד קבלת השיקים לא הבחין שמדובר בשיקים דחויים. לא זו בלבד שטענה מהותית זו לא פורטה בכתב ההגנה, ועומדת בסתירה לגרסה המפורטת בכתב ההגנה לפיה הורה לנתבע 2 שלא לקבל את השיקים, הינה טענה בלתי סבירה בעליל, וזאת במיוחד כאשר הנתבע 1 מציין כי הנתבע 2, אשר סייע לו בביצוע העסקה היה נוכח בעת חתימת הסכם הרכישה וקבלת השיקים. טענת הנתבע 1 כיהבחין בכך שמדובר בשיקים דחויים רק כשהגיע להפקיד את השיק בבנק, אף היא אינה מתיישבת הגרסה המפורטת בכתב ההגנה ועם השכל הישר. (ראה: עמ' 2 לפרוטוקול ש' 3). כפי שעלה מהעדויות שנשמעו בבית המשפט, הודה הנתבע 2 כי הרכב נמכר ע"י הנתבע 1 על מנת להחזיר לו חוב של כ- 15,000 ₪ שנותר הנתבע 1 חייב לו. (עמ' 3 לפרוטוקול ש' 11-13). ע"פ עדותו של התובע הרכב היה מוחזק בחזקת הנתבע 2, עוד כשהוצג לו הרכב ע"י הנתבע 2 ליד ביתו של הנתבע 2. (עמ' 2 לפרוטוקול ש' 12-14). המשא ומתן וחתימת הסכם המכר נעשה בדירתו של הנתבע 2 ובנוכחותו, אשר אף זה שקיבל ע"פ הוראת הנתבע 1 את השיקים שנמסרו בתמורה לרכישת הרכב. הנתבע 2 בעדותו בבימ"ש העיד כי הנתבע 1 ביקש תחילה למכור את הרכב לקרוב משפחה של התובע מר יוסי ציוני, אולם מזה התמהמה בגיוס הסכום, ועל כן, חתם הנתבע 1 עם התובע על הסכם מכירה. ע"פ עדותו של התובע בבימ"ש אשר לא נסתרה, הנתבע 2 סרב למסור לתובע את הרכב אף שנחתם עם הנתבע 1 הסכם, והודיע כי לנוכח התחייבות קודמת למכור את הרכב לאדם בשם יוסי ציוני, ימכר הרכב לצד שלישי הנ"ל כפי שנעשה בפועל. (ראה: עמ' 2 לפרוטוקול ש' 26-28). מהמפורט לעיל עולה המסקנה כי הנתבעים לאחר שנחתם הסכם מכירת הרכב לתובע ולאחר שנמסרו ע"י התובע שיקים לתשלום מלוא התמורה החוזית לשביעות רצונם של הנתבעים, חזר בו הנתבע 1 מהתחייבותו למכירת הרכב לתובע תוך שהינו מוכר רכב זה לצד שלישי. בנסיבות אלה, הימנעות הנתבע 1 מלהשלים את עסקת מכר הרכב ומסירת החזקה בו לידי התובע עולה כדי הפרה יסודית של הסכם מכירת הרכב. התובע עותר לחיוב הנתבעים בפיצוי כספי בגין ההפרה בסך 10,000 ₪. ע"פ סעיף 10 לכתב ההגנה מטעם הנתבע 1, מודה הנתבע 1 כי מחיר העסקה עמד על 40,000 ₪ שהינו מחיר "מציאה" הנמוך משמעותית ממחיר השוק, בכ- 60% משווי הרכב, היינו שווי שוק, הינו 100,000 ש"ח. ע"פ הוראת סעיף 11(א) חוק החוזים( תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, הקובע : "הופר חיוב לספק או לקבל נכס או שירות ובוטל החוזה בשל הפרה, זכאי הנפגע ללא הוכחת נזק, לפיצויים בסכום ההפרש שבין התמורה בעד הנכס או השירות לפי החוזה ובין שווים ביום ביטול החוזה." ע"פ הודאת הנתבע 1 בכתב הגנתו, ההפרש שבין התמורה החוזית שסוכמה בין הצדדים (40,000 ₪) לבין שווי הרכב ביום ביטול החוזה, לפיו נמכר בסכום הנמוך בשיעור של 60% משווי הרכב, קרי, נמכר לתובע בסכום הנמוך ב- 60,000 ₪ משוויו. על כן, ע"פ הוראת סעיף 11(א) לחוק, זכאי התובע לפיצויים בגין ההפרש שבין התמורה שסוכמה לבין שווי שוק של הרכב, סכום העולה במקרה זה על סכום הפיצוי הנתבע במסגרת התביעה. מאחר ובית המשפט אינו רשאי לפסוק ע"פ הדין מעבר לסעד הנתבע בכתב התביעה, אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובע פיצוי בסך 10,000 ₪ בצירוף הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. לענין הנתבע 2, אזי שאין חולק, כי בין התובע לבין נתבע 2 לא נחתם הסכם בכתב, ואף התובע אינו טוען כי רכש את הרכב מנתבע זה. ע"פ כתב התביעה, לאחר שנחתם הסכם המכירה ושולמה התמורה, מסר התובע את מפתחות הרכב לנתבע 2, בהיותו בעל מוסך, ע"מ שיבצע לרכב טיפול, אולם הנתבע 2, סירב למסור הרכב חזרה לתובע, והודיעו כי הבטיח את הרכב לצד שלישי. ע"פ האמור בס' 10 לכתב התביעה, לאחר שהנתבע 2 הודיע לתובע כי הרכב הובטח לצד שלישי, הוחבא הרכב ע"י הנתבע 2 ע"מ למנוע תפיסתו ע"י התובע. גירסה זו של התובע לא נסתרה במסגרת עדותם של הנתבעים בבית המשפט. התובע בעדותו בבית המשפט העיד כי הנתבע 2 הינו זה שהחזיק במפתחות הרכב, זה שהחליט על מכירת הרכב לצד שלישי, וזה שסירב למסור את הרכב לחזקת התובע לצורך השלמת העסקה. (ראה: עמ' 2 לפרוטוקול ש' 30-32). עדותו זו של התובע נמצאה מהיימנה עלי. טענת הנתבע 2 לפיה פעל כשלוחו של הנתבע 1 בלבד, אינה מתיישבת עם הראיות והעדויות שנשמעו מהן עולה כי הנתבע 2 בהתנהלותו החזיק ברכב מתחילת הדרך, לצורך ביצוע מכירתו של הרכב על מנת להיפרע חובו מהנתבע 1, כאשר מהראיות עלה כי הנתבע 2 היה זה שקיבל את ההחלטה למכור את הרכב לידי צד שלישי מר יוסי ציוני למרות ידיעתו על קיומו של הסכם מכר הרכב לידי התובע. התנהלותו של הנתבע 2, כפי שהוכחה לבית המשפט, לפיה הנתבע 2, ביודעין וללא צידוק גרם נתבע 1 להפר את חוזה מכירת הרכב שנחתם עם התובע, מנע השלמת העסקה עם התובע ומסירת הרכב לחזקת התובע, ופעל למכירתו לצד ג', מהווה עוולת "גרם הפרת חוזה שלא כדין", לפי הוראת סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין, [נוסח חדש]. בנסיבות אלה, הוכח לבית המשפט כי נגרם לתובע נזק ממון, בגובה ההפרש שבין מחיר התמורה החוזית שסוכמה בין הצדדים בסך 40,000 ₪ לבין שווי הרכב בעת גרם ההפרה של ההסכם, בסך של 100,000 ₪ (כפי שפורט לעיל). הואיל והתובע עתר לפסיקת פיצוי בסך 10,000 ₪, איני פוסק מעבר לסכום האמור. לפיכך, אני מחייב את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובע פיצוי בסך 10,000 ₪ בתוספת הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (28.2.13) ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן, מחייב את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובע הוצאות בסך כולל של 1,500 ₪. חוזההפרת חוזהרכבמכירת רכבפיצויים