תביעה בגין נזקים שנגרמו עקב איחור בקבלת כבודה שנשלחה בטיסה שביצעה הנתבעת שהינה חברת תעופה ומוביל אווירי מישראל לקנדה וחזרה. התובעים יצאו את הארץ לטיול מאורגן בן 19 ימים ליעדים : טורונטו, הרי הרוקיס הקנדיים ואלסקה. הנתבעת הינה מי שהפיקה עבור התובעים כרטיסי טיסה לטורונטו קנדה זרה לישראל. ביום 20/7/12 יצאו התובעים את הארץ מת"א לטורונטו, בעת הנחיתה בנמל התעופה בטורונטו התברר לתובעים כי מזוודה שהכילה כבודה של התובעת לא נמצאה. התובעים הגישו בשדה התעופה דיווח על אובדן המזוודה. על פי כתב התביעה בשעות הבוקר של היום השני לטיול, ה- 21/7/12, רכשו התובעים ביגוד והנעלה וכלי רחצה ומוצרי היגיינה, בסכום כולל של 800 דולר קנדי. לטענת התובעים בחלוף כחמישה ימים מעת הגעתם לחו"ל, בעת שנמצאו בטיול בהרי הרוקיס נמסרה המזוודה ובה הכבודה של התובעת. לטענת התובעים יש להחיל בנסיבות המקרה את הוראת אמנת וורשה, ובכלל זה את הוראות 25 לאמנה לפיו גבולות האחריות האמורים בסעיף 22 לאמנה, לא יחולו. התובעים עותרים לחייב את הנתבעת בגין אי הגעת הכבודה בסך של 500 דולר לכל תובע, ובגין עוגמת נפש 3000 ₪ לכל תובע, בגין החזר הוצאות על פי קבלות סך של 400 דולר לכל תובע, ובסה"כ 12,876 ₪. לאחר שעיינתי בכתב התביעה ובכתב ההגנה ושמעתי טענות הצדדים בדיון שהתקיים ביום 11/9/13, אני מורה כדלקמן. מעיון בכתב התביעה ובכתב הגנה, עולה כי הצדדים חלוקים לגבי השאלה, איזו מבין שתי האמנות: אמנת ורשה או אמנת מונטריאול, צריכה לחול בנסיבות העניין. הנתבעת טוענת בכתב הגנתה כי יש להחיל בנסיבות העניין בהתאם להוראות סעיפים 3 א' ו- 3 ב' לחוק התובלה האווירית, תש"ם -1980, את הוראותיה של אמנת מונטריאול. התובעים לא הגישו כתב תשובה לכתב הגנה שהוגש על ידי הנתבעת. משלא נסתרה טענת הנתבעת לפיה מדינת המוצא ומדינת היעד לפי כרטיס טיסה שהוציאה הנתבעת לתובעים הינה אחת - מדינת ישראל, שכן מדובר בכרטיס הלוך חזור, אזי שיש להחיל בהתאם להוראות ס' 3א ו3ב לחוק התובלה האווירית, על נסיבות המקרה את הוראות אמנת מונטריאול, ואין לתובעים סעד אלא על פי אמנה זו. כפי שעלה מדברי התובעים בדיון האיחור בהגעת הכבודה, הינו של מזוודה אשר הכילה פרטי ביגוד, הנעלה וציוד אישי של התובעת בלבד, בעוד שהמזוודה של התובע, בעלה של התובעת, הגיעה יחד עימו לטורונטו. בנסיבות אלה, לתובע לא עומדת כל עילה שבדין לתבוע נזקים בגין איחור בהגעת הכבודה, שכן כל הטענות לעניין האיחור בהגעת הכבודה נוגעות לכבודתה של רעייתו, היא התובעת. לפיכך, התביעה שהוגשה על ידי התובע - נדחית. הנתבעת בכתב ההגנה אינה חולקת כי כבודתה של התובעת התעכבה ולא הגיעה יחד איתה לקנדה ביום 20/7/12. הצדדים אינם חלוקים, כי המזוודה הגיעה לבית ה מלון בעיר בנף בלילה שבין 23/7/12 לבין 24/7/12. אין חולק כי הכבודה של התובעת איחרה להגיעה ונמסרה לתובעת באיחור של שלושה וחצי ימים לאחר הגעתה של התובעת לחו"ל. על פי סעיף 19 לאמנת מונטריאול מוביל אווירי אחראי לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה האווירית של כבודה. על פי סעיף 19 לאמנה מוביל לא יהיה אחראי לנזק שנגרם מחמת איחור אם יוכיח שהוא ועובדיו ושליחיו נקטו בכל האמצעים שהיו עשויים להידרש באופן סביר כדי למנוע את הנזק או שנקיטה באמצעים כאמור היתה בלתי אפשרית. בנסיבות העניין הנתבעת לא טענה בכתב הגנתה ואף לא הוכיחה כי נקטה בכל האמצעים הסבירים ו/או שנקיטה באמצעים כאמור היתה בלתי אפשרית. הנתבעת מציינת בכתב הגנתה כי היתה נכונה להציע לתובעת לפנים משורת הדין פיצוי כספי בסך של 300 דולר או הנחה עתידית בסך 600 דולר. התובעת צירפה לכתב התביעה קבלות בגין רכישות של ביגוד והנעלה שביצעה ביום השני לשהותה בחו"ל (21/7/12), בסך כולל של 800 דולר קנדי. לטענת התובעת מדובר בקנייה של צרכי ביגוד, הנעלה וציוד אישי בסיסיים, שכן נותרה עם הגעתה לקנדה ללא כבודתה אשר כללה ביגוד, הנעלה וציוד אישי. אני סבור כי משלא הגיעה הכבודה יחד עם התובעת לטורונטו, ובהעדר ביגוד והנעלה זכאית היתה התובעת לרכוש ביגוד, הנעלה וציוד בסיסי. הנתבעת בכתבת הגנתה טוענת כי סכום ההוצאות שהוציאה התובעת הינו מוגזם ואינו משקף הוצאות סבירות בגין רכישות מידיות הנובעות מעיכוב במסירת הכבודה. מעיון בחשבוניות שצירפה התובעת לכתב התביעה נמצא כי מדובר אומנם ברכישת פרטי לבוש הלבשה תחתונה והנעלה, אולם בית המשפט סבור, כי היקף הרכישה של פריטים אלה בסכום כולל של 800 דולר, חורג מהסביר ואינו מתיישב עם רכישת פרטי לבוש והנעלה וציוד בסיסי לצורך מידי עד להגעת הכבודה. כפי שעולה מכתב התביעה, כבודתה של התובעת נמצאה ונמסרה לידי התובעת באיחור של שלושה וחצי ימים ממועד הגעתה של התובעת לטורונטו קנדה. לאחר שעיינתי בקבלות שצרפה התובעת לכתב התביעה ובשים לב לכך שהכבודה נמסרה לתובעת באיחור של 3.5 ימים, אני סבור כי סכום הפיצוי הראוי והסביר בנסיבות הענין בגין החזר הוצאות רכישת לבוש, הנעלה וציוד בסיסי, הינו בסך כולל של 2000 ₪. התובעת עותרת בסעיף 21 (א') לקבלת פיצוי בגין אי הגעת הכבודה בסך של 500 דולר. התובעת אינה מפרטת בכתב התביעה מהותו של ראש נזק זה אף שמדובר למעשה באותם נזקים המפורטים בסעיף 21 (ב') ו- (ג') ועל כן אין מקום לפסוק בגין ראש נזק כללי זה פיצוי נפרד. התובעים עותרים לפיצוי בגין עוגמת נפש ואובדן הנאה בסך של 3000 ₪ לכל תובע, כפי שקבעתי ברישא לפסק דין זה, הואיל והאיחור בהגעת הכבודה נוגע לכבודתה של התובעת בלבד לא זכאי התובע לפיצוי בגין עוגמת נפש, ועל כן תביעתו בעניין זה נדחית. אשר לתביעת התובעת לפיצוי בגין עוגמת נפש, טוענת הנתבעת כי אין לפסוק פיצוי בגין רכיב זה ומפנה לפסק דין שניתן על ידי כבוד השופטת אנה שניידר ( אלמוג שרי נ' אל על תק 4588/07 ). בפסיקה ישנה מחלוקת בנוגע לאפשרות לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש בתביעות מסוג זה, לנוכח העקרונות שנקבעו באמנת ורשה ואמנת מונטריאול. במחלוקת שהתעוררה בנושא זה בין בתי משפט המחוזיים השונים, בחרתי לאמץ את העמדה לפיה מוסמך בית המשפט לפסוק, במקרים המתאימים, גם פיצוי בגין עוגמת נפש, בהעדר כל הוראה באמנה המגבילה את טיבם של ראשי הנזק בני הפיצוי, להבדיל מסכום הפיצוי המרבי, בהקשר זה אין לי אלא להפנות להחלטות בתי המשפט המחוזיים ב - בר"ע (מחוזי ת"א) 2630/04 איבריה נתיבי אויר ספרדיים נ' בן עזר (2006 ), ע"א (מחוזי - חיפה) 1346/05 איבריה נתיבי אויר ספרדיים בע"מ נ' ד"ר לורבר ואח' (2006). לא נסתרה טענת התובעת כי עקב האיחור בהגעת הכבודה נאלצה להתרוצץ ביום הראשון לטיול בין חנויות לצורך רכישת הציוד הבסיסי, ועל כן, לא נטלה חלק בפעילות של היום הטיול הראשון לטיול המאורגן, וכי נאלצה לנהל שיחות ובירורים טלפוניים במהלך הימים הראשונים לשהותה בחו"ל ע"מ לברר גורל כבודתה. יחד עם זאת התובעת לא הביאה כל ראיה לענין עלות הטיול המאורגן או שווי יום הטיול שהפסידה. לאור המסקנה אליה הגעתי ולפיה קיימת סמכות לפסוק פיצוי גם בגין עוגמת נפש, ולאחר שנתתי את דעתי לנסיבות האירוע שנפרשו בפני, אני אומד את הפיצוי הראוי בגין עוגמת נפש ואובדן הנאה בסכום של 1200 ₪. לאור המפורט לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת בגין מכלול הנזקים שהוכחו לעיל, סכום של 3200 ₪. כמו כן, מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת אגרה והוצאות בסכום כולל של 800 ₪. הנתבעת תשלם לתובעת הסכומים שנפסקו תוך 30 ימים מהיום. הזכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים. תביעות נגד חברות תעופהתעופהאובדן מזוודה / כבודה