החלקה במדרגות בעבודה על קרסול שמאל

במהלך עבודתו, ירד התובע במדרגות והחליק על קרסולו השמאלי ביום 16/08/12 הגיע התובע לבדיקה אצל מומחה לכירורגיה אורטופדית- ד"ר חבה גונן. לאחר ביקורו אצל הרופא, שוחח התובע עם סוכן הביטוח, סיפר לו על התאונה וביקש ממנו לטפל בתביעה לקבלת הפיצוי המגיע לו מהנתבעת. ביום 14/10/12 מילא התובע טופס הודעה על תאונה ושלח אותו בפקס לסוכן הביטוח. באותו יום נמסרה לנתבעת, לראשונה, הודעה אודות האירוע. ביום 25/10/12 הנפיקה קופת החולים לתובע"תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה", חתומה ע"י ד"ר חבה גונןובה כתוב כי התובע לא יכול לעסוק בעבודתו או בעבודה אחרת במשך 90 ימים (26/07/12-23/10/12). ביום 08/11/12 אושרו לתובע במסמך, 38 ימי מחלה נוספים, ע"י ד"ר חבה גונן(24/10/12-30/11/12). ביום 27/11/12 ערך התובע מסמך, לבקשת סוכן הביטוח, בו מתוארת השתלשלות העניינים לאחר התאונה. ביום 28/11/12 ביצע התובע עבודת חשמל מקצועית בתשלום בבניין מגורים. במכתב מיום 29/11/12 מאת הנתבעת אל התובע, דחתה הנתבעת את תביעת הפיצויים שלו. וזוהי לשונו של מכתב הדחייה (בחלק הרלוונטי של הכתב): "בהמשך לטיפולנו בתביעה, להלן תשובתנו: הרינו לאשר קבלת דרישתך לפיצוי בדין אובדן כושר עבודה זמני. באשר לדרישתך, כאמור לעיל, נציין כי בהתאם לממצאים אשר מצויים בחברתנו, בכל הנוגע לתקופה בה נטען על ידך כי אינך כשיר לעבודה, עולה כי עבדת בעבודתך כחשמלאי ללא כל מגבלה. למען הזהירות בלבד, נציין כי מהמסמכים הרפואיים עולה כי המדובר בפגיעה קלה, אשר לא הותירה מגבלות תפקודיות ולפיכך אין כל הצדקה לפיצוי מעבר לתקופת ההשתתפות העצמית כפי שנקבעה בפוליסה, דהיינו מעבר ל-7 ימים. בהתאם לאמור לעיל, אנו נאלצים לדחות את תביעתך לפיצוי במסגרת פוליסה זאת". משהנתבעת נמנעה מלשלם לתובע את הסכומים המגיעים לתובע, פנה התובע לעו"ד פרטי מטעמו על מנת שזה יפנה לנתבעת בשמו וידרוש את הפיצוי המגיע לתובע. ביום 23/12/12 פנה עוה"ד אל הנתבעת במכתב, בו פירט את עילת התביעה בגינה מגיע פיצוי לתובע, כתגובה על מכתב הנתבעת הנ"ל מיום 29/11/12 בדבר דחיית תביעתו של התובע לפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות זמני. ביום 02/01/13 אישר המוסד לביטוח לאומי במכתב לתובע, כי פגיעתו מיום 26/07/12 הוכרה כתאונת עבודה, כאשר הפגיעה שהוכרה כתוצאה מהתאונה היא חבלה בקרסול שמאל. כן צוין במכתב כי התובע יכול לקבל החזר הוצאות ריפוי בגין הפגיעה באמצעות הפניית האישור מהמל"ל, לקופת החולים. ביום 21/01/13 פנה עוה"ד לנתבעת ושלח אליה בשנית את המכתב הנ"ל מיום 23/12/12. ביום 19/02/13 ערך סוכן הביטוח עבור התובע מסמך ובו חישוב טכני של הפיצוי המגיע לתובע עפ"י פוליסת ביטוח תאונות אישיות. במסמך זה נכתב כי סך הפיצוי המגיע לתובע הוא 31,115 ₪. ביום 28/02/13 הגיש התובע תביעה נגד הנתבעת. ביום 09/06/13 הגישה הנתבעת כתב הגנה. ביום 25/06/13 הגיש התובע כתב תשובה לכתב ההגנה. ביום 27/06/13 ניתנה החלטה הדוחה את בקשת הנתבעת להעברת התיק לבית משפט השלום ומורה לנתבעת להגיש מסמכי חקירה פרטית, ככל שישנם כאלו בידיה או לחילופין וככל שטוענת לחסיונם, להגיש רשימת מסמכים המצויים בידה. כמו כן בהחלטה הובהר כי על הצדדים לחשוף את כל ראיותיהם במהלך הדיון. עוד צוין באותה החלטה כי שני הצדדים לא הגישו את מסמכי פוליסת הביטוח המלאים (תנאים כלליים של הפוליסה). משלא קוימה החלטתי מיום 27/06/13, ניתנה החלטה בעניין בה צוין גם כי הדברים ייבחנו במועד הדיון. ביום 26/08/13 נערך בפניי דיון בתביעה. לדיון התייצבו התובע ומתמחה מטעם משרד עו"ד אטיאס-נווה, המייצג את הנתבעת. משלא נתבקש מראש וממילא לא ניתן מראש היתר לייצוג הנתבעת ע"י מתמחה ולאחר שבית המשפט הסביר לתובע את הספק בשאלת החוקיות של ייצוג ע"י מתמחה שאינו עובד של הנתבעת, ביקש התובע לקיים את הדיון משלא מרגיש בעמדת נחיתות אל מול המתמחה. בדבר החלטות בית המשפט מיום 27/06/13 ומיום 20/08/13, שלא קוימו ע"י הנתבעת, מסר נציג הנתבעת כי לא ידע על החלטה זו מיום 27.6.13 ולאחר הפסקה בדיון ביקש נציג הנתבעת להשהות את חשיפת המסמכים עד לסיום עדות התובע. בהחלטתי שניתנה בדיון, קבעתי כי התובע יעיד בדיון ולאחר מכן יימסר לתובע עותק מחומר החקירה, ובמידה שתרצה הנתבעת להעיד עדים מטעמה, ייקבע דיון נוסף. לאחר עדותו של התובע, הועמדו לעיונו, מסמכי דו"ח החקירה ותנאי פוליסת הביטוח שהיו בידי המתמחה מטעם הנתבעת בשעת הדיון, והוריתי לצדדים לצלם מסמכים אלו עבורם ולהגיש לבית המשפט, בתוך יומיים, הודעות, מה הם מבקשים לעשות בשלב זה בתיק, לרבות השמעת עדויות או הצגת ראיות נוספות. ביום 27/08/13 הגישה הנתבעת הודעה לבית המשפט ובה הודיעה כי מתייתר הצורך לזמן את החוקר לעדות משהתובע הודה בעדותו שעבד בזמן שטען לאי כשירות וביקשה מבית המשפט לקבוע מועד להגשת סיכומים. ביום 28/08/13 הגיש התובע הודעה לבית המשפט בה נכתב כי דו"ח החוקר שהוגש ע"י הנתבעת אינו מחדש דבר משהתובע הודה שעבד יום אחד במהלך תקופת המחלה, כי התנהלותה של התובעת הייתה לקויה וכי אין ראיות לכך שהתובע עבד במהלך התקופה ללא כל מגבלה (אלא רק לגבי יום אחד בו עבד התובע). התובע ביקש בהודעתו מבית המשפט להורות על הגשת סיכומים. ביום 28/08/13 הוריתי על הגשת סיכומים בכתב, כאשר התובע יגישם בתוך יומיים והנתבעת תגיש סיכומיה כיומיים לאחר קבלת סיכומי התובע. ביום 02/09/13 הוגשו סיכומי התובע. ביום 18/09/13 משלא הגישה הנתבעת סיכומים, הגיש התובע בקשה למתן פסק דין בהיעדר סיכומי הנתבעת. ביום 23/09/13 ומשהוגשו סיכומי הנתבעת עד ליום זה (למעשה באותו יום ממש), נתתי החלטה לפיה אינני מוצא להתעלם מסיכומי הנתבעת ולפיה פסק דין יינתן לאחר חג סוכות. דיון ומסקנות טענות הצדדים: בכתב התביעה נטען כך: במהלך עבודתו, ירד התובע במדרגות בניין והחליק על קרסולו השמאלי. לאחר כשבועיים, משנוכח התובע כי לא מסוגל לדרוך על רגלו השמאלית, קבע בדיקה אצל מומחה לכירורגיה אורטופדית- ד"ר חבה גונן. בבדיקה אצל ד"ר גונן, התברר כי התובע לא יכול לחזור לעבודתו ומשכך אישר ד"ר גונן לתובע 128 ימי מחלה בסה"כ. התובע פנה אל סוכן הביטוח שלו, בבקשה לקבלת פיצוי המגיע לו מהנתבעת אך בקשתו לקבלת פיצוי נדחתה. עקב דחיית הבקשה ע"י הנתבעת, התובע פנה לעו"ד וביקש ממנו לשלוח לנתבעת מכתב לדרישת הפיצוי המגיע לתובע. הנתבעת לא השיבה לשני מכתבים ששלח עוה"ד. יומיים לפני שהסתיימו ימי המחלה שלו, ביצע התובע עבודה דחופה, (על מנת למנוע אסון), שלביצועה לא נדרשה התניידות רגלית (כפי שלדברי התובע נדרשת בעיקר עיסוקו של התובע בעבודות בבניין). בכתב ההגנה נטען כך: התובע לא הגיש חוות דעת רפואית, ערוכה כדין, המעידה על נכות, כפי שנדרש עפ"י תנאי הפוליסה כתנאי לקבלת פיצוי. האירוע לא מהווה "מקרה ביטוח" כהגדרתו בפוליסה, משלא מדובר בפגיעה גופנית בלתי צפויה שנגרמה ע"י סיבה חיצונית הנראית לעין וכסיבה בלעדית ויחידה. ההודעה על האירוע נמסרה רק כארבעה חודשים לאחר האירוע ומשכך הכשיל התובע את בירור החבות והפר את תנאי הפוליסה ואת הוראות חוק חוזה הביטוח. התובע ניגש לבדיקה רפואית לאחר כשבועיים ובכך יש כדי להעיד על חומרת הפגיעה. התובע המשיך בעבודתו כחשמלאי, ללא כל מגבלה, במשך התקופה בה טען שאינו כשיר לעבוד. בכתב התשובה נטען כך: התובע הודיע לנתבעת על האירוע לאחר פחות משלושה חודשים ולא לאחר ארבעה חודשים, כפי שטוענת הנתבעת כאשר, בין היתר, הסיבה לכך שהתובע לא הודיע מיד לחברת הביטוח היא שהיה עליו להמתין כשבועיים עד לבדיקה אצל אורטופד. מיד לאחר הבדיקה, פנה התובע אל סוכן הביטוח שלו ופעל כפי שהורה לו. הנתבעת לא טענה לאיחור בהודעה על מקרה הביטוח, לאחר שקיבלה המסמכים הנוגעים לאירוע. שאלות שבמחלוקת (עפ"י כתבי הטענות): האם מדובר במקרה ביטוח כהגדרתו בפוליסת הביטוח. האם ההודעה המאוחרת על מקרה הביטוח מצד התובע מהווה הפרה של תנאי הפוליסה ושל הוראות חוק חוזה הביטוח. האם התנהגות התובע עולה כדי "מרמה בתביעת תגמולים" כאמור בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981. בנסיבות רגילות, ניתן להשתיק חברת ביטוח מהעלאת טענות חדשות, שלא הועלו בהזדמנות הראשונה (במכתב הדחייה). בענייננו, טענת הנתבעת בדבר הודעתו המאוחרת של התובע על מקרה הביטוח והאיחור בהגשת המסמכים הועלתה לראשונה בכתב ההגנה (בעוד טענת המרמה והטענה כי לא מדובר במקרה ביטוח כהגדרתו בפוליסה הועלו כבר במכתב הדחייה) אך למרות זאת, אני מוצא לנכון לדון גם במחלוקת זו משמדובר בהודעה מאוחרת שנראית חריגה ותמוהה ביותר משהתובע לא נתן נימוק סביר להודעה המאוחרת וכן בהתחשב בכך שלאחר שפנה התובע לנתבעת והודיע לה על מקרה הביטוח, התברר כי הדברים שמסר אינם אמת וייתכן שאילו היה מוסר את ההודעה בזמן, היו מתגלות עובדות סותרות נוספות. הדין הרלוונטי: הוכחת מקרה הביטוח סעיף 2(א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"), מלמד כי זכויות וחובות הצדדים הכורתים ביניהם חוזה ביטוח, מפורטות בפוליסת הביטוח אותה מוסר המבטח למבוטח. בפסיקה נקבעו ארבעה יסודות, אותם צריך להוכיח מבוטח הטוען להתרחשותו של מקרה ביטוח: 1. יסוד הסיכון- הסיכון שהתממש הוא מן הסיכונים המכוסים בפוליסה. 2. יסוד הנזק- הנזק שנגרם הוא מסוג הנזקים המכוסים בפוליסה. 3. יסוד הסיבתיות- הנזק נגרם כתוצאה מהתממשות הסיכון המכוסה בפוליסה. 4. יסוד הזמן- הסיכון התממש במהלך תקופת הביטוח. ארבעת היסודות יפורשו עפ"י ההקשר החוזי הקונקרטי, כאשר במקרה של ספק לגבי התגבשות מקרה הביטוח יפעל לטובת המבוטח, מכוח כלל הפרשנות נגד המנסח )ירון אליאס דיני ביטוח כרך א' פרק 10 (מהדורה שניה 2009)(. איחור בהודעה על קרות מקרה הביטוח חובת המבוטח להודיע למבטח על מקרה הביטוח באופן מיידי, מעוגנת בסעיף 22 לחוק חוזה הביטוח: "קרה מקרה הביטוח, על המבוטח להודיע על כך למבטח מיד לאחר שנודע לו, ועל המוטב להודיע למבטח, מיד לאחר שנודע לו, על קרות המקרה ועל זכותו לתגמולי הביטוח; מתן הודעה מאת אחד מאלה משחרר את השני מחובתו". תוצאת אי הודעה מיידית על מקרה מפורטת בסעיף 24(א) לחוק חוזה הביטוח, שקובע כך: (א)"לא קויימה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב) במועדה, וקיומה היה מאפשר למבטח להקטין חבותו, אין הוא חייב בתגמולי הביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קויימה החובה; הוראה זו לא תחול בכל אחת מאלה: (1) החובה לא קויימה או קויימה באיחור מסיבות מוצדקות; (2) אי קיומה או איחורה לא מנע מן המבטח את בירור חבותו ולא הכביד על הבירור. מרמה בתביעת תגמולים סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח מתייחס למרמה בתביעת תגמולים: "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה -פטור המבטח מחובתו". כדי לקבוע האם מדובר במרמה, יש לבחון שלושה יסודות: 1. מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות 2. המבוטח מודע לכך שהעובדות אינן נכונות 3. כוונה להוציא כספים על יסוד הטענות הבלתי נכונות או הכוזבות )ירון אליאס דיני ביטוח כרך ב' פרק 23 (מהדורה שניה 2009)(. מן הכלל אל הפרט: האם מדובר במקרה ביטוח? בין הצדדים נכרת חוזה לביטוח תאונות אישיות. עפ"י הפוליסה, "מקרה ביטוח" מוגדר כך: "פגיעה גופנית, מקרית ובלתי צפויה, כתוצאה ישירה, מיידית ויחידה מתאונה, אשר נגרמה למבוטח על ידי גורם חיצוני גלוי לעין , אשר ללא תלות בגורם אחר, היוותה את הסיבה הבלעדית לאחת מאלה: א. מותו של המבוטח או נכותו, בתנאי שהמוות או הנכות נגרמו תוך שנים עשר חודשים מתאריך קרות מקרה הביטוח. ב. אי כושרו הזמני של המבוטח לעסוק בעבודתו, או במשלח ידו המפורט ברשימה, באורח מלא או באורח חלקי, בשיעור של 25% לפחות". לכאורה ועפ"י עדות התובע והאישורים הרפואיים שהציג, לרבות האישור מהמוסד לביטוח לאומי, התובע היה במצב של אי כושר עבודה זמני. אך מאחר שהוכח, פוזיטיבית, שהתובע כן עבד במהלך התקופה שבה טען לאי-כושר זמני, הרי שלטעמי ולהבנתי לא עלה בידי התובע להוכיח באופן מספיק כי אכן היה התובע באי כושר זמני בתקופה לה טען. מובהר, כי אין בדבריי אלה כדי להטיל חלילה ספק בתוקפם של האישורים הרפואיים או בשיקול דעתם של הגורמים המקצועיים שבדקו מבחינה רפואית את התובע. אך, משהוכח כאמור פוזיטיבית, שהתובע כן היה מסוגל לעבוד בעבודה במשך מס' שעות במהלך תקופה בה טען כי לא היה מסוגל לעבוד ואף לא להתנייד בכוחות עצמו, סבורני שמציאות הדברים המוכחת הנ"ל גוברת על האישורים והמסמכים אותם הציג התובע. בהקשר זה יצוין כי התובע לא הציג תשתית ראיית מלאה על כל מה שעשה או לא עשה (גם במישור ההתפרנסות וגם במישור ההכנסות וההוצאות) בכל תקופת אי הכושר הנטענת, וגם דבר זה פועל לחובתו. מסקנתי הינה אפוא שלא עלה בידי התובע להוכיח שהיה, אכן ובפועל (במציאות), במצב של אי כושר בכל התקופה לה טען. האם האיחור בהודעה על מקרה הביטוח מהווה הפרה של פוליסת הביטוח והוראות החוק? התובע לא מילא אחר הוראות סעיף 22 לחוק חוזה הביטוח, משלא הודיע מיד לאחר שנודע לו על התאונה. למעשה התובע ידע על התאונה מרגע שקרתה לו, כבר ביום 26/07/12 אך ההודעה הראשונה לחברת הביטוח נמסרה רק ביום 14/10/12, זמן רב לאחר התאונה. בע"א 414/66 פישביין נ' דגלס, פ"ד כא(2) 453, 474-475 (1967), נקבע כי פירושה של הודעה מידית הוא מתן הודעה בתוך זמן סביר. בהתחשב בכך שהתובע ידע על מקרה הביטוח ביום שקרה ואף ידע כי נגרם לו נזק, היה עליו להודיע לנתבעת על המקרה הרבה לפני שבחר להודיע לה עליו (סביר גם שאם אכן פרנסת התובע נפגעה באורח כה משמעותי כבר בתחילת תקופת אי הכושר הנטענת, הוא היה פונה לנתבעת הרבה לפני המועד שבו פנה אליה, כדי להשלים את הכנסתו שנפגעה עפ"י הטענה). ההנחה היא כי התובע קרא את פוליסת הביטוח וידע את תנאיה, לרבות החובה של המבטח להודיע למבטחת ללא דיחוי על מקרה הביטוח, כאמור בסעיף 5א' בפרק ז' לפוליסת הביטוח. יתר על כן, התובע נבדק אצל רופא מומחה ביום 16/08/13 אך משלא הציג אסמכתא לפנייתו לסוכן הביטוח או לנתבעת, לא הוכיח כי פנה למי מהם אף לאחר ביקורו אצל הרופא או קרוב למועד זה. האסמכתא היחידה המעידה על פנייתו לנתבעת, היא מיום 14/10/13, שזהו היום שלדברי הנתבעת נודע לה לראשונה על מקרה הביטוח. מהאמור לעיל עולה כי במשך חודשיים וחצי לערך, לא טרח התובע להודיע לנתבעת על תאונת העבודה ואני מוצא כי תקופה זו אינה סבירה בהתחשב בנסיבות המקרה ומשכך, התובע הפר את הוראת סעיף 22 לחוק חוזה הביטוח. יצוין כי, בנסיבות המיוחדות בתיק זה, איחורו של התובע להודיע לנתבעת על מקרה הביטוח מעורר תמיהה ואף חשד של ממש, שמא ביקש למנוע ממנה לחשוף גם עבודות אחרות שביצע במהלך תקופת אי הכושר הנטענת. ומאחר שהתובע הציב את הנתבעת בפני עובדה מוגמרת, לפיה היא לעולם לא תוכל לבדוק בזמן אמת מה עשה התובע בטרם בחר לפנות אליה, הדבר נזקף לחובתו ומשתלב עם מסקנת המרמה שלהלן. האם התנהגות התובע מהווה מרמה בתביעת תגמולים? יש לבחון האם התנהגותו של התובע נעשתה בכוונת מרמה, שאז מדובר במרמה בתביעת תגמולים, המעוגנת בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח. הנתבעת הציגה דו"ח חוקר פרטי מטעמה שממנו עולה כי התובע עבד ביום 28/11/12, כאשר עפ"י דברי התובע ועפ"י המסמכים שהציג, הוא היה ביום זה במצב של אי כושר לבצע עבודתו או כל עבודה אחרת, עקב פגיעה בקרסולו השמאלי. התובע למעשה דרש פיצוי מהנתבעת גם על אותו יום, שבו עבד והשתכר. התובע לא טרח לדווח לנתבעת על היום בו עבד ולנתבעת הדבר נודע עקב החקירה הפרטית שערכה ורק משנודע לתובע, ממכתב הדחיה ששלחה אליו, כי הנתבעת יודעת על עבודתו, הוא ציין זאת בכתב התביעה ובכתב התשובה. אגב, במכתב הדחייה לא צוין מועד מסוים בו עבד התובע עפ"י המידע שבידי הנתבעת, ותמוה ולא ברור הדבר כיצד ידע התובע, באורח פלא, שהנתבעת מכוונת בדבריה במכתב הדחייה לאותו יום דווקא. הדברים לא נחקרו ולא נתבררו בפניי, אך מתגנבת לה השערה, שמא הודלפו לתובע פרטים אודות המצוי בדו"ח החקירה מטעם הנתבעת ובתיק הנתבעת, בטרם פנה התובע לנתבעת באמצעות עו"ד מטעמו, כמפורט לעיל. סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, מתייחס למרמה בתביעת תגמולים, לרבות העלמת עובדות רלוונטיות למקרה הביטוח או לחבות המבטח, כאשר מטרת סעיף 25 , היא בין היתר: "להרתיע את המבוטח מלמסור עובדות כוזבות, או להעלים ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות, בכוונת מרמה, באמצעות הסנקציה של פטור מוחלט של המבטח מחובתו")רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה פסקה 3 ( 19/05/98)(. במקרה דנן, התובע העלים מהנתבעת את העובדה שעבד במהלך ימי המחלה הנטענים. משכך, מתקיים היסוד הראשון של כוונת המרמה- מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות- הכולל העלמת עובדות מהמבטח (בנסיבות מחובתו של התובע היה להודיע לנתבעת על כך שעבד, ולא להמתין ולראות אם היא תגלה זאת בכוחות עצמה). היסוד השני בדבר מודעות המבוטח לאי נכונות העובדות, ביום מסירת ההודעה על קרות מקרה הביטוח (14/10/12) סביר להניח כי התובע לא ידע על כך שיעבוד ביום 28/11/12 משלדבריו, הוזמן בדחיפות ונראה לכאורה כי עבודה זו לא תוכננה מראש (הגם שהתובע לא טרח להגיש ראיות על כך). יחד עם זאת, התובע בעצמו מילא את טופס ההודעה על מקרה הביטוח וידע כי לא צוין בו על העבודה ביום 28/11/12 ומשעבד באותו יום, היה עליו להודיע לנתבעת על כך, מיוזמתו. משכך, המסקנה היא כי התובע היה מודע, במועד מאוחר יותר אמנם, על כך שהעלים עובדות מהנתבעת, אך למרות זאת לא טרח לדווח לה על העובדות הללו. לגבי כוונת התובע להוציא כספים על יסוד הטענות הכוזבות, או במקרה דנן על יסוד העלמת העובדות, נראה כי יסוד זה מתקיים אף הוא. ברע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ פסקה 9 ( 12/04/11)נקבע כך: "מקום בו הוכיחה המבטחת את התקיימותם של היסוד הראשון והשני, לאמור: כי המבוטח מסר עובדות בלתי נכונות או כוזבות וכי הוא עשה כן ביודעין, ואין ידועות העובדות הנכונות לאשורן, הרי שיש לראות במבטחת כמי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה. במקרה כזה יעבור נטל הבאת הראיות אל כתפי המבוטח, שיצטרך להציג את המניע לכך שמסר פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות. מקום בו גילה המבוטח את העובדות הנכונות, או שאלה התגלו במהלך המשפט - יקבע על פי עובדות אלה אם העובדות הכוזבות נמסרו מתוך כוונה להוציא כספים מחברת הביטוח , או שמא הוצגו מתוך מניע שאין לו קשר לכוונת מרמה כזאת". משהוכחו שני היסודות הראשונים של כוונת המרמה, עובר נטל הבאת הראיות אל התובע, שעליו להוכיח כי העלמת העובדות לא נבעה מתוך כוונת מרמה של התובע. התובע לא הרים נטל זה. התובע לא הציג ראיות מתבקשות כדי להוכיח שלא עבד בימים נוספים במהלך תקופת המחלה (מעבר ליום שבו הודה שעבד) כגון נתוני חשבון בנק או מסמכים מרו"ח, לכך שהיה מרותק לביתו בימי המחלה ושהוסע ע"י בת זוגתו והתובע אף לא טרח להזמין את בת זוגתו להעיד בדיון, כאשר מדובר בעדה חיונית שיכולה הייתה לשפוך אור על התנהלות התובע במהלך תקופת המחלה. זאת ועוד, התובע לא ביקש לחקור את החוקר הפרטי, לאחר שקיבל את דו"ח החוקר והדבר תמוה, נוכח הממצאים הקשים שהעלה הדו"ח לגבי התנהלות ומעשי התובע. המחדלים הראייתיים הנ"ל פועלים לרעתו של התובע במישור הראייתי ולמעשה התובע לא עשה מאמץ סביר ומתבקש להוכיח כי לא פעל בכוונת מרמה. המחדלים הראייתיים של התובע, בצירוף השתהות התובע בהודעה על מקרה הביטוח לנתבעת, מלמדים על כוונת מרמה של התובע. ממצאי דו"ח החוקר הפרטי אף הם מחזקים את הדעה כי לתובע הייתה כוונת מרמה ומלמדים על כך שאינו אמין. בדו"ח החוקר הפרטי שהציגה הנתבעת מצטיירת תמונה שונה לחלוטין מזו שתיאר התובע: התובע ניסה לצייר תמונה לפיה סבל מכאבים עזים ולכן לא יכול היה לדרוך על רגלו או לבצע עבודות כלשהן. התובע העיד שאת רוב ימי המחלה העביר בביתו הפרטי (בו אין צורך לטפס במדרגות) וכשהיה צריך להגיע לטיפול רפואי או פיזיותרפיה, בת זוגו היא זו שהסיעה אותו ברכב בכל אותה תקופה. הוא מוסיף כי דרך על רגלו אך תוך כדי צליעה וכאבים. מדו"ח החקירה עולה כי התובע הולך, יורד במדרגות, מתכופף, עומד, נוהג ברכב משלו ובכוחות עצמו ואף בשיחתו עם הלקוח אצלו עבד, אומר כי יוכל אולי לבצע את העבודה הנדרשת, בתמורה ל- 1,600 ₪ ביום שלמחרת (29/11/12), שנכלל בימי המחלה שאושרו לו ע"י הרופא. עולה כי התובע התנייד באופן עצמאי וללא כל קושי ומגבלה, בניגוד למה שציין בכתבי הטענות ובניגוד למה שאמר בעדותו. למרות כל הממצאים הקשים הללו, מבחינת התובע, בחר התובע שלא להתעמת עם החוקר הפרטי ושלא לקרוא תיגר על ממצאיו. לסיכום התביעה נדחית. נוכח מחדליה הרבים של הנתבעת (לא קיימה הוראות החלטותיי, הפתיעה במועד הדיון עם דו"ח החקירה, התייצבה לדיון מיוצגת ע"י מתמחה ללא נטילת אישור מוקדם לכך, הגישה סיכומיה באיחור), לא אחייב את התובע בהוצאות לטובת הנתבעת, וכל צד יישא בהוצאותיו. תאונות נפילהנפילה במדרגותקרסולמדרגות