תביעה בגין איחור במסירת המזוודות לתובעים במהלך חופשת סקי בבולגריה

תביעה בגין איחור במסירת המזוודות לתובעים במהלך חופשת סקי בבולגריה טענות התובעים ביום 21.2.10, טסו התובעים באמצעות טיסה שהפעילה הנתבעת לחופשת סקי בבולגריה. לאחר שנחתו בשדה התעופה בבולגריה, הסתבר כי מזוודותיהם לא הגיעו לשדה משום שלא היה מקום במטוס להכיל את כל מזוודות הנוסעים. במזוודות היה לבוש חם, ציוד סקי יקר וכן אוכל כשר. התובעים נאלצו להגיע לבית חב"ד המרוחק מספר שעות מאתר הסקי, על מנת לקבל סיוע באוכל כשר ובביגוד. כמו כן, התובעים נאלצו לרכוש ציוד סקי וציוד לבוש מינימאלי. בסופו של היום, המזוודות נמסרו לתובעים רק בתום החופשה. הנתבעת נהגה באופן רשלני כאשר המטוס בו בחרה להטיס את התובעים לא יכול היה להכיל את מלוא המטען. כל פניות התובעים לנתבעת לא נענו. התובעים עותרים לפיצוי בסך של 6,500 ₪ בגין עוגמת הנפש, אובדן ההנאה, וההוצאות שנגרמו להם. טענות הנתבעת בהתאם לחוק התובלה האווירית, התש"ם-1980 (להלן: "חוק התובלה האווירית"), על המקרה דנן חלה אמנת ורשה הקובעת בסעיף 29(1) כי הזכות לדמי נזק פוקעת בתוך שנתיים. מאחר שטיסת התובעים המריאה ביום 21.2.10 ונחתה ביום 25.2.10, הרי שחלפו למעלה משלוש שנים לאחר המועד בו הגיע כלי הטיס לייעודו, ולפיכך התביעה התיישנה. אף מכתב הדרישה של התובעים שצורף לכתב התביעה נשלח ביום 2.1.13, בחלוף תקופת ההתיישנות הקבועה באמנת ורשה. מאחר והוראות האמנה גוברות על כל דין אחר בהתאם לסעיף 10 לחוק התובלה האווירית הקובע את ייחוד העילה, הרי שדין התביעה להידחות מחמת התיישנות. הנתבעת מטיסה את נוסעיה במטוסים המתאימים מבחינת גודלם להכיל את מטענם של כל הנוסעים. התובעים מילאו בשדה התעופה טופס שנקרא "Property irregularity report" לאור אובדן מזוודותיהם, ועם מסירת המזוודות לידיהם ביום 24.2.10 חתמו על טופס קבלת כבודה. מאז, לא התקבלה בחברת התעופה כל תלונה מהתובעים בעניין זה. התובעים לא צירפו קבלות להוכחת טענותיהם בדבר ההוצאות שהוציאו, ואין לתביעתם כל ביסוס ראייתי. לחילופין טענה הנתבעת כי גובה הפיצוי בהתאם לאמנת ורשה מוגבל , וכי אין לפסוק פיצוי כלל בגין עגמת נפש. דיון והכרעה ראשית, יש לדון בטענת הסף של התובעת לפיה התביעה התיישנה. סעיף 2 לחוק התובלה האווירית קובע כדלקמן: "על תובלה אוירית, שמקום היציאה ומקום היעוד שלה נמצאים לפי תנאי ההסכם בין הצדדים בשטחן של שתי מדינות שהן צדדים לאמנת ורשה, או בשטחה של אחת מהן בלבד שהיא צד לאמנת ורשה והוסכם על מקום חניה בשטחה של מדינה אחרת, יחולו הוראות אמנת ורשה". משבולגריה הינה צד לאמנת ורשה, הרי שעל פי חוק התובלה האווירית - חלות הוראותיה של אמנת ורשה על התובענה דנן. סעיף 19 לאמנת ורשה קובע את אחריות המוביל לנזק שנגרם כתוצאה מאיחור בתובלה אווירית של הכבודה, אולם בסעיף 29(1) נקבע כי אחריות זו מוגבלת לשנתיים בלבד: "הזכות לדמי נזק תפקע אם לא תוגש התביעה תוך שנתיים מהתאריך בו הגיע כלי הטיס למקום יעודו או מהתאריך שבו צריך היה כלי הטיס להגיע או מתאריך הפסקת ההובלה". לאור הוראותיו של סעיף 10 לחוק התובלה האווירית, הקובע כי אחריות המוביל לנזק תהא על פי חוק התובלה האווירית בלבד, ומשחוק זה מחיל את אמנת ורשה על תובלה אווירית שבין מדינות שהן צד לאמנה - הרי שיש לקבוע את אחריות הנתבעת וגבולותיה בהתאם להוראות האמנה בלבד. בעניין זה יצוין כי סעיף 24(1) לאמנת ורשה קובע אף הוא הוראה המקבילה לסעיף 10 כאמור, לפיו במקרים הקבועים בסעיפים 18-19 לאמנה אין להגיש כל תביעה לדמי נזק, אלא בכפוף לתנאים ולגבולות הקבועים באמנה. בד"נ 36/84 רג'ין טייכנר נ' אייר פראנס נתיבי אוויר צרפתיים, פ"ד מא(1) 589 (להלן: "דיון נוסף טייכנר"), נבחנה ההתיישנות הקבועה בסעיף 29(1) לאמנת ורשה, ביחס לשאלה האם היא ניתנת להארכה בהתאם לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). בדעת רוב נקבע (בניגוד לדעת המיעוט של כב' הש' ברק) כי הפרשנות הנכונה של אמנת ורשה בנוגע לקביעת משך תקופת ההתיישנות, היא כי תקופת השנתיים היא אבסולוטית וממצה ולא ניתן להחיל עליה את הוראות ההארכה שבחוק הכללי המקומי. עוד נקבע, כי הדין המקומי יחול רק במקרים בהם האמנה עצמה מפנה אליו במפורש, או כאשר מתברר כי קיימת לאקונה באמנה (במקום שאין המדובר בהסדר שלילי). הטעם העיקרי לדעת הרוב בדיון נוסף טייכנר, הוא כי אמנת ורשה נועדה ליצור אחידות בין המדינות החברות באמנה, תוך איזון הוגן בין זכויותיהם וחובותיהם של המובילים לבין אלו של הנוסעים הנפגעים במהלך התובלה. האמנה משיגה איזון זה, בכך שהיא מטילה על המוביל רמת אחריות גבוהה לנזקים שנגרמו לנוסעים במהלך התובלה וכן קובעת את הנטל להוכחת חוסר הרשלנות על כתפי המוביל, אך מנגד מגבילה את גובה הפיצוי לתקרה מסוימת וכן מגבילה את אפשרות התביעה לשנתיים בלבד. אשר על כן, לא ניתן לפגוע באיזון זה באמצעות שינוי תקופת ההתיישנות בהתאם לחקיקה המקומית של כל מדינה. למען שלמות התמונה יצוין כי בבש"א (ת"א) 23334/07 Siberian Airlines נ' עזבון המנוח אלכסנדר גריגורייביך ( 27.11.08) הרחיב בית המשפט המחוזי (כבוד השופט אורנשטיין) את הלכת דיון נוסף טייכנר וקבע שבמקרה של תרמית ניתן יהיה להחיל את החריג הקבוע בסעיף 7 לחוק ההתיישנות: "דעת הרוב בהלכת טייכנר, העדיפה את תקופת ההתיישנות הקבועה באמנה, מתוך מטרה של שמירת אחידות ואיזונים ראויים בין הניזוקים לבין המוביל ועל מנת שהמוביל לא ימצא עצמו בסיכונים בלתי סבירים אם תקבענה תקופות התיישנות לא אחידות בין המדינות... מכאן, בנסיבות בהן אין צורך לשמור על אינטרס המוביל, ממילא אין מקום לאמץ את ההסדרים שבאמנה. כך במקרה בו המוביל העלים, הסתיר, או מנע מהתובע את המידע המשמש בסיס לקיומה של עילת תביעה נגדו לפי הוראות האמנה. לפיכך לא יהיה מקום להגן על האינטרס של המוביל ולהחיל את תקופת ההתיישנות של האמנה במקרה של התנהגות כאמור מצד המוביל, ומרוץ ההתיישנות יחל רק מהיום בו נחשפו לפני הניזוק העובדות הנכונות, בבחינת "לא יצא חוטא נשכר"". יחד עם זאת, במקרה דנן אין חולק כי לא קיימת טענת תרמית כנגד הנתבעת, ומשאין מחלוקת כי התביעה הוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום הגעת המטוס ליעדו - הרי שאין מנוס מלקבוע בהתאם לסעיף 29(1) לאמנת ורשה כי התובענה דנן התיישנה, ועל כן דינה להידחות. בטרם סיום, ולעניין הוצאות התביעה, יש להתייחס להתנהלות הנתבעת בהליך דנן בנושא הייצוג המשפטי. לצורך כך, אפרט את השתלשלות ההליך דנן. בראשיתו, הוגש כתב התביעה ע"י הנתבעים הן נגד חברת התעופה "בולגריה אייר" (להלן: "הנתבעת") והן נגד חברת אופן סקיי בע"מ אשר משווקת את כרטיסי הטיסה של הנתבעת בארץ (להלן: "אופן סקיי"). מטעם אופן סקיי הוגשה בקשה לסילוק התביעה על הסף, ומטעם הנתבעת לא הוגש כתב הגנה או בקשה אחרת. בדיון מיום 12.11.13, טענה נציגת אופן סקיי אשר התייצבה לדיון כי אופן סקיי הינה נציגת הנתבעת רק לעניין מתן שירות בשיווק כרטיסי טיסה, ואין לה כל הרשאה לפעול כנציגת הנתבעת במישור המשפטי. לדיון לא התייצב נציג מטעם הנתבעת. לאחר הדיון מיום 12.11.13 הוגש כתב הגנה מטעם הנתבעת - אשר נוסח ע"י עו"ד - ובמקביל הוגשה בקשה להיתר ייצוגה של הנתבעת באמצעות עו"ד. לדיון שהתקיים ביום 1.1.14 הופיעה עו"ד ממשרד אפשטיין חומסקי ושות' (להלן: "משרד אפשטיין") כמייצגת את הנתבעת, חרף העובדה שטרם ניתנה החלטה בבקשת הנתבעת להיתר ייצוג. במהלך הדיון התברר כי התובע הסתייע בעורך דין לצורך הכנת כתב התביעה, ועל כן הבהרתי כי כתב ההגנה של הנתבעת, על אף שנערך ע"י עו"ד, יתקבל לתיק. התובע הודיע כי כעת משהתייצב נציג מטעם הנתבעת, הוא מסכים למחיקת אופן סקיי מכתב התביעה - וניתנה החלטה המורה על מחיקת אופן סקיי מכתב התביעה. כמו כן הודיע התובע כי לאור הודעתה של נציגת אופן סקיי, לפיה אין לנתבעת כל נציג אחר בארץ, הסכים לבקשת הנתבעת להיתר ייצוג (הסכמה שניתנה לטענתו עוד בטרם הדיון מיום 1.1.14 אך לא נסרקה לתיק). ביום 1.1.14, לאחר הדיון, ניתנה החלטה המורה לנתבעת להבהיר האם משרד אפשטיין הינו הנציג הקבוע של הנתבעת בישראל על פי סעיף 8ג(ב)(1) לחוק רישוי שירותי תעופה, התשכ"ג-1963 (להלן: "חוק רישוי תעופה"). בהמשך להחלטה זו, הודיעה הנתבעת כי נציג הנתבעת המורשה לקבלת כתבי בית דין בהתאם לחוק רישוי תעופה הינו קבוצת אופן סקיי, באמצעות מר אפרים פורטיס, וכי משרד עוה"ד מונה על ידי הנתבעת לצורך ייצוגה בתביעה זו בלבד. בהודעה זו של הנתבעת יש כדי לסתור את טענתה בבקשתה להיתר ייצוג, לפיה אין לנתבעת כל נציגות בארץ מלבד משרד אפשטיין. הנתבעת הפנתה בבקשתה להיתר ייצוג לחוק רישוי תעופה, וטענה כי בהתאם לסעיף 8ג(ב)(1) המחייב חברות תעופה זרות למנות נציג מקומי כתנאי לקבלת ההיתר, ייפתה הנתבעת את כוחו של משרד אפשטיין לייצגה בתביעה זו (ס' 3-4 לבקשה). כן נטען במפורש כי לנתבעת אין נציגות בארץ אשר באפשרותה להתייצב לדיון (ס' 11 לבקשה). מן הראוי היה כי הנתבעת תציין כבר בבקשה למתן היתר ייצוג, ולמצער בדיון עצמו, כי הנציג אשר מונה בהתאם לסעיף 8ג(ב)(1) לחוק רישוי תעופה - הינו אופן סקיי, באמצעות מר אפרים פורטיס. דא עקא, הנתבעת לא עשתה כן. כאמור לעיל, לדיון הראשון שהתקיים בתובענה דנן לא התייצב כל נציג מטעם הנתבעת ואף לא הוגש כתב הגנה מטעמה. נציגת אופן סקיי - שנתבעה אף היא במסגרת כתב התביעה - התייצבה כנציגת אופן סקיי בלבד. כתב ההגנה, שנערך ע"י משרד אפשטיין, הוגש לאחר הדיון הראשון, ולדיון הנוסף הופיעה עו"ד ממשרד אפשטיין כב"כ הנתבעת, על אף שטרם ניתנה החלטה בבקשה להיתר ייצוג. יובהר למעלה מהצורך, כי לא היה כל מקום להתיר את הייצוג בתובענה דנן. ברע"א 5711/08 רשל פרטוק נ' סול טורג'מן בע"מ ( 17.3.09), דנה כב' השופטת ארבל בנושא היתר ייצוג בבית המשפט לתביעות קטנות, ועמדה על החשיבות שבהקפדה על הכלל לפיו לא יותר ייצוג ע"י עו"ד של מי מהצדדים: "התרת ייצוג זה פוגעת הן במטרתו של בית המשפט לייעל ולקצר את ההליכים המתנהלים בבית המשפט לתביעות קטנות, הן במטרתו לפשט את ההליכים עבור האזרח מן השורה והצרכן הקטן, והן בעיקרון השוויון ובשמירת האיזון בין המתדיינים" (פסקה 10 לפסק הדין). מתן היתר ייצוג בתובענה זו סותר את תכלית בית המשפט לתביעות קטנות, כאמור לעיל. אין די בעובדה שהנתבעת הינה חברה זרה כדי להוות טעם מספק להיתר ייצוג - אחד העקרונות העומדים מאחורי איסור הייצוג בבית המשפט לתביעות קטנות הינו עקרון השוויון, ואיני רואה כל הצדקה לסטות מעיקרון זה במקרה דנן מהטעם שמדובר בחברה זרה. טענות מטיבה וטבעה של טענת ההתיישנות אשר הועלתה ע"י הנתבעת, כמו גם טענות נוספות משפטיות במהותן, נטענות חדשות לבקרים בבית המשפט לתביעות קטנות ואין בכך כדי להצדיק הייצוג ע"י עורכי דין. גם הסכמת התובעים להיתר ייצוג לא הייתה מועילה במקרה דנן. אין מקום לפגוע בתכליתו של בית המשפט לתביעות קטנות אך ורק לאור הסכמת התובעים, שניתנה על בסיס מידע מוטעה, והוא טענת נציגת אופן סקיי בדיון הראשון לפיה אין לנתבעת כל נציג בישראל. לנוכח המפורט לעיל, ועל אף החלטתי בדבר דחיית התביעה לגופה, אין צו להוצאות. סוף דבר התביעה נדחית. אובדן מזוודה / כבודהסקי