תביעה לקבלת תגמולי ביטוח בגין תכשיטים במסגרת פוליסת ביטוח דירה. לטענת התובעים אבדו התכשיטים. לטענת התובעת, בתאריך 18.7.11 בשעות הערב, גילתה כי צמיד וטבעת משובצים יהלומים, אותם נהגה לענוד על ידה באופן קבוע, נעלמו. התובעת משערת כי בעת שהסירה מידה כפפה בה היא נוהגת להשתמש במסגרת עבודתה כאחות בחינוך המיוחד, נפלו התכשיטים מידה. דרישה שהפנתה אל הנתבעת נדחתה, לאחר שממצאי החקירה שנוהלה העלו חשד ביחס לעצם התרחשות האירוע. אומר כבר עתה, כי לאחר ששמעתי את עדויותיהם של התובעים, ועיינתי בראיות שהובאו בפני, החלטתי לדחות את התביעה, שכן התובעים לא הרימו את נטל השכנוע המוטל עליהם. התובעת העידה על הנסיבות בהן גילתה את אובדן התכשיטים. לדבריה, היה זה בשעות הערב, בעת שיצאה מן המקלחת, אז שמה לב לכך שהתכשיטים אינה על ידה. התובעת נשאלה על איזו מידיה נהגה לענוד את התכשיטים ולא ידעה להשיב בוודאות אם היה זה על יד ימין או על יד שמאל, למרות שלדבריה מזה שמונה שנים נהגה לענוד את התכשיטים כל יום, משך כל היום (ראו עדותה בעמוד 2 לפרוטוקול שורות 1-5). אני מוצאת שעובדה זו מעידה על חוסר מהימנות, אך מטעם זה בלבד מובן שלא הייתי דוחה את התביעה. ביחס לנסיבות בהן גילתה את האובדן, העידה התובעת כי כאשר גילתה שהתכשיטים חסרים אמרה לבעלה, ויחד חיפשו אותם בסיפון המקלחת, לאחר שבעלה פירק אותו. התובעת נשאלה מפורשות האם בעלה היה בבית באותה עת, והשיבה שכן. נשאלה שנית, האם יכול להיות שלא היה בבית באותו יום, וכי סיפרה לו על האובדן בטלפון, ולכך השיבה: "לא. הוא בוודאות היה בבית. אני אומרת את זה בביטחון כי אני יצאתי הסטרית מהמקלחת והוא עזר לי לחפש." (בעמוד 3 לפרוטוקול בשורה 20). התובע חזר על גרסתה של התובעת בעדותו בבית המשפט, וסיפר כיצד בזמן שצפה בטלוויזיה באותו ערב יצאה התובעת מן המקלחת וסיפרה לו שאינה מוצאת את התכשיטים. לדבריו הלך למקלחת וחיפש בניקוז של המקלחת ולא מצא. יחד חיפשו בבית ולא מצאו (בעמוד 4 לפרוטוקול). מאוחר יותר העיד, בחקירתו הנגדית, כי בתקופה הרלוונטית לתביעה, היה מגיע כל יום הביתה. כאשר עומת עם עדותה של התובעת שהעידה כי באותה עת עבד רחוק מהבית ולא כל ערב הגיע הביתה, חזר על גרסתו לפיה כל יום הגיע הביתה (בעמוד 4 לפרוטוקול שורות 29-32 ובעמוד 5 לפרוטוקול). עדותו זו של התובע מנוגדת לחלוטין לגרסה שמסר לחוקר מטעם הנתבעת. אביא את הקטע הרלוונטי מתמליל השיחה: "חוקר: איפה היא גילתה את זה שזה נעלם בעבודה? התובע: אני אין לי מושג, אני עובד בדרום אני לא נמצא בבית בכלל... חוקר: הבנתי, אז א...אז אתה לא היית איתה כשהיא גילתה את זה. התובע: אני, לא שזכור לי אני בדרום כרגע. חוקר: לא, לא כרגע, כשהיא גילתה שהתכשיט שלה נאבד. התובע: אני כבר כמה חודשים בדרום, היא דיברה איתי ואמרה לי שהיא איבדה את הטבעת, בכתה לי איפה הצמיד? בכתה לי כי זה מתנה ממני. החוקר: אה, היא הודיעה לך על זה טלפונית כאילו? התובע:כמה שזכור לי כן." (בעמוד 2 לתמליל השיחה). ניתן לראות בבירור, כי הגרסה שמסר התובע לחוקר מטעם הנתבעת, זמן קצר לאחר האירוע הנטען, שונה בתכלית. יש לזכור כי השיחה בין החוקר לתובע נערכה כחודש לאחר מועד האירוע הנטען, לכל המאוחר. קשה להלום, כי התובע היה בבית במועד האירוע, כשהתובעת גילתה את אובדן התכשיטים, השתתף השתתפות פעילה בחיפושם, כולל פירוק הסיפון במקלחת, ובכל זאת חודש לאחר מכן שכח כי חיפש אותם עוד באותו ערב, והשיב כי הידיעה על אובדן התכשיטים נמסרה לו על ידי התובעת בשיחת טלפון. מדובר בפרטים מהותיים, אשר לא מתקבל על הדעת כי נשכחו מהתובע, אף אם היה טרוד בעבודתו בעת ששוחח עם החוקר בטלפון, כפי שטען. לאחר חשיפת תמליל החקירה, הורתי לנתבעת להמציא לתובעים עותק מתמליל החקירה, ומהדיסק, ואפשרתי לתובעים למסור עמדתם ביחס לאפשרות להביא ראיות לסתור את העולה מהתמלילים, או להסכים להצעת הנתבעת לבדיקת פוליגרף. בהודעתם מיום 17.6.13 הודיעו התובעים כי הם מסרבים לבדיקת פוליגרף שהציעה הנתבעת, וביקשו ליתן פסק דין על סמך הראיות שנשמעו. התובעים הפנו לנקודות בתמליל החקירה אשר יש בהן, לטענתם, להוות חיזוק לגרסתם. אין בידי לקבל את טענת התובעים לפיה דבריה של התובעת סויגו כאשר אמרה לחוקר כי סיפרה לבעלה על האירוע באותו ערב, והוסיפה את המילים "אני חושבת". או את הטענה כי גם התובע בחקירתו השיב לשאלה האם התובעת סיפרה לו על אובדן התכשיטים בטלפון במילים "כמה שזכור לי כן". לו אכן היה האירוע מתרחש כפי שהעידה התובעת, וכפי שהעיד התובע עצמו במהלך עדותו, היינו שהתובעת יצאה מן המקלחת נסערת ומיד הגיע בעלה והחל לחפש במקלחת ולפרק את הסיפון, לא היה הדבר נשמט מזכרונו חודש לאחר מכן, כאשר דיבר עם הסוכן. בנוסף, גרסת התובעים כשלעצמה, מעוררת קושי. אני מתקשה לקבל את הטענה כי במהלך יום אחד אבדו גם הטבעת וגם הצמיד. השערת התובעת ביחס לדרך בה אבדו, מעלה קושי, שכן לא מתקבל על הדעת שבעת הסרת כפפה נפלו גם הטבעת וגם הצמיד מידה, מבלי שתבחין בכך, וכי הבחינה בהעדרם רק בשעות הערב. בפרט לא מתקבל על הדעת שעם הסרת הכפפה החליק הצמיד מידה של התובעת. יחד עם זאת, אבהיר, כי התובעת רק העלתה השערה ביחס לאופן בו אבדו התכשיטים, ובגין חוסר הסבירות הגלום באפשרות המוצעת לא הייתי דוחה את התביעה, שכן די היה בכך שהתובעים היו מוכיחים כי התכשיטים אבדו, אף מבלי להוכיח את הדרך בה אבדו. החלטתי לדחות את התביעה, משום שלא שוכנעתי כלל, על פי מאזן ההסתברויות, כי התכשיטים אבדו. זאת לאור הסתירות המשמעותיות בין עדויות התובעים, ובין עדותו של התובע בפני החוקר, אל מול עדותו בבית המשפט. התובעים מפנים להודעת הדחיה שקיבלו מהנתבעת הנושאת תאריך 5.9.11 ובה נכתב כי סיבת הדחיה הינה שחקירת המקרה העלתה סתירות ותמיהות ביחס לעצם ההתרחשות האירוע שבמהלכו אבדו שני תכשיטים הנענדים כל אחד על יד אחרת. התובעת הבהירה, בעדותה, כי הצמיד והטבעת נענדו על אותה יד, ולפיכך אין ממש בתמיהה שהועלתה. לטענתם, מנועה הנתבעת מלהעלות נימוקים חדשים לדחיית התביעה, כפי שהעלתה בכתב ההגנה, ובמכתב נוסף הנושא אף הוא תאריך זהה (נ/1). באותו מכתב נכתב כי חקירת המקרה העלתה סתירות ותמיהות ביחס לעצם התרחשות האירוע, שבמהלכו אבדו שני תכשיטים שונים ביחד בזמן שנמצאים במקומות שונים על היד. עוד נכתב, כי נמצא שוני בין גרסאות התובעים במהלך החקירה. לטענת התובעים, העלתה הנתבעת נימוקים חדשים לדחיית התביעה, שונים מאלה שהעלתה בתחילה, דבר אותו היא מנועה לעשות בהתאם להנחיות הממונה על שוק ההון ביטוח וחיסכון מיום 9.12.1998. אין בידי לקבל את הטענה. נימוק הדחיה הוא אחד, ולא שונה - חקירת המקרה העלתה חשד ביחס לעצם התרחשות האירוע. אין הנתבעת מחויבת לפרט כלל את הבסיס לחשדה. הלכה פסוקה היא שחברת הביטוח רשאית לדחות, ברשות בית המשפט, את מועד גילוי הראיות שברשותה, אותם אספה במהלך החקירה, עד לאחר תום הבאת ראיות התביעה (ראו: רע"א 4249/98 שמעון סויסה נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ ואח' פ"ד נה(1) 515. בנוסף, איני מוצאת שיש ליחס משמעות כלשהי לעובדה שבמכתב אחד נכתב כי חוסר ההגיון נובע מכך שהפריטים נענדו על אותה יד, ובמכתב השני נכתב שחוסר ההיגיון נובע מכך שהם נמצאים במקומות שונים על אותה היד. לאור הסתירות המהותיות שנפלו בעדויות התובעים כמפורט לעיל, אני קובעת כי התובעים לא הרימו את נטל השכנוע המוטל עליהם להוכיח את עצם התרחשות האירוע הנטען. לא הוכח כי התכשיטים אבדו, ולפיכך דין התביעה להידחות. לסקירת הפסיקה בעניין נטל השכנוע בתביעות ביטוח, והחובה המוטלת על המבוטח להוכיח את עצם קרות האירוע, ראו ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (5.10.06). אשר על כן, התביעה נדחית. התובעים, ביחד ולחוד, ישלמו לנתבעת הוצאות בסך 1,000 ₪. פוליסהביטוח דירהתכשיטיםמקרקעיןתביעת ביטוח